קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע ערעור למחוזי לביטול פסק דין בהעדר הגנה שניתן בבית משפט השלום: כללי לפני בקשה לרשות ערעור על החלטותיו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מ' אביב) מיום 6.10.10 ומיום 17.6.10. עניינה של הבקשה הינו פסק דין אשר ניתן נגד המבקש ביום 18.11.01, בהיעדר הגנה, ושאותו ביקש לבטל במסגרת בקשה שהגיש לבית משפט קמא ביום 25.2.10. בהחלטתו מיום 17.6.10 דחה בית משפט קמא את הבקשה. בקשה לעיון חוזר שהגיש המבקש נדחתה אף היא על ידי בית משפט קמא בהחלטה מיום 6.10.10. מכאן, הבקשה לרשות ערעור דנן (להלן: "הבקשה"). אעיר, כי המשיבה לא חלקה על זכותו של המבקש לכרוך בבקשה גם את ההחלטה מיום 17.6.10, שהמועד להשיג עליה חלף, ובהעדר טיעון בעניין זה לא אדון בכך ביוזמתי. ההליכים בבית משפט קמא ביום 29.10.00, הגישה המשיבה לבית משפט קמא תביעה בסדר דין מקוצר נגד המבקש, בגין חוב ארנונה ביחס לנכס המצוי בכפר עקב שבירושלים (להלן: "הנכס"). משלא הוגש כתב הגנה על ידי המבקש, ניתן לבקשת המשיבה ביום 18.11.01 פסק דין בהיעדר הגנה (להלן: "פסק הדין"). ביום 16.12.01 פתחה המשיבה בהליכי הוצאה לפועל נגד המבקש למימוש פסק הדין. ביום 25.2.10 הגיש המבקש לבית משפט קמא בקשה לביטול פסק הדין. בבקשה טען המבקש, כי כלל לא ידע על קיומו של ההליך מושא פסק הדין, שכן כתב התביעה, פסק הדין וגם האזהרה בתיק ההוצאה לפועל (להלן: "האזהרה") לא הומצאו לו מעולם. לטענתו, מיד כשנודע לו על קיומו של פסק הדין, ביום 19.2.10 - באמצעות עיקול שהוטל על חשבונו - הגיש את הבקשה לביטולו. המשיבה התנגדה לבקשה. בתגובה שהגישה טענה, כי כתב התביעה הומצא למבקש באמצעות הדבקה בנכס לאחר ששלושה ניסיונות להמציאו לידי המבקש לא צלחו. עוד טענה המשיבה, כי בשנת 2005 חתם בנו של המבקש על אישור מסירת האזהרה לידיו. המבקש הגיש תשובה לתגובת המשיבה, במסגרתה טען כי ההדבקה בנכס אינה מהווה המצאה לידיו וכי היה על המשיבה לבקש ולקבל היתר מבית משפט קמא לביצוע תחליף המצאה. עוד טען המבקש, כי הוא לא החזיק מעולם בָנכס ולא עשה בו שימוש. משכך, המצאת כתב התביעה וההזמנה לדין בנכס פסולה, ולא היה מקום ליתן על פיה פסק דין בהיעדר הגנה. המבקש הוסיף וטען, כי פסק הדין לא הומצא לידיו ואף המשיבה אינה טוענת כי זה הומצא לו. לבסוף טען, כי גם המצאת האזהרה לא נעשתה כדין, שכן למבקש אין כלל ילדים. כמו כן, ביקש המבקש לחקור את מבצע מסירת האזהרה. בהחלטתו מיום 17.6.10 דחה בית משפט קמא את הבקשה לביטול פסק הדין, בקובעו כי: "בבקשת המבקש אין כל נימוק והסבר על האיחור שבהגשת הבקשה, לפחות מאז שנת 2005 מועד בו בנו קיבל את האזהרה מלשכת ההוצאה לפועל. בנסיבות אלה - הבקשה נדחית". ביום 1.8.10 הגיש המבקש "בקשה דחופה לעיון חוזר", בגדרה טען כי ככל הנראה תשובתו לתגובת המשיבה לא עמדה בפני בית משפט קמא בעת מתן ההחלטה מיום 17.6.10. המבקש שב והדגיש את טענתו בדבר אי תקינות המצאת האזהרה. המשיבה התנגדה לבקשה. בהחלטה מיום 6.10.10 דחה בית משפט קמא את הבקשה לעיון חוזר וציין, כי אכן לא ניתן לקבוע שהמבקש קיבל את האזהרה. ואולם, המבקש לא נתן טעם לאיחור הרב בהגשת הבקשה לביטול פסק הדין, בהתחשב בעובדה שעוד בשנת 2005 ננקטו נגדו הליכים בהוצאה לפועל, כגון: עיקול כלי רכב וחשבונות בנק, כפי שנטען על ידי המשיבה. לפיכך, כאמור, דחה בית המשפט את הבקשה, בקובעו כי: "כל עוד המבקש לא הבהיר את האיחור שבהגשת בקשתו, איני רואה כל מקום לשנות את קביעתי מיום 17.6.10, גם אם הבסיס להחלטה השתנה". על החלטות אלה, כאמור, הבקשה לרשות ערעור שלפני. עיקרי טענות הצדדים לטענת המבקש, כתב התביעה מעולם לא הומצא לו, ומשום כך יש לבטל את פסק הדין "מחובת הצדק". עוד טוען המבקש, כי טעה בית משפט קמא בקובעו כי איחר בהגשת הבקשה לביטול פסק הדין, שעה שהמשיבה כלל לא הוכיחה את המצאת פסק הדין לידיו, ושעה שהמבקש כלל לא ידע על קיומו של ההליך ועל פסק הדין, עד ימים ספורים קודם הגשת הבקשה לביטול פסק הדין. עוד נטען, כי טעה בית משפט קמא משלא איפשר למבקש לחקור את מבצע מסירת האזהרה על תצהירו. המבקש מוסיף וטוען, כי לא ידע שננקטו נגדו הליכים בהוצאה לפועל עד לחודש פברואר 2010, שאז פעל מיידית לביטול פסק הדין. לבסוף טוען המבקש, כי בית משפט קמא לא נתן את דעתו לסיכויי ההגנה שלו בתביעה לגופה. בעניין זה טוען המבקש, כי מעולם לא החזיק בנכס וכי שאלה זה נתונה להליכי השגה וערעור שפתח בהם. המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, כתב התביעה הומצא למבקש ביום 4.10.01 באמצעות הדבקתו בַנכס, לאחר ששליח מטעמה ביקר במקום שלוש פעמים ולא מצא את המבקש. משלא הוגש כתב הגנה ניתן פסק דין ונפתח תיק הוצאה לפועל נגד המבקש. לטענתה, ביום 14.4.05 נמסרה האזהרה לידי בנו של המבקש, אחסאן, אשר סירב לחתום על אישור המסירה. המשיבה מתארת שורה של הליכים שנוהלו בהוצאה לפועל נגד המבקש - החייב (עיקול כלי רכב, עיקול חשבונות בנק והוצאת צו מאסר) וטענה כי המבקש היה מודע להם, שכן לשכת ההוצאה לפועל והגופים אליהם הופנו העיקולים נוהגים לשלוח לחייבים הודעה בדואר על דבר העיקול. עוד נטען, כי המבקש לא התייחס בתצהיר שצורף לבקשה המקורית לביטול פסק הדין בבית משפט קמא לאישור מסירת כתב התביעה בנכס וכן לאישור מסירת האזהרה לבנו. לטענתה, הדבר עלה רק במסגרת "מקצה שיפורים" אותו ביצע המבקש בבקשה לעיון חוזר. בהתייחס להמצאת האזהרה, טוענת המשיבה כי האזהרה נמסרה לאדם בשם אחסאן שהשליח סבר כי הוא בנו של המבקש. בירור שעשתה המשיבה העלה, כי מדובר באחיו של המבקש, ואולם המבקש העלים עובדה זו מבית המשפט והדבר צריך, לדידה, לשמש נימוק לדחיית הבקשה. המשיבה טוענת עוד, כי לא מתקיימים במקרה דנן "טעמים מיוחדים" על פי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות"), אשר מצדיקים היעתרות להארכת מועד לפרק זמן ארוך כל כך להגשת בקשה לביטול פסק הדין. עוד נטען, כי גם אם צודק המבקש בטענתו כי לא ידע על ההליכים בהוצאה לפועל, היה עליו להגיש בקשה להארכת מועד להגשת הבקשה לביטול פסק הדין, במיוחד נוכח העובדה כי האזהרה הומצאה לו כדין, באמצעות אחיו, במען שאינו מכחיש כי הוא מענו. המשיבה טוענת לבסוף, כי גם טענות המבקש לגופו של עניין דינן להידחות. לתגובתה, צירפה המשיבה, בין היתר, תדפיס מפורט מלשכת ההוצאה לפועל אודות ההליכים שננקטו נגד המבקש לביצוע פסק הדין. המבקש השיב לתגובת המשיבה, בגדרה נטען כי המבקש איננו הבעלים של הנכס ולא החזיק בו. המבקש מציין כי התכוון להחזיק בנכס לצורך הפעלת עסק שבבעלותו להשכרת רכב, ואולם לא עשה כן בסופו של דבר. המבקש מוסיף וטוען בהקשר זה, כי ככל הנראה הצד להסכם השכירות ביחס לנכס היתה חברה שבבעלותו ולא הוא עצמו, ולכן לא היה מקום לרשמו כַּמחזיק בנכס. לטענתו, הוא מתגורר בכפר עקב, שם נמצא הנכס, רק מזה שנתיים, ובעת ביצוע המסירות הנטענות על ידי המשיבה התגורר במקום אחר. משום כך, כל המצאה שנעשתה לכתובת בכפר עקב פסולה. לתשובתו צירף המבקש תצהיר של אחיו (אחסאן), בו נאמר כי לא נמסרו לאח מעולם כתבי בי דין עבור המבקש בהליך זה. עוד טוען המבקש, כי לא ניתן ללמוד מההליכים שננקטו בהוצאה לפועל על ידיעתו אודותם, שכן לא היתה לאותם הליכים משמעות אופרטיבית (צוי המאסר לא בוצעו, עיקולי הרכב נרשמו אך לא בוצעו, ועוד), כל זאת עד לחודש פברואר 2010, שאז עוקל חשבון הבנק שלו, מה שהוביל להגשת הבקשה לביטול פסק הדין באופן מיידי. המבקש דוחה את טענת המשיבה כי הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה באיחור וטוען כי זו הוגשה במועד, במסגרת 30 הימים מעת ידיעתו אודות פסק הדין. עוד נטען על ידי המבקש, כי היה על בית משפט קמא לברר עובדות אלה, דבר שלא נעשה. לגופו של עניין טוען המבקש, כי השגה שהגיש למשיבה התקבלה חלקית ומרישומי המשיבה הוסר שמו של המבקש כמחזיק בנכס. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובת המשיבה ובתשובה לתשובה שהגיש המבקש, על נספחיהן, ולאחר שאפשרתי למשיבה להתייחס לשאלה האם ראוי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה והיא הסכימה לכך, החלטתי לדון בבקשה כבערעור, לקבל את הערעור ולהחזיר את הדיון בבקשה לביטול פסק הדין לבית משפט קמא על מנת שידון בה לגופה. להלן אבאר הטעמים לכך. בקשה לביטול פסק דין בהיעדר הגנה נדונה על פי תקנה 201 לתקנות, המורה כי הבקשה תוגש תוך 30 ימים מיום המצאת ההחלטה שניתנה במעמד צד אחד או באין כתבי טענות, לידי מבקש הביטול. הדיון בבקשה לפי תקנה 201 לתקנות מתקיים בשני "מסלולים": האחד, ביטול "מחובת הצדק"; והשני, ביטול משיקולי בית המשפט (ראו: רע"א 7034/00 צדקה נ' וייל, מיום 19.11.2001). כאשר נפל פגם בהליך המצאת כתב התביעה וההזמנה לדין, הדבר משמש, כשלעצמו, עילה מספקת לביטולו של פסק הדין (רע"א 526/83 פרושינובסקי נ' שירסון כלל אינבסטמנט האוס בע"מ, פ"ד לז4) 485 (1983)). משמעות הדבר היא, כי כאשר נפל פגם בהליך ההמצאה, אין לבית המשפט שיקול דעת ועליו לבטל את פסק הדין "מחובת הצדק", וזאת ללא קשר לסיכויי ההגנה של הנתבע לגופו של עניין. ואולם, יש להדגיש, כי על המבקש את ביטול פסק הדין להוכיח תחילה כי אכן נפל פגם בהליך ההמצאה, ורק אם השתכנע בית המשפט כי כך הם פני הדברים, כי אז יורה על ביטול פסק הדין מחובת הצדק. ככל שמתברר כי לא נפל פגם בהליך ההמצאה, מסור לבית המשפט שיקול דעת אם לבטל את פסק הדין. במקרה זה נהוג להפעיל מבחן כפול, שעניינו בחינת הסיבה לאי הגשת כתב ההגנה, מחד גיסא, וסיכויי ההליך אם יבוטל פסק הדין, מאידך גיסא (ראו עניין צדקה לעיל). סיכומה של נקודה זו. לצורך ההכרעה בבקשה לביטול פסק דין יש להפעיל בחינה דו שלבית: תחילה, יש לבחון האם נפל פגם בהמצאת כתב התביעה וההזמנה לדין. אם התשובה על כך היא חיובית, התוצאה האוטומאטית תהא בטלותו של פסק הדין. ואולם, אם המסקנה היא כי ההמצאה נעשתה כדין, כי אז יש להוסיף ולבחון אם בכל זאת יש מקום לבטל את פסק הדין משיקולי בית המשפט, כאמור לעיל. מן הכלל אל הפרט. בענייננו, יש להידרש תחילה לשאלה האם הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה במועד או שמא נדרשה בקשה להארכת המועד להגשתה. בהקשר זה קבע בית משפט קמא, כי הבקשה הוגשה באיחור, שכן בנו של המבקש קיבל את האזהרה בשנת 2005 (בהחלטה מיום 17.6.10) והמבקש אף ידע על הליכי ההוצאה לפועל שננקטו משנת 2005 ואילך (בהחלטה מיום 6.10.10). אם יתברר כי המבקש לא ידע על פסק הדין אלא עובר להגשת הבקשה לביטולו, כי אז יהא מקום לבחון את טענתו כי דין פסק הדין להתבטל. אין מחלוקת על כך שלא קיימת כל אינדיקציה לכך שפסק הדין הומצא לידיו של המבקש. אף המשיבה עצמה, בתגובתה לבקשה, לא טענה כי פסק הדין הומצא למבקש. לטענתה, המבקש ידע על קיומו של פסק הדין באמצעות הליכי ההוצאה לפועל שננקטו נגדו במהלך השנים לביצוע פסק הדין. המבקש מצדו מכחיש כל ידיעה על קיומו של ההליך עד עובר להגשת הבקשה לביטול פסק הדין. אני סבורה כי הצדק עם המבקש, וכי לא ניתן לקבוע כי ידע על פסק הדין לפני המועד הנטען על ידו. המצאת האזהרה על פי אישור המסירה שצורף לתגובת המשיבה לבקשה, האזהרה הומצאה ביום 14.4.05 (כשלוש שנים וחצי לאחר פתיחת תיק ההוצאה לפועל נגד המבקש) לידי אדם בשם "אחסאן", שנטען על ידי המשיבה כי הוא בנו של המבקש, אשר סירב לקבלה. בסופו של דבר הודתה המשיבה כי אין מדובר בבנו של המבקש (שהינו רווק ללא ילדים), אלא כנראה באחיו (להלן: "האח"). המבקש צירף לתשובתו לתשובת המשיבה, מבלי שקיבל רשות לכך, תצהיר של האח בו נטען, כי האח מתגורר בכפר עקב רק בשנתיים האחרונות והוא מכחיש קבלת כתבי בי דין או אזהרה בקשר לָחוב עבור אחיו - המבקש. מדובר בראיה שהוגשה שלא כדין, ואולם אף בהתעלם ממנה אין חולק כי המצאת האזהרה לא נעשתה לידיו של המבקש, אלא לכל היותר לידי אחיו שאינו מתגורר עימו. לטעמי, אין די בכך כדי להוות המצאה כדין. בהקשר זה אפנה לדבריו של ד"ר י' זוסמן בספרו סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית) 1995, בעמ' 737 (להלן: "זוסמן") (ההדגשה הוספה): "... נתבע שלא הוזמן כחוק, היינו, כדרך שנקבע בתקנות, אינו חייב להתייצב, ואין עליו תרעומת אם התעלם מהזמנה כזו. והוא הדין, כאשר אמנם נמסרה ההזמנה לבן משפחתו של הנתבע, אבל זה לא התגורר עמו, או, אפילו התגורר עימו, נמסרה בלא אשר השתדל שליח בי-דין, קודם לכן, לבצע מסירה אישית, כאמור בתקנה 477." משמעות הדבר היא, כי המצאה לבן משפחה שאינו מתגורר עם הנתבע, איננה המצאה כדין. הוא הדין בענייננו. משלא הומצאה האזהרה לידיו של המבקש ואף לא לידי בן משפחה שהתגורר עימו - אין לראות בכך המצאה כדין. יוער, כי מסקנה זו מתחזקת לאור העובדה שעל פי אישור המסירה ותדפיס הפעולות בהוצאה לפועל (שצירפה המשיבה) האח סירב לקבל את האזהרה. הידיעה על הליכי ההוצאה לפועל טענה נוספת שהעלתה המשיבה היא, כי נוהלו נגד המבקש הליכים רבים במסגרת תיק ההוצאה לפועל שנפתח בעקבות פסק הדין, אשר חזקה כי המבקש ידע אודותם ואודות פסק הדין. המבקש הכחיש זאת וטען כי נודע לו לראשונה על ההליכים נגדו כאשר עוקל חשבונו בחודש פברואר 2010, ומיד לאחר מכן הגיש את הבקשה לביטול פסק הדין בבית משפט קמא. לתגובתה, צירפה המשיבה תדפיס ארוך ובו פירוט כל ההליכים שניהלה בהוצאה לפועל לביצוע פסק הדין. עיון דקדקני בתדפיס זה מעלה מספר ממצאים. ראשית, בתדפיס מצויות רשומות אודות שלושה ניסיונות להמצאת האזהרה למבקש. בשני הניסיונות הראשונים (מהימים 2.1.02 ו-29.11.02) - שנראה כי נכשלו - מופיע המלל "המען שגוי". בניסיון מיום 14.4.05 מופיע המלל "סירב לקבל" (מדובר בהמצאה לאחיו של המבקש, כאמור לעיל). שנית, בהתייחס להליכים שננקטו נגד המבקש לאחר מכן ומפורטים ברשומות שבתדפיס, ניתן לראות כי לרובם המכריע לא הייתה כל תוצאה אופרטיבית. כך, למשל, מתועדים ניסיונות לעקל חשבונות בנק של המבקש בגופים שונים, שלא צלחו (מופיע המלל "אין חשבון"); ברשומה מיום 25.12.05 מופיע "עיקול רכב", אולם לא ברור באיזה רכב מדובר וכיצד הוא קשור למבקש. מעבר לכך מדובר בעיקול ברישום במשרד הרישוי, להבדיל מתפיסה פיזית של הרכב, והמשיבה לא הוכיחה כי משרד הרישוי הודיע על כך למבקש. שלישית, הליכים אופרטיביים נגד המבקש במסגרת תיק ההוצאה לפועל מתועדים רק בשנת 2010. כך למשל, מופיעה רשומה מיום 17.2.10 שנושאה "עיקול רכב" שבוצע וכן הוראה ל"תפיסת רכב" שנשלחה לביצוע ביום 25.2.10. על פניו, ממצאים אלה מתיישבים עם טענתו של המבקש כי אך בחודש פברואר 2010 נודע לו על ההליכים המתנהלים נגדו. יודגש, כי טענתה של המשיבה לפיה המבקש ידע על פסק הדין באמצעות הליכי ההוצאה לפועל שהתנהלו נגדו, מתבססת על העמדה כי יש להעדיף את "כלל הידיעה" על פני "כלל ההמצאה". דהיינו, אף אם ההמצאה הפורמלית לא הייתה כדין, משידע המבקש על ההליכים נגדו, אין לקבל את טענתו כי ההמצאה לא היתה כדין. ואולם, עמדת הפסיקה היא כי בכוחו של "כלל הידיעה" לגבור על ההמצאה הפורמלית רק כאשר ברור ללא ספק כי הנתבע ידע על ההליכים נגדו. ראו בהקשר זה דברי כב' השופט א' רובינשטיין ברע"א 449/04 בן אליעזר נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ- סניף עפולה, מיום 9.12.2004 (ההדגשה הוספה): "ככלל דעתי נוטה, כפי שגם נאמר ברע"א 7724/04 גולקו נ' בנק דיסקונט (טרם פורסם) והאסמכתאות המצוטטות שם לרבות בר"ע 1294/02 תכנית אורטופדיה נ' קופת חולים לאומית (טרם פורסם) ; בע"מ 4808/04 פלונית נ' פלוני (טרם פורסם), , לכך שכאשר ישנה בהירות ראויה באשר להמצאה בפועל, אין להלום הסתתרות מאחורי אי ההמצאה הפורמלית. כלל הידיעה עשוי לגבור במקרים כאלה על נושא ההמצאה הפורמלית, משנוצר מעין השתק. ואולם, במה דברים אמורים, כאשר הידיעה היא מוצקת וברורה, ותנאי הוא שכזאת תהא הידיעה, לא פחות". על יסוד כל האמור לעיל יש לקבוע, כי המבקש לא ידע על קיומו של פסק הדין אלא עובר להגשת הבקשה לביטולו, כפי שנטען על ידו. ממילא, הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה בתוך פרק הזמן הקבוע בתקנה 201 לתקנות - 30 יום - מהיום שנודע למבקש על פסק הדין. למעלה מן הצורך, אפנה בהקשר זה לדבריו של זוסמן, לעיל, בעמ' 887: "בטרם יגיש בעל דין בקשה להארכת מועד, מוטב שיברר אם אמנם הוא זקוק לכך. יש והמועד לעשיית פעולה שלא מתחיל הואיל וההמצאה לא היתה כדין, אך בקשה להארכת המועד כמוה כהודאה שהיתה המצאה כדין וכויתור על כל טענה כלפי ההמצאה. נמצא, עצם הגשת הבקשה להארכת המועד תולה את המבקש בחסדו של בית המשפט, שאם לא יזכה להארכה, יהא מושתק מלטעון שעקב פגם בהמצאה לא התחיל המועד" משהוסר המחסום להידרש לבקשה לביטול פסק הדין לגופה, יש לבחון האם בנסיבות העניין שלפנינו היה מקום לבטל את פסק הדין "מחובת הצדק" או משיקולי בית המשפט. בית משפט קמא כלל לא נדרש לעניין זה לאחר שמצא כי הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה באיחור. לפיכך, יש להחזיר את הדיון לבית משפט קמא על מנת שיברר את הבקשה לביטול פסק הדין לעיצומה. סוף דבר התוצאה היא שהערעור מתקבל והחלטותיו של בית משפט קמא מבוטלות. כאמור, הדיון מוחזר לבית משפט קמא על מנת שידון בבקשה לביטול פסק הדין. לנוכח העובדה שהמבקש צירף להליך שלפני, שלא כדין, ראיות שלא הוגשו בבית משפט קמא, תישא המשיבה בהוצאות המבקש על הצד הנמוך בסכום של 3,000 ₪ . העירבון שהפקיד המבקש יושב לו באמצעות בא כוחו. פסק דין בהעדר הגנהערעורביטול פסק דין