קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על החלטה לגבי שכר טרחת מומחה: לפני ערעור על החלטת כב' הרשם מ' בורשטיין מיום 3.11.10, במסגרתה נקבע כי המערערת תישא בשכרם של המומחים הרפואיים בתחום הפה ולסת והפסיכיאטריה, כמימון ביניים, וכן נפסלו מסמכים רפואיים מיום 30.4.09 ו-1.6.09. בבית משפט זה מתבררת תביעה של המערערת על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"). במסגרת התביעה (ת.א. 8996/09) , הגישה המערערת בקשה למינוי מומחים רפואיים, בגדרה עתרה למינוי מומחים בתחומי האורטופדיה, הפסיכיאטריה והפה ולסת. בהחלטה מיום 3.11.10 מצא כב' הרשם בורשטיין כי קיימת ראשית ראיה לאפשרות קיומה של נכות בתחומים בהם נתבקש מינוי מומחה. לעניין מימון שכר טרחתם של המומחים, קבע כב' הרשם כי "נוכח התיעוד שהוצג בתחום האורטופדי ובשים לב לאופי הפגיעה ונסיבותיה" תישא הנתבעת בשכ"ט המומחה, כמימון ביניים. את שכר טרחתם של המומחים בתחומי הפה ולסת והפסיכיאטריה הטיל כב' הרשם על התובעת, כמימון ביניים, וזאת "בשים לב לעוצמת הראיה בתחום הפה והלסת והפסיכיאטריה ולהעדר תיעוד רפואי עדכני". עוד נקבע באותה החלטה, כי המסמכים מיום 30.4.09 שנערכו ע"י ד"ר היידי וייסמן הינם "מסמכים סיכומיים, שלא הוברר האם הם נובעים מהתיק הרפואי של הנפגעת" ונקבע כי "ניתן להסתפק בכרטיס הרפואי של הרופא המטפל, מבלי צורך בסיכום המסמך". כך נקבע גם בקשר למסמך מיום 1.6.09, שבהתאם לאמור בהחלטה "ערוך כחוות דעת ממש ואינו קביל". מכאן הערעור, בגדרו טענה המערערת כי חיובה בתשלום 8,500 ₪ בתוספת מע"מ בגין שכר טרחת המומחים כמוה כסגירת הדלת בפניה להוכחת נכותה הרפואית. לטענת המערערת, על פי הפרקטיקה שהיתה נהוגה לאורך שנים רבות הוטל מימון הביניים של שכר טרחת המומחים על כתפי חברות הביטוח ובמקרים בהם הוברר מאוחר יותר כי לא היתה הצדקה עניינית לבקש את המינוי, ניתן היה לקזז את שכר טרחת המומחים מהפיצוי שנפסק לנפגע. לשיטתה של המערערת, תקנה 7(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ"ז-1986 (להלן: "תקנות המומחים"), כפי שתוקנה בעקבות פסק הדין בעניין וסילבסקי (רע"א 4915/08 ביטוח חקלאי נ' וסילבסקי, פורסם במאגרים ), אמורה היתה לשפר את עמדת הנפגע בהשוואה למצב שקדם לתיקון, שכן עתה קביעת שכר הטרחה מצויה בשיקול דעתו הבלעדי של בית המשפט ללא צורך בנימוק בטעמים מיוחדים. בענייננו, כך נטען, די היה בתיעוד שצורף לכתב התביעה כדי להצדיק מינוי מומחים רפואיים בתחומים המבוקשים במימון ביניים של הנתבעת. אשר לפסילת המסמכים הרפואיים נטען, כי אין איסור בדבר המצאת מסמכים סיכומיים וכי בתחום הפסיכיאטריה נהגו בתי המשפט בגישה ליברלית במיוחד בבואם לבחון כשרותם של מסמכים שמותר להמציאם למומחה רפואי. כמו כן, ובהתייחס לאמור בהחלטת כב' הרשם, הובהר כי המסמכים מהווים חלק מתיקה הרפואי של המערערת בדיוק כפי שהתקבל מהמרפאה הפסיכיאטרית של בית החולים ואשר צורף בשלמותו לכתב התביעה. הנתבעת טענה, מנגד, כי החלטת כב' הרשם הינה שקולה מאוזנת וראויה, ומתיישבת עם חובתו של בית המשפט לאזן את הצורך במינוי מומחים רפואיים אל מול סינון בקשות מינוי מיותרות המהוות בבחינת "דיג מומחים" ומטרתם ניצול לרעה של ההליך המשפטי. לטענת המשיבה, המסמכים שהוגשו מלמדים כי אין הצדקה למינוי מומחה בתחום הפסיכיאטריה ו/או הפה והלסת. יחד עם זאת, סבר כב' הרשם, נוכח הגישה הליברלית הנוהגת לעניין מינוי מומחים, כי קיימת ראשית ראיה למינוי המומחים הרפואיים הנדרשים, אך ערך את האיזון הנדרש וקבע, כי בשים לב לעוצמת הראיות ולהעדר תיעוד עדכני, ימונו מומחים אלה במימון ביניים של המערערת. לטענת המשיבה, תקנה 7(ב), גם בנוסחה כיום, מחייבת את בית המשפט להפעיל שיקול דעת ולקיים את האיזון הנדרש בין הצדדים בסוגיית מינוי המומחים ונטל מימון שכר טרחת המומחים. המשיבה הדגישה, כי אין בפי המערערת טענות לחסרון כיס או לכך שמצבה הכלכלי אינו מאפשר לה לשאת בשכר המומחים, וכל טענתה מופנית כנגד שיקול הדעת של בית המשפט בהטילו עליה את עלות שכר המומחים. בנושא המסמכים הרפואיים טענה המשיבה, כי אלה לא נערכו לצורך הטיפול הרפואי במערערת, כאמור בתקנה 8(א) לתקנות המומחים ואין בהם כל נתון טיפולי שהוא. המסמך המופנה "לכל המעוניין" אינו מסמך רפואי כהגדרתו בחוק, אלא מהווה חוות דעת בה מציינת הפסיכולוגית המטפלת גב' וייסמן את אבחנתה למצבה הנפשי של המערערת והעובדה שהיתה מצויה אצלה בטיפול נפשי. עוד נטען, כי המסמכים כוללים אבחונים, ממצאים ומסקנות וכמוהם כחוות דעת ממש ובשל כך יש לפסול אותם ולאסור משלוחם למומחה הרפואי. מימון שכר טרחת המומחים כידוע, בתביעה המתבררת על פי חוק הפיצויים, אין עומדת לנפגע האפשרות להוכיח טענותיו בעניין שברפואה על ידי הבאת ראיות מטעמו. מינוי מומחה רפואי או מומחים רפואיים נעשה על ידי בית המשפט, וזאת אם קיימת ראשית ראיה לנכות שנגרמה לתובע עקב תאונת הדרכים (רע"א 1338/90 שיק נ' מטלון, פ"ד מד(2) 216). כיוון שהדרך היחידה להוכחת טענות בעניין שברפואה במסגרת תביעה לפי חוק הפיצויים הינה מינוי מומחה מטעם בית המשפט, נטיית בתי המשפט היא להקל בדרישות להוכחת קיומה של ראשית ראיה. עם זאת, כך נקבע, אין לרוקן מתוכן את הדרישה לקיומה של ראשית ראיה ועל הבדיקה להיעשות בזהירות בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה (רע"א 4911/09 סהר ציון חברה לביטוח בע"מ נ' כשרי, פורסם במאגרים ). תקנה 7(ב) לתקנות המומחים קבעה, בנוסחה הקודם, כי התובע יפקיד פיקדון להבטחת שכרו של המומחה ובית המשפט רשאי לפוטרו מכך מטעמים מיוחדים שיירשמו. בדרך זו, של הפקדת שכר טרחת המומחה, ביקש המחוקק לאזן בין הגישה הליברלית באשר לעצם מינוי המומחים לבין החשש מפני ניצול לרעה של הגישה הליברלית ע"י ביקוש חסר בסיס למינוי מומחים בתחומים שונים. על פי נוסחן המתוקן של התקנות (תיקון מיום 23.7.09, קובץ תקנות 6800, עמ' 1180), מוענק שיקול דעת רחב לערכאה הדיונית לעניין הפקדת הפיקדון להבטחת שכרו של המומחה: "בית המשפט או הרשם יורה לבעלי הדין או למי מהם, להפקיד סכומי כסף שיקבע בית המשפט או הרשם, כפיקדון להבטחת שכרו של המומחה". בהתייחסו לנוסח זה, אמר כב' המשנה לנשיאה השופט א' ריבלין, כי "על אף שיקול הדעת הרחב המוענק בהן [בתקנות] לבית המשפט, אין בהן כדי לשלול את החובה לשמור, למצער, על ליבו של הצורך לאזן בין הדרישה המקלה ל"ראשית ראיה" לבין החשש כי יוגשו בקשות גורפות ובלתי מבוססות למינוי מומחים בשטחי רפואה שאין להם דבר עם הפגיעה המסתברת" (רע"א 4911/09 הנ"ל). במסגרת שיקוליה של הערכאה הדיונית בקביעת מימון הביניים, מהווה משקלן של הראיות שיקול בין יתר השיקולים. בנושא הראיות קבעה הפסיקה, כי יש להתחקות אחר מצבו הרפואי של הנפגע מאז התאונה ועד ליום שמיעת הבקשה ואין להסתפק במסמכים ממועדים הסמוכים ליום האירוע, שכן "יש ופגיעות ראשונות מרובות ואולי אף קשות חולפות עם הזמן מבלי להשאיר סימנים..." (החלטת כב' השופטת שטרסברג-כהן בהמ' (חי') 428/89 (ת.א. 15333/88) ליפשיץ נ' שמיר (לא פורסם) ). מטעם זה, יש לעתים חשיבות לתיעוד עדכני. כאמור לעיל, גם במקרה בו התיעוד הוא דל או לא עדכני, ייטה בית המשפט שלא לחסום את דרכו של התובע מלהוכיח את תביעתו, אך יש ויאזן זאת באמצעות הכלי שנותנות בידו התקנות לעניין מימון הביניים. במקרה שלפנינו בחן כב' הרשם את המסמכים שהונחו לפניו ומצא כי אלה אינם מעידים על בעיה חריפה בתחומי הפה ולסת והפסיכיאטריה ואין רצף טיפולי המלמד על מצבה העדכני של המערערת בתחומים אלה. בנסיבות אלה, מצא כב' הרשם לנכון שלא לחסום בפני המערערת את האפשרות למינוי מומחים, אך איזן זאת בדרך של הטלת מימון הביניים עליה. כב' הרשם הפעיל שיקול דעת, שקל את השיקולים הראויים ולא מצאתי פגם במסקנתו המחייב התערבותה של ערכאת הערעור. כלל הוא, כי תחום סדר הדין, ובכלל זה סוגיית תשלום שכרם של מומחים, נתון לשיקול דעת רחב של הערכאה הדיונית שבפניה מתנהל המשפט. בית המשפט שלערעור יתערב בשיקול דעת זה רק לעיתים נדירות, "מקום שנמצאה חריגה קיצונית מתחום שיקול הדעת הסביר" (רע"א(י-ם) 35207/03/10 אבו רמוז נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים), וכאמור, לא זהו המקרה שבפני. ויודגש, ההחלטה לעניין מימון שכרם של המומחים עסקה "במימון ביניים" בלבד ולא בהחלטה סופית, שעתידה להינתן בסיומו של ההליך. בסופו של יום יהיה על בית המשפט לקבוע מי הוא זה שיישא בשכרם של המומחים, והחלטה זו תינתן, בין היתר, תוך מתן משקל למסקנות המומחים שימונו ולצורך שהיה מלכתחילה במינוי אותם מומחים. אציין עוד, כי בערעורה טענה המערערת, בין השורות, להיעדר אפשרות כלכלית לשאת בנטל המימון. בהודעת הערעור נטען, כי ההחלטה לעניין החיוב בתשלום שכר המומחים, ולו כמימון ביניים, "כמוה כסגירת הדלת בפני המערערת בפני הוכחת נכותה הרפואית". טענה זו נטענה בעלמא, ללא כל הנמקה ותימוכין. בשום מקום לא נטען מפורשות כי מצבה הכלכלי של המערערת אינו מאפשר לה לממן את שכר טרחתם של המומחים. אם בפי המערערת טענה כזו, היה מקום להעלותה בפני כב' הרשם, על מנת שייתן דעתו על עניין זה וייקח את מצבה הכלכלי בגדר שיקוליו. משלא הובאו בפני הרשם נתונים המעידים על מצבה הכלכלי של המערערת, ממילא שלא ניתנה התייחסות לעניין זה. בהיעדר קושי כלכלי לממן את שכר טרחת המומחים, ונוכח העובדה שהמדובר במימון ביניים בלבד, אין, כאמור, מקום להתערבות בשיקול דעתו של כב' הרשם בנושא מימון שכר הטרחה. פסילת מסמכים בהחלטת כב' הרשם נקבע כי אין להעביר לעיון המומחה את המסמכים מיום 30.4.09 והמסמך מיום 1.6.09, מסמכים שנערכו על ידי ד"ר היידי וייסמן, מן הטעם שמדובר ב"מסמכים סיכומיים" ו"ניתן להסתפק בכרטיס הרפואי של הרופא המטפל, מבלי צורך בסיכום המסמך". תקנה 8(א) לתקנות המומחים קובעת מהם המסמכים אותם רשאי נפגע להמציא למומחה שמונה על ידי בית המשפט בעניינו: "תוך חמישה עשר ימים מיום שהודע לנפגע על מינויו של מומחה, ימציא הנפגע למומחה ולכל בעלי הדין האחרים את כל המסמכים בדבר הטיפול הרפואי שניתן לו ובדבר הבדיקות שנבדק לצורך אותו טיפול, הנוגעים לענין שבמחלוקת, ובלבד שלא יגיש למומחה חוות דעת רפואית". התקנה קובעת תנאים להצגת מסמכים למומחים: התנאי הראשון מחייב שהמסמכים יהיו קשורים בטיפול הרפואי שניתן לנפגע ובבדיקות שנבדק לצורך אותו טיפול; התנאי השני הינו שהמסמכים נוגעים לעניין שבמחלוקת; והתנאי השלישי קובע כי המסמך אינו יכול לכלול חוות דעת מטעם הנפגע. מטרת התנאים היא ליצור איזון בין הזכות של בעלי הדין להביא בפני המומחה הרפואי את מירב המידע העשוי להיות רלוונטי לגיבוש חוות דעתו, מחד, לבין הצורך לשמור על העצמאות והאובייקטיביות של המומחה בעת שהוא מחווה דעתו במקרה מסויים, מאידך (רע"א 5627/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (החלטת כב' השופט ריבלין מיום 11.1.07, פורסם במאגרים ). על מלאכת האיזון הנדרשת בכגון דא עמד בית המשפט העליון, מפי כב' השופט ריבלין, בהחלטה שניתנה בימים אלה ממש ברע"א 1481/11 פינקלשטיין נ' הפול - המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ : כבר עמדנו לא אחת על מלאכת האיזון הדרושה בין הרצון להניח בפני המומחה את התשתית העובדתית המלאה הדרושה לצורך הכנת חוות דעתו, לבין השאיפה לשמור על אובייקטיביות המומחה ועל עצמאות שיקול דעתו. אמנם קיימת הגמשה ביישום הוראות תקנה 8(א) לתקנות ככל שמדובר בתחום הפסיכיאטרי (ראו: רע"א 5638/95 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' שמור, פ"ד מט (4) 865, 875 (1996). יחד עם זאת, גם במקרים אלו, מתחייבת זהירות בבחינת המסמכים המוגשים למומחה, על מנת להבטיח את שיקול דעתו העצמאי של המומחה, ולמנוע מבעלי הדין כל תועלת מעצם הפניה מטעמם למומחה רפואי אחר. במקרים שבהם מתעורר ספק ביחס למסמך מסוים, שומה על בית המשפט לשקול, בין היתר "האם מדובר במסמך של גוף בלתי תלוי בבעלי הדין, האם הפנייה אל אותו גוף נעשתה שלא ביוזמתם של בעלי הדין והאם המסמך משקף שלב טבעי של הטיפול בניזוק. נראה כי דרישה אחת שיש לעמוד על קיומה היא שהמסמך מהווה חלק מהליך טיפולי" (רע"א 5662/08 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' חנסב (טרם פורסם, , 10.11.20008)). לא אחת עמדו בתי המשפט על הקושי לקבוע את קו הגבול בין מסמך המהווה "חוות דעת" לבין מסמך בדבר טיפול רפואי. מעיון בפסיקה, עולה כי הושם דגש על האיסור בהצגת חוות דעת רפואית, בעוד שלמונח "טיפול רפואי" ניתנה פרשנות מרחיבה. ביסוד גישה זו עומד הרצון לשמור על עצמאות שיקול דעתו של המומחה ולא לאפשר הכנסת חוות דעת רפואיות מטעם בעלי הדין "בדלת האחורית", אך בד בבד שלא לחסום באופן מלאכותי זרימת מידע ונתונים חשובים למומחה, על מנת שתונח לפניו כל התשתית העובדתית הנדרשת לצורך מתן חוות דעתו (בש"א (י-ם) 5838/07 גידור נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (החלטת כב' השופט זילברטל מיום 15.7.07, פורסם במאגרים ; בר"ע (י-ם) 3300/07 ניסים נ' כהן (החלטת כב' השופטת אפעל-גבאי מיום 15.10.07, פורסם במאגרים ). בנוגע למסמכים המהווים "סיכום מחלה" או "סיכום אשפוז" נמצא כי ההתייחסות אליהם לא היתה כאל "חוות דעת רפואית" האסורה בהמצאה: "נראה, אפוא, כי מקום שבית המשפט בוחן את כשרותו של מסמך להיות מוצג למומחה רפואי שמינה, עליו לשים דגש על השאלה "האם מדובר במסמך שיש לו סממנים של 'חוות דעת' ופחות על השאלה אם מקור המסמך בטיפול רפואי 'ממש'" (דברי השופט זילברטל בבש"א (י-ם) 5838/07 גידור נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, החלטה מיום 15.7.07). אשר לכך, ממאפייניה של חוות דעת שהיא כוללת הבעת דעה בדבר סיכויי החלמתו של הנפגע, מצבו העתידי ושיעור נכותו הרפואית (י' אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה שניה), תש"ן בעמ' 279). ודוק: מסמך הכולל אבחנות וממצאים, דוגמת סיכום מחלה או סיכום אשפוז, המוצגים תדיר בפני מומחים, אינו מסמך המהווה חוות דעת רפואית" (בר"ע (י-ם) 3300/07 ניסים נ' כהן (החלטת כב' השופטת אפעל-גבאי מיום 15.10.07, פורסם במאגרים )). אמנם, נקבע כי "מסמך ערוך על ידי רופא מטפל, המסכם ומפרש את תיקו הרפואי של הנפגע, חורג מגדר המסמכים המותרים בהגשה", אך בה בעת נאמר כי "לא כך מכתב, שאינו חורג מסיכום גרידא של התיק הרפואי של התובע" (א' ריבלין, תאונות הדרכים (מהדורה שלישית, תש"ס), 562). יישום אמות המידה שלעיל על המקרה שלפנינו יוליך למסקנה כי אין סיבה שלא לאפשר העברת המסמך מיום 1.6.09 והמסמך מיום 30.4.09 הערוך בשפה האנגלית למומחה. מסמכים אלה, כעולה מהם, הינם חלק מהתיק הרפואי של המערערת, כפי שהועבר במלואו מהמרפאה הפסיכיאטרית (ממוספרים 3-4 במסמכים שהועברו). המסמך מיום 1.6.09 מופנה לד"ר דנציגר ומפרט את מהלך האבחון, הטיפול והמלצות. כך גם המסמך מיום 30.4.09, הערוך בשפה האנגלית, שכותרתו "סיכום טיפול". כאמור, מסמכים מסוג זה מוצגים תדיר בפני מומחים, אין בהם סממנים של חוות דעת, באשר אין הם כוללים הבעת דעת באשר למצבה העתידי של הנפגעת ולשיעור נכותה הרפואית. המסמכים מפרטים ממקור ראשון, מוסמך ובלתי תלוי את מצב של התובעת וממצאי בדיקתה, ואין בהם ככאלה כדי לפגוע בשיקול דעתו של המומחה, אשר חזקה עליו כי יידע לתת למסמכים המוצגים בפניו את המשקל המתאים. נוכח האמור, אני סבורה כי אין לאסור הצגת המסמכים הנ"ל למומחה. אשר למסמך הנוסף מיום 30.4.09, מסמך זה מופנה "לכל המעוניין", על פניו אינו חלק מהתיק הרפואי (אינו ממוספר בדומה למסמכים האחרים) ולא ברור לאיזה צורך נערך. בנסיבות אלה, ומשממילא אין במסמך זה כדי להוסיף על האמור במסמכים האחרים שלעיל, אין להעבירו למומחה. סוף דבר נוכח כל האמור, אני דוחה את הערעור בכל הנוגע להחלטת כב' הרשם לעניין מימון הביניים של שכר טרחת המומחים ומקבלת את הערעור בחלקו בנוגע לפסילת המסמכים. משנדחה הערעור בחלקו ונתקבל בחלקו האחר, איני עושה צו להוצאות. מומחהערעורשכר טרחת מומחהשכר טרחה