קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על דחיית תביעה על הסף: השופט זיאד הווארי:   1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כב' השופט אברהים בולוס) (להלן: "בית המשפט קמא"), בת.א. 567/07 מיום 11.12.09, במסגרתו נדחתה על הסף תביעה כספית שהגיש המערער נגד המשיב.   2. רקע עובדתי בתמצית:   א. ביום 19.9.07 הגיש המערער תביעה כספית כנגד המשיב בסכום של 2,400,000 ₪. לטענת המערער נגרמו לו נזקים כבדים, כתוצאה ממעשים ומחדלים של המשיב, אשר הביאו לקריסת עסקיה של חברת אלום פילו בע"מ (להלן "החברה"), שהמערער היה אחד מבעלי מניותיה.   בכתב התביעה טען המערער כי המשיב סירב להתאים את מסגרת האשראי של החברה לתזרים המזומנים שלה, לצבר ההזמנות שלה ולדוחות שהוצגו בפניו. זאת חרף מצגיו כי יתמוך בחברה. בהמשך, לאחר שהמערער חתם, בהתאם לדרישת המשיב, על ערבות בלתי מוגבלת בסכום להבטחת חובות החברה, החזיר המשיב את כל השיקים של החברה והגביל את חשבונה, דבר שהביא, לטענת המערער, לקריסת עסקי החברה ולגל תביעות שהוגש כנגד המערער. המערער טען בכתב התביעה, כי כתוצאה מקריסת החברה, נגרמו לו נזקים בסכום של 1,750,000 ₪ בגין אובדן השקעתיו בחברה והפסד רווחים.   עוד נטען בכתב התביעה כי, כתוצאה מן הקריסה המערער נדרש ו/או שילם בפועל, סכום של 610,841 ₪ לצדדים שלישיים בגין ערבותו. המערער הוסיף בכתב הערעור ובטיעוניו בפנינו, כי שילם סכום של 200,000 ₪ לצורך סגירת תיק הוצאה לפועל שנפתח נגדו בגין ערבותו- כך שבפועל שילם המערער, מכוח ערבותו לחברה, סכום של 810,841 ₪.   ב. ביום 1.7.09 הגיש המשיב בקשה לסילוק על הסף של התביעה. ביום 11.12.09, לאחר שקיבל את תגובות הצדדים וכן תצהיר מן המערער, נתן בית המשפט קמא פסק דין, במסגרתו קבע כי דין התביעה להדחות על הסף.   3. פסק דינו של בית משפט קמא בתמית: בפסק הדין, דן בית המשפט קמא בהרחבה בסוגיית העילה האישית, אשר קמה למערער והפנה לפסיקה הקובעת גבי תביעת חברה, המושתת על עילות שצמחו לחברה עצמה, מכוח אישיותה המשפטית הנפרדת, כי רק היא רשאית לממשן בתביעה עצמאית או נגזרת. עילה זו שוללת מבעל מניות את הזכות להגיש תביעה אשר יסודה בנזק שנגרם לאותו בעל מניות התלוי וניזון מנזקי החברה הישירים שצמחו מעילת תביעה של החברה. בית המשפט קמא הוסיף וקבע, כי עילה אישית של בעלי המניות, הינה תביעה בגין נזקים אישיים שנגרמו לבעל המניות הספציפי, להבדיל מנזקים לכל בעלי המניות, ואשר ניתן להטיב אותם בדרך של פיצוי החברה.   ביישום מבחן זה על עילת התביעה האישית של המערער, הפנה בית המשפט קמא לקביעות בע"א 4042/08, עוזי סגל נ' עו"ד גיורא גרינברג ואח' ( בתאריך 22/04/09) (להלן: "פס"ד סגל"), וקבע כי לאור ההלכה בפס"ד סגל, הרי שגם נזקים אשר ספג בעל מניות בעקבות ערבותו לחברה, ראוי לסווגם כנזקים, הנתבעים על סמך עילה אישית של בעל המניות.   בית המשפט קמא בחן את טענותיו של המערער, באשר לדרישת הפיצוי הכספי בגין נזקים שנגרמו לו עקב מחדלי המשיב שהובילו לקריסת החברה וקבע, כי המדובר בעילת תביעה הקיימת לחברה כנגד המשיב, בנוסף לתביעה בגין נזקים רוחביים שנגרמו לכל בעלי המניות. אין בנזקים אלו, כל יחוד המלמד על קיום זכות תביעה אישית למערער.   אשר לטענות המערער באשר לחיוביו כערב לצדדים שלישיים, קבע בית המשפט קמא, כי המערער העדיף לשמור על שתיקה מוחלטת ולא לפרט באשר למקור החוב או לקשר עם הנטען והמיוחס למשיב, אף שניתנה לו הזדמנות לכך. אמנם משתמע וסביר להניח, כי חיובים אלו הושתו על המערער באופן אישי, בהיותו ערב לחברה, אך בהינתן האמור ולאור הדברים הברורים בפס"ד סגל, הרי שעסקינן בנזק משני לנזקי החברה. בנוסף קבע בית המשפט קמא, כי אם בעקבות מעשיו או מחדליו של המשיב, חויבה החברה ובעקבותיה המערער, בתשלום אותם תשלומים, הרי שנזקי המערער עשויים להיות מוטבים בתביעת החברה.   נוכח האמור, קבע בית המשפט קמא, כי עמדת המשיב בדין יסודה ומצדיקה את דחיית התביעה על הסף.   המערער לא השלים עם פסק דינו של בית המשפט קמא ומכאן הערעור שבפנינו.   במסגרת הדיון בערעור ובישיבות מיום 21.03.11 ו- 2.05.11, הצהיר ב"כ המערער כי לאור המלצת בית המשפט, הוא מבקש לצמצם את הערעור אך ורק לעילת התביעה הנוגעת לנזק שנגרם למערער ב"כובעו" כערב, מכוח התשלומים ששילם בפועל בגין חובות החברה לצדדים שלישיים, הוא ביקש להעמיד בהתאם, את סכום התביעה על הסכום ששילם בפועל מכוח ערבותו בסך של 630,841 ₪, ולהשיב את הדיון בסוגיה זו לבית המשפט קמא.   אי לזאת, אנו דוחים את הערעור ככל שהוא נוגע לעילת תביעתו של המערערבגין הפסד רווחים לחברה ואובדן השקעותיו כבעל מניות. בהינתן האמור, נותרה בפנינו שאלה אחת ויחידה הדורשת הכרעה של ערכאה זו והינה, האם צדק בית המשפט קמא עת דחה על הסף את תביעת המערער, גם ככל שזו נוגעת לעילת תביעתו באשר לתשלומים ששילם כערב, בגין חובות החברה לצדדים שלישיים.   4. טענות הצדדים בתמצית:   לטענת המערער, שגה בית המשפט קמא, עת החמיר יתר על המידה ביישום המבחנים הנהוגים בשלב המקדמי, בו הוגשה התובענה, וכי תוצאת פסק הדין הינה קשה ובעלת השלכות רוחביות קשות בכל הנוגע לערבים לחובות חברה, אשר צדדים שלישיים גרמו לקריסתה. משמעה היא, הפיכתם לחייבים עיקריים. זאת בשלב מקדמי, תוך שלילת זכותם הבסיסים לגישה לערכאות. המערער הוסיף וטען, כי בית המשפט קמא שגה, עת בחר לדחות את התביעה ולא למוחקה.   עוד טען המערער, כי שגה בית המשפט קמא, עת לא ערך הבחנה ראויה בין מעמדו של המערער כבעל מניות לשעבר בחברה, לבין היותו ערב לחובות החברה. המערער הוסיף כי טעה בית המשפט קמא עת יישם את ההלכות הנוגעות לאפשרות התביעה העצמאית של בעל מניות גם על ערב, כאשר הלכות אלו כלל לא עוסקות בזכות התביעה האישית של ערב.   עוד הוסיף המערער וטען, כי שגה בית המשפט קמא, עת יישם את הלכת סגל על ערבים, כאשר הוא מתייחס לנזקי בעלי מניות ואין בו כל תחולה על עניינו של המערער בכובעו כערב. עוד הוסיף המערער, כי עובדות פס"ד סגל שונות באופן מהותי מן העניין שבפנינו.   לטענת המערער, שגה בית המשפט קמא, עת התעלם מעובדת היותה של החברה, חברה בפירוק וקבע, כי החברה היא הזכאית לתבוע את נזקי הערב, כאשר במצב זה ברור כי אין למפרק החברה כל אינטרס להגשת תביעה לצורך שיפוי הערב. למעשה, מצויים השניים בניגוד אינטרסים, כאשר החברה נמצאת למעשה ביריבות כלפי ערב שפרע את חובה, וכעת זכאי לחזור אליה.   מנגד, סמך המשיב את ידו על פסק דינו של בית המשפט קמא. לטענתו, תביעת המערער מושתתת כולה על נזקים שנגרמו לחברה כתוצאה מהתנהלות חשבון החברה אצל המשיב. מימוש ערבותו של המערער לחובותיה של החברה, הינה חלק מכלל הנזקים העקיפים והמשניים שנגרמו למערער מתוקף מעמדו כבעל מניות בחברה.   המשיב הפנה שוב לפס"ד סגל וטען, כי זה קבע מפורשות כי אין לראות בנזק שנגרם לבעל מניות, כתוצאה ממימוש ערבותו לחובותיה של חברה, נזק ייחודי המקנה לבעל המניות זכות תביעה ישירה מתוקף היותו ערב. לטענת המשיב, נסיבות פס"ד סגל דומות במהותן וברציונל העומד מאחוריהן, לנסיבות המקרה שלפנינו.   המשיב אף חלק על טענת המערער, לפיה למפרק החברה לא היה כל אינטרס להגיש תביעה כנגד המשיב וטען, כי זו לא הוגשה משום שלא היה לה כל בסיס, על אף שהיה למפרק אינטרס מובהק להגישה. המשיב אף הוסיף כי בענייננו, המדובר בערבות בעלים ובערב שחתם על ערבותו מתוקף היותו בעל מניות בחברה וכי המערער לא נקט בכל פעולה על מנת לקדם תביעה כלשהי מטעם החברה. על כן, אין מקום לקבל את טענתו בדבר חסימת זכותו לגישה לערכאות.   5. דיון והכרעה:    פסק הדין של בית המשפט קמא, על פיו הורה לדחות את התביעה על הסף, נשען על סעיף 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984, הקובע:   "דחיה על הסף 101. (א) בית המשפט או רשם שהוא שופט רשאי, בכל עת, לדחות תובענה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, מאחד הנימוקים האלה: (1) מעשה בית דין; (2) חוסר סמכות; (3) כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע.   לא אחת נקבע כי המדיניות השיפוטית הנוהגת, נוקטת משנה זהירות בסילוק תביעה על הסף, על מנת שלא לפגוע בזכות הגישה לערכאות (ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני, פ"ד לו(2) 151, 155156; ע"א 35/83 חסין נ' פלדמן, פ"ד לז(4) 721, 724725; ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין תל-אביב-יפו, פ"ד מ(2) 668, 671672; אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 166 168 (מהדורה תשיעית, 2007); משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי הלכה ומעשה 641642 (מהדורה 15, 2007); זוסמן, בעמ' 384, 387). על כן, במקרים בהם עשוי התובע לזכות בסעד אם יוכיח את העובדות להן הוא טוען, אפילו יהא עליו לתקן לשם כך את כתב תביעתו - ולעתים יכול אף בית המשפט להביע דעתו בהקשר אחרון זה - אין למהר לסלק את התביעה על הסף. עמד על הדברים כב' השופט ריבלין ברע"א 1708/02 ניר בנים נ' ראובן נוימן, ( בתאריך 29/10/02): "כבר נפסק בבית משפט זה, כי דחייה על הסף של תביעה הינו צעד קיצוני הננקט מצבים חריגים. עלינו לנהוג בזהירות רבה ולעשות שימוש באמצעי זה רק באותם מקרים שבהם ברור כי סיכויי התביעה הנם, למעשה, אפסיים, כך שאין התובע יכול לקבל את הסעד שהוא מבקש (ראו: ע"א 693/89 שמש נ' רשם המקרקעין תל-אביב-יפו ואח', פ"ד מא (4) 16; ע"א 14/61 עזבון מ. אברבנאל ואח' נ' "מבטחים" בע"מ, פ"ד טו 1840)." כב' השופט לווין הוסיף בע"א 335/78 יוסף שאלתיאל נ' אורי שני, פ"ד לו(2) 151: "יתרה מזו, כאשר למצב העובדתי והמשפטי, כפי שהוא משתקף מכתבי הטענות שהוגשו על-ידי בעלי הדין, יש פנים לכאן ולכאן, וישנו סיכוי כלשהו, אפילו קלוש, שהתביעה תתקבל, אזי אין למחוק תביעה שכזו על הסף (ע"א 788/76 [4])." עינינו רואות אם כן, כי החלטה בדבר דחיית תובענה על הסף הינה סעד מרחיק לכת, אשר יוצר מעשה בית דין ומסיימת למעשה כל דיון בעילת התובענה. לפיכך יעשה בית המשפט שימוש בסעד זה במקרים קיצוניים בלבד, רק לאחר שבחן בשבע עיניים, כי אכן המדובר בתביעה חסרת סיכוי, אשר אף לו היה נשמע בה הדיון לגופו, היה דינה להידחות.   בענייננו, במסגרת הדיון בערעור צומצם הערעור, כך שבפנינו נותר לדון אך ורק בהחלטת בית המשפט קמא לדחות את תביעתו של המערער על הסף, ככל שזו נוגעת לכספים ששילם המערער לצדדים שלישיים מתוקף היותו ערב לחובות החברה. המערער טען, כי גם אם לא קמה לו זכות תביעה אישית מכוח היותו בעל מניות בחברה, הרי שיש להבחין בין הנזק אשר נגרם לו בכובעו כבעל מניות, לבין הנזק שנגרם לו בכובעו כערב לחובות החברה. בשללו טענה זו, הפנה בית המשפט קמא לפס"ד סגל ולהלכה אשר נקבעה בו. בפס"ד סגל עמדה בפני בית המשפט העליון השאלה אם לבעל מניות בחברה הנמצאת בפירוק יש זכות תביעה ישירה כלפי מפרק החברה, שלטענתו התרשל, וכתוצאה מכך מומשה ערבות שהעמיד להבטחת חובות החברה. בית המשפט העליון, מפי כב' השופט דנציגר, דן בשאלה וקבע כי לבעל המניות לא עומדת זכות תביעה ישירה:   "במקרה זה, הנזק שנגרם למערער לא נגרם לו במישרין אלא נגזר מן הנזק שנגרם לחברה. במה דברים אמורים? אלמלא התרשל המפרק לשעבר לכאורה במילוי תפקידו, משלא דאג לקבלת התמורה מן הרוכש הספרדי טרם העברת המלאי לידיו ו/או להארכת תוקפה של הערבות הבנקאית, כי אז הסכומים שהיו מתקבלים כתוצאה מפעולות המפרק היו מופקדים בקופת הפירוק. הנזק שנגרם לכאורה למערער, אשר היה ערב לחובות החברה לטובת הבנק, נובע מן הנזק שנגרם לקופת הפירוק כאשר המערער רשאי לקבל את סכום הנשיה שלו מתוך קופת הפירוק."   נוכח האמור קבע בית המשפט קמא כי היות ובעניינינו משתמע וסביר להניח כי בסכומים האמורים חויב המערער באופן אישי בהיותו ערב לחברה, הרי שלנוכח הדברים הברורים בפס"ד סגל, עמדת המשיב בדין יסודה והיא מצדיקה את דחיית התביעה על הסף. אינני שותף לקביעה זו של בית המשפט קמא. אכן מעיון בפס"ד סגל עולה, כי קיימים קווי דמיון בין המצב העובדתי, אשר עמד בבסיסו ובין המצב העובדתי העומד לפנינו. אולם, בחינה מדוקדקת מלמדת כי קיימים אף הבדלים לא מבוטלים בין המקרים. כך, בפס"ד סגל נדונה השאלה, האם לבעל מניות בחברה בפירוק יש זכות תביעה ישירה כלפי המפרק, בגין התרשלותו לכאורה של האחרון, אשר בגינה מומשה ערבות שהעמיד בעל המניות להבטחת חובות החברה. במסגרת פסק הדין, בחן בית המשפט ביסודיות את חובותיו של המפרק כלפי חברה, תוך דיון במשמעותו של סע' 374 לפקודת החברות. מנגד בענייננו, אין המדובר כלל במפרק, כי אם במשיב שהוא בנק, ובנסיבות בהן, בניגוד לפס"ד סגל, לא הוגשה כל תביעה בשם החברה. במצב דברים זה, סבור אני כי בפי המערער טענה משפטית אשר גם אם תאמר, כי סיכוייה נמוכים, הרי שאין המדובר בטענה לגביה ניתן לקבוע מראש, ובטרם יתבררו העובדות לאשורן, כי אין בה כל יסוד וכל הדיונים והטענות בה יהיו לשווא, דבר אשר יצדיק את דחייתה על הסף. אוסיף, כי נוכח התוצאה הקשה, אשר עלולה להיגרם למערער, עת נשללת ממנו זכות הגישה לערכאות, אינני חושב כי ראוי להכריע בסוגיה האמורה באופן משתמע, תחת הנחות כלשהן כדברי בית המשפט קמא, ללא שניתנה למערער הזכות להשמיע את טענותיו ולהביא ראיות בניסיון להוכיח את תביעתו. להדגיש, כי אין באמור בכדי להביע עמדה או דעה כלשהי מצידי, באשר לסיכויי התביעה. ההכרעה בשאלה זו נתונה לבית המשפט קמא, כאשר בסופו של יום ייתכן ויקבע כי הרציונל העומד מאחורי פס"ד סגל מתאים אף לעובדות המקרה כפי שיוכחו לפניו. אך ראשית, יש לקבוע עובדות אלה.   סוף דבר:   6. לאור כל האמור לעיל, אני מציע לחבריי לקבל את הערעור במתקונתו המצומצמת וככל שהוא נוגע לעילת תביעתו של המערער באשר לכספים ששילם כערב לחובות החברה בסך של 630,841 ₪. המערער יתקן את כתב תביעתו בהתאם והתיק יוחזר לפתחו של בית המשפט קמא, אשר יכריע בסוגיה לאחר שמיעת ראיות הצדדים וטענותיהם. בנסיבות העניין דעתי היא שאין מקום לקבוע הוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו.     זיאד הווארי, שופט השופט הבכיר האשם ח'טיב - אב"ד: מסכים. האשם חטיב, שופטאב"ד השופט בנימין ארבל: מסכים. בנימין ארבל, שופט הוחלט אפוא, פה אחד, כאמור בסעיף 6 בפסק דינו של כב' השופט הווארי. ערעורדחיה על הסף