קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערבות אישית של בעל מניות לחוב חברה: פתח דבר ביום 5.5.09, ניתן בתיק זה, פסק דין נגד הנתבעת 1, לתשלום חוב כספי לתובעת בסך 292,663 ₪, וזאת בגין תוצרת חקלאית שסופקה לה על ידי התובעת.   נותרה כעת לדיון בפני, שאלת חיובו של הנתבע 2, בעל המניות בנתבעת 1 ומנהלה, באופן אישי, בתשלום החוב הכספי האמור לעיל.   רקע עובדתי אין מחלוקת בין הצדדים בדבר העובדות הבאות:   בין התובעת, העוסקת בשיווקם של פירות ובין הנתבעת 1 - חברה העוסקת במכירה של פירות וירקות, התקיים שיתוף פעולה עסקי, שראשיתו בשנת 2005. במסגרת שיתוף פעולה זה, נהגה הנתבעת 1 לרכוש מהתובעת תוצרת חקלאית לשם מכירתה לקהל לקוחותיה.   בהתאם לדוח רשם החברות מיום 20.7.08, אשר צורף כנספח א לתצהיר עדותו הראשית של יורם מועלם, המשמש כמנהל שיווק ומכירות של התובעת (להלן - מר מועלם), הנתבע 2 רשום כבעל מניות ומנהל יחיד בנתבעת 1.   אין חולק, כי על פי רוב, הזמנות הסחורה מהתובעת בוצעו על ידי הנתבע 2 (בענין זה ראו סעיף 18 לכתב ההגנה).   לשם הבטחת התחייבויות הנתבעת 1 כלפי התובעת, נמסרו לתובעת שלוש בטוחות. האחת, ערבות בנקאית בסך 100,000 ₪, אשר צורפה כנספח ב2 לתצהירו של מר מועלם. השניה, כתב ערבות מתמדת, אשר צורף כנספח ב1 לתצהירו של מר מועלם, בחתימת הנתבע 2 בצירוף חותמת הנתבעת 1 (להלן - כתב הערבות) . השלישית, שטר חוב, אשר צורף כנספח ב3 לתביעה, עליו חתם הנתבע 2 בצירוף חותמת הנתבעת 1, הן כעושה השטר והן כערב לו (להלן - שטר החוב).   לימים, נקלעה הנתבעת 1 לקשיים כלכליים עד כי במהלך חודש יולי 2008 הופסקה פעילותה של הנתבעת 1 באופן מוחלט (סעיף 10 לתצהיר עדותו של הנתבע 2). שיקים שנמסרו לתובעת תמורת הסחורה, במחצית שנת 2008, בסך כולל של 304,020.68 ₪, ואשר נמשכו מחשבונה של הנתבעת 1, חוללו ולא נפרעו מחמת היות חשבון הנתבעת 1 חשבון מוגבל. השיקים צורפו כנספח ג לתצהירו של מר מועלם. בנוסף, על פי נתוני בנק ישראל, נרשמה נתבעת 1 כ"לקוח מוגבל חמור" וזאת עד ליום 30.7.10. תדפיס בנק ישראל צורף כנספח ד לתצהיר עדותו של מר מועלם.   נסיבות אלו הן שעמדו בבסיס הגשת התביעה שבפני.   טענות הצדדים  הואיל ונגד הנתבעת 1 כבר ניתן פסק דין, כאמור לעיל, והנתבעים אינם מתכחשים לעצם חובה הכספי של הנתבעת 1 לתובעת (פרוטוקול דיון מיום 5.5.09, עמ' 2 שורה 26), נותרה בין הצדדים מחלוקת באשר לחיובו האישי של הנתבע 2 בפרעון חובה הכספי של הנתבעת 1.   בענין זה, התובעת טוענת, כי למרות שהנתבע 2 היה מודע היטב למצבה הכלכלי הרעוע של הנתבעת 1, וידע כי לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה, הוא המשיך להזמין סחורות מהתובעת ואף משך שיקים מחשבון הנתבעת 1 תוך ידיעה ברורה, שלשיקים לא יהיה כיסוי במועד פרעונם. לטענת התובעת, בכך נהג הנתבע 2 בחוסר תום לב, תוך הטעייתה של התובעת, ולפיכך נושא הנתבע 2 באחריות אישית בנזיקין כלפיה, בהתאם לסעיף 56 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש).   עוד טוענת התובעת, כי התנהגות זו של הנתבע 2 מצדיקה הרמת מסך ההתאגדות מעל פניה של הנתבעת 1 בהתאם להוראות סעיף 6(א)(1) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן - חוק החברות).   בנוסף, התובעת טוענת, כי חבותו האישית של הנתבע 2 נובעת גם מכח היותו ערב אישית לחובותיה של הנתבעת 1. בענין זה מפנה התובעת לחתימתו של הנתבע על כתב הערבות ועל שטר החוב. התובעת מוסיפה וטוענת, כי הגם שנפלו פגמים בשטר החוב ובכתב הערבות, אין בכך כדי לפגום בתקפות ערבותו של הנתבע 2 לפרעון חובות הנתבעת 1, הואיל ותוקפה של ערבות אינו מותנה במסמך בכתב.   מנגד, הנתבע 2 טוען, כי ההתקשרות מעולם לא נעשתה עמו באופן אישי, אלא עם הנתבעת 1. לטענתו, העובדה שהנתבעת 1 קרסה והפסיקה את פעילותה, אין בה כשלעצמה כדי לחייבו באופן אישי בפרעון חובותיה.   הנתבע 2 טוען, כי מעולם לא הסתיר את דבר מצבה הכלכלי הקשה של הנתבעת 1 מפניה של התובעת. לטענתו, את השיקים מסר לתובעת בתום לב, ללא ידיעה מראש, כי אלה לא ייפרעו בהגיע מועד פרעונם. השיקים המקוריים, שנמסרו לתובעת הוחלפו בשיקים, שנמשכו מחשבון אחר של הנתבעת 1. השיקים החלופיים נמסרו מתוך תקווה, כי המצב בחשבונה האחר של הנתבעת 1 יאפשר את פרעון התשלומים.   עוד טוען הנתבע, כי מעולם לא התחייב לשלם מכיסו הפרטי את חובותיה של הנתבעת 1 לתובעת, לא בעל פה ולא בכתב, ולא חתם על אף בטוחה באופן אישי - אלא כמורשה חתימה של הנתבעת 1 בלבד. החתימות נעשו בשמה של הנתבעת 1. התובעת, לטענתו של הנתבע 2, היתה מודעת לכך.   דיון והכרעה כאמור לעיל, התובעת מצביעה על שלושה טעמים עיקריים לחיובו האישי של הנתבע 2: ביצוע עוולת תרמית, הרמת מסך, וערבותו האישית לחיובי הנתבעת 1. אדון תחילה דווקא בטעם השלישי, חיובו האישי של הנתבע 2 מכח קיומה של ערבות.   אכן, מעיון בכתב הערבות, נספח ב1 לתצהירו של מר מועלם, עולה כי נפל בכתב הערבות פגם, כפי שהתובעת מודה בעצמה (סעיף 39 לתצהיר עדותו של מר מועלם). על גבי חתימתו של הנתבע 2, המצויינת בסופו של כתב הערבות מוטבעת חותמת הנתבעת 1. היות שמנוסח כתב הערבות עולה, כי מדובר בערבות לחיוביה של הנתבעת 1 כלפי התובעת, אם נראה את הנתבעת 1, כמי שחתמה על כתב הערבות, הרי שהנתבעת 1 ערבה לחובות עצמה, דבר שאינו מתקבל על הדעת. ברי כי תוצאה זו, כמו גם טענת הנתבע 2, כי חתם על כתב הערבות כמורשה חתימה של הנתבעת 1 בלבד, מבלי ליטול על עצמו כל התחייבות אישית כערב אישית לחובות הנתבעת 1, אינם עולים בקנה אחד עם מהותה ותכליתה של הערבות שנחתמה, ומרוקנים את כתב הערבות מכל תוכן. חיזוק לדברים ניתן למצוא בדבריו של הנתבע 2 עצמו, שהודה, כי מבין משמעותה של ערבות (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 26-27; עמ' 11 שורות 1-3), וכי ידע והבין על מה הוא חותם (שם בעמ' 10, שורות 30-31). לכשנשאל הנתבע 2, האם ברור לו שנתבעת 1 אינה יכולה להיות ערבה לחובותיה שלה, השיב באופן שאינו מתיישב עם הצהרותיו הקודמות בדבר הבנתו משמעותה של ערבות. לפיכך, הסברו פתלתל, מתחמק ואינו משכנע (שם בעמ' 11, שורות 4-8).   זאת ועוד, הוראת סעיף 1(א) לחוק הערבות, תשכ"ז-1967 (להלן - חוק הערבות), קובעת:   "ערבות היא התחייבותו של אדם לקיים חיובו של אדם אחר כלפי אדם שלישי".   ערבות מוגדרת כהתחייבות אדם אחד לחיוביו של אדם אחר. אדם אינו ערב לחובות עצמו. כך גם הבין הנתבע 2 את משמעות המושג "רבות", כאמור לעיל. בהקשר זה יש להדגיש, כי כתב הערבות נושא הת הכותרת "כתב ערבות מתמדת", כאשר המסמך נפתח בפיסקה הבאה: "אני הח"מ, ערב בערבות מלאה ומתמדת ללא הגבלה בסכום או בזמן לכל החיובים הנערבים, כהגדרתם להלן, של טל עץ השדה בע"מ (להלן - הלקוח) כלפי פסגות גליל גולן".   מסקנת הדברים, כי ברור שחתימת הנתבע 2 על כתב הערבות נעשתה על מנת להקים ערבות אישית של הנתבע 2 לחובות הנתבעת 1 לתובעת. הטבעת חותמת הנתבעת 1 על גבי חתימתו של הנתבע 2 נראית, בנסיבות הענין, כפליטת קולמוס בלבד. יתירה מכך , חוק הערבות ממילא אינו מחייב הסכם בכתב כתנאי ליצירתה של ערבות. בסעיף 3 לחוק הערבות נקבע:   "הערבות נוצרת בהסכם בין הערב לבין הנושה או בהתחייבותו של הערב שהודעה עליה ניתנה לנושה; ואם הערבות היתה על פי צו של רשות - משנמסר כתב הערבות לרשות"   העדר דרישת כתב לצורך הכרה בקיומה של ערבות מוביל למסקנה, כי אין מקום בכל הקשור לערבויות להקפדה דקדקנית על דרישות צורניות. בנסיבות אלו, אין בטעות הקולמוס, הנזכרת לעיל, כדי לאיין תוקף ערבותו של הנתבע 2. חיזוק למסקנה זו, ולפיה הטבעת חותמת הנתבעת 1 על חתימתו של הנתבע 2 בכתב הערבות ניתן ללמוד גם משטר החוב. הנתבע 2 מצויין בפירוש בשטר החוב כעושה השטר. בסופו של השטר קיים המלל הבא: "חתימת עושה השטר: שם: טל הדס מען: יהוד"   מתחת למלל זה מופיעה חתימתו של הנתבע 2, כשעל גביה מוטבעת חותמת הנתבעת 1. זאת בשעה שמלשון השטר עצמו עולה, כי הנתבע 2 הוא עושה השטר באופן אישי. למרות זאת הטביע הנתבע 2 את חותמת החברה מעל חתימתו. נראה בעליל, כי גם כאן, בשטר החוב, וגם בכתב הערבות מדובר בטעות קולמוס. מסקנת הדברים, כי בהתאם לאמור בכתב הערבות, הנתבע 2 ערב באופן אישי לכלל חובותיה של הנתבעת 1 לתובע, ועל כן דין התביעה להתקבל גם בנוגע לנתבע 2 באופן אישי. משנקבע, כי ניתן לחייב את הנתבע 2 באופן אישי כערב לכל חיוביה של הנתבעת 1 לתובעת, התייתר הצורך לדון בטענות הנוגעות להרמת המסך ולתרמית הנטענת. סיכום הנתבע 2 ישלם לתובעת, ביחד ולחוד עם הנתבעת 1, סך של 292,663 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה, 12.10.08, ועד התשלום המלא בפועל. בנוסף, ישא הנתבע 2, ביחד ולחוד עם הנתבעת 1, בכל ההוצאות שנפסקו לובתה בפסק הדין מיום 5.5.09. דיני חברותערבות אישיתחובות חברהבעלי מניותמניותחובערבות