קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על החלטה להארכת מועד לביצוע צו הריסה: ערעור על החלטת בית המשפט השלום בבאר שבע (כב' השופט ברסלר- גונן) מיום 1.6.11 בתיק תל"פ 8685/09, לפיה הוארך, לבקשת המשיבה, מועד ביצוע צו הריסה מנהלי.   העובדות ביום 1.9.09 הוצא על ידי המשיבה צו הריסה מנהלי לפי סעיפים 238א(ב)(1) ו- (3) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"), למבנה בשימוש המערערים ואחרים, המשמש כמסגד (להלן: "המסגד"). המשיבה לא ביצעה את הצו במועד, ולכן עתרה במעמד צד אחד להארכת המועד לביצועו. בהחלטה מיום 29.9.09 האריך כב' השופט אקסלרד את מועד ביצוע הצו ב- 90 יום (להלן: "ההארכה הראשונה"). בתוך תקופה זו, עתרו המערערים לעיכוב ביצוע הצו, בנימוק כי מדובר במסגד וכי הם מייצגים את ועד המסגד. במסגרת ההליך, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה צו ההריסה יעמוד בתוקף, אלא שהמשיבה תהיה רשאית להוציאו לפועל החל מיום 24.10.10 למשך 90 יום, (ראה החלטת כב' השופט ברסלר-גונן מיום 23.6.10). אשר על כן, במסגרת ההארכה הראשונה, היה על המשיבה לבצע את הצו לא יאוחר מיום 21.1.11. ביום 16.2.11 הגישה המשיבה בקשה נוספת להארכת המועד לביצוע הצו. המשיבה נימקה את בקשתה בכך שבמהלך התקופה המוארכת, לא התפנתה המשטרה לסייע לה, הן בשל מטלות שוטפות, והן בשל כוונת המשטרה להשלים קודם לכן הריסתו של מסגד אחר בעיר רהט (המסגד ברהט נהרס עוד טרם הוגשה הבקשה). מאחר ומדובר במסגד, נדרש סיוע משטרתי רב היקף לשם הריסתו. בית המשפט האריך במעמד צד אחד את המועד לביצוע הצו ב-90 יום נוספים, שיימנו מיום 20.2.11 (להלן: "ההארכה השניה"). יצויין כי ההחלטה ניתנה במעמד צד אחד, ומבלי לקבל את תגובת המערערים, מן הטעם שאלה לא נטלו על עצמם במסגרת ההליך הקודם, התחייבות להרוס את המבנה או לקיים את צו הפסקת השימוש. גם במהלך תקופת ההארכה השניה לא נהרס המבנה, וביום 17.4.11 הוגשה בקשה שלישית להארכת מועד. הבקשה נתמכה בתצהירו של מר חזי כהן מטעם היחידה הארצית לפיקוח על הבניה. לדבריו, גם במועד המוארך בשנית לא ניתן היה לבצע את הצו, בשל המנעות המשטרה מהריסת מסגדים עד להריסתו של המסגד ברהט. לאחר שנודע למשיבה כי המסגד ברהט נהרס, העלתה את נושא המסגד נשוא הערעור פעמים רבות בישיבות מול המשטרה, אך בשל מבצעים דחופים קודמים, לא בוצעה ההריסה. בשיחה עם היועץ המשפטי של מרחב נגב עו"ד איציק מלכה, נמסר למצהיר, כי לא ניתן היה להתארגן לביצוע הצו בתקופת תוקפו, נוכח האירועים במרחב הדרומי לרגל חגי ניסן. עם סיומו של חודש ניסן, תערך עבודת מטה במחוז הדרומי לצורך הוצאה לפועל של הצו. בית משפט קמא נעתר לבקשה, לאחר שהבקשה נשלחה לתגובתו של ב"כ המערערים, ללא מענה, והאריך את מועד ביצוע הצו עד ליום 1.8.11 (להלן: "ההארכה השלישית"). על החלטה זו נסב הערעור. ב"כ המערערים מעלה מספר טענות. ראשית, בקשה ההארכה השניה הוגשה באיחור של חודש, ללא תגובת המערערים, כנדרש בתקנות, לא הועברה אליהם על ידי המשיבה, והפעם הראשונה בה נודע להם עליה היתה בעת הכנת ערעור זה. בית משפט קמא לא ביקש תגובת המערערים, והאריך את הצו במעמד צד אחד, מן הטעם שהמערערים לא נטלו על עצמם התחייבות אישית לביצוע ההריסה. ההחלטה הועברה לידיעת עו"ד אלעטאונה אשר ייצג את המערערים בהליך הראשון, אך ייצוגו הסתיים. ב"כ המערערים מבהיר כי הערעור אינו מתייחס להחלטה זו, שכן ההארכה שניתנה בה תמה זה מכבר, אולם טוען לכשלים האמורים, אשר משליכים גם על ההחלטה נשוא הערעור. לטענתו לא היה מקום להמנע מלקבל עמדת המערערים, שזהותם ידועה, ואין קשר בין אי קבלת התחייבות אישית לביצוע ההריסה, לבין שלילת מעמדם כצד שכנגד שאת עמדתו יש לקבל. אשר לבקשה נשוא הערעור, טוען ב"כ המערערים כי גם היא הוגשה באיחור, שלושה ימים בלבד לפני המועד האחרון לביצוע הצו המוארך (התקנות דורשות 7 ימים). בנוסף, הבקשה הועברה לעו"ד אלעטאונה אך נמסר על ידו כי הוא אינו מייצג את המערערים יותר. הבקשה לא הועברה למערערים עצמם. ב"כ המערערים טוען, כי לא ניתן כל נימוק לאיחור, ובית משפט קמא כלל לא התייחס אליו, למרות דרישת התקנות לטעם מיוחד. ב"כ המערערים מפנה לפרשנות המושג "טעם מיוחד" בסדרי הדין האזרחי, ועותר להחילו גם כאן, בבחינת קל וחומר, הן נוכח אופיו הדרקוני של ההליך, המאפשר לרשות לנקוט צעדים ללא בירור משפטי והרשעה בדין, והן נוכח קיומו של סעד חילופי, בדמות צו שיפוטי, מקום שלא הצליחה הרשות לבצע את הצו המנהלי. לטענתו, יש להקפיד שבעתיים עם הרשות, ובהעדר טעם שכזה, לא היה מקום לדון בבקשה. לגופו של עניין טען, כי הטעם לאי ביצוע הצו במועד, אינו מצדיק קבלת הבקשה. המשיבה טענה כי לא היה ביכולתה לצפות את ביטול הסיוע המשטרתי, אלא שלא נטען כי תואם עם המשטרה מועד לביצוע הצו, אשר בוטל על ידי המשטרה. המשיבה גם לא ציינה בבקשה מתי נהרס המסגר ברהט, ולמיטב ידיעת ב"כ המערערים מדובר במבנה שנהרס כבר בחודש 11/10. ב"כ המשיבה עתרה להשאיר את החלטת בית משפט קמא על כנה, מנימוקיה. היא הסבירה כי המנעות המשטרה ממתן סיוע למשיבה לא נגרמה בשל חגי ניסן, אלא בשל אירועים בתקופה זו, אשר העמיסו על פעילות המחוז הדרומי. האירועים, להבדיל מחג הפסח, לא היו צפויים. הריסת מסגד דורשת אישור מפכ"ל וכוחות הרתעה מוגברים בשל הרגישות, ובמידה וניתן בדרך של הדברות להביא להריסה מוסכמת, עדיפה דרך זו. אשר לאיחור, טענה כי הבקשה לא הוגשה באיחור, אלא בתוך התקופה של 7 הימים טרם סיום תוקפו של הצו. העובדות המפורטות בתצהיר מהוות יותר מנימוקים מיוחדים, באשר הטעם לאי הביצוע נעוץ בגורם חיצוני, משטרת ישראל, ולא במשיבה. עוד טענה, כי בעבר הדחייה לא נגרמה בשל המשיבה, אלא במסגרת בקשת המערערים לעיכוב ביצוע הצו, נדחה הביצוע עד המצאת אישור קונסטרוקטור, וגם בדיון מיום 23.6.10 בית משפט הציע להסכים לעיכוב ביצוע נוסף, שלאחריו יתאפשר למשיבה לבצע את הצו. עוד טענה, כי הואיל וניתנו צווי הפסקה שיפוטיים האוסרים על השימוש במסגד, אין בהריסה כדי לפגוע בקהילה. לבסוף טענה כי למערערים אין זכות עמידה. דיון לאחר ששמעתי את טיעוני ב"כ הצדדים, נחה דעתי כי דין הערעור להתקבל. על בית משפט לנהוג בזהירות רבה בבקשות להארכת מועד 30 הימים לפי סעיף 238א(ט) לחוק, ואין מקום להענות להן על דרך שגרה (רע"פ 710/02 דדו נ' ראש עיריית חיפה, , רע"פ 351/05, איוב נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה חיפה, ). על בית המשפט לשקול את כל נסיבות העניין, ולאזן בין האינטרס הציבורי שבאכיפת דיני התכנון והבנייה ומניעת קביעת עובדה מוגמרת שתפגע במרקם התכנוני, לבין האינטרס האישי של מי שהגיש את הבקשה לביטול הצו. במסגרת השיקולים הרלבנטיים יש להתחשב הן בהתנהגות הבעלים של הנכס או המחזיק בו, והן בתקלות סבירות וצפויות בעניין הוצאתו לפועל של הצו, שנגרמו בתוך המנגנון הפנימי של הרשות, בפרט, כאשר מדובר בעיכוב שמקורו בגורם חיצוני לרשות המקומית, כמו המשטרה, שלה סדרי עדיפות שונים בהיערכות לסיוע לביצוע ההריסה (רע"פ  9430/08 חסן מחמד עתיק נ' יו"ר הועדה המקומי לתכנון ולבניה ירושלים, ). נסיבות העניין שבפנינו אינן שגרתיות. ראשית, אין מדובר במחזיק אשר ניסה ליצור סחבת על דרך ריבוי הליכים. העיכובים בהריסה אשר הצריכו עתירה להארכת מועד לביצוע הצו, לא נבעו מהליכים שננקטו על ידי המערערים. נגד הצו המקורי כלל לא הוגשה עתירה, אלא רק לאחר קבלת ההארכה הראשונה. גם אז, בסופו של יום הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, שבמסגרתה ניתנה לרשות שהות ארוכה בת 90 יום לביצוע הצו, והעניין הסתיים בערכאה הראשונה, ללא ערעור. שתי ההארכות שהתבקשו על ידי הרשות לאחר מכן, כלל לא נגעו להתנהגות המערערים או מי מבני הקהילה. אבחן להלן את הטעמים בגינן נמנעה הרשות מלבצע את הצו. כפי שציינתי לעיל, קושי לבצע את הצו, שמקורו באי מתן סיוע משטרתי, הוכר על ידי הפסיקה כטעם להארכת המועד, ובמקרה שבפנינו אין חולק כי נוכח רגישות העניין, סיוע משטרתי הוא הכרחי. אלא שעל מנת להיעתר לבקשות הרשות להארכת מועד שלוש פעמים, עליה להציג טעם טוב, מדוע לא ביצעה את הצו במהלך התקופה שניתנה לה. כאן לא ניתן לבית המשפט טעם סביר מדוע לא בוצע הצו במועד המוארך בשנית. יתירה מזאת, אופן הצגת העובדות בפני בית משפט קמא, יש בו כדי להטעות. ראשית, עניין המסגד ברהט. הצורך בהריסתו של מסגד זה, אשר עיכב לטענת המשיבה הריסתם של מסגדים אחרים, היווה את הבסיס למתן ההארכה השניה. בבקשתה להארכת מועד שניה, המשיבה ציינה במפורש כי זה הטעם לאי מתן סיוע משטרתי, וגם ציינה כי המסגד ברהט נהרס עוד טרם הגשת הבקשה, דהיינו, לפני ה- 16.2.11. כך שלא היה מקום להעלות כלל טעם זה, בגינו ניתנה הארכה קודמת, והוא כבר לא עמד על הפרק בעת הבקשה השלישית. גם הטענה השניה, כאילו המשטרה עסוקה בפעילויות לרגל "חגי ניסן", אינה מתיישבת עם המציאות. ככל שהביטוי "חגי ניסן" מתייחס לחג הפסח (זה החג היהודי היחיד החל בניסן, ואין חגים מוסלמיים בחודש זה), ערב הפסח חל השנה ב- 19.4.11, דהיינו, ביום האחרון של ההארכה השניה. כך שלמעשה שתי הטענות בגינן ניתנה ההארכה השלישית נשוא הערעור, אינן רלוונטיות, בהיות האחת נחלת העבר, השניה נחלת העתיד, ואף לא אחת מהן מסבירה את המנעותה הנטענת של המשטרה מלסייע למשיבה בהריסת המבנה בתקופת ההארכה השניה. יתירה מזאת, הטענה נטענה באופן סתמי, ללא פירוט או תיעוד הולם. המצהיר לא פרט מתי פנה לראשונה למשטרה לאחר הריסת המסגד ברהט לתאם את מועד הריסת המסגד נשוא הערעור, מה השיבה המשטרה, איזה תאריך נקבע, ואם לא נקבע, מה עשתה המשיבה על מנת לדאוג לסיוע המשטרתי. המצהיר לא צרף לתצהירו כל פניה רשמית למשטרת ישראל, או תגובה ממנה, על מנת שניתן יהיה להיווכח כי הרשות פעלה מול המשטרה בשקידה ראויה, לתאם הזמנת סיוע משטרתי לביצוע צו ההריסה באיזו מן התקופות המוארכות. קושי בקבלת סיוע משטרתי אינו מילת קסם, אשר תעניק לרשות ארכות ללא הגבלה, בביצוע צו אשר החוק הגביל אותו מלכתחילה לתקופה קצרה ביותר. שעה שבאה הרשות ובפיה טענה מעין זו פעם אחר פעם, עליה להציג תשתית ראייתית הולמת כי היא פועלת כראוי. המועדים הקבועים בחוק נקבעו שם מסיבה, בין היתר נוכח טיבו ואופיו של ההליך, והאינטרס הציבורי כולל גם כיבוד המועדים על ידי הרשות. אשר על כן אני קובעת, כי לא הוצג בפני בית משפט קמא טעם ראוי להאריך פעם נוספת את תקופת תוקפו של צו ההריסה, ומורה על ביטול ההחלטה נשוא הערעור. בהערת אגב אוסיף, כי כל עוד לא נתקבלה טענת המשיבה ביחס להעדר זכות עמידה למערערים (בית משפט קמא הותיר את העניין פתוח), לא היה מקום להמנע מלקבל את עמדתם בבקשה להארכת מועד, גם אם לא נטלו על עצמם התחייבות אישית לבצע את ההריסה באופן אישי. הארכת מועדהריסת מבנהצו הריסהערעורצווים