בית המשפט החוזי פסק כי - אכן המחוקק בחוק הספורט, העניק זכות ערעור על ההחלטה הראשונית, הוא הערר לפני השופט הממונה, ואין הכרח כי יותר ערעור בכעין "גלגול שלישי" ללא הסמכה מפורשת בחוק הספורט. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סמכות ערעור למחוזי לפי חוק הספורט: 1. לפני ערעור על החלטתה של כב' השופטת ר' ניב מבית המשפט השלום בת"א-יפו מיום 28.2.2011, במסגרתה נדחה ערר, שהוגש על-פי סעיף 11א (א4) לחוק הספורט, תשמ"ח-1988 (להלן:חוק הספורט) (עש"א 28031-02-11). 2. ביום 13.7.2011 התבקשו הצדדים לחוות דעתם, באשר לשאלה מה מקור הסמכות לערעור בפני בית המשפט המחוזי, ולאור הקבוע בסעיף 12 לחוק הספורט, וכדלקמן: "(א) אסרה או הגבילה אגודת ספורט את העברתו של ספורטאי בהתאם להוראות תקנון כאמור בסעיף 10, או שלא הסכימה להעברתו כאמור בסעיף 11א, רשאי הספורטאי לערור על החלטת האגודה לפני שופט שמינהו השר, בהתייעצות עם נשיא בית המשפט העליון, לענין עררים כאמור (להלן: השופט הממונה, י.ש.). (ב) שופט כאמור בסעיף קטן (א) רשאי לאשר את החלטת אגודת הספורט, לבטלה או לשנותה." 3. הצדדים התייחסו לשאלה שהתעוררה, וכדלקמן: המערער מצדד בטענה כי עומדת לו זכות ערעור. זכות הערעור הינה זכות מהותית. ההחלטה שניתנה על ידי בית משפט השלום, הינה החלטה הסוגרת את התיק, ועל-כן יש לסווגה כפסק-דין. לפי סעיף 52 לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984, הגשת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום יהיה בזכות לבית המשפט המחוזי. מכאן לסמכות הנתונה לבית משפט זה. המשיבה טוענת כי חוק הספורט מבקש להכפיף את כל העוסקים בענפי הספורט למוסדות השיפוט הפנימיים, אשר מודעים ומכירים את הלך הרוח והמציאות היום יומית של הענפים השונים. כחריג לאמור בחוק, סעיף 12 לחוק מאפשר לפנות לשופט הממונה באופן אישי, ואשר ישמש כערכאת ערעור. משכך, יש לפרש כי חוק הספורט איננו מאפשר להגיש ערעור נוסף על הערעור אשר כבר הוגש לשופט הממונה. 4. לטעמי, הצדק עם המשיבה, ועל-כן דין הערעור להידחות. 5. אכן, כטענת המערער, בית המשפט העליון קבע כי זכות הערעור הינה זכות מהותית. אך בד בבד עם קביעה זו, קבע בית המשפט כי זכות הערעור איננה זכות מוקנית, אלא קמה רק על ידי הוראה מפורשת של המחוקק, וכדלקמן (בג"צ 87/85 אחמד ג'בר ארג'וב נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, פ"ד מב(1) 383): "...בבג"צ 307/51 [1], בעמ' 1069מול אות השוליים ו, אומר השופט חשין: "ערעור, בדרך כלל, הוא כידוע תקנה הקנויה לבעל-דין לא בזכות אלא מוענקת לו בתוקף חוק חקוק". זכות הערעור אינה זכות הנקנית אוטומאטית או הקמה כאילו על אתר עקב עצם שפיטתו של אדם על-ידי ערכאה שיפוטית ראשונה כלשהי או לאחר התדיינו לפניה; היא נולדת אך ורק מכוחה של הוראה מפורשת שבחוק, היוצרת אותה ומגדירה את תחומיה... אולם אין גם ערעור על ערכאה אחרת כלשהי, נמוכה יותר, אם הדבר לא הוסדר מפורשות בחוק (בג"צ 97/50[2]; ע"פ 74/52 [3]; ע"פ 208/56 [4]; ראה גם, למשל, סעיף 17לחוק-יסוד: השפיטה, והשווה עם סעיף 21להצעת חוק-יסוד: בתי המשפט, בעמ' 246, על דברי ההסבר לסעיף 21האמור, בעמ' 246). כך גם דברי י' לשם (צ'רקוב) במאמרו "הערעור - אימתי בזכות ואימתי ברשות?", הפרקליט לג (תש"מ-מ"א) 232, 233, שגיבש מסקנותיו, בין היתר, בעקבות המ' 5/49 [5], ובר"ע 16/66[6]. בהעדר הוראה בחוק החרות, זכות הערעור איננה יכולה להיווצר מכוח דברו של בית המשפט בלבד (ע"א 16/61, [7] ע"א 503/64 [8])... זכות הערעור היא הוראה שבדין המהותי להבדיל מן הדין הדיוני (ש' לוין, מהותו של ערעור חיבור לשם קבלת תואר דוקטור (האוניברסיטה העברית, 1967) 153; ע"פ 121/52 [9], בעמ' 174; ע"פ 122/51 [10], בעמ' 1674). זאת ועוד, זכות ערעור אינה קיימת בעלמא אלא היא כרוכה בסמכותו של בית-משפט מוגדר, אשר לו הוענקה הסמכות לשמוע ערעורים על ערכאות מוגדרות אחרות. כדברי לוין, שם, בעמ' 158-159: "לא נוכל, איפוא, לראות בזכות הערעור 'זכות טבעית' משום שסמכותו של בית המשפט לערעורים לדון בערעור, גם היא אינה טבעית, אלא תלויה בקביעתו המפורשת של המחוקק. ...מאחר שאין סמכות עניינית נקבעת אלא לפי הוראות חוק חרות (או על- פיה) אין לך זכות ערעור שאינה שאובה מכוחו של חוק חרות, ותקנות לבדן, אינן יכולות (בהעדר הסמכה מפורשת לבית המשפט בחוק חרות לדון בערעורים) להעניק למתדיין שקופח זכות ערעור". לאור האמור לעיל ניתן לסכם ולומר, כי זכות הערעור אינה נמנית עם זכויות היסוד המוכרות במשפטנו, אשר יונקות את חיותן וקיומן מתפיסות היסוד המשפטיות המקובלות, שהן חלק מהותי מן המשפט החל אצלנו, כדוגמת חופש הביטוי או חופש העיסוק (ראה: ע"א 723/74 [11], בעמ' 295; בג"צ 337/81 [12], לפי העניין); כדי להקים זכות זו דרושה הוראה של החוק החרות, ובהעדרה של הוראת חוק, אין הזכות קיימת. כפועל יוצא מן המובא לעיל עולה ממילא, כי אי-חקיקתה של הוראת חוק כאמור איננה, כשלעצמה, בגדר פגיעה בזכות יסוד; במלים אחרות, אי-הכללתה של הוראה בדבר זכות ערעור בצו בדבר הוראות ביטחון איננה בגדר פגיעה בזכות יסוד". 6. עוד בהקשר זה יש להפנות לאשר נקבע בפרשת אברהמי (רע"א 5515/95 מדינת נ' אברהמי, פ"ד נא(3) 280). באותו עניין דן בית המשפט העליון בפירושו של סעיף 171 לחוק הספנות (ימאים), תשל"ג-1973. סעיף זה קובע כי בית המשפט לימאות, כהגדרתו בחוק, יישב כבית משפט לערעורים על החלטה של בית הדין המשמעתי, והחלטתו תהיה סופית. בית המשפט העליון בחן מה פירושה של "סופיות" זו. בית המשפט קבע כי יש להבחין בין שתי הוראות חוק. האחת המקנה "סופיות" להחלטה של רשות מינהלית. הוראה שכזו אינה מונעת ביקורת שיפוטית על החלטת הרשות. הביקורת השיפוטית על הרשויות המנהליות היא נשמת אפו של שלטון החוק. לעומתה, השנייה, עניינה הוראת חוק המקנה "סופיות" לפסק דין של בית משפט. "הוראות אלה אינן שוללות סמכות מבית-משפט, ואינן מונעות ביקורת שיפוטית על החלטות מינהליות. להפך: הן מעניקות לבית-המשפט את סמכות הביקורת השיפוטית על החלטות מינהליות בדרך של ערעור, ומסדירות את הביקורת השיפוטית במסגרת בית-המשפט... הוראת הסופיות של פסק-הדין נועדה לומר כי הביקורת השיפוטית על ההחלטה המינהלית מוגבלת לערכאה אחת בלבד. אילולא החוק שהעניק זכות ערעור על ההחלטה המינהלית אל בית-המשפט, הייתה הביקורת השיפוטית מתבצעת באמצעות עתירה לבית-המשפט הגבוה לצדק, שאין לעליו ערעור, גם עכשיו, שהחוק העמיד את הבית-המשפט המחוזי (או בית-המשפט השלום) במקומו של בית-המשפט הגבוה לצדק, אין החוק רואה הצדקה לביקורת שיפוטית אלא בערכאה אחת בלבד. לכן הוא קובע כי פסק-הדין של בית-המשפט יהיה סופי, כלומר, שלא יהיה עליו ערעור לבית-משפט גבוה יותר" (שם 286) (לרשימת דוגמאות להוראות חוק המקנות "סופיות" להחלטות בית המשפט ראו שם סוף עמ' 285). אמנם בענייננו החוק שותק, ולא קובע מפורשות כי ההחלטה הינה סופית, אך עלינו לשוב לנקודת המוצא לפיה, בהעדר הוראה הקובעת זכות ערעור על החלטת השופט הממונה, לא ניתן להעניק זכות שכזו על דרך של חקיקה השיפוטית. בנוסף, מצינו כי אין זה מקרה חריג, ופעמים רבות דרכו של המחוקק, שלא להעניק זכות ערעור על החלטה שיפוטית שניתנה בערעור על החלטה מינהלית. לא רק זאת, בדברי ההסבר לחוק הספורט, בהתייחס לשיפוט הפנימי שנקבע בסעפים 9 ו-10, נכתב (ה"ח 1840 8.7.1987 274): "כדי לאפשר להתאחדויות ולאיגודי השפוט לקיים פעילות תקינה ושוטפת, מוצע לעגן בחוק את סמכותם להתקין תקנוננים מחייבים, לרבות בעניני משמעת ושיפוט פנימי, ובכך למסד להלכה את מוסדות השיפוט הפועלים למעשה זה מכבד ליד ההתאחדויות ואיגודי הספורט; הסדר זה רצוי משום שהוא מאפשר תגובה מהירה ומיידית על חריגות בפעילות הספורטיבית באותו ענף, כדי להבטיח פעילות ספורט רצופה". מכאן כי כוונת המחוקק הייתה שלא להרבות בהליכים משפטיים, כדי שלא לעכב את הפעילות הספורטיבית. 7. חיזוק למסקנה אליה הגענו ניתן למצוא בהוראת הסעיף עצמו. נקבע כי הערר ידון "לפני שופט שמינהו השר, בהתייעצות עם נשיא בית המשפט העליון...". הסעיף אינו מפרט את זהותו של השופט. המחוקק השאיר את הפתח לקבוע מאיזו ערכאה יהיה השופט הממונה, לשר ולאחר שהתייעץ עם נשיא בית המשפט העליון. ודוק, לא מהנמנע כי השופט יהיה שופט של בית משפט עליון. לו זה היה מצב הדברים, אפילו לשיטת המערער לא היה מקום לערעור. המחוקק ביקש לקבוע כערכאת ערעור שופט ספציפי, המיוחד לערעורים הנ"ל, ולא ביקש ליתן סמכות לערכאה מסויימת. מכך יש להסיק כי המחוקק לא היה מעוניין כי תהיה זכות ערעור על החלטתו. באנאלוגיה ניתן להקיש לענייננו, מבית הדין המיוחד, המוקם מכח סעיף 9 לפקודת בתי המשפט, 1940, אשר לא ניתן להגיש ערעור על החלטותיו (ע"א 262/62 קינס נ' אנגלשטיין, פ"ד יז 2637). 8. הנה כי כן, אמנם ההחלטה ניתנה ע"י שופט ממונה, אשר מושבו בבית משפט השלום. אולם החלטתו לא ניתנה במסגרת טריבונל בית משפט השלום, אלא כטריבונל של שופט ממונה, וכאילו מחוץ למערכת של בתי משפט השלום והמחוזי. יתר על-כן, לו יצוייר כי השופט הממונה היה שופט בדימוס, או אם המחוקק היה קובע מינוי של מי שאינו שופט, כלום הייתה קמה בגין כך זכות ערעור. דומה שהתשובה שלילית. בלשון אחרת, מעת שההחלטה נשוא הערעור דנן לא ניתנה על-ידי בית משפט השלום, לא קמה זכות ערעור לבית משפט זה. 9. עוד נוסיף, כי בסופו של יום, אכן המחוקק בחוק הספורט, העניק זכות ערעור על ההחלטה הראשונית, הוא הערר לפני השופט הממונה, ואין הכרח כי יותר ערעור בכעין "גלגול שלישי" ללא הסמכה מפורשת בחוק הספורט. כך גם משתלב האמור, עם הקו המנחה של חוק הספורט להימנע מעירוב בתי המשפט, להבדיל מביקורתו. 10. ודוק, כפי שצויין לעיל, מדובר על סמכות עניינית מהותית ולא דיונית, ועל-כן רשאי בית המשפט לעורר את השאלה מיוזמתו, ובלבד שתינתן האפשרות לצדדים להידרש לכך, וכפי שניתן הדבר במקרה דנן. עם זאת לא ייפסקו הוצאות, לאחר שהשאלה הועלתה מיוזמת בית המשפט. 11. מסקנת האמור כי דין הערעור להידחות, אך ללא צו להוצאות. דיני ספורטערעור