קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על דחיית בקשה להחזרת רכב תפוס: לפניי ערר על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' הש' א' זיסקינד) מתאריך 22.12.10, בה נדחתה בקשת העוררת להחזרת רכב שמספרו 4276464, הרשום על שמה (להלן: הרכב). רקע עובדתי ביום 4.1.10 נתפס הרכב נשוא הערר, אשר לפי הנטען בכתב האישום שהוגש ביום 4.11.10 נגד אחיה של העוררת ונגד נאשם נוסף, שימש למטרת הסעת שוהים בלתי חוקיים לישראל. אין מחלוקת בעובדה שהמשיבה לא נהגה ברכב, וכי נגדה לא הוגש כל כתב אישום. ביום 11.10.10 הגישה העוררת בקשה להשבת הרכב, אשר נדחתה בהחלטת כב' הש' מיום 22.12.11, תוך שנקבע: 2...מקובלים עלי נימוקי התגובה, מהם עולה כי מדובר בשני רכבים ששימשו למטרת הסעת שוהים בלתי חוקיים, שנסעו יחדיו ושניהם רשומים ע"ש המבקשת (שאמנם אינה הנאשם). הרכב נתפס בנסיבות ההסעה הלא חוקיות של שני הרכבים. 3. הטענה כי ההסעה הלא חוקית ברכב נעשתה בעת שנמסר לקונה ע"י אבי המבקשת לבדיקה, בכוונה למכרו, תמוהה, ומקומה בשלב הדיון בתיק העיקרי. 4. בנסיבות המקרה, כשהמבקש[ת] מודה כי אביה נוהג לרשום על שמה ובהסכמתה רכבים שונים, והרכבים נתפסו כשהם משמשים לביצוע העבירה, תפיסתם נעשתה כדין, ובמכלול הנסיבות אני דוחה את הבקשה. כאמור, כתב האישום הוגש ביום 4.11.10, כך שהחלטת בית משפט קמא ניתנה לאחר הגשת כתב האישום. לטענת העוררת, משחלפו למעלה משישה חודשים מאז תפיסת החפץ, והמשטרה לא הגישה בקשה להארכת התקופה, היה על המשטרה להשיב את החפץ, בהתאם להוראות סעיף 35 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש)[נוסח חדש], תשכ"ט - 1969 (להלן: הפקודה), ואין לאפשר לה בדיעבד להאריך את המועד רק באמצעות תגובה לבקשת העוררת להחזרת הרכב שהוגשה מכוח סעיף 34 לפקודה. באותו עניין טוענת העוררת כי אף כתב האישום שהוגש לאחר מכן אינו מתייחס לרכב כלל ועיקר. לגופו של עניין טוענת העוררת כי היא לא הייתה מעורבת בביצוע העבירה ולא הרשתה לאיש לבצע עבירה ברכב הרשום על שמה. לטענתה, הרכב הוצע למכירה בשל מצוקה כלכלית של המשפחה, וההיתר שניתן לאיש הזר שנהג ברכב בעת ביצוע העבירה הנטענת ניתן אך ורק כדי להראותו לאותו אדם כקונה פוטנציאלי; וכראיה לדבריה היא מצביעה על כך שעל הרכב הודבק שלט "למכירה". זאת ועוד, לטענתה המקרה דנן אינו עומד בתנאים לחילוט רכב המפורטים בסעיף 12א(ד2)(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב - 1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל), המאפשר לבית משפט לחלט רכב שבו נעברה עבירה מידי "בעליו של הרכב או המחזיק בו בדרך קבע" רק במקרה בו הורשע אותו אדם בעבירה לפי ס"ק (ג) (הסעת תושב זר השוהה בישראל) או ס"ק (ג5) (המרשה לתושב זר לנהוג ברכב הרשום בישראל כשאין לו רישיון לנהיגה בישראל) לחוק הכניסה לישראל, ושבתוך שלוש שנים מיום הרשעתו הורשע בעבירה נוספת כאמור. זאת, מאחר שטרם ניתנה הכרעת הדין בהליך הפלילי, ואין לנאשמים הרשעות קודמות. בתשובה טוענת המשיבה כי קיימת סמכות בדין להאריך תוקף החזקת מוצג גם לאחר חלוף שישה חודשים, ומכל מקום יש סמכות להחזיק ברכב מכוח סעיף 12א1(א)(2)(א) לחוק הכניסה לישראל, לפיו, אם "נתפס רכב שהכניס לישראל תושב זר השוהה שלא כדין בישראל, לא יורה בית המשפט על החזרת הרכב לפי סעיף 34 שבה, לפני תום ההליכים, אלא מנימוקים מיוחדים שיירשמו". מוסיף וטוען ב"כ המשיבה כי כתב האישום אכן אינו מציין מפורשות את הרכב נשוא ענייננו, ברם, הואיל ומדובר במוצג בלבד, אין צורך בכך; ולכל היותר ניתן לתקן את כתב האישום ולכלול בו את מס' הרכב. כמו כן מציינת המשיבה כי העבירה נשוא כתב אישום אכן לא נעברה על ידי העוררת; ברם, יחד עם זאת, מעיון בהודעתה של העוררת במשטרה עולה כי בעלותה ברכב היא בעלות ברישום בלבד, כשלטענתה משמש הרכב את אביה בעסקאות של קניה ומכירת של רכבים, אשר נרשמים על שמה. העוררת מציינת שהרכב המדובר הינו רכב בעל תיבת הילוכים; בעוד שהיא הודתה בחקירתה כי היא לא משתמשת ברכב כלל ועיקר, וכי רישיון הנהיגה שלה מוגבל לנהיגה ברכב אוטומטי בלבד. ב"כ המשיבה הגיש תדפיס ממשרד הרישוי ממנו ניתן לראות שעל שם העוררת נרשמו מספר רכבים, ואחד מהם אף שימש בעבר להסעת שבח"ים (ובתקופה שבסמוך לעבירה בוצעה בו העברת בעלות: מאחיה של העוררת אליה, ולאחר מכן חזרה לאח). על בסיס כל האמור מבקשת המשיבה להסיק כי אין המדובר במקרה תמים של רכב שנעשתה בו עבירה תוך חריגה מהרשאה, וכי על כן, בצדק חילט בית משפט קמא את הרכב נשוא העבירה. דיון טענה מקדמית בענייננו טוענת העוררת כי למשטרה אין כל סמכות להוסיף ולהחזיק בנכס לאחר שישה חודשים, זאת לאור הוראות סעיף 35 לפקודה הקובע כי אם תוך ששה חדשים מיום תפיסת החפץ על ידי המשטרה, או מיום שהגיע לידיה, לא הוגש המשפט אשר בו צריך החפץ לשמש ראיה ולא ניתן צו על אותו חפץ לפי סעיף 34, תחזיר המשטרה את החפץ לאדם אשר מידיו נלקח; אך רשאי בית משפט שלום, על-פי בקשת שוטר מוסמך או אדם מעוניין, להאריך את התקופה בתנאים שיקבע. בהקשר של הערר שבפניי, דינה של טענה זו להידחות. בית המשפט העליון כבר נתן את דעתו בנדון וקבע כי הארכת התקופה יכול שתיעשה גם לאחר שתמה וחלפה תקופת ששת החודשים הקבועים בסעיף 35 הנ"ל, ואפילו אם הארכת התפיסה מבוקשת רק בתגובה לדרישת החפץ או למסירתו למי שתובע בו זכות. בבג"ץ 2393/91 עזריאל פרידנברג נ' פרקליטות המדינה, פ''ד מה(4) 490, נקבע כי על-פי הגיונם של דברים ועל-פי נוסחו של סעיף 35 לפקודה ניתן לקבוע, כי סמכות ההארכה נתונה לבית המשפט, גם כשלא הוארכה תקופת התפיסה תוך ששת החודשים הראשונים ולא הוגש כתב-אישום בתקופה זו, וכי על-פי האמור בסעיף 35 לפקודה רשאי בית המשפט להאריך את התקופה בתנאים שייקבעו; והארכה בדיעבד - אף היא במשמע. אמנם, מנגד נקבע בבש"פ 6686/99 עובדיה נ' מדינת ישראל, פ''ד נד(2) 464, כי ככלל יש להגיש בקשת הארכה בתוך התקופה שהארכתה מתבקשת, ואין להתיר הארכה בדיעבד. יישוב לסתירה בין שני פסקי הדין ניתן למצוא בבש"פ 998/05 פפיסבמדוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (20.3.05), שם נקבע כי בית המשפט אכן רשאי להאריך את מועד ששת החודשים אף בדיעבד, ברם הינו גם רשאי שלא לעשות כן, לפי נסיבות המקרה. ראוי לציין כי בפס"ד עובדיה לא נעברה עבירה בחפצים שנתפסו, לא הוגש כתב-אישום נגד המבקש, ותיק החקירה נגדו נסגר; זאת לעומת פס"ד פרידברג, בו כבענייננו הוגש כתב אישום בדיעבד לאחר תום ששת החודשים. הנה כי כן, בנסיבות המקרה, ולאור העובדה שאין מחלוקת כי מדובר ברכב שנעברה בו עבירה אשר בגינה הוגש כבר כתב אישום, שוכנעתי כי אכן היה מקום להאריך בדיעבד את הארכת התקופה להחזיק בנכס. גם העובדה שכתב האישום לא מציין מפורשות את פרטי הרכב בו נעברה העבירה אין בה כדי לשנות ממסקנתי, הואיל ואין מחלוקת כי העבירה נשוא כתב האישום נעברה ברכב, ולמעשה מדובר בטענה טכנית בלבד. לגופו של עניין המשיבה מבקשת להמשיך ולתפוס את הרכב מכוח הוראות סעיף 32(א) לפקודה, בו נקבע כדלהלן: רשאי שוטר לתפוס חפץ אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה, או עומדים לעבור, עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה, או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה. בעניין זה נקבע בבש"פ 342/06 חב' לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, , 12.3.06) כי קיימת חשיבות לדעת מה מקור הסמכות לתפיסת החפץ מבין החלופות המוזכרות בסעיף הנ"ל, לצורך בחינת התנאים הראויים לשחרורו עד תום ההליכים: כל אחת מן החלופות האמורות עשויה לשמש מקור נפרד לתפיסת חפץ, וכל אחת משקפת תכלית המיוחדת לה, אשר לשם השגתה נעשה שימוש בסמכות. איתורה של החלופה הרלבנטית, שלשם השגתה נתפס החפץ, חשובה לא רק לצורך בחינת השאלה האם המשטרה השתמשה כראוי בכוח הנתון בידיה, אלא גם לצורך התחקות אחר התנאים הראויים לצורך שחרור החפץ והחזרתו לבעליו בתקופת הביניים שבין מועד התפיסה לבין סיום הליכי החקירה או המשפט.   באותו פס"ד נקבע כי גם אם עשוי להתקיים מלכתחילה מקור סמכות לתפיסת חפץ, אין בכל מקרה עילה המחייבת או אף המאפשרת את המשך החזקתו בידי הרשות בטרם נסתיימו ההליכים המשפטיים, ויש לבחון האם נמצא אמצעי מידתי שיש בו כדי לאזן כראוי בין האינטרס הציבורי המבקש לשמור על פיקוח המדינה ביחס לחפץ, לבין זכותו של הפרט לממש את זכויותיו לגבי החפץ, גם אם מימוש זה עשוי להיות כפוף למגבלות. לצורך ביצוע האיזון האמור יש להתחקות אחר התכליות הרלוונטיות לתפיסתו של החפץ. שלוש תכליות עיקריות עשויות להצמיח מקור סמכות לתפיסת חפץ: תפיסה למטרת מניעה של ביצוע עבירות בעתיד; תפיסה למטרת חילוט; ותפיסה לצורך הצגת החפץ כראייה בבית המשפט. מקור הסמכות לתפוס רכבים כדי להבטיח את האפשרות לחילוטם נקשרת באופן כללי לשתי אופציות שבחוק: הוראת סע' 39 לפקודה, בו נקבע כי, על אף האמור בכל דין, רשאי בית המשפט, בנוסף על כל עונש שיטיל, לצוות על חילוט החפץ שנתפס לפי סעיף 32, או שהגיע לידי המשטרה כאמור בסעיף 33, אם האדם שהורשע במעשה העבירה שנעשה בחפץ או לגביו הוא בעל החפץ; דין צו זה כדין עונש שהוטל על הנאשם. באשר לעבירות לפי חוק הכניסה לישראל קיים סעיף חילוט נוסף, סעיף 12א(ד2)(1): (ד2) אדם שהורשע בעבירה לפי סעיפים קטנים (ג) או (ג5), ושבתוך שלוש שנים מיום הרשעתו הורשע באחת העבירות כאמור (להלן - עבירה נוספת), יחולו לגביו הוראות אלה: בית המשפט אשר הרשיע אותו בעבירה הנוספת רשאי להורות על חילוט הרכב שבו נעברה העבירה, אם הוא בעליו של הרכב או המחזיק בו דרך קבע; תפיסת חפץ לצורך חילוטו צופה פני עתידו של ההליך המשפטי וסיומו. תפיסה זו מיועדת לאפשר למערכת אכיפת החוק לממש את סמכות הענישה שניתנה בידי בית המשפט לחלט חפץ הקשור בעבירה במסגרת העונש הנגזר על העבריין. התפיסה מתבצעת, איפוא, כ"סעד זמני" כדי להבטיח כי בבוא העת, ובאם יורשע הנאשם ובמסגרת העונש שיוטל בגין העבירה ייקבע שיש לחלט את הרכב, שהחפץ העומד לחילוט אכן יישאר בידי המערכת עד למתן גזר הדין ולביצועו. המשיבה מבקשת לתפוס את הרכב הן לצורך מניעת עבירה עתידית, הן לצורך שמירתו כמוצג במשפט והן לצורך חילוטו בסיום ההליכים. באשר לתפיסת הרכב לצורך חילוטו, טוענת העוררת כי לא התמלאו התנאים שבסעיף 12א(ד2)(1) לחוק הכניסה לישראל, הואיל ובענייננו ההליך הפלילי נגד הנאשם שנהג ברכב טרם הסתיים ועל כן גם אין כל הרשעה בהליך הנוכחי; וכמו כן, הנאשם לא הורשע בעבירה נוספת כמפורט בסעיף האמור בשלושת השנים האחרונות. בעניין זה הצדק עם העוררת. עוד טוענת העוררת כי גם תנאי סעיף 39(א) לפקודה לא מתקיימים, הואיל שלפי הוראות הסעיף האמור ניתן לחלט חפץ רק אם "האדם שהורשע במעשה העבירה שנעשה בחפץ או לגביו הוא בעל החפץ", בעוד שהנאשמים בכתב האישום דנן אינם הבעלים של הרכב. בהקשר זה קובעת הפסיקה כי בבואו לחלט רכב, על בית המשפט להתייחס לבעלות הממשית על כלי הרכב ולא לבעלים הרשומים במשרד הרישוי (ראה ע"פ 6687/93 מוסא נ' מ"י, פ"ד נב(5) 205; ע"פ מזרחי נ' מ"י, פ"ד לב(2) 682). בענייננו, העוררת עצמה מודה כי היא כלל לא הייתה מעורבת בהליכי הרכישה והמכירה של הרכבים, ולמעשה אלה רק נרשמו על שמה באופן פורמאלי. לאור האמור אין היא יכולה להיבנות מהרישום ולטעון כנגד המשך תפיסת הרכב לשם חילוטו בעתיד (בכפוף לכל החלטה שתתקבל בהמשך באם יוגש הליך לקביעת הבעלות ברכב). מכאן שתכלית תפיסת הרכב לצורך חילוטו עודנה שרירה וקיימת. גם תכליות תפיסת הרכב לצורך מניעת עבירה עתידית ולצורך שמירתו כמוצג עודן רלוונטיות, והן אף מקבלות משנה תוקף נוכח העובדה שהעוררת מבקשת לקבל את הרכב לצורך מכירתו. כאמור לעיל, שאלה היא, באלו נסיבות החזקתו של תפוס בידי המשטרה היא ראויה, ובאלו תנאים ראוי להשיג את מטרת התפיסה תוך פגיעה פחותה בבעל הקניין בנכס, תוך החלת "חלופת תפיסה" שתגשים כראוי את האינטרסים השונים הפועלים בעניין זה. בהקשר זה תוערך מצד אחד מידת הצורך בהשארת התפוס בידי המשטרה בהתאם לעוצמת התכלית שהתפיסה נועדה להשיג בנסיבות המשתנות של ההליך הפלילי המתפתח; ומצד שני, ייבחנו היבטים שונים הנוגעים בטיבו של החפץ מבחינת בעל הקניין.  בנסיבות העניין, ונוכח רצונה של העוררת לקבל לידה את הרכב לצורך מכירתו, איני סבור כי קיימות חלופות (כגון, רישום שעבוד על הרכב לטובת המדינה) אשר תאפשרנה את שחרורו תוך שמירה על התכליות בגינן הוא נתפס מלכתחילה. למעלה מן הצורך אוסיף כי המשיבה מבקשת לסמוך גם על הוראות סעיף 12א1(א)(2)(א) לחוק הכניסה לישראל, לפיו, אם נתפס רכב שהכניס לישראל תושב זר השוהה שלא כדין בישראל, לא יורה בית המשפט על החזרת הרכב לפי סעיף 34 לפקודה לפני תום ההליכים, אלא מנימוקים מיוחדים שירשמו. ואולם, איני נזקק להידרש לשאלה האם הסעיף באמור חל בענייננו; שכן על פי לשונו, הסעיף הנ"ל יחול לכאורה רק כשהחשוד בעבירה לפי סעיף 12(1) הינו עצמו תושב זר, דבר אשר לכאורה אינו רלוונטי למקרה שבפנינו. כאמור, די ביתר הנימוקים שפורטו לעיל כדי להביא לדחיית הערר. סיכומו של דבר, מסקנתי היא כי דין הערר להידחות. שחרור תפוסערעוררכב