קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור לביטול צו סילוק פולשים: השופט א. ואגו: זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופט ג. גדעון), שבו נדחתה תביעת המערערים, שהוגשה בדרך של המרצת פתיחה, להצהיר על בטלות שני צווים שהוצאו נגדם מכח חוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע), תשמ"א -1981 [להלן:"החוק"]. החוק [שמו הקודם, טרם תיקון תשע"א, היה חוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים) תשמ"א - 1981] מאפשר (סעיף 5), למי שרואה עצמו נפגע ממתן צו כזה, לפנות לבית משפט השלום, כדי "להוכיח את זכותו להחזיק במקרקעי הציבור". היה ותוכח זכותו, מורה הסעיף כי בית המשפט יבטל את הצו, ואת הפעולות שנעשו מכוחו. אומנם, המערערים העלו בפני בימ"ש קמא, טענות נוספות לביסוס בקשתם לבטל הצווים, וגם אלה נדחו, אולם, במוקד הערעור שלפנינו, וכפי שגם המערערים צמצמו טיעונם, עומדת בחינת קביעת בית משפט השלום במישור זה בלבד, וליתר דיוק, טוענים הם, כי החזקתם בקרקע, מזה שנים רבות, מלכתחילה מאיינת את האפשרות להוציא, בכלל, צווים כאלה כנגדם, מאחר שאחד התנאים המקדמיים [סעיף 4 (א) לחוק], הינו, שהדבר נעשה "לא יאוחר משלושים ושישה חודשים מיום התפיסה". כנטען, משהם אוחזים בקרקע מזה תקופה של עשרות שנים, ממילא, ברור, שחלפו למעלה מאותם 36 חודשים "מיום התפיסה". הצווים, שבהם מדובר, מתייחסים לחלקת קרקע המצויה מדרום לישוב להבים וממזרח לכביש מספר 40, והם נחתמו על ידי מנהלת מחוז הדרום של מינהל מקרקעי ישראל, שהיא גורם ממונה, כהגדרתו בחוק, וזאת ביום 6.9.09, והם נמסרו למערערים ביום 13.9.09. אין חולק, כי העילה המיידית להוצאת הצווים, היתה שתילה של עצי זית אותם נטעו המערערים, לטענת המשיבה - שלא כדין, מספר ימים קודם לכן. כאן המקום לאזכר, כי על פי הוראת סעיף 4 לחוק, כאשר תפס אדם מקרקעי ציבור, אשר הממונה, קבע כי נתפסו שלא כדין, רשאי הוא, בתוך 6 חודשים, לתת צו "הדורש מהתופס לסלק את ידו ממקרקעי הציבור ולפנותם". הגדרת אותו "פינוי"(סעיף 1 - הגדרות), רחבה דיה להשתרע גם על "כל הבנוי והנטוע עליהם", ולענייננו - שתילי הזיתים שניטעו (ראה גם סקירת הרחבת הגדרת הפינוי בתיקוני החוק ובתקנותיו, והחלתו על נטיעות וגידולים חקלאיים, בבג"ץ 2887/04, אבו מדיג'ם נ' מינהל מקרקעי ישראל. כעולה מהעובדות, הן המפורטות בפסק הדין, נשוא הערעור, והן מכתבי הטענות והמסמוך שבפנינו, נהיר, כי נטיעת הזיתים, והוצאת הצווים לאחר מכן, אינה אלא גלגול, אחד מני רבים, של מחלוקת מתמשכת סביב הזכויות בחלקה זו, ובשטחי קרקע נוספים, בין המערערים, לבין רשויות המדינה, כאשר, לטענת המערערים, מן הדין להכיר בזכויות הבעלות שלהם בשטח, עוד למן שנות ה-20 של המאה הקודמת, עת, כנטען, נרכשו על ידי סבם המנוח. סוגיית הבעלות, ותביעות הזכות של המערערים, מתבררות במסגרת תביעות הסדר מקרקעין הנדונות, וטרם הוכרעו, בפני בית המשפט המחוזי בבאר שבע (התביעות אומנם נמחקו, מחוסר מעש, לפני מספר חודשים, אך לאחרונה בוטלה החלטת המחיקה, וההליכים יוסיפו להתנהל). כחלק מהמאבק סביב הזכויות בחלקה הנדונה, ובשטחים נוספים, התנהלה לאורך שנים ארוכות, וכמשתקף גם מפסק הדין קמא, מסכת של התנגשויות בין המערערים לרשויות סביב שאלת הכניסה והשהות בחלקה, החזקתה ועיבודה החקלאי. מדובר באירועים שהגיעו לשיאם מ- 2002 ואילך, כאשר החלו הריסוסים, מטעם המינהל, במטרה לסכל את העיבודים החקלאיים שניסו המערערים לבצע. המערערים נהגו להיכנס, לחרוש ולזרוע את השטח, וכן למנוע בעד צדדים שלישיים לעשות בו שימוש, כדוגמת הפרעה, ואף בכח, לצד ג', אשר קיבל מהמינהל זכות שכירות עונתית לשם עיבוד, ואילו המינהל, מצידו, תוך הסתייעות ברשויות האכיפה, פעל לסיכול העיבוד, גם באמצעות ריסוס השטח, הפיכת הקרקע הזרועה, הצבת שלטים, ופעולות נוספות, כמו גם סיורי פיקוח, כדי למנוע מהמערערים לממש את מה שהם ראו כזכותם להחזיק ולהשתמש בשטח. הצווים הספציפיים לא באו, איפוא, על רקע גילוי "מפתיע" של פלישה ותפיסה מצד המערערים, בחלקה הנדונה, אלא, בנסיבות של מאבק מתמשך בין הצדדים, שאינו מנותק, בהקשרו, מהמחלוקות רחבות ההיקף והטעונות, בין המדינה לבין המגזר הבדואי בדרום, ואשר עניינו זכויות הבעלות והחזקה על שטחים נרחבים ביותר. הצדדים נחלקו, בעת הדיון בבימ"ש השלום, בדבר המשמעות שיש לייחס לסאגה המתמשכת של "משחק חתול ועכבר" שבין המערערים למשיבה, כאשר - מצידם כניסה, מעת לעת, לשטח, לשם עיבודו החקלאי, וכן ניסיונות לעגן את החזקתם, בדרך מניעת אחרים מלפעול בו, ומצד המשיבה - פעולות פיקוח, הוצאת התראות וצווים, חריש הקרקע הזרועה והצבת שילוט במקרקעין. בעוד המערערים רואים בפעולותיהם משום עיגון וראייה לזכותם ולהחזקתם, רואה בכך המשיבה לא יותר מאשר סדרת פלישות וניסיונות הסגת גבול, שהיא פועלת, בנחרצות, לסיכולם. בית המשפט, לאחר סקירה תמציתית של חלק מההשתלשלות העובדתית המתמשכת הזו (שכללה גם פניית המינהל למשטרה לסייע בסילוק המערערים, ועתירה מצידם לבג"ץ כדי למנוע זאת), אימץ את גישת המשיבה ואת פרשנותה המשפטית לטיב הימצאות המערערים בחלקה, ונפקות פעולותיהם שם. נדחתה הקונספציה של המערערים, שניתן להגדירה כ"כמות שהופכת לאיכות". נפסק כי, ריבוי מעשי פלישה וניסיונות עיבוד, אינו עולה כדי הוכחה פוזיטיבית של חזקה מתמשכת בקרקע, והוא היה ונותר, בפשטות, ריבוי של הסגות גבול ותו לא. בערעור הנדון כעת, הבהיר ב"כ המערערים, עו"ד טורקלטאוב, כי אין הוא תוקף את הממצאים העובדתיים, אלא, את המסקנה המשפטית שנעשתה לאחר קביעתם. ב"כ המערערים חולק על העולה מנימוקי פסק הדין, ולפיהם - ספק אם ניתן לקבוע החזקה נמשכת במקרקעין, ואף לשיטת המערערים, כאשר הם עצמם הודו שלא היה עיבוד רציף של כל השטח מידי שנה, ושגם פעולות החריש והזריעה היו ספורדיות למדי, ומוגבלות בשל בעיות תקציביות של המערערים. לטעמי, גם אם נקבל את עמדת המערערים ולפיה הקריטריון המכריע, לצורך קביעת קיום חזקה מצידם בקרקע, אינו האינטנסיביות של הפעולות החקלאיות, ותכיפותן לאורך השנה, אין בכך להושיע להם בטיעונם המרכזי, בהליך הנוכחי. טענתם, בהקשר הספציפי, של בקשה להצהיר על בטלות הצווים, מחמת פגם בהליך הוצאתם, הינה, כי חלפו למעלה מ- 36 חודשים מיום שתפסו את השטח. סבורני, שהנימוק המרכזי לדחיית טענתם, גם אם הניסוח בפסק הדין קמא אינו מפרש זאת, נעוץ בטיבו של ההליך הנוכחי, ובהבחנה שיש לעשות בין התיבה "זכות לחזקה", במובנה הרחב, ולבין אותו אקט של "תפיסת מקרקעין" שהחוק, שבו עסקינן, מתייחס אליו. אבהיר להלן גישתי. החוק הנדון, כפי ששמו המקורי מעיד עליו, נועד לתת כלי בידי המדינה ורשויותיה, לסלק פולשים שתפסו מקרקעי ציבור, בהליך יעיל, ויחסית קצר. זוהי הרחבה של האפשרות לנקוט בסעד עצמי בידי בעלים של מקרקעין, כאשר אדמתו נפלשת, אותה אפשרות שהיתה, ממילא, קיימת לפי סעיף 18 לחוק המקרקעין תשכ"ט - 1969. הבעיה היתה שהזכות להפעלת סעד עצמי, כפי שקבעה הפסיקה, הוגבלה לפרק זמן קצר יחסית, מרגע הפלישה. בהיות הסמכות החוקית הזו מוגבלת, ובלתי יעילה, למקרים שבהם דבר הפלישה לא נודע תוך זמן קצר, ולא ניתן לפעול לסילוק הפולש בדרך של "עזרה עצמית", וזה המקרה כאשר מדובר בקרקעות המדינה, שאין בהן נוכחות מתמדת של הבעלים, יצר המחוקק את הכלי של הוצאת הצווים, כדוגמת אלה נשוא דיוננו (ראה דברי ההסבר והמבוא בהצעת החוק, הצ"ח 1484 מיום 12.10.80). בלית כלי אשר כזה, נאלצת היתה המדינה, בכל מקרה של הסגת גבול ותפיסת שטחי ציבור על ידי פולשים, לפעול בהליך הרגיל והממושך של הגשת תביעת פינוי "רגילה" לבתי המשפט, והמשמעויות הנודעות לכך ברורות. לצד המנגנון הזה, המאפשר, בתנאים הנקובים, לפעול במישור האכיפה והפינוי ללא הליך משפטי נוסף, כלפי מי שאינו מציית לצו, קבע המחוקק את הסדרי האיזון, שיגנו על זכותו של נפגע אפשרי מנקיטת המסלול המינהלי הזה, ועל כן, סעיף 5 ב לחוק, מעגן את אפשרות הפניה לבית המשפט ופותח פתח למקבל הצו להוכיח את זכותו להחזיק באותם מקרקעין. כמו כן, נפסק, שבית המשפט רשאי, במסגרת פניה כזו, לבחון את התקיימות התנאים הנדרשים להוצאת צו תקף על פי החוק, ובהם, כמובן, גם ההגבלה שלפיה אין להוציא צו אלא בתוך 36 חודשים ממועד התפיסה על ידי מקבלו [ראה ע.א 4311/00 מדינת ישראל נ' בן שמחון פד"י נ"ח (1), 827]. ואכן - זהו נשוא דיוננו כעת. אין ספק, שההליך בפני בית משפט השלום, כאשר נפגע פוטנציאלי מהוצאת הצו, פונה אליו לפי סעיף 5 הנ"ל, אינו מיועד לברר ולהכריע בשאלת החזקה במקרקעין, ככל שמדובר בחזקה במובנה הרחב, ובהיותה נגזרת אינהרנטית של זכות הבעלות בקרקע. כזכור, הבעלות במקרקעין מוגדרת, ראש וראשונה כ"זכות להחזיק במקרקעין", ורק אחר כך מפרש החוק שהבעלות מקנה את הזכות "להשתמש בהם ולעשות בהם כל דבר וכל עסקה..." (סעיף 2 לחוק המקרקעין תשכ"ט - 1969). כאשר מוכחת זכותו של טוען לבעלות על קרקע, ממילא נקבעת גם זכותו להחזיק במקרקעין, ולפי העניין - גם לתפוס אותם מידי מי שמחזיק בהם, ואינו רשאי לעשות זאת. ברי, שכאשר המחוקק איפשר למקבל צו פינוי ממקרקעי ציבור "להוכיח את זכותו להחזיק במקרקעי הציבור", לא התכוון, בדרך עקיפין, ואגב אורחא, של בירור חוקיות הצו, לאפשר דיון בסוגיית הבעלות, ולגזור מתוך ההכרעה בה את זכות החזקה של מקבל הצו. נקודת המוצא הינה, שמדובר ב"מקרקעי ציבור", כהגדרתם, והם קניין המדינה, ושמקבל הצו יכול להראות, שהוא, למשל, בר רשות או שוכר כדין, וכיוצא בכך. הדיון וההכרעה בשאלות המהותיות של בעלות ומקרקעין, נעשות בערכאה המוסמכת לכך, עניינית, והיא - בתי המשפט המחוזיים, בהליכים הנועדים לכך, וכפי שגם נעשה בעניין הנדון כעת, במסגרת תביעות ההסדר המתבררות בין הצדדים. מקל וחומר, שגם בהקשר המצומצם, עוד יותר, של בחינת פרק הזמן שחלף בין מועד התפיסה, לבין הוצאת הצו, והבדיקה האם מדובר ביותר מ- 36 חודשים, אין הכוונה לקיום דיון במהות ואופי החזקה שמקבל הצו טוען לה, ככל שמדובר בזכות חזקה הנלווית, לשיטתו, לטענות קניין ובעלות שבפיו. לא בכדי משתמש החוק, בהקשר הנדון, במונח "תפס אדם מקרקעי ציבור", ולא בכדי נתחם פרק הזמן של 36 חודשים החל מאותו "יום התפיסה", תחת שימוש במונחים של "תפיסת חזקה" או כיוצא בכך. במבוא להצעת החוק, שאוזכרה לעיל, הוסבר, שהמטרה היא לאפשר הוצאת צו סילוק ופינוי "תוך זמן מסויים מיום שנודע על הפלישה, ותוך הגבלת זמן מיום התפיסה". כלומר - מדובר על חלוף הזמן מאותו אקט ספציפי שעומד בבסיס העילה להוצאת הצו. אם הסיטואציה הינה, כפי שנקבע עובדתית כאן, של פלישות חוזרות ונשנות, ניסיונות תפיסה, ואף תפיסה בפועל, לזמן כזה או אחר, של הקרקע, על ידי אותו גורם, אין מניעה לראות בכל אקט של פלישה, ובכל תפיסה של השטח, בין בעיבוד, בין בנטיעת שתילים, משום "טריגר", לייזום ההליכים של הוצאת צו פינוי לפי החוק, ומניין המועדים הרלוונטי, יעשה בהתאם. כאשר אין מחלוקת ששתילת עצי הזית באוגוסט 2009, היא האקט, מצד המערערים, שהביא להוצאת הצווים, וכאשר אלה הוצאו אך כחודש לאחר מכן, אין נפקות לבחינת כמות הכניסות למקרקעין, שמא הפלישות, מצד המערערים בשנים עברו, לצורך הבדיקה האם היתה נוכחות שלהם בשטח בתקופה שקדמה ל- 36 החודשים שעובר לשתילת עצי הזית. ניסיונותיהם, החוזרים ונשנים, לפלוש לחלקה, ולקרוא תיגר על הרשויות, בבואן לנהוג בשטח מנהג בעלים, אינם יכולים ליצור, יש מאין, מעין "חזקה נוגדת". גם המערערים אינם טוענים, בהליך הנוכחי, לקיום זכות להחזיק במקרקעין, מכח רישיון או חוזה, במשמעות הרלוונטית לפניה לביהמ"ש על פי סעיף 5 של החוק, אולם, הם אינם מבחינים, לפחות ככל שמדובר בתצהיר ובמסמוך התומך בבקשתם, בין נפקות החזקה במובנה "הרחב", כחלק מזכות הקניין שהם טוענים לה, ולבין השימוש במונח זה לצורך המצומצם של חלוף אותם 36 חודשים מ"יום התפיסה". הם נשענים על השתלשלות של עשרות שנים, וטיעונים המגיעים עד שנות ה-20 של המאה שעברה, ורכישת הקרקע, כנטען על ידי סבם המנוח, בעוד שהרלוונטי הוא - קיומה או אי קיומה של תפיסה והחזקה, במובן ה"מצומצם", ובראייה אחורה של 36 חודשים. ברוח זו יש לראות את הנמקת בית משפט קמא (בעמ' 7 לפסק הדין, ש. 11- 7), ולפיה אף אם עיבוד הקרקע, בשנים מסויימות, עולה כדי יצירת חזקה במקרקעין, הרי, משהופסק העיבוד, נפסקת גם החזקה. ביהמ"ש הוסיף וקבע כי "בענייננו, הוכח שהמקרקעין נחרשו סמוך לאחר הנביטה, ובכך הופסק העיבוד ברוב שטח המקרקעין. המבקשים לא הוכיחו כי החזיקו במקרקעין לאחר מועד זה, ועל כן, יש לקבל טענת המשיבה, לפיה תפסו את המקרקעין בחודש אוגוסט 2009. מכאן שהצווים הוצאו כחודש אחד בלבד לאחר התפיסה". עינינו הרואות, שבית המשפט היטיב להגדיר ולאתר את הנקודה הרלוונטית להכרעה הספציפית שבפניו, ובזיקה להליך שמכח החוק הזה, ובכך נמנע מלאמץ את שיטת המערערים שביקשו להכיר בחזקה מצידם, בהקשרה הרחב יותר וה"קנייני". קביעה עובדתית זו, ולפיה מועד התפיסה היה אך כחודש לפני הוצאת הצווים, ולמעשה גם אין מחלוקת על כך, ובהינתן הקביעה הנוספת, שבה אין כל עילה להתערב, ולפיה לא היתה בידי המערערים חזקה רצופה ועיקבית בקרקע אף קודם לכן, להבדיל מסדרת פלישות שנתקלו בתגובות נחרצות של המשיבה, סותמת הגולל על טענת המערערים, כפי שהיא מוקדה בהליך הערעור שבפנינו. לא למותר להזכיר שאחד האקטים, שבו המערערים רואים ציר מרכזי להוכחת החזקה שלהם, לשיטתם, הוא אף מעבר לניסיון "פלישה רגילה", והגיע כדי התנכלות פיזית וכוחנית לניסיון של חקלאי, שקיבל את השטח כשוכר לצורך עיבוד עונתי מהמשיבה, להיכנס לחלקה ולממש את זכותו החוזית. ניתן לסכם ולומר, שבראייה של טענות המערערים במישור מועד תפיסת הקרקע או היווצר החזקה בה, לצורך ההליך הספציפי הזה, יום שתילת עצי הזית בחלקה - הוא המועד הקובע, ומשאין ספק שהוא חל בתוך תקופת 36 החודשים הנזכרים בחוק, בדין נדחתה טענתם זו. ככל שמדובר באספקט הרחב יותר, זה שעניינו טענתם בדבר חזקה שהיתה נתונה בידם מזה עשרות שנים, וכמימוש חלק אינהרנטי של זכויות בעלות בקרקע, ומכאן גם - הוכחה אפשרית לבעלותם, הרי, עניין זה לא נועד להתברר, ואינו יכול להיות מוכרע כאגב אורחא של הדיון בכשרות וחוקיות הוצאת הצווים, ולשון החוק ופרשנותו הנכונה, אינה מאפשרת הכרעה אשר כזו. אין בכך, כמובן, להביע כל עמדה באשר להליכים המתנהלים בבית משפט זה, בפני מותב אחר, לבירור תזכירי תביעה שהוגשו מצד המערערים ומצד המדינה, בהליכי הסדר המקרקעין ביחס לחלקה הנדונה, ושטחים אחרים. לאור האמור, ומהנימוקים שניתנו, דעתי היא שיש לדחות הערעור ולחייב המערערים בהוצאות המשיבה בסכום של 10,000 ₪. אריאל ואגו, שופט השופטת ש. דברת - ס.נשיא אני מסכימה. שרה דברת, שופטת,ס.נשיא השופטת רחל ברקאי: מסכימה. רחל ברקאי, שופטת לפיכך, נקבע כאמור בפסק דינו של כב' השופט א. ואגו. הערבון שהופקד על ידי המערערים, על פירותיו, יועבר למשיבה לכיסוי ההוצאות שנפסקו. ערעורצוויםפלישה למקרקעין