קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על גובה הנזק בתיק פלת''ד: 1. פתח דבר: לפנינו ערעור וערעור שכנגד מושא פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כב' השופט ערפאת טאהא), שניתן בת.א. (נצ') 2350/05 ביום 7/2/10, ותוקן ביום 11/3/10. המשיב יליד 1/10/1961, נפגע ביום 8/4/2004 בתאונת דרכים. אין חולק באשר לעובדת היות התאונה "תאונת דרכים" ובאשר לחבות המערערת כמבטחת לפצות את המשיב בגין הנזקים שנגרמו לו. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לגובה הנזק. 2. רקע עובדתי וקביעות ביהמ"ש קמא: בית משפט השלום, אשר עשה מלאכתו ראויה, בחן את החומר הרפואי אשר הונח לפניו, כך גם את חוות דעתו של הנוירולוג ד"ר עזיז מזאריב, מינה את ד"ר בלוך כמומחה בתחום הפסיכיאטרי, את פרופ' שטהל כמומחה בתחום האורטופדי, את ד"ר ויילר באשר לפגיעה בריאות, את פרופ' ביטרמן מומחה פנימאי, את פרופ' הר-שי בתחום הפלסטי ואת ד"ר גרוס בתחום הנוירולוגי. בתחום הפסיכיאטרי נבדק המשיב פעמיים, כאשר תחילה נקבעה לו נכות זמנית בשיעור 30%, ובהמשך נכות צמיתה בשיעור 20% בהתאם לסעיף 34(ג) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), ה'תשט"ז-1956 (להלן: "התוספת לתקנות המל"ל"). המומחה נחקר על חוות דעתו. בית משפט השלום דחה את טענות המערערת באשר לחוות דעתו של ד"ר בלוך, נדחתה הטענה כי הנכות בתחום הנפשי הינה למעשה 10%. בית משפט השלום לא התעלם מהרקע מושא עברו של המשיב ומצבו הנפשי ערב התאונה, עמד על נסיבותיו האישיות הקשות, התייחס לתשובות המומחה בעת חקירתו, היה ער למצב המשיב לפני התאונה, בסופו של יום ראה לקבל את הממצאים והמסקנות של ד"ר בלוך ודחה את טענות המערערת. כך גם כך דחה את טענות המשיב כדי קביעה כי שיעור הנכות הינו 23% ולא 20% ובסיכומם של דברים, ראה לקבוע כי הנכות הנפשית של המשיב בעקבות התאונה, לרבות הקשר הסיבתי בין הנכות לבין התאונה לאור ההשגות לעניין זה, הינה כפי ד"ר בלוך, לאמור 20% נכות צמיתה. אשר לפגיעה בריאות - נקבעה למשיב נכות צמיתה בשיעור 10% מותאם לסעיף 8(1)(ב) לתוספת לתקנות המל"ל. גם כאן נחקר המומחה על חוות דעתו. בית משפט השלום קבע כי הממצאים והמסקנות של המומחה ד"ר ויילר התבססו על הפגיעה ולא כנטען מפי המערערת על תלונות סובייקטיביות בלבד של המשיב, כך דחה את הטענה כי לא היה מקום לעשות שימוש מותאם בסעיף 8(1)(ב) הנ"ל. לבסוף ראה ביהמ"ש קמא לקבל את חוות דעתו של ד"ר ויילר בנוגע לקביעת הנכות כאמור לעיל, מותאמת וקבע כי למשיב נכות צמיתה בשיעור 10% כפי המומחה, זאת עקב כאבים והפרעות במערכת הנשימה במידה בלתי ניכרת. אשר לפגיעה בתחום הפנימי - קבע פרופ' ביטרמן כי נותרה למשיב נכות צמיתה בשיעור 10% עקב כריתת טחול, המומחה לא נחקר, השיב לשאלות הבהרה וקבע כי תקופת ההחלמה עקב ניתוח זה הינה מספר שבועות עד חודש וכי חזרה לעבודה פיזית אפשרית בדרך-כלל לאחר 3 חודשים. כך גם כך נקבעה על-ידי פרופ' הר-שי נכות פלסטית צמיתה בשיעור 10% בגין צלקת שנותרה אצל המשיב באורך 26 ס"מ וברוחב 1 ס"מ. לקביעת בית משפט השלום, אין מדובר בנכות קוסמטית, כי אם בנכות פלסטית בעלת פן תפקודי ממשי, בהתקיים בצלקת אזורים רגישים לכאב. בהקשר זה התייחס בית המשפט קמא לעדות המשיב כעקבית ומהימנה ולנטען על-ידו לכאבים, לרגישות, לקושי בקיום יחסי מין ולקושי בשכיבה על הבטן ובסיבוב הגוף. בית משפט השלום התרשם לחיוב מעדות המשיב וקבע, כאמור, כי מדובר בנכות ממשית ולא קוסמטית. בתחומים האורטופדי והנוירולוגי - לא נותרה למשיב נכות צמיתה, כפי המומחים שמונו בתחומים אלה וכקביעת ביהמ"ש קמא. לסיכום קבע בית משפט השלום, כי נותרה למשיב נכות משוקללת כדי 41.68%, בעוד הנכות בגין כריתת הטחול (10%) אינה תפקודית. עד כאן באשר לנכויות כפי שנקבעו למשיב עקב התאונה. 3. אין חולק כי עובר לתאונה היה המשיב שוטר במשמר הגבול. עבודתו של המשיב הופסקה ביום 30/11/05, עת פרש המשיב לגמלאות עם פנסיה בשיעור 53% ממשכורתו הקובעת. שכרו הממוצע של המשיב בשנה שקדמה לתאונה עמד על סך של 14,110 ₪ לחודש לאחר ניכוי מס הכנסה, וליום מתן פסק הדין בבית משפט השלום, בצירוף הפרשי הצמדה בלבד, עמד על סך 16,291 ₪. הגמלה אותה מקבל המשיב, משוערכת ליום מתן פסק הדין, עמדה על סך של 10,144 ₪. 4. הצדדים ניצים גם באשר לשאלת הסיבה לפרישתו של המשיב לגמלאות. בעוד המשיב טוען בתוקף כי עד לפרישתו, היה תפקודו במשטרה תקין ולמרות נסיבותיו האישיות הקשות, יכול היה לשרת במשמר הגבול עד גיל 67, הרי באה המערערת וטוענת כי המשיב סבל לפני התאונה ממגבלות רפואיות רבות והן אלה שהביאו לפרישתו, נטען כי אין לקשור בין הפרישה לגמלאות לבין התאונה. בית משפט השלום מתוך שקיבל את עדות המשיב כמהימנה, קבע כי פרישת המשיב לגמלאות נבעה מהתאונה אשר היא שמנעה ממנו להמשיך בעבודתו כלוחם במשמר הגבול. לא נסיבותיו האישיות הקשות של המשיב ולא הבעיות הרפואיות מהן סבל עובר לתאונה הובילו לפרישתו. 5. כתוצאה מקביעות בית משפט השלום כאמור לעיל, נקבע הנזק שנגרם למשיב תוך התחשבות בעבודת המשיב כיום כשומר בתיאטרון "אלמידאן". כושר ההשתכרות של המשיב אילו היה פורש מעצמו הוערך כדי סך 6,000 ₪, ולאור נכותו- 4,000 ₪. עוד קבע בית משפט השלום כי אלמלא התאונה, היה המשיב ממשיך את שירותו במשטרה עד גיל 60 ועל בסיס נתונים אלה בוצעו חישובי הפסד שכר לעבר ולעתיד, לרבות פיצוי בגין מענק יובל. כפי ביהמ"ש קמא הרי שאלמלא התאונה, היה המשיב ממשיך לעבוד והיה זכאי למענק זה כדי סך 211,810 ₪. עוד ראה בית משפט השלום לקבוע פיצויים ומענק פרישה, להם היה זכאי המשיב אלמלא התאונה, כדי סך 19,653 ₪, וכן קצובת הבראה ונופש על דרך האומדנא כדי סך 20,000 ₪. מעבר לאמור לעיל וכפי שעוד יפורט להלן, קבע ביהמ"ש קמא את הפסדי השכר של המשיב בעבר ובעתיד, הפסד פנסיה, הפסד מענק יובל, פיצויים ומענק פרישה, קצובת הבראה ונופש, כאב וסבל, עזרת צד ג', הוצאות רפואיות ונסיעות כדי סך כולל של 1,197,110 ₪. בית משפט השלום דחה את טענת המערערת, כי יש לנכות את מענק הפרישה ששולם למשיב, בקובעו כי אם היה המשיב ממשיך בעבודתו במשטרה ופורש בגיל הפרישה הרגיל, הרי שהיה זכאי למענק הפרישה, ומשכך אין לנכות מענק זה. כך גם נדחתה טענת המערערת, לפיה היה על המשיב לחדש את תביעתו לקצבת נכות כללית. משנדחתה תביעת המשיב, לא מוטלת עליו חובה לחזור ולפנות למוסד לביטוח לאומי. בהחלטת ביהמ"ש קמא מיום 11.3.10 תוקנה טעות סופר שנפלה בפסק-הדין ונקבע כי יש להוסיף לסכום הפסוק, סך של 28,097 ₪, זאת בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 13%+ מע"מ, כך שהסכום הכולל בעקבות התיקון האמור הוא 1,225,307 ₪. כאמור, בפנינו ערעור וערעור שכנגד. 6. טענות הצדדים: טענות המערערת/המשיבה שכנגד- בערעורה משיגה המערערת על קביעות המומחים בתחום הנפשי, בתחום הפגיעה בריאות ובתחום הפלסטי. לטעמיה של המערערת, אין להעמיד את הנכות הנפשית על שיעור 20% כפי קביעת המומחה; יש להתחשב בבעיות נפשיות שהיו למשיב ללא קשר לתאונה, המשיב לא נטל את הטיפול שהומלץ ושהיה בו כדי לשפר את מצבו. בכל אופן, לאחר עריכת חוות הדעת השנייה, השתפר מצב המשיב באופן מהותי. עוד נטען כי הפחתת שיעור הנכות מ- 30% ל- 20% בחוות הדעת השנייה, לא נעשתה מהשיקולים האמורים, כי אם רק משום שהמשיב לא טרח לעבור את הטיפול הנפשי עליו הומלץ לו. לטעמי המערערת, שעה שהמשיב לא יישם את ההמלצות נשוא הטיפול, היה מקום לקבוע את נכותו הנפשית, לרבות נכותו בתחום המיני (המוטלת בספק לטענת המערערת), לאור עדות המומחה, כדי 10% למרב. נטען כי ביהמ"ש קמא התעלם מטענות המערערת בנוגע לנכות במישור המיני. ממשיכה וטוענת המערערת כי הנכות שנקבעה למשיב בתחום הריאות התבססה על תלונותיו הסובייקטיביות בלבד, הקביעה כאן היא בניגוד לקבוע בתקנות המל"ל. אשר לנכות בתחום הפלסטי נטען כי מדובר בנכות פלסטית זמנית, היה על המשיב לעבור טיפולים רפואיים שהיו משפרים את מצבו הרפואי, המשיב לא פעל להקטנת נזקיו, יש להעריך נזקיו כאילו עבר את הטיפולים המוצעים. נטען כי שגה ביהמ"ש קמא שגיאה כפולה, כאשר מחד גיסא לא הפחית את הנכות הפלסטית ומאידך גיסא חייב את המערערת לשאת בהוצאות טיפולים אלה. טוענת המערערת כי נכותו הרפואית המשוקללת של המשיב עומדת על 23%, מתוכה 10% בתחום הנפשי (כולל התחום המיני), 10% בתחום הפנימי ו- 5% בתחום הפלסטי. עוד משיגה המערערת על הנכות התפקודית כפי שראה לקבוע ולחשב בית משפט השלום. נטען כי ביהמ"ש קמא העמיד למעשה את נכותו התפקודית של המשיב על 33%, בעוד שראוי היה להעמידה על 10% לכל היותר. חוזרת ומשיגה המערערת על הקביעה כי פרישת המשיב נובעת מתאונת הדרכים; היא מפנה לבעיותיו הרפואיות הכוללות של המשיב מאז היותו בן 34, אשר לטעמיה הן אלה שגרמו לפרישתו ולא התאונה (בעיות קרדיולוגיות, לחץ דם גבוה, תרדמת בברך, סכרת, תפקודי כבד, ירידה בשמיעה, כאבי צוואר ועמוד שדרה תחתון בעקבות תאונה משנת 2001). כך טוענת המערערת כי המשיב היה מועמד לפרישה לאור מצבו הרפואי ונסיבותיו האישיות ללא קשר לתאונה; לחילופין נטען כי יש להחיל כאן את תיאוריית "הסיבתיות היחסית" ולחייב את המערערת בפיצוי המשיב באופן יחסי. לטענת המערערת, הסך הכולל כפי שפסק בית משפט השלום אינו תואם את נכויותיו של המשיב. המערערת משיגה על גובה הנזק כפי שנקבע ולא נמצאה אבן שלא הפכה באשר לאמור, לרבות באשר לראש הנזק של כאב וסבל, לטעמיה לפי נכות רפואית משוקללת של 23%. בתשובה לערעור שכנגד טוענת המערערת, כי מדובר בערעור טקטי, שכן פסק-דינו של ביהמ"ש קמא מיטיב עם המשיב בכל מובן שהוא. עוד נטען כי קיבעון רמת השכר עליו מלין המשיב, מקורו בתפקודו הלקוי ובבעיותיו האישיות והמשפחתיות הרבות של המשיב אשר לא היו מאפשרים עלייה ברמת השכר. כך קביעת גיל הפרישה בגיל 60, שלוש שנים מעבר לברירת המחדל ביחס לשוטרים, הובהרה היטב בפסק-הדין. אשר לנושא פוטנציאל שכרו של המשיב לאחר תום שירותו במשטרה, צבירת פנסיה ושיעור חישובה, כל אלה מיטיבים עם המשיב. בשל האמור מבקשת המערערת לקבל את הערעור ולדחות את הערעור שכנגד. טענות המשיב/המערער שכנגד- בערעור שכנגד מפנה המשיב לקביעות בית משפט השלום אשר קיבל את עדות המשיב כמהימנה, לטעמיו קביעת ביהמ"ש קמא באשר למדד השכר ששימש בסיס לחישוב הנזק למשיב מקפחת את המשיב, אשר כנטען היה ממשיך בעבודתו ומגיע לרמת שכר גבוהה יותר. היה מקום לחשב את השכר על פי מדד במדרג עולה עד פרישת המשיב בגיל 67. מבוקש להוסיף 15% לשכר ערב התאונה כאינדיקציה לאפשרות ההתקדמות בשכר עד לגיל הפרישה. המשיב מפנה לבג"צ 10076/02 ד"ר יורי רוזנבאום נ' נציב שירות בתי הסוהר, פ"ד סא(3) 857 (להלן: "בג"צ רוזנבאום") (אליו הפנה גם בית משפט השלום), בו נקבע כי גיל הפרישה של השוטרים יעמוד על 67 ככלל האוכלוסייה ולא על גיל 57. בהתאם לכך צריך היה לגזור את השכר, שלא כפי קביעת ביהמ"ש קמא. המשיב מלין גם על פוטנציאל השכר שנקבע לו על-ידי ביהמ"ש קמא בנוגע לתקופה שלאחר התאונה כדי סך 4,000 ₪, שעה שהינו משתכר בפועל בתיאטרון כדי סך של 2,000 ₪. נטען כי רמת השכר של 2,000 ₪ היא המשקפת נכונה את יכולת ההשתכרות של המשיב לאחר התאונה ולא היה מקום לסטות ממנה כדי הכפלתה. מוסיף וטוען המשיב כי שיעור הפנסיה אמור להיגזר מתוך רמת השכר ברוטו ולא מתוך הנטו. ביהמ"ש קמא התייחס לרמת השכר נטו כבסיס לכל חישוב, בעוד שהן שיעור הפנסיה והן מענק היובל אמורים להיות משולמים על בסיס השכר ברוטו. המשיב משיג כנגד קביעות בית משפט השלום באשר לצבירת הפנסיה בעבודתו החדשה של המשיב לאחר התאונה ומבקש להתערב בקביעת שיעור הנזק, הן באשר למדד השכר בתיאטרון (2,000 ₪ ולא 4,000 ₪), הן באשר להפסד שכר בעתיד לאור בג"צ רוזנבאום והן כנגזר, הפרש בין בסיס הפנסיה אלמלא התאונה בגיל הפרישה לבין התקבול היום (53% במקום 70%). המשיב מציין כי בניגוד לקביעת ביהמ"ש קמא, מענק היובל צריך להיות מחושב כמענק יובל לשוטר גמלאי אשר היה משלים 25 שנות ותק וכן לתקופה מגיל 67 עד גיל 80 כתוחלת החיים. אשר לערעור העיקרי טוען המשיב, כי אינו מבוסס על ממצאים ועובדות וכי המובא בו הוא סלקטיבי ומטעה. נטען, כי אין להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה קמא; ביהמ"ש קמא הביע דעה חיובית בנוגע למהימנות המשיב. אשר לטענת המערערת ביחס לראש הנזק של "הפסד השתכרות", טוען המשיב כי הסכום שנפסק תואם את המציאות העובדתית בנוגע למשיב הספציפי בעבודתו כלוחם מג"ב ולכן שיעור הנכות התפקודית הוא גדול. עוד טוען המשיב כי ביהמ"ש קמא מצא קשר מובהק בין התאונה לבין פרישת המשיב מעבודתו, ולכן ערך חישוביו כפי שערכם. נטען כי הקשר הסיבתי בין התאונה לבין פרישת המשיב מהעבודה הוכח על-ידי מסמכים, אישורים וראיות ממשיים. אשר להשגות המערערת בנוגע לנכויות הרפואית שנקבעו, טוען המשיב כי המובא בערעור המערערת אינו מדויק ומציג תמונה חלקית בלבד של דברי המומחים. בנוגע לנכות הנפשית נטען כי המומחה דחה את קו הטיעון של המערערת, לפיו מצב המשיב לפני התאונה היווה "בעיה נפשית". עוד נטען כי בהתאם לדברי המומחה, הרי שנכותו הנפשית של המשיב עומדת על 20% גם אילו היה מקבל טיפול. אשר לנכות בתחום הריאות נטען כי המומחה ביסס חוות-דעתו על ממצאים אובייקטיביים, בניגוד לטענת המערערת. אשר לנכות בתחום הפלסטי נטען, כי המומחה קבע שהצלקת רגישה מאוד; בהתאם למומחה הרי שניתוח עשוי לשפר במעט את מראה הצלקת אך לא את מצב הרגישות; לפני בדיקת המומחה הפלסטי עבר המשיב שני ניתוחים בצלקת לשיפור המצב, ובהתאם לרופאיו אין עוד מה לשפר. בנוגע להפסד הפנסיה נטען כי שיטת החישוב של המערערת מתעלמת לחלוטין מפעולת השערוך שעשה ביהמ"ש קמא כדי להגיע לשיעור ההפסד החודשי של הפנסיה. בשל המפורט מבוקש לדחות את הערעור ולקבל את הערעור שכנגד תוך חיוב המערערת בהוצאות ושכ"ט עו"ד. 7. דיון והכרעה: הלכה היא כי בית המשפט שלערעור לא יתערב בקביעות עובדתיות ובקביעת מהימנות כפי שמצאו ביטוין בערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים: "כידוע, ערכאת הערעור לא תתערב בנקל בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, לא כל שכן כאשר ממצאים אלו הינם ממצאי מהימנות הנסמכים על התרשמות ישירה וכאשר התשתית העובדתית שנקבעה התבססה על חוות דעת מומחים... בית המשפט יתערב בעניינים שבעובדה ובמהימנות רק במקרים חריגים, בהם מתגלה על פני הדברים התעלמות מראיה בעלת משקל מכריע או שגיאה עקרונית, היורדת לשורש הדברים, בהערכת הראיות ובקביעת העובדות..." (ראה: ע"א 10311/08 מרים כבהא נ' מרכז רפואי הלל יפה (לא פורסם, , 1.8.11)) (אלא אם נאמר אחרת, ההדגשות לעיל ולהלן- שלי- י.כ.) לא מצאתי כאן מקום להתערבותנו כערכאת ערעור. ביהמ"ש בשבתו כערכאת ערעור בתיקי נזיקין, לא יתערב בשיעורים הנטענים כאשר אלה ראויים ככלל ומתבססים על חומר הראיות שהונח לפני הערכאה הדיונית, זאת אלא אם מדובר בטעויות גסות, חריגה מסכום הפיצוי הכולל או יישום מוטעה של ההלכה הנוהגת. לסוגיה זו ראה האמור בפסק-דינו של ביהמ"ש העליון בעניין ע"א 741/10 יוסף כהן נ' צים חברת השיט הישראלית בע"מ (לא פורסם, , 12.10.10): "אשר לסכום הפיצוי שנפסק, בחינת הסכום בערכאת הערעור נעשית בשלושה שלבים, אשר לעיתים סמויים מעינו של הקורא. בשלב הראשון בוחנת ערכאת הערעור  אם סכום הפיצוי הכולל שנפסק עומד ביחס סביר לנזק בהתחשב בפרמטרים העיקריים של גיל הניזוק ותוחלת חיים; הנכות הרפואית והתפקודית ואופיה; ובסיס השכר. בשלב השני ולצורך בחינה נוספת של סבירות הפיצוי הכולל, בוחנת ערכאת הערעור את הסכומים שנפסקו בראשי הנזק השונים. ודוק: אין מדובר בבחינה לעומק של כל ראש נזק וכל תג ותג מבין ראשי הנזק הרבים, אלא בבחינה ממעוף הציפור שנועדה לבדוק אם קיימת חריגה בולטת מהמקובלות באחד מראשי הנזק. ערכאת הערעור לא תתערב בראש נזק כזה או אחר גם אם סברה כי ניתן היה לפסוק סכום שונה ממה שנפסק על ידי הערכאה הדיונית. רק אם נמצא כי נפלה טעות בולטת באחד מראשי הנזק, תתערב ערכאת הערעור באותו רכיב. השלב השלישי, חוזר ומתחבר לשלב הראשון במובן זה שערכאת הערעור בוחנת אם ההתערבות בראש נזק כזה או אחר או בקביעה כזו או אחרת של הערכאה הדיונית אכן מביאה לשינוי מהותי בתוצאה הסופית. כך, ייתכן כי בראש נזק אחד יש להגדיל את הפיצוי, ומנגד, יש להפחית את הפיצוי בראש נזק אחר, או שערכאת הערעור מצאה כי הערכאה הדיונית נקטה גישה נדיבה או גישה קפוצת יד במכלול ראשי הנזק או בקביעת שיעור הרשלנות התורמת, כך שאין לשנות את סכום הפיצוי הכולל למרות שהיה מקום להתערב בראש נזק כזה או אחר. מכאן, שאי התערבות בפסק דין של ערכאה דיונית בנזיקין, אין משמעותה בהכרח אישרור של כל ראש נזק וכל סכום וכל קביעה שנפסקה על ידי הערכאה הדיונית. ההתערבות תיעשה מקום בו מצאה ערכאת הערעור כי יש להפחית או להגדיל את סכום הפיצוי הכולל או כדי להעמיד הלכה על מכונה." כבר כאן ועכשיו רואה אני לציין, כי אין לקבל את טענות המערערת באשר לשיעורי הנכות כפי שנקבעו. בית המשפט קמא פסק את פסוקו באשר לנכויות בלשון ברורה תוך התייחסות לחוות הדעת ככאלה ולחקירות המומחים בפניו. קביעות בית משפט השלום באו מתוך הראיות שהונחו בפניו, לרבות אלה המצורפות גם לערעור המערערת כאן. בית המשפט קמא לא התעלם ממצבו הרפואי של המשיב בעבר והיה ער לו. מצב רפואי זה היה בפני ביהמ"ש קמא כפי שהיה בפני המומחים, ולא אחרת. מכאן הרי שאין להתערב בצורה כלשהיא בשיעורי הנכות שנקבעו על-ידי בית המשפט קמא וביישומם בשיעורי הנזק. כך גם כך לא ראיתי מקום להתערב בהכרעת ביהמ"ש קמא אשר למניע לפרישת המשיב מעבודתו. אמת, נכון הדבר, למשיב נסיבות אישיות קשות אשר השליכו על עבודתו ותפקודו וכך גם מצבו הרפואי בטרם התאונה; לא נעלם מעיני כי המשיב זומן לוועדה בעת שירותו על-מנת לבחון המשך שירותו, אלא שבסופו של יום, המשיך את שירותו ושירות זה הופסק רק לאחר התאונה נושא הערעור כאן. בית משפט השלום כערכאה הדיונית שלפניה נשמעו הראיות וכאשר ובדגש לא התעלם מהראיות לגבי מצבו הנטען של המשיב בעבר, פסק את פסוקו לעניין זה, ראה להפעיל שיקול דעתו על סמך אותן ראיות, וגם כאן לא ראיתי מקום להתערבותנו כערכאת ערעור. כך בדין קבע בית משפט השלום כי לא חלה חובה על המשיב לחזור לפתחי המוסד לביטוח לאומי בתביעה מחודשת לנכות כללית לאחר שנדחה. והאמור לעיל יפה גם באשר לעניין הצלקות, שעה שאין לחייב את המשיב לעבור ניתוח דווקא. אין מדובר בהקטנת נזק, המשיב בחר שלא לעבור את הניתוח ובנסיבות אלה קביעות בית משפט השלום באשר לצלקת נקבעו כדין. אין לקבל, כמובן, הנטען באשר לראש הנזק של כאב וסבל, הקביעה נגזרה כהלכתה על-ידי בית משפט השלום, שלא כנטען ובדגש ע"י המערערת, ולמותר להכביר מילים לעניין זה. קביעת בית משפט השלום באשר לפוטנציאל ההשתכרות של המשיב אותו העמיד על 4,000 ₪ שעה שהמשיב משתכר בפועל כסדרן סך של 2,000 ₪, נעשתה כהלכתה לאור גילו של המשיב, מקצועו, השכלתו ונכויותיו, ואין כל בסיס להתערב בקביעה זו. הקביעה כאן מהווה מענה גם לערעור שכנגד שהוגש על-ידי המשיב אשר השיג אף הוא על כך. אשר לערעור שכנגד שהוגש מטעם המשיב, מצאתי להדגיש שתי סוגיות עיקריות. ראשית, טוען המשיב כי בהתאם להלכה נושא בג"צ רוזנבאום, הרי שגיל הפרישה של השוטרים עומד כיום על 67, ככלל האוכלוסייה, ולא על 57, ומשכך טעה ביהמ"ש קמא עת העמיד את גיל הפרישה של המשיב על גיל 60. דין טענתו זו של המשיב לדחייה. ביהמ"ש קמא הרחיב בסוגיה זו, תוך הפנייה לבג"צ רוזנבאום האמור ולהסדר החדש שהותווה בעקבותיו. בהתאם להסדר החדש שנכנס לתוקפו ביום 2.11.08 נותרה נקודת המוצא, לפיה פרישת שוטר לגמלאות תהא בגיל 57, זאת תוך הותרת פתח לשוטר המעוניין לדחות פרישתו, לפנות לגורם המוסמך לצורך הארכת השירות. בחינת בקשת השוטר תיעשה אינדיבידואלית תוך התחשבות באופי התפקיד ובמכלול נסיבות העניין (ראה: בג"צ 10022/08 סנ"צ מונל לייבה נ' המפקח הכללי של משטרת ישראל (לא פורסם, , 25.6.09) (להלן: "בג"צ לייבה")). "בעוד שבעבר שמו נהלי המשטרה את הדגש על הגעתם של השוטרים לגיל בו ניתן היה להוציאם לגמלאות כטעם המכריע לעשות כן, הרי שכיום גיל זה מהווה אך את נקודת המוצא להליך, שעיקרו נוגע כעת לבחינת הסוגיה באופן מפורט, תוך הפעלת שיקול דעת פרטני המתחשב במכלול השיקולים הרלוונטיים. משכך, איני מוצא כי יש בנהלי המשטרה כיום משום אפליה מחמת גיל, שיש בה כדי להביא לביטולם." (בג"צ לייבה) ביהמ"ש קמא התייחס לגיל הפרישה המהווה את נקודת המוצא, הוא גיל 57, ותוך שבחן את מכלול השיקולים הרלבנטיים, כגון נסיבותיו האישיות של המשיב ואופן מילוי תפקידו בעבר, קבע כי אלמלא התאונה, היה המשיב ממשיך את שירותו במשטרה עד גיל 60. בקביעה זו אין מקום להתערב. שנית, טוען המשיב כי שיעור הפנסיה ומענק היובל אמורים להיגזר מתוך רמת השכר ברוטו ולא מתוך השכר נטו, זאת בהתאם לתנאי ההעסקה של המשיב. ביהמ"ש קמא התייחס לשכרו הממוצע של המשיב בשנה שקדמה לתאונה, זאת בניכוי מס הכנסה; לסכום זה צירף הפרשי הצמדה בלבד. הסכום האמור שימש בסיס לחישוב הפסדי השכר בעבר ובעתיד. חישוב זה נעשה כהלכה ואין מקום להתערב בו. חזרתי ובחנתי את טענות הצדדים באשר לראשי הנזק הן לגבי אובדן השתכרות בעבר, אובדן השתכרות בעתיד וקביעת בית משפט השלום בעניין זה והנגזר מכך, ולא מצאתי מקום להתערבותנו. אין מקום לנטען לא מהכא ולא מהתם באשר להפסדי הפנסיה, באשר לפיצויים עקב הפרישה ובאשר למענק היובל. כפי המפורט לעיל, הקביעות העובדתיות של בית משפט השלום והמסקנות באשר לערעור המערערת, יפות גם לערעור שכנגד. אין לקבל הנטען באשר לפוטנציאל ההשתכרות כפי המשיב, קביעת בית משפט השלום לעניין זה מעוגנת כהלכתה וכאמור גם באשר לפוטנציאל ההשתכרות לאחר התאונה ולמרות השתכרותו של המשיב בפועל, ממנה לא התעלם בית משפט השלום. לא ראיתי בסיס להתערב בגזירת שיעור הפנסיה, לא מדובר בשגגה של בית משפט השלום, מדובר בקביעה תוך שקלול וחישוב השכר, ולא אחרת. מתוך מכלול המפורט לעיל ושעה שכעיקר מדובר בפסק דין המבוסס על עובדות ומהימנות, וכאשר קביעות בית משפט השלום מעוגנות בראיות שהונחו לפניו ולא מצאתי שגגה של ממש במסקנות כתוצאה מקביעת העובדות, אני מורה על דחיית הערעור והערעור שכנגד. עוד אני רואה לציין, כי יכול והיה מקום לדחות את הערעור והערעור שכנגד בהתאם לתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, ה'תשמ"ד- 1984, אך הפעם בחרתי שלא לעשות כן עקב טענות הצדדים. אחרית דבר, אני דוחה את הערעור והערעור שכנגד. בנסיבות אלה, לא ראיתי ליתן צו להוצאות, כל צד יישא בהוצאותיו. יצחק כהן, שופט, ס.נשיאאב"ד כב' השופטת נחמה מוניץ: אני מסכימה. נחמה מוניץ, שופטת כב' השופט שאהר אטרש: אני מסכים. שאהר אטרש, שופט הוחלט אפוא פה אחד כאמור בחוות-דעתו של סגן הנשיא, כב' השופט יצחק כהן. תאונת דרכיםערעור