קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על דחיית תביעה בגין תאונת דרכים: השופט, ד"ר קובי ורדי לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כבוד השופט, אברהם קסירר) מיום 2.7.09 (ת.א 66063/07) אשר דחה את תביעתו של המערער כנגד המשיבה לפיצוי בגין תאונת דרכים, וקבע כי המערער לא הוכיח כי אירוע התאונה לו טען אכן התרחש וכי הנזק שנגרם לו, נגרם כתוצאה מהתאונה הנטענת. הרקע והמחלוקת בין הצדדים המערער יליד 1972, טען כי בזמן שנסע לעבודתו כבלדר בחברת UPS, ביום 15.10.06, נגרם לו תקר בגלגל, וכי תוך כדי תיקון התקר, בזמן שהתכופף והרים את הגלגל, חש כאבים עזים בגב, שגרמו לו לפגיעה בגב (להלן: "התאונה"). התאונה הוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, ונקבעה למערער נכות צמיתה בשיעור של 15% (מוצג ט' למוצגי המערער). המערער הגיש תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו כתוצאה מהתאונה כנגד המשיבה, שביטחה את השימוש ברכב בו נסע בעת התאונה. המשיבה כפרה באחריותה לתאונה, וטענה כי המערער כלל לא הוכיח את התאונה הנטענת. בנוסף טענה המשיבה להגנתה, כי אף אם הייתה מוכחת התאונה, הרי שהנזק לו טוען המערער לא נגרם כתוצאה מהתאונה, וכי עוד קודם לתאונה הנטענת, סבל המערער מתחלואה בעמוד השידרה. בנוסף, המשיבה הגישה בפני בית משפט קמא בקשה להביא ראיות לסתור את קביעתה של הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, וטענה כי החלטת הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי ניתנה מבלי שהיה מונח לפניה כל המידע הרפואי בגין מצבו של המערער, וכי נזקיו הנטענים של המערער הם תוצאה של עברו הרפואי, ללא קשר לתאונה הנטענת. בית משפט קמא, בהחלטתו מיום 26.6.08 (מוצג ב' למוצגי המערער), דחה בקשה זו וקבע כי לא מצא הצדקה בנסיבות העניין לסטות מהכלל לפיו יותר להגיש ראיות לסתור של קביעת מל"ל רק במקרים חריגים, שכן בפני הועדה של המל"ל היה מונח כרטיסו הרפואי של המערער מטעם קופת החולים, והועדה הייתה מודעת לעברו הרפואי של המערער, ואף הייתה מודעת לכך שהמערער סבל מכאבי גב טרם התאונה, וקביעתה התבססה על החומר הרפואי של המערער שהיה מונח לפניה, ומשכך, אין מקום להתיר הגשת מסמכים רפואיים על-ידי המשיבה. המשיבה הגישה בקשת רשות ערעור על ההחלטה הנ"ל בפני בית המשפט המחוזי (בר"ע 1864/08) (מוצג ג' למוצגי המערער). כבוד השופטת ברוש, שדנה בבקשת הערעור, דחתה את הבקשה וקבעה כי אין מקום להתערב בהחלטתו של כבוד השופט קסירר, שהתבססה על חומר הראיות שהיה מונח לפניו, ואימצה את קביעתו של בית משפט קמא לפיה הועדה הרפואית היתה ערה למצבו הרפואי של המערער, נתנה את תשומת ליבה למסמכים הרפואיים של המערער ולעברו, ועל-בסיס המסמכים הנ"ל קבעה והעריכה את נכותו הרפואית. פסק דינו של בית משפט קמא בית משפט קמא קבע בפסק דינו כי המערער לא הוכיח במידת ההוכחה הדרושה במשפט האזרחי את התרחשות האירוע הנטען. בית משפט קמא ביסס קביעתו זו על מספר נימוקים. ראשית, קבע בית משפט קמא כי התובע הסתפק בעדותו בלבד להוכחת קרות התאונה ונסיבותיה, על-אף שידע כי המשיבה כופרת בגרסת קרות התאונה, ונמנע מלהביא ראיות נוספות אשר היו בהישג ידו כדי לתמוך בגרסתו, ויש לפרש הימנעות זו לחובתו של המערער. כך, קבע בית משפט קמא כי המערער נמנע מלהביא ראיות כלשהן ממקום עבודתו בעת התאונה, על-אף שהמערער העיד כי לאחר התרחשות התאונה הנטענת הודיע על-כך למקום עבודתו. בנוסף, קבע בית משפט קמא כי המערער נמנע מלהביא את אימו לעדות, על-אף שהעיד כי בסמוך להתרחשות התאונה סיפר עליה לאימו. עוד קבע בית משפט קמא, כי המערער נמנע מלהביא ראיה לעניין תיקון התקר על-אף שטען כי ביצע תיקון זה במוסך ידוע. בית משפט קמא קבע לעניין זה כי אין הצדקה בנסיבות העניין לקבל את בקשתו של המערער במהלך ישיבת ההוכחות ביום 2.7.09 לעכב את מתן ההחלטה, על-מנת לאפשר לו לאתר את הקבלה בעניין התקר שנמצאת לטענתו בידי המל"ל, ולהגישה לבית המשפט, בשלב זה של ההליך, מאחר והמערער היה מודע למהות ההליך ולכפירת המשיבה בעצם קרות התאונה, וכן מהטעם שהראיה הייתה יכולה להיות מוגשת מבעוד מועד. שנית, קבע בית משפט קמא כי מהימנות גרסתו של המערער מסופקת, שכן המערער נמנע מלספק פרטים מלאים בתצהיר הבריאות לגבי תאונות שהיו לו עובר לתאונה הנטענת, על-אף שהיה מודע לכך כי היה מדובר בתאונות דרכים. שלישית, קבע בית משפט קמא כי גרסתו של המערער באשר לנסיבות התאונה הועלתה לראשונה במסמך רפואי מיום 22.11.06, שם צויין כי "לפני 3 ימים כאבים חריפים לאחר שהחליף פנצ'ר" (מוצג יב למוצגי המערער), כאשר מסמך זה עומד בניגוד לגירסתו של המערער באשר למועד קרות התאונה. לבסוף, הוסיף בית משפט קמא וקבע כי המשיבה הוכיחה כי גבו של המערער היה לקוי גם עובר לתאונה הנטענת, ומשכך לא שוכנע כי כאביו של המערער בגבו הם כתוצאה מהתאונה הנטענת, אף אם הייתה מוכחת. לאור האמור לעיל, דחה בית משפט קמא את תביעתו של המערער כנגד המשיבה. עיקר טענות בעלי הדין בערעור לטענת המערער שגה בית משפט קמא בקביעתו לפיה המערער לא הוכיח את קרות התאונה ונסיבותיה. המערער טוען כי שגה בית משפט קמא בקביעתו לפיה המשיבה הוכיחה כי גבו של המערער היה לקוי עוד טרם התאונה, שכן קביעה זו עומדת בסתירה לקביעתו של בית משפט קמא בהחלטתו בבקשה להביא ראיות לסתור, לפיה אין להתיר הבאת ראיות לסתור, ואין להתערב בהחלטת הועדה של המוסד לביטוח לאומי, לפיה נכותו של המערער נגרמה כתוצאה מהתאונה, שכן הועדה הייתה מודעת לעברו הרפואי של המערער ולכאבי הגב מהם סבל בעת מתן ההחלטה. עוד טוען המערער, כי הוכח בראיות כי מצבו של המערער הוחמר לאחר התאונה וכתוצאה ממנה, כפי שהוכח בבדיקות ה-C.T וה-MRI, וכי קביעתו של המל"ל לנכות זמנית למערער, מחזקת אף היא את הטענה לפיה התאונה החמירה את מצבו הרפואי של המערער וגרמה לו לנזק. מוסיף המערער וטוען כי שגה בית משפט קמא בהחלטתו שלא לאפשר למערער להגיש את הקבלה של תיקון התקר. לטענת המערער, בית משפט קמא קצב 15 ימים בלבד עד לדיון בחבות, ובפרק זמן קצר זה, לא הספיק לאסוף את כל הראיות הרלוונטיות, כאשר הקבלה של תיקון התקר הועברה למל"ל והיה צורך לאתרה ולקבלה חזרה מהמל"ל על-מנת להגישה בבית משפט קמא. כן טוען המערער, כי גירסתו באשר לנסיבות קרות התאונה נתמכה במסמכים הרפואיים שהגיש בבית משפט קמא, בין היתר, המסמך מיום התאונה, המחזק את טענתו כי פנה לטיפול רפואי בעקבות כאב הגב שחש בעת החלפת הגלגל (מוצג ו' למוצגי המערער), וכן טפסי התביעה שהגיש למל"ל, וקביעתו של המל"ל שהכיר, לאחר בדיקה וחקירה בתאונה כתאונת עבודה. בהתאם לכך, טוען המערער כי שגה בית משפט קמא בקביעתו לפיה חל בנסיבות העניין סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א- 1971, שכן עדותו נתמכה בראיות הנ"ל, ומשכך אינה בבחינת עדות יחידה שאין לה סיוע. עוד טוען המערער, כי בית משפט קמא שגה בפירוש המסמכים הרפואיים שהונחו לפניו, שכן האמור במסמך הרפואי מיום 22.11.06 אליו התייחס בית משפט קמא בפסק דינו לפיו החלפת התקר הייתה לפני שלושה ימים, התייחס לרישום הרפואי מיום 18.10.06, שם צויין לראשונה, כי כאביו של המערער התחילו כתוצאה מהחלפת הגלגל. בהתאם לכך, טוען המערער כי בית משפט קמא שגה בקביעתו לפיה המערער ציין לראשונה כי כאבי הגב החלו כתוצאה מהחלפת התקר בגלגל רק ביום 22.11.06, שכן כבר ביום 18.10.06, שלושה ימים בלבד לאחר התאונה, ציין המערער בפני האורטופד אליו פנה כי כאבי הגב החלו כתוצאה מהחלפת הגלגל (מוצג יב למוצגי המערער). לאור האמור, טוען המערער כי עדותו נתמכה בראיות חיצוניות, וכי היה על בית משפט קמא לקבוע כי הוכח במידה הנדרשת בהליך אזרחי כי המערער הוכיח את גרסתו וכי נפגע בתאונת דרכים. מנגד, טוענת המשיבה כי אין להתערב בפסק דינו המוצדק והמנומק של בית משפט קמא, שהתבסס על קביעות עובדתיות והתרשמותו הישירה מעדותו של המערער. לטענת המשיבה, על-אף שהמערער היה מודע לכך שהמשיבה מכחישה את קרות התאונה ונסיבותיה, הסתפק המערער בהגשת תצהיר לאקוני, שלא נתמך במוצגים כלשהם ולא התבקשה ארכה מצידו לאיתורם והגשתם של מסמכים נוספים. לטענת המשיבה, בקשתה להביא ראיות לסתור התייחסה לשיעור הנכות שנקבעה על-ידי המל"ל ולקשר הסיבתי שבין הנכות לבין התאונה הנטענת, ומשכך, אין להסיק מהחלטתו של בית משפט קמא הדוחה את בקשתה, לגבי שאלת התרחשות התאונה עצמה ונסיבותיה, כפי שמבקש המערער לטעון. לחילופין, טוענת המשיבה כי החלטתו של בית משפט קמא בבקשה להבאת ראיות לסתור, מהווה החלטת ביניים שבית המשפט מוסמך לעיין בה מחדש, כאשר בענייננו, לאחר שמיעת עדותו של המערער והראיות, רשאי היה בית משפט קמא לסטות מהחלטתו בשלב הביניים. מוסיפה המשיבה וטוענת כי אין לקבל את טענתו של המערער לפיה ההבדלים בממצאים הרפואיים לפני התאונה ואחריה מהווים הוכחה להתרחשות תאונת דרכים דווקא, שכן ההחמרה יכולה להיגרם עם השנים וכן כתוצאה מאירוע טראומתי כלשהו, ולאו דווקא תאונת דרכים. כן טוענת המשיבה כי העובדה שהמל"ל קבע למערער נכות זמנית אינה תומכת בגירסתו של המערער, שכן ועדת המל"ל לא קיימה כל דיון בשאלת עצם התרחשותה של התאונה. עוד טוענת המשיבה, כי אין לקבל את טענת המערער לפיה לא היה לו מספיק זמן להתכונן להוכחות ולאסוף ראיות, שכן ב"כ המערער סירב לבקשת ב"כ המשיבה לדחיית מועד דיון ההוכחות, דהיינו המערער היה ערוך ומוכן לדיון הדיון והוכחת גירסתו. מוסיפה המשיבה וטוענת כי צדק בית משפט קמא בקביעתו לפיה עדותו של המערער הייתה עדות יחידה, וכי עדותו לא הייתה מהימנה, וכי יש לפרש לחובתו את העובדה שנמנע מלהביא עדים נוספים מטעמו. כן טוענת המשיבה כי צדק בית משפט קמא משלא התיר למערער, לאחר שלב הבאת הראיות, להגיש את הקבלה בגין תיקון התקר, שכן אין לאפשר "מקצה שיפורים" לאחר תום שלב ההוכחות. מוסיפה המשיבה וטוענת כי בלאו הכי אין בקבלה האמורה כדי לסייע למערער, שכן בית משפט קמא ביסס את קביעתו על מכלול הראיות שהיו בפניו ועל התרשמותו הישירה מעדותו של המערער אותה לא מצא מהימנה. לבסוף, טוענת המשיבה כי צדק בית משפט קמא בפירוש המסמך הרפואי מיום 22.11.06, בו צויין כי התאונה התרחשה שלושה ימים קודם לכן. הבקשה לצירוף ראיה לאחר הגשת הערעור, הגיש המערער ביום 11.7.10 בקשה לצירוף ראיה. הראיה נשוא הבקשה היא חשבונית תיקון התקר מיום 19.10.06 (שבניגוד לדין צורפה כמוצג יא למוצגי המערער) (להלן: "הקבלה"). המערער טוען בבקשתו כי הקבלה הינה ראיה חיונית והכרחית אשר דרושה לשם בירור האמת ולעשיית צדק, שכן יש בה כדי להפריך את ההנחה שביסוד פסק דינו של בית משפט קמא, וכן לשמוט את הבסיס מתחת לקביעה לפיה עצם התרחשות התאונה לא הוכחה, ומשכך, יש הצדקה בנסיבות העניין לסטות מהכלל לפיו ערכאת הערעור לא תדון בראיות שלא היו לפני הערכאה הדיונית, וזאת למען גילוי האמת והכרעה צודקת. לטענת המערער, צירוף הראיה יכול לשנות את מערך החבות בין בעלי הדין, שכן ב"כ המשיבה הודתה בפני ערכאת הערעור, כי במידה וגירסתו של המערער הייתה מוכחת, הרי שמדובר בתאונת דרכים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") (פרוטוקול קדם ערעור מיום 18.3.10, עמוד 1 שורות 15-16). עוד טוען המערער, כי הקבלה הגיעה לידיו רק לאחר מתן פסק דינו של בית משפט קמא, שכן הקבלה הייתה מצוייה בידי המל"ל, ולא עלה בידי המערער להשיג את הקבלה טרם מתן פסק הדין, לאור מועד ההוכחות שנקבע על-ידי בית משפט קמא, תוך 15 ימים בלבד, כאשר בקשתו של המערער להמתין עם מתן פסק הדין עד להמצאת הקבלה, נדחתה על-ידי בית משפט קמא. מהטעמים הנ"ל מבקש המערער את צירופה של הקבלה בשלב זה. מנגד, טוענת המשיבה כי אין להתיר בנסיבות העניין, הגשתה של הקבלה בערעור.לטענת המשיבה, המערער ידע על קיומה של הקבלה ותמיכתה לכאורה, בטענותיו, ויכול היה להשיגה בשקידה סבירה ולהגישה במועד, ומשכך אין להתיר את הגשת הראיה כעת, כאשר המערער כלל לא טען כי ניסה להשיג את הקבלה טרם מועד דיון ההוכחות, ואף לא נתן את הסכמתו לבקשתה של ב"כ המשיבה לדחות את מועד דיון ההוכחות. עוד טוענת המשיבה כי הקבלה אינה דרושה לחקר האמת, שכן קביעתו של בית משפט קמא התבססה על מכלול שלם של ראיות, ואין בקבלה כדי לשנות ממסקנתו של בית משפט קמא והתרשמותו מעדותו של המערער. לבסוף, טוענת המשיבה כי במידה ויקבע כי יש להתיר הגשתה של הקבלה, הרי שהיא עומדת על זכותה לחקור חקירה חוזרת את המערער, וכן לחקור את עורך המסמך או כל גורם רלבנטי אחר. דיון והכרעה לאחר ששמענו את הצדדים ועיינו בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון, בתיקי המוצגים, בתיק בית משפט קמא, ובבקשה להוספת ראיה אני סבור כי יש לקבל את הערעור על החלטתו של בית משפט קמא בעניין הראיה הנוספת שבית משפט קמא סירב לעכב את החלטתו עד לצירופה, להתיר את הבאת הראיה הנוספת, ולהחזיר את התיק לבית משפט קמא להשלמת החקירות והראיות, לצורך בחינת ראיה זו ומשמעותה, והכל מהטעמים שיפורטו להלן. קבלת הערעור על ההחלטה שלא לעכב את החלטת בית משפט קמא עד לצירוף הקבלה לא ניתן להתעלם מכך, כי הדיון להוכחות בשאלת החבות נקבע בישיבת קדם המשפט ביום 15.6.09 וזאת לתאריך 30.6.09, דהיינו לעוד 15 יום, כשמדובר בפרק זמן קצר, שיכול להסביר את אי התארגנות המערער להבאת הקבלה לתיקון התקר מהמל"ל. אמנם, לא ניתן להתעלם גם מכך כי ב"כ המערער לא נתן את הסכמתו לבקשת ב"כ המשיבה לדחיית הדיון עקב ירח דבש מתוכנן שלה, ברם, הדיון נדחה בסופו של יום על-ידי בית משפט קמא ליום 2.7.09, כך שהדיון התקיים כ-17 ימים בלבד, לאחר ישיבת קדם המשפט. בישיבת הוכחות זו ביקש ב"כ המערער, במהלך הסיכומים שנערכו באותו יום בעל-פה, לעכב את ההחלטה של בית המשפט כדי לצרף את הקבלה לתיקון התקר המצויה בידי המל"ל, לאחר שתאותר והמשיבה התנגדה לכך, ובית משפט קמא דחה בקשה זו, ונתן מייד, בתום דיון ההוכחות את פסק דינו. זאת, בזמן שסוגיית הקבלה בגין תיקון התקר הינה סוגייה מהותית הן בטענות ב"כ המשיבה בנימוקיה לדחיית התביעה, והן בנימוקי בית משפט קמא בפסק דינו, שדחה את התביעה, ובנסיבות אלו, בהתחשב בלוח הזמנים הצפוף וחשיבות הראיה והיותה בידי המל"ל, מן הראוי היה לאפשר לב"כ המערער לצרף את הקבלה ולהשלים את הדיון והחקירות לאחר צירופה, וזאת גם ב"מחיר" של חיובו בהוצאות משפט עקב הדחיה ועקב מחדלו באי השגת הקבלה בטרם הדיון. לכן, לטעמי, יש מקום לקבל את הערעור ולאפשר הבאת ראיה מהותית זו. למעשה, מגיעים לאותה תוצאה בין בדרך של קבלת הערעור על החלטת בית משפט קמא שלא לעכב את מתן החלטתו עד לאחר צירוף הקבלה לתיקון התקר, שהייתה מצויה לטענת המערער במל"ל, בקשה שהתבקשה במהלך ישיבת ההוכחות ביום 2.7.09, כפי שפורט לעיל, והן בדרך של קבלת הבקשה להבאת ראיה נוספת שהגיש המערער לפנינו, שתידון להלן. הוספת ראיה בערעור כללי תקנה 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 שכותרתה "ראיות נוספות בערעור" קובעת את הכלל לפיו בעלי הדין אינם זכאים להביא ראיות נוספות בפני ערכאת הערעור, אלא אם בית המשפט שלערעור סבור שיש בראיה הנדונה כדי לאפשר לו מתן פסק דין. וזו לשון התקנה: "בעלי הדין בערעור אינם זכאים להביא ראיות נוספות, בין בכתב ובין בעל פה, לפני בית המשפט שלערעור, ואולם אם בית המשפט שבערכאה קודמת סירב לקבל ראיות שצריך היה לקבלן, או אם בית המשפט שלערעור סבור שכדי לאפשר לו מתן פסק דין, או מכל סיבה חשובה אחרת, דרושה הצגת מסמך או חקירת עד, רשאי בית המשפט שלערעור להתיר הבאת הראיות הנוספות." הפסיקה מבחינה בין ראיות להוכחת עובדה שארעה לפני מתן פסק הדין שעליו מערערים לבין ראיות להוכחת עובדה שארעה לאחריו, כאשר ככלל התרת הגשת ראיות מן הסוג הראשון תינתן רק לאחר שהוכח כי אי הבאת הראיה נבעה מסיבות שאינן תלויות במבקש, וכי המבקש לא יכול היה לגלותה בשקידה סבירה ובהנחה שנהג בתום לב (א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית) תשס"ה, עמ' 616). יחד עם זאת, קבעה הפסיקה חריג לכלל זה, לפיו גם במקרים בהם מחדלו של המבקש הוא שהביא לידי כך שהראיות לא הוגשו במועד לערכאה הדיונית, רשאית ערכאת הערעור להתיר הגשת הראיה ובלבד שניכר כי הראיה נשוא הבקשה בעלת חשיבות ניכרת לעניין ההכרעה בפסק הדין (רע"א 4321/08 עיריית לוד נ' פרבמן (לא פורסם, 1.9.08) ) וכפי שמציין א' גורן בספרו הנ"ל בעמוד 617: "במקרים מתאימים, עשוי בית-משפט שלערעור להיעתר לבקשה להגשת ראיה נוספת אף כאשר אי-הגשתה במועד נובעת ממחדלו של בעל-דין". ומן הכלל אל הפרט בענייננו, הקבלה נשוא הבקשה להוספת ראיה היתה בנמצא עוד בשלב ההוכחות בפני בית משפט קמא, למרות שהייתה במל"ל, כך שבשקידה סבירה ניתן היה לאתרה ולהציגה בפני בית משפט קמא, גם אם הדבר דרש פנייה למל"ל קודם לכן, וגם אם בסופו של יום הגיעה למערער בפועל לאחר מתן פסק הדין. יחד עם זאת, אני סבור כי לאור חשיבותה של הקבלה, ויכולתה להשפיע ולהביא לשינוי קביעתו העובדתית של בית משפט קמא באשר לעצם התרחשות התאונה ונסיבותיה, ולאור לוח הזמנים הצפוף שנקבע להוכחות והצורך לאתר קבלה זו במל"ל, הרי שיש בנסיבות העניין כדי להצדיק התרת הבאת הראיה, תוך סטייה מהכלל האמור, וזאת לשם בירור האמת. עיון בפסק דינו של בית משפט קמא מעלה, כי אחד הטעמים לדחיית גירסתו של המערער היה אי המצאת הקבלה נשוא הבקשה, שכן בית משפט קמא ציין בפסק דינו כי: "התובע נמנע מלהביא ראייה לענין תיקון התקר אשר לטענתו ביצע במוסך ידוע וכן נמנע מלהביא ראייה כי קבלה על אודות תשלום בגין התקר, נתבקשה ממנו ע"י המל"ל והומצאה על ידו עפ"י דרישה זו, כטענתו... אי הבאת ראייה שיכולה לתמוך בעדות בע"ד והיא בהישג ידו יוצרת הנחה שאילו הובאה הראייה, היתה זו סותרת את גרסת הנמנע...". לאור האמור, אני סבור כי כשם שבית משפט קמא נעזר בחזקה שאי הבאת הקבלה, יש בה, בין היתר, כדי לחזק את טענות המשיבה, כך יכול להיות שהקבלה תחזק את גרסתו של המערער דווקא, שכן לכאורה, יש בראיה זו כדי לחזק את טענתו של המערער, כי אכן החליף תקר ברכב בו נסע ביום 15.10.06. זאת ועוד, ישנה אפשרות כי קבלת הקבלה בגין תיקון התקר כראיה המחזקת את גרסתו העובדתית של המערער, תשפיע גם על ממצאי המהימנות שקבע בית משפט קמא ביחס לעדותו של המערער, שכן כאמור, לכאורה נראה כי קבלה זו יש בה כדי לחזק ולתמוך בגרסתו של המערער באשר לנסיבות התרחשות התאונה. לפיכך, ומאחר ואין מחלוקת, כפי שציינה בהגינותה ב"כ המשיבה בקדם הערעור לפני כבוד השופט שנלר, כי במידה והייתה מוכחת גרסתו העובדתית של המערער, הרי שמדובר בתאונת דרכים על-פי חוק הפלת"ד, אני בדעה כי יש מקום להתיר הבאת הראיה המבוקשת, כדי להגיע לחקר האמת בהתחשב בנסיבות המיוחדות של תיק זה. יפים לעניין זה דבריה של כבוד השופטת ארבל בע"א 105/05 דהאן נ' קסון (לא פורסם, 10.11.05) (להלן: "פס"ד דהאן"): "כיוון שפסק הדין מבוסס במידה רבה על הערכות מהימנות שמקורן בהתרשמותו של בית המשפט מהעדים שבאו בפניו, אני סבורה כי עשויה להיות לראיות אלה השפעה ממשית על תוכן ההכרעה ודי בכך כדי לבסס "סיבה חשובה אחרת" להבאת הראיות." אכן, וכפי שנקבע ברע"א 4543/07 אביסדריס נ' קצין תגמולים (לא פורסם, 6.12.07) האמור בפס"ד דהאן מהווה חריג לכלל, ויש להימנע מלהפוך את ערכאת הערעור כדרך לעריכת מקצה שיפורים, יחד עם זאת, אני סבור כי יש בנסיבות העניין הספציפיות ולאור חשיבותה של הראיה נשוא הבקשה, כפי שפורט לעיל, כדי להצדיק סטייה מהכלל. ויודגש, יתכן והגשת הקבלה בסופו של יום, לא תוביל לשינוי בהכרעתו הסופית של בית משפט קמא. יחד עם זאת, מאחר ומדובר בראיה מהותית וחשובה, גם לפי שיטת בית משפט קמא, שמצא לנכון לציין בפסק דינו כי אי הבאת הראיה (הקבלה) פורשה לחובתו של המערער, כפי שצוטט לעיל, הרי שאין להתעלם ממנה ויש מקום להתיר הגשתה, ובית משפט קמא יסיק את מסקנותיו לאחר שקלול הראיה הנוספת עם הראיות הקיימות בהתאם לשיקול דעתו. לאור האמור, ובהתחשב באופייה של הראיה, אשר יכול ותצריך גביית עדויות נוספות, ולאור תגובתה של המשיבה לבקשה, בה ציינה כי היא עומדת על זכותה לעשות כן ולחקור את המערער ועדים רלבנטיים אחרים, במידה ותותר הגשת הראיה, ומאחר ונראה כי נדרשת בחינה מחודשת של הממצא העובדתי שקבע בית משפט קמא באשר למהימנותו של המערער, הרי שמתעורר הצורך להחזיר את התיק לבית משפט קמא לבירור נוסף נוכח הגשת הקבלה, ובחינת התשתית הראייתית, ולמתן פסק דין חדש או משלים במידת הצורך (לעניין החזרת התיק לערכאה הדיונית עם התרת הבאת ראיה נוספת ראה: ע"א 82/88 שמואלי נ' קצב, פ"מ מו(4) 129 וכן, ע"א 4836/90 פמ"ר חברה לבנין ולעבודות ציבוריות בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון, פ"ד מח(2) 560). בית משפט קמא יתיר הבאת ראיות נוספות ו/או שמיעת עדויות נוספות, שיש להן קשר להבאת הראיה החדשה, בהתאם לשיקול דעתו וכפי שימצא לנכון. המסמך הרפואי מיום 18.10.06 בפסק דינו, ציין בית משפט קמא כי אחד הטעמים שבגינם לא אימץ את גרסתו של המערער וסבר כי לא עמד בנטל ההוכחה שהיה מוטל עליו להוכחת נסיבות התרחשות התאונה, הוא העובדה שלראשונה הועלתה גרסתו של המערער באשר לנסיבות התאונה במסמך הרפואי מיום 22.11.06, דהיינו, למעלה מחודש לאחר קרות התאונה הנטענת. נראה כי בקביעתו זו, התעלם בית משפט קמא מהמסמך הרפואי מיום 18.10.06, שלושה ימים לאחר קרות התאונה הנטענת, שנערך על-ידי האורטופד ד"ר מסרי אברהם, בו צויין לראשונה, כי כאביו של המערער בגבו הופיעו לאחר החלפת תקר בגלגל רכבו שלושה ימים קודם לכן, דהיינו ביום 15.10.06. נראה כי האמור במסמך הרפואי מיום 22.11.06 עליו הסתמך בית משפט קמא, לגבי החלפת הגלגל, הוא למעשה ציטוט מהביקור שערך המערער ביום 18.10.06, כעולה גם מהאמור במסמך עצמו המדבר על כאבים לפני 3 ימים לאחר שהחליף פנצ'ר וזאת, כפי שטען המערער בעדותו בבית משפט קמא כאשר נשאל לגבי מסמך זה, פרוטוקול בית משפט קמא מיום 2.7.09 עמודים 10-11: "ש. מדוע אף אחד מהרופאים לא רשם את זה? ארוע של החלפת הגלגל מוזכר מיום 22.11.06 שזה חודש וחצי לאחר התאונה... יש לך הסבר לאישור מ 22.11? ... ת. לפני 3 ימים לא תקף ל 22/11, 3 ימים זה לגבי 18 לחודש... 3 ימים לפני זו התאונה. את המסמך הרפואי אני לא יודע איך הרופא בונה...". לאור האמור, ולאור המסמך הרפואי הנ"ל מיום 18.1.06, שיש בו לכאורה, כדי לתמוך בגרסתו של המערער, אני סבור כי בבואו של בית משפט קמא לבחון את קביעתו ומסקנתו באשר להתרשמותו ממהימנותו של המערער, לאור הראיה החדשה (הקבלה), הרי שיש ליתן משקל גם לראיה זו, ככל שיהיה בה כדי לשנות מקביעתו של בית משפט קמא באשר למהימנות המערער וקבלת גרסתו העובדתית באשר לקרות התאונה ונסיבותיה. לפני סיום, אוסיף כי אני סבור שקביעתו של בית משפט קמא לפיה המשיבה הוכיחה כי גבו של המערער היה לקוי גם עובר לתאונה הנטענת, אינה סותמת את הגולל לעניין הוכחת הנזק, שכן בית המשפט קמא ציין כי הליקויים בגבו של המערער מהעבר "יכולים [הדגשה שלי- ק.ו.] לנבוע ממצבו עובר להתרחשות (של התאונה- ק.ו.), שלא הוכחה, ולא בגינה." דהיינו, בית משפט לא קבע חד משמעית, כי הנזק לא נגרם כתוצאה מהתאונה, אלא יכול להיות שכך. סוף דבר התוצאה הינה כי יש לקבל את הערעור ולהתיר את הגשת הראיה הנוספת.התיק יוחזר לבית משפט קמא על מנת שיבחן ראיה זו והשלכותיה על הכרעתו הסופית. כן יתייחס בית משפט קמא, בהתאם לשיקול דעתו, לקביעתנו בנוגע למסמך הרפואי מיום 18.1.06, ומשמעותו והשפעתו על קביעתו הסופית. בית משפט קמא, לאחר שמיעת הראיות לגבי הראיה הנוספת, בהתאם לשיקול דעתו ובמידת הצורך, ייתן פסק דין חדש (או משלים) המבוסס על כלל הראיות שהובאו בפניו, כולל הראיה הנוספת. בהתחשב בהתנהגות המערער בבית משפט קמא, שלא פעל לאיתור הקבלה בלוח הזמנים שבית משפט קמא הכתיב, סירב לבקשת ב"כ המשיבה לדחיית מועד דיון ההוכחות מחמת ירח הדבש שלה, וצירף לבית המשפט שלערעור את הראיה שביקש לצרף כמוצג, לא מצאתי מקום לחייב את המשיבה בהוצאות משפט. הערבות הבנקאית שהפקיד המערער תוחזר למערער באמצעות בא-כוחו. ד"ר קובי ורדי, שופט השופט ישעיהו שנלר, אב"ד: אני מסכים ומצטרף לפסק דינו של חברי כב' השופט ד"ר ורדי, ומוצא להוסיף מספר הערות. ראשית, יש לברך ולאמץ קביעת שמיעת ההוכחות בענין החבות, זמן קצר לאחר קיומו של קדם המשפט. אולם, כפי שציין חברי, בנסיבות דנן מעת שנושא הקבלה התעורר, היה מקום לאפשר פרק זמן קצר לאתורה. שנית, יש מקום שעורכי דין ילמדו דווקא מהמקרה דנן, כי מעת שקולגה פונה בבקשה לדחיית הדיון, ובמיוחד בנסיבות המיוחדות כבמקרה דנן, כל עוד והדבר לא פוגע בלקוח, ובכפוף כמובן להסכמת בית המשפט, יש מקום להיעתר לבקשה זאת. זאת, הן בחינת היחסים הראויים בין עורכי דין והן כי "לא לעולם חוסן" ואין כמקרה דנן להוכיח זאת. שלישית, בית משפט קמא הגיע למסקנה כי לא מדובר בתאונת דרכים מהנימוקים שציין. עם זאת הוסיף לעניין העדר קשר סיבתי בין כאבי הגב הנטענים על ידי המערער לאירוע הנטען על ידו. סבורני כי מעת שבית המשפט אמר דברו לעניין בקשת המשיבה להבאת ראיות לסתור, החלטה שעמדה גם בביקורת בית משפט המחוזי במסגרת אותה בר"ע שהגישה המשיבה, דהיינו כי יש לקבל את ממצאי המוסד לביטוח לאומי, יש בכך משום קביעה אודות הקשר הסיבתי. משכך, אם אכן ביקש הוא לשנות ממסקנתו זאת, היה עליו לנמק מדוע מצא לנכון להגיע למסקנה שונה. לאור האמור, דומה כי לא היה, ואין מקום להתייחס לנושא הקשר הסיבתי במסגרת השאלה שהוחזרה לפתחו של בית משפט קמא, קרי האם אכן אירעה תאונה הדרכים הנטענת אם לאו. יתר על כן, אם אכן יגיע בית משפט קמא למסקנה כי מדובר בתאונה דרכים, וכמובן אין אנו מביעים דעה לכאן או לכאן בשאלה זאת, יש מקום שבית המשפט יידרש לעניין הקשר הסיבתי, אולם תוך התחשבות באותה החלטה שניתנה על ידו בזמנו. אב"ד השופטת ר' לבהר שרון: אני מסכימה, ומצטרפת לחוות דעתו ולמסקנותיו של חברי השופט ד"ר קובי ורדי. רות לב הר שרון, שופטת הוחלט כאמור עפ"י פסק דינו של השופט ד"ר קובי ורדי. תאונת דרכיםערעור