קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור למחוזי על צו סגירה: בפני ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים בחיפה (כב' השופט אהרון ח. ורבנר) מיום 3.4.11 במסגרת ב"ש 31/11 (ת"פ 400/09), לפיה הוטל צו סגירה חלקי על העסק "פונדק החוף" הממוקם בשד' ההגנה מול מגדלי חוף הכרמל, והמנוהל על-ידי רות בן שמואל ואסף בן שמואל (להלן: "המשיבים"), וזאת מכוח סעיף 17 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח- 1968 (להלן: "חוק רישוי עסקים"). ההליך הקודם בפני בית המשפט קמא, הוגשה בקשה לסגירת עסק, לפי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים. ביום 17.3.11, ניתנה החלטה על ידי בית המשפט קמא, לפיה הורה על ההפסקה המוחלטת של העיסוק בעסק, עקב הימצאותן של מכונות מזל, ציוד הימורים ורכוש גנוב, בשני חיפושים שנערכו במקום על-ידי משטרת ישראל, מיום 28.1.11 ומיום 2.2.11. בית המשפט קמא התייחס לראיות שהובאו בפניו, מהם דוחות השוטרים שפשטו על מקום העסק, המלמדות כי אכן נמצאו במקום מכונות מזל וציוד הימורים. עוד התייחס בית המשפט קמא לתמונות המתעדות המבנה, והמלמדות כי המבנה מחולק לשתי יחידות נפרדות, קדמי ואחורי עם כניסות נפרדות, כשרק החלק הקדמי הינו בניהולם של המשיבים. משכך הורה על סגירה מוחלטת לעסק. המשיבים לא השלימו עם ההחלטה משלגישתם, החלטת בית המשפט הסתמכה על נתונים עובדתיים מוטעים. משכך עתרו המשיבים בפני בית המשפט קמא להצגת ראיות נוספות, וצירפו לבקשתם תצהיריהם ותצהירו של אביב מלכה, המלמדים כי מכונות המזל וציוד ההימורים שנתפסו במקום העסק, נמצאו בחלק האחורי של המבנה. חלק המתנהל ביחידת בניין נפרדת מהקיוסק שבבעלות המשיבים, ומנוהל על-ידי אביב מלכה. על כן, הורה בית המשפט קמא על קיומו של דיון נוסף בעניינם של המשיבים, על מנת להתחקות אחר בעליהם של מכונות המזל שנמצאו במקום. עוד הורה בית המשפט קמא לזמן בפניו אחד השוטרים שהיו נוכחים במקום, וביקשו שיביא עמו תמונות או סרטים המתעדים מקום הימצאותן של מכונות המזל, בזמן פשיטת השוטרים על המקום. במסגרת הדיון שהתקיים בפני בית המשפט קמא ביום 27.3.11, לא הובא שוטר שהיה נוכח בשלב פשיטת המשטרה על המקום, כך גם נמנע נציג המשטרה מחקירת המצהירים על תצהיריהם. משכך בסופו של יום, עמדו בפני בית המשפט מערך ראיות כדלקמן: 1. שלושה תצהירים, לפיהם מכונות המזל וציוד ההימור נמצאו בחלק האחורי של המבנה, במקום נפרד מהקיוסק של המשיבים ומנוהל על-ידי אביב מלכה; 2. ויתור נציג המערערת לחקור המצהירים על תצהיריהם; 3. תמונות המלמדות כי המכונות נמצאו בחלק האחורי של המבנה ולא בעסק של המשיבים; 4. מחדל המשטרה באי הבאת שוטר שנכח בשלב החיפושים לצורך העדה על מקום הימצאות המכונות. לנוכח אלו נקבע בהחלטה משלימה של בית המשפט קמא מיום 3.4.11, כי מערך הראיות מלמד שהמכונות אכן נתפסו בחלק האחורי של המבנה ולא בעסק, עת שלמשיבים לא היה קשר למכונות המזל. לאחר שבית המשפט שקל את כל הנתונים שבאו בפניו, ובהתחשב בהסכמתם של המשיבים כי יינתן צו המורה על סגירת החלק האחורי של המבנה, תוך הרחקתו של אביב מלכה מהמקום. הורה בית המשפט קמא, על סגירה והפסקת עיסוק בחלק האחורי של העסק, והבהיר כי הצו לא יחול על החלק הקדמי של המבנה, מקום בו פועל העסק של המשיבים. כך גם ניתן צו האוסר על אביב מלכה, להתקרב למקום העסק בתוך רדיוס של 50 מטר. טענות המערערת לגישת המערערת היה על בית המשפט קמא להורות על סגירת כל העסק והכולל את עסקם של המשיבים שממוקם בחלק הקדמי של המבנה. לטענתה המדובר בעסק הפועל ללא רישיון, אשר משטרת ישראל מתנגדת להמשך הפעלתו לנוכח תפיסת מכונות הימורים וציוד הימורים נלווה. המערערת הפנתה למקבץ ראיות שבתיק מהן תמונות, מסמכים ועדויות, שמלמדים לגישתה, כי המדובר באותו עסק, והקביעה לפיה המדובר בשני חלקים שונים של אותו מבנה והמנוהל על-ידי שני אנשים שונים, הינה קביעה מלאכותית. לגישתה בהתאם לתשתית הראייתית שהונחה בפני בית המשפט קמא, ניתן ללמוד כי המדובר הוא באותו עסק המנוהל כמכלול שלם, ואשר שימש תקופה ממושכת כמקום הימורים בלתי חוקיים בחלקו האחורי של העסק. עוד נטען על-ידי המערערת, כי קיימת בהליך זה זכות ערעור בהחלטה בהתאם לסעיף 17 לחוק רישוי עסקים, ולתמיכה בטענתה הפנתה לע"פ (חיפה) 2507/01 מ"י נ' גוטמן (ניתן ב- 6.12.01). טענות המשיבים ב"כ המשיבים העלה טענה מקדמית, לפיה אין לבית המשפט סמכות עניינית לדון בערעור, שכן על הבקשה לפי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים, להיות נדונה בבית המשפט בו הוגש כתב אישום, ולא בבית משפט לערעורים. וכן כי ההחלטה בבקשה בהתאם לסעיף 17 לחוק הינה החלטת ביניים, שאין זכות מוקנית בחוק רישוי עסקים לערעור עליה. משכך לגישת ב"כ המשיבים יש לדחות הערעור על הסף מחוסר סמכות עניינית. ולתמיכה בטענתו הפנה לע"פ (חיפה) 228/94 ואנונו נ' מדינת ישראל, (ניתן ב-2.6.94). לגופו של עניין, לגישת ב"כ המשיבים, בית המשפט קמא בהחלטתו מיום 3.4.11, איזן נכונה בין האינטרסים של המשטרה והעירייה לבין האינטרסים של המשיבים. ב"כ המשיבים מציין כי בהחלטה קודמת של בית המשפט קמא (מיום 17.3.11), ניתן צו לסגירת העסק, לנוכח העובדה כי בחומר הראיות שהיה בפניו, לא היה ניתן לדעת בדיוק היכן נמצאות מכונות ההימורים. ואולם לאחר שהוכח בפני בית המשפט קמא, כי מכונות המזל וציוד ההימורים נמצאו בחלק האחורי של הבניין, המתנהל על-ידי אחר ואינו בשליטתם של המשיבים, אזי הוחלט לסגור אך את החלק האחורי, ולא את עסקם של המשיבים. עוד הובהר על-ידי ב"כ המשיבים כי אמנם אין לעסק רישיון, עם זאת אין המדובר בעילה המצדיקה את סגירתו של העסק, וכי מתקיימים דיונים משפטיים לצורך הנפקת רישיון לעסק. ב"כ המשיבים הדגיש, כי המדובר ב"קיוסק", שהושקעו בו לאחרונה סכומים גבוהים לקניית סחורה לחג ומהווה פרנסה למשיבים. כמו כן הודגש כי העסק של המשיבים, אינו קשור לעסק ההימורים שהתנהל בחלק האחורי של הבניין, מכאן כי העסק אינו מהווה כל סכנה לציבור, ומכל מקום ולנוכח החלטת בית המשפט קמא לסגירת החלק האחורי של העסק, הרי שהסכנה הוסרה. דיון ומסקנות זכות הערעור כאמור ב"כ המשיבים טען כי המדובר בהחלטת ביניים בהליך פלילי, שאין בצידה זכות ערעור. ואכן הכלל בפלילים הוא שאין ערעור על החלטות ביניים למעט במקרים המנויים בחוק ובמקרים בהם מפעיל בית המשפט את סמכותו הטבועה לכך [ראו- בש"פ 6521/09 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, , 7.9.09); השוו- בג"צ 5312/05 זוזיאשווילי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, , 8.6.05)]. בבסיסו של כלל זה עומד האיזון "בין התכלית בדבר שמירה על זכות הנאשם לחירות והגנה על חזקת החפות העומדת לו בטרם הורשע בדין (השוו: דנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 589 (1995)), ובין השאיפה להביא לסיום יעיל ומהיר של ההליכים הפליליים, לטובת הנאשם ולטובת הציבור בכללותו (השוו: בג"ץ 361/67 גולדנברג נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כב(1) 365, 370-369 (1968); בג"ץ 11339/05 מדינת ישראל נ' בית המשפט המחוזי בבאר שבע, סעיף 15 לפסק-דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (, 8.10.06); גיא שני "רשות לערער על בקשת הרשות לערער" עיוני משפט ל(1) 71, 122-121 (2006)). תוצאה זו מבטיחה שהעניינים נושאי הערר הם אכן אלה בגינם הוקנתה על ידי המחוקק הראשי זכות הערר. בד בבד נשמר המבנה הבסיסי של ההליך הפלילי, והעיקרון שאין ערעור על החלטות ביניים, מקום שלא הוקנתה זכות לכך." [דברי כב' השופט פוגלמן בבש"פ 6393/10 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, , 22.9.10) פסקה 7 להחלטה]. עיינתי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה ע"פ 228/95 ואנונו נ' מדינת ישראל, , שיש בו לחזק את גישת ב"כ המשיבים, לפיה לא ניתן לערער על החלטה נשוא הערעור משמדובר בהחלטת ביניים. וכן עיינתי בפסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה ע"פ 2507/01 מדינת ישראל נ' גוטמן, , התומך בעמדת המערערת לפיה במקרה דנן יש מקום לערער, והגעתי לידי מסקנה כי בהחלטת ביניים שעניינם החלטה בהתאם לסעיף 17 לחוק רישוי עסקים, יש זכות ערעור. נראה כי בקיומן של נסיבות מיוחדות, תהייה קיימת זכות ערעור מכוח חוק בתי המשפט, אף ללא קיומה של הוראה בחוק חרות, המורה מפורשות על קיום זכות ערעור. החלטה מכוח הוראות סעיף 17 לחוק רישוי עסקים, יכולה להינתן עוד בטרם תחילת בירור האשמה, במהלכה ולאחריה, ואין בה עניין ממשי בהליך של בירור האשמה, אם כך היא מנותקת מההליך של בירור האשמה ואין בה לעכבו. מכאן שהתכלית העיקרית במניעת הליך ערעור בהליך פלילי, שעיקרה סיום יעיל ומהיר של ההליך הפלילי, אינה מושפעת מערעור על ההחלטה לפי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים. משכך נראה כי היעדר הוראה מפורשת המתירה הגשת ערעור על החלטה בהתאם לסעיף 17 לחוק הינה פגם פרוצדוראלי, שאין עומד מאחוריו טעם של ממש. מכל מקום על בית המשפט לתת דעתו בנוסף לאינטרס הציבורי הכרוך בקיומו של ערעור ולא לכבול ידיו בצד הדיוני בלבד. האינטרס הציבורי בנסיבות העניין מחייב קיומו של ערעור. על אף שפורמאלית אין המדובר בפסק דין המסיים את המחלוקת בין הצדדים, הרי שהחלטה כזו טומנת בחיקה סנקציה חריפה, ולה השלכות אופרטיביות ממשיות, הן על חירותם של המשיבים לנהל עסק והן על זכותם לעיסוק. בנסיבות העניין, הטלת צו בהתאם לסעיף 17 לחוק רישוי עסקיים, מסיים את המחלוקת הצרה של הפעלתו או סגירתו של העסק, מכאן כי מהבחינה המהותית המדובר בפסק-דין המסיים המחלוקת בין הצדדים [ראו על דרך ההשוואה- בש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1) 670]. מה עוד שערעור על הליך ביניים זה, במסגרת הערעור על ההליך העיקרי יהיה חסר כל תועלת, שכן, צו בהתאם לסעיף 17 לחוק רישוי עסקים, פוקע לכשעצמו עם מתן פסק הדין. מכאן כי, לא תהיה כל השפעה לבחינת ההחלטה לפי סעיף 17 במסגרת הערעור בסוף ההליך הפלילי. על כן, לנוכח קיומו של הליך בין הצדדים ומתן סעד בו, יש לאפשר לבעלי הדין להשיג על ההחלטה. קביעות עובדתיות הכלל בבקשות כגון אלו, לפיהן הקביעות העובדתיות נסמכות בעיקרן על חומר ראייתי בלתי מעובד, כשלא נלקחים בחשבון שיקולים של מהימנות, הוא שאין לערכאה בה מתנהל ההליך, יתרון מובנה על ערכאת הערעור, וככלל התערבות בממצאים העובדתיים הינה אפשרית ומקובלת. ברם בענייננו לא מצאתי טעם להתערבות במסקנות בית המשפט קמא. בהתאם לראיות שנפרשו בפני בית המשפט, הוכח לכאורה על-ידי המשיבים כי מכונות המזל ושאר ציוד ההימורים, היה מצוי בחלק האחורי של המבנה, שהינה יחידה נפרדת מהעסק שמנוהל על-ידי המשיבים. עוד הוכח לכאורה כי העסק של ההימורים נוהל על-ידי אביב מלכה, כשעל פניו אין למשיבים כל נגיעה או שליטה בכך. אמנם, המערערת הפנתה לכך כי בין העסק הממוקם בחזית המבנה לבין העסק השני הממוקם בחלק האחורי של המבנה, קיים פתח, המצביע לכאורה כי המדובר בעסק אחד המנוהל על-ידי המשיבים עת שחלוקת המבנה לשתי יחידות הינה מלאכותית בנסיבות העניין. ברם עובדה זו, לא היה בה בנסיבות העניין לסתור את תצהיריהם של המשיבים ותצהירו של אביב מלכה לפיהם המדובר בשני עסקים נפרדים, המנוהלים במנותק אחד מהשני. דברים אלו נכונים בייחוד לנוכח העובדה כי נציג המערערת בבית המשפט קמא, נמנע מלחקור המצהירים על תצהיריהם, וכן לנוכח אי הבאת שוטר שהיה נוכח בפשיטה על המקום, על מנת שיעיד בפני בית המשפט קמא על מקום הימצאותם של מכונות המזל וציוד ההימורים, ומחדל ראייתי זה יש לזקוף לחובת המערערת. כללו של דבר, המסכת העובדתית שנקבעה על-ידי בית המשפט קמא, לפיה לכאורה המדובר בשני עסקים נפרדים המנוהלים על ידי אנשים שונים, הייתה סבירה בנסיבות העניין ומתיישבת עם חומר הראיות שהוצג בפני בית המשפט קמא ולא מצאתי מקום להתערב בקביעת בית המשפט קמא לדחות את גרסת המשיבים לניהול העסק על-ידי אחר. אף מעבר לקביעה העובדתית הלכאורית, לפיה העסק מנוהל בידי אחר. בית המשפט קמא בחן האפשרות לפיה, למשיבים היה יד ורגל בניהול עסק ההימורים, עם זאת מצא כי אין בכך להצדיק הטלת צו סגירה לכלל המבנה, ובכך לסגור הן את עסק ההימורים והן את הקיוסק. הסעד הראוי בנסיבות העניין גם בהחלטת בית המשפט קמא בעניין הסעד הראוי בנסיבות העניין, לא מצאתי מקום להתערב. השיקולים שאמורים להדריך את בית המשפט בהחלטה לסגירת עסק, הינם מניעתיים, ועליהם לאזן בין האינטרס הפרטי בהמשך פתיחתו והפעלתו של העסק, ובכך מתממשת, על קרקע המציאות, זכות המשיבים לעיסוק; מנגד, עומד האינטרס הציבורי בסגירת העסק, המצדד באיסור קיומם של משחקים אסורים, ומתמודד עם התופעות השליליות הנמצאות בתופעת ההימורים, כגון התמכרות, נזק כלכלי חמור, הרס התא המשפחתי והשלכות חברתיות נוספות [לעיון בסוגיה ראו- עע"מ 4436/02 תשעים הכדורים נ' עיריית חיפה, פ"ד נח(3) 782]. בנסיבות העניין, החלטת בית המשפט קמא, הייתה סבירה, מידתית ואיזנה נכונה בין השיקולים המתנגשים. החלטת בית המשפט קמא, התחשבה באפשרות לפיה, המשיבים הם אלו שמנהלים את עסק ההימורים, שממוקם בחלק האחורי של הבניין. לאחר התחשבות בכל הנתונים, בית המשפט קמא קבע כי בנסיבות העניין הסתפקות בסגירת עסק ההימורים הממוקם בחלק האחורי של המבנה, תאזן נכונה בין האינטרס הציבורי לאינטרס הפרטי. בית המשפט קמא, התחשב בזכות היסוד של המשיבים להתפרנס מהעסק שלהם, ולא ראה לנכון להטיל צוו סגירה על המבנה, ככולל את שני העסקים, על מנת לשמור על האינטרס הציבורי בהסרת הסכנה הנובעת מהפעלת מקום הימורים. שכן בסגירת עסק ההימורים הממוקם בחלק האחורי של המבנה, היה די להסרת הסכנה הנובעת מעסק ההימורים; לעומת זאת סגירת שני העסקים יחדיו תהיה בגדר אמצעי העולה על הנדרש, תביא לפגיעה בזכויות המשיבים שלא לצורך, ובלתי מידתית בנסיבות העניין. בכך הובהר בנוסף, כי אין עניינו של סעד הביניים, במבצע העבירה עצמו, אלא במקור הסכנה לציבור. שכן, משהוטל צו סגירה על העסק הממוקם בחלק האחורי, בו מתנהל עסק ההימורים, הרי שבכך הוסר מקור הסכנה, ואין צורך לסגור בנוסף את העסק האחר, הממוקם בחזית הבניין, בו מתנהל הקיוסק. יש להדגיש, כי סעיף זה הינו מניעתי באופיו ואיננו עונשי, ודברים אלו הובהרו היטב בהחלטת בית המשפט קמא, עת קבע שככל שיוכח במסגרת ההליך העיקרי שלמשיבים היה חלק בניהול מכונות המזל, הרי שדברים אלו יבואו לידי ביטוי בעונש. ברם משהסכנה שבהמשך הפעלת מכונות המזל, הוסר על-ידי הטלת צוו סגירה חלקי שעניינו היחידה הממוקמת בחלק האחורי של המבנה, הרי שאין זה הכרחי להביא לפגיעה מיותרת בזכויותיהם של המשיבים, על-ידי הטלת צוו סגירה על הקיוסק הממוקם בחלק הקדמי של העסק. לא נעלמה מעיני העובדה כי אין זו הפעם הראשונה, בו נמצאו מכונות מזל וציוד אסור בעסקם של המשיבים, 3 במספר בין השנים 2007-2009 [ראו פסקה 5 להחלטת בית המשפט קמא מיום 17.3.11]. כך גם נתתי דעתי לעובדה כי בקשה זו לסגירת העסק באה בעקבות שתי פשיטות משטרתיות עוקבות על המקום, האחת ב-28.1.11 והשנייה ב-2.2.11. בהנחה שהציוד האסור אכן שייך למשיבים, הרי שעל פניו הפעילות החוזרת והנשנית של המשיבים לקיום משחקי הימורים אסורים, וסמיכות הזמנים בין הפשיטה המשטרתית הראשונה לשנייה, מלמדים לכאורה על נטייתם המוגברת של המשיבים לחזור ולהפעיל מכונות הימורים. עם זאת, בנסיבות העניין אין בהטלת צוו סגירה במסגרת סעיף 17 להושיע, שכן כאמור צוו סגירה זה הינו מניעתי ואין הוא עונשי, וככל שהשיקולים עניינם בעושה העבירה ובנסיבותיהם של המשיבים, הרי שעל שיקולים אלו להילקח בחשבון בשלב גזר הדין ולבוא לידי ביטוי בעונש. עוד יש להוסיף כי אופיו של הסעיף כאופי מניעתי, מונע הטלת צוו סגירה, מהעילה של ניהול עסק ללא רישיון כדין, שכן לעבירה זו עונש בצידה ועליה להיות מטופלת במסלול הרגיל של ניהול הליך משפטי, בייחוד כשלא מצאתי בעובדה כי חלק מהמוצרים המוצגים למכירה באותו קיוסק הינם מוצרי אלכוהול, לשנות במשהו בנסיבות העניין. לנוכח כל האמור, יש לדחות הערעור, ככל שהוא מתיחס לעצם הסגירה החלקית של העסק, באופן בו יסגר רק חלקו האחורי ויאסר על אביב מלכה להגיע לבית העסק. עם זאת אני מתערב בהחלטתו של בית משפט קמא במובן זה שאני מחייב כל אחד מהמשיבים להפקיד בקופת בית משפט קמא סכום של 2,000 ₪ במזומן ולחתום על התחיבות עצמית בגובה 15,000 ₪ להבטחת התחיבות למנוע מאביב מלכה להיכנס לעסק נשוא ההליך שבפני ולדווח למשטרה אם וכאשר יכנס לעסק אביב מלכה ו/או אם יכנס לחלק האחורי של העסק שניתן צו לסגירתו כל אדם אחר. ההפקדה והחתימה על ההתחיבויות יבוצעו במזכירות בית משפט קמא עד ליום 17/4/11 שאם לא כן יסגר בית העסק נשוא הליך זה לאלתר. בשולי האמור אוסיף הערה - מהדיון שבפני עולה כי לכאורה פועל העסק נשוא ההליך שבפני ללא רשיון וכי בעניין זה מתנהלים הליכים משפטיים אחרים. הצדדים לא הציגו בפני בית המשפט נתונים על אותם הליכים ולא ידוע אילו החלטות ניתנו במסגרת אותם הליכים. בהתאם, יש להבהיר כי ללא כל קשר להחלטתי זו הרי שככל שלעסק אין רשיון והוא פועל ללא רשיון כחוק עליו להיסגר לאלתר, אלא אם כן ניתנו במסגרת אותם הליכים החלטות או צוי ביניים המתירים את הפעלתו של העסק באופן זמני עד לסיומם של ההליכים או עד למתן כל החלטה אחרת במסגרתם. בהעדר החלטה של בית משפט מוסמך המתירה את פעולת העסק ללא רשיון ממילא לא ניתן לאפשר את המשך הפעלתו, ובדרך זו להנציח את העבירה. צו סגירהערעורצווים