כשמתקיים חשד לפיו אדם נמצא במצב פסיכוטי ומהווה סכנה לציבור, על השוטרים להביא את אותו אדם בפני פסיכיאטר מחוזי, על מנת לקבוע שייתן צו לבדיקה כפויה בהתאם לסעיפים 6 ו-7 לחוק לטיפול בחולי נפש. דרך נוספת עומדת בפני השוטרים, והינה להביא האדם בפני בית המשפט, על מנת שזה ייתן הוראה לבדיקה כפויה, בהתאם לסמכותו הקבועה בסעיף 17 לחוק הטיפול בחולי נפש. החלטת הפסיכיאטר המחוזי להורות על אשפוז אינה חלק מההליך המשטרתי ואינה מתבססת על פעולות המשטרה אלא על שיקול דעתו המקצועי של הפסיכיאטר. ההחלטה נעשתה בהתאם לסמכותו האזרחית של הפסיכיאטר המחוזי ולא מכוח הליך פלילי. ##להלן פסק דין בנושא ערעור על החלטת הועדה הפסיכיאטרית על הארכת אשפוז:## ערעור על החלטת הועדה הפסיכיאטרית המחוזית מיום 12.4.11, לפיה האריכה הוועדה הפסיכיאטרית את אשפוזו של המערער מכוחה של הוראת אשפוז מיום 31.3.11, לשלושה חודשים נוספים, עד ליום 12.7.11. המערער הינו [...], רווק, לומד לתואר ראשון, גר בשכירות [...], וסובל ממחלת נפש (סכיזופרניה פרנואידית). מהדוחות הרפואיים שצורפו לערעור, עולה כי המערער מוכר למערכת הפסיכיאטרית מגיל 23, אובחן כלוקה בתהליך סכיזופרני, עבר מספר אשפוזים שהאחרון בהם בשנת 2009, נזקק לטיפול תרופתי ונמצא במעקב פסיכיאטרי. המערער הובא לחדר מיון בית החולים "העמק" על-ידי המשטרה, לאחר שנטען כי תקף אישה קשישה במרכול השכונתי, ואיים עליה שיכניס את איבר מינו לפיה. עוד נטען כי לאחר מכן הסתגר בביתו, סגר דלתות ביתו, וריסס עצמו וסביבתו בתרסיס כנגד חרקים. בסיכום בדיקה של מחלקת מיון בבית החולים "העמק", סקרו הרקע המיידי להבאת המערער למיון, וכן נמצא כי המערער נמצא ב"מצב פסיכוטי פעיל עם מחשבות שווא של רדיפה, הפרעות באירגון החשיבה ורושם למצב הלוצינטורי" [ראו מסמך ב' לערעור]. עולה מהוראת האשפוז מיום 31.3.11 כי לנוכח התנהגותו הלכאורית של המערער טרם אשפוזו כפי שפורט, מעורבותו בתקיפת האישה; ניסיון התאבדות המערער בהתאם לדברי רכז הביטחון בישוב [...], לפיהם לפני כמה ימים מהאשפוז, הוא מצא המערער בביתו, מנסה לתלות עצמו; כך גם בהתחשב בדברי בעל הבית בו שוכר המערער הדירה, לפיהם המערער מסתובב לעיתים בתחתונים מחוץ לבית, וכן בהתחשב לכך כי הוא נמצא בהתאם לבדיקה הרפואית במצב פסיכוטי פעיל - הורה סגן הפסיכיאטר המחוזי ביום 31.3.11, כי המערער יאושפז במרכז לבריאות הנפש בשער מנשה, בהתאם לסמכותו מכוח הוראות סעיף 9(א) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א- 1991 (להלן: "החוק לטיפול בחולי נפש"). בהמשך לכך, ובהתאם לבקשת הורי המערער, הועבר המערער למרכז לבריאות הנפש טירת הכרמל. המערער הגיש לוועדה הפסיכיאטרית ערר על הוצאת ההוראה, וכן על העברתו לבי"ח טירת הכרמל. בממצאי הבדיקה שהיו בפני הוועדה הפסיכיאטרית, נמצא שהמערער סובל מ"...אפקט מתוח, לבילי עם סף גירוי נמוך, נגטיבי סטי, שיפוט ובוחן מציאות פגומים במידה ניכרת. חסר כל תובנה למצבו ומחלתו. מכחיש את המעשים המיוחסים לו כולל ניסיון לתלות את עצמו. עדיין שרוי במצב פסיכוטי חריף ומתנגד להמשיך את האשפוז בבי"ח טירת כרמל, דורש להחזירו לבי"ח שער מנשה" [ראו פרוטוקול מיום 6.4.11]. בהסתמך על הרקע לאשפוזו של המערער, וכן בהסתמך על בדיקתו, נמצא כי המערער מהווה סכנה הן לעצמו והן לאחרים כתוצאה ממחלתו. עוד צוין כי העברת המערער מבי"ח שער מנשה לטירת כרמל, נעשתה על-פי בקשת המשפחה ובתיאום בין מנהלי בתי החולים, כנדרש בחוק ובאישור הטלפוני של הפסיכיאטר המחוזי, מכאן כי לא נמצאה עילה להתערב בנושא העברת המערער. על כן הערר נדחה. אוסיף כי ביום 7.4.11, הוארך אשפוזו של המערער על-ידי הפסיכיאטר המחוזי ל-7 ימים נוספים מכוח סעיף 10(ב) לחוק לטיפול בחולי נפש עד ליום 13.4.11. ביום 10.4.11, ביקשו הרופאים מן הוועדה להאריך את אשפוזו של המערער, לאחר שנבדק ונמצא במצב "פסיכוטי פעיל, עם מחשבות שווא פרונואדליות מלוות בסכנה לעצמו ולסובבים". בדיון בוועדה מיום 13.4.11, הלינה באת כוחו של המערער, כי הדיון בבקשה נעשה ללא שהגיעו רופאים מהמחלקה, שיוכלו לתת הסברים וכן להגיב לטיעוניה שהועלו בפני הוועדה. עוד העלתה באת כוח המערער טענות באשר לבסיס העובדתי, אשר בהתאם לו נקבע כי עולה מסוכנות מהמערער, עת שלא היה בפני הוועדה החומרים הנחוצים לקביעתה, כגון דוחות המשטרה וכו'. כך גם הפנתה ב"כ המערער, לטענת המערער לפיה הוא הותקף על-ידי השוטרים שבאו לעצרו, וכי דברים אלו מקבלים חיזוק מהתיעוד הרפואי, ממנו עולה כי המערער היה פצוע בעת הבאתו לבית החולים, עם זאת וככל שהמערער העלה טענות אלו בפני הרופאים הם פירשו זאת כמחשבות שווא כלפי המשטרה, ויצאו מתוך הנחה כי המערער ממציא טענותיו. כך גם לגישתה, לא היה בסיס לשאר המסכת העובדתית, כגון הטענה כי המערער תקף את הקשישה, כי הוא נוהג לרסס עצמו בריסוס נגד חיידקים, כי הוא מטריד ילדים, וכן כי הוא ניסה לתלות עצמו. ומכאן כי אין עילה לאשפוז כפוי. לאחר שהוועדה ציינה את ממצאי בדיקת החולה, החליטה להאריך את אשפוזו עד ל-12.7.11, ונימקה כך, כי המערער חולה בסכיזופרניה פרנואידית, אימצה הממצאים העובדתיים העולים מתיקו הרפואי של המערער המסתמך על דווח השוטרים לאירוע, לפיהם המערער הובא לבי"ח העמק לאחר שתקף אישה קשישה בסופר, הסתגר בביתו, לאחר שריסס עצמו וסביבתו עם תרסיס כנגד חרקים. כך גם נימקה הוועדה החלטתה, בכך כי המערער "מגלה התנהגות פסיכוטית, מגלה מחשבות של יחוס, חשדני מאוד, תוקפן מילולית כלפי הצוות ומנהל המחלקה. לא מאורגן בחשיבתו, חשדני, חסר גבולות. חשיבה לא מאורגנת עד לרפיון אסוציאטיבי" וכן נמצא כי "התנהגותו מסוכנת הן כלפי עצמו והן כלפי אחרים". על החלטה זו הוגש הערעור נשוא דיוננו. במסגרת טיעוניה הלינה באת כוח המערער על השתלשלות הליכי אשפוזו של המערער, את הרקע לאשפוז שנשאר עמום ובלתי מבוסס, את דרך הובלתו לבית החולים, את נסיבות בדיקתו, וכן העברתו לטירת הכרמל ללא אישורו וללא סמכות. באת כוח המערער מיקדה את עיקר טענותיה, להיעדר התייצבותו של רופא בפני הוועדה, שיבהיר את זמן ההארכה המתבקשת, וכן להציג בפני הוועדה התמונה השלמה, ולהסביר את סיבות האשפוז. וכן טענה ב" כ המערער כי היה על הוועדה לנמק החלטתה כדבעי ולבחון חלופות אשפוז אחרות שפגיעתן בחירות המערער פחותה. מעבר לאלו הוסיפה באת כוח המערער, כי תנאי האשפוז של המערער הינם קשים וגורמים לו לנזק, בייחוד לנוכח מחלת הסוכרת ממנה המערער סובל. לבסוף הוצע, שהמערער ישוחרר לבית אביו, שמוכן לקבלו לביתו, בכפוף לקבלת טיפול ציבורי. לטענת המשיבים, לא היה פגם בהתנהלות השוטרים ובבדיקה שבוצעה למערער, מכל מקום כי הפגם אינו מצדיק את שחרורו של המערער, שכן גם אם הליך הבדיקה והאשפוז היה לא חוקי, הרי שהוצאת הוראת האשפוז המאוחרת בוססה על עילת אשפוז המוצדקת לכשעצמה. מעבר לאלו, הוסיפה ב"כ המשיבים, כי לא היה פסול בהיעדרו של רופא בפני הוועדה שדנה בעניינו של המערער, שכן די בבקשה המוגשת על נימוקיה להארכת האשפוז. וכן כי במידה והמערער היה מבקש לחקור רופא, הרי שהיה מקום להגיש בקשה בפני הוועדה לזימון רופא, ואז הוועדה הייתה דנה בבקשה לגופה. לגופו של עניין, לגישת ב"כ המשיבים החלטת הוועדה, הייתה החלטה סבירה בנסיבות העניין, והסתמכה על מצבו הרפואי המתועד מזמן אשפוזו עד להבאתו בפני הוועדה, כשתיעוד זה מצביע על היותו של המערער במצב פסיכוטי פעיל. עוד הוסיפה ב"כ המשיבים כי הוועדה הייתה רשאית להסתמך על דברי השוטרים כפי שבאו לידי ביטוי בסיכום הרפואי של בי"ח העמק, שכן קמה חזקת תקינות המנהל. מעבר לאלו, מסכימה ב"כ המשיבים לכך כי היה על הוועדה לבחון חלופות אשפוז אחרות שפגיעתם בחירות המערער פחותה יותר. בנוסף הופיע בפני המערער, אשר ציין כי הינו בשנת הלימודים השנייה במסגרת תואר ראשון באנתרופולוגיה וסוציולוגיה. עוד הוא מסר כי הוא אינו מסוכן לעצמו או לאף אחד אחר, כך גם הציג גרסתו לאירוע לפיו נכנס לעימות עם אישה בסופר, ולאחר מכן היה נתון למעצר אגרסיבי של השוטרים. אביו של המערער גם הוא הופיע בפני, והציע לקבל את בנו לביתו, בתנאי שיהיה כפוף למעקב בריאותי. דיון ומסקנות התנהלות המשטרה תחילה יש לציין כי באשר להתנהלות המשטרה במקרה הנדון, והבאת המערער לבית החולים לצורך בדיקה בהעדר הוראה מפורשת בחוק, אינה מצדיקה לכשעצמה את הפסקת אשפוזו של המערער. כפי שיובהר אשפוז המערער לא בוצע לבקשת משטרה אלא במסגרת של אשפוז אזרחי וללא כל קשר לטיב הפעילות המשטרתית. בהתאם, אתיחס להלן בקצרה לטענות שהועלו כנגד המשטרה. עם זאת יצוין כי המשטרה לא צורפה כמשיבה בהליך. לא ברור כלל כי הטיעון העובדתי לעניין נסיבות הבאת המערער לבית החולים הוא אכן מלא ואמיתי. אין בפני תעוד מספיק במסמכים בכל הנוגע לנסיבות ודרך הבאתו של המערער לבית החולים. בהתאם, כל אמירה המתיחסת לפעולת המשטרה היא בהתיחס לטענות שנטענו ומבלי שיקבע כי אכן כך פעלה המשטרה. נטען כי המערער הובא על ידי השוטרים בכוח לבית חולים "העמק" ועבר שם בדיקה פסיכיאטרית, ללא הוראה מפורשת של הפסיכיאטר המחוזי. ככל שטענות ב"כ העורר נכונות הרי פעולה זו הינה אינה בהתאם להוראות החוק. פשיטא, כשמתקיים חשד לפיו אדם נמצא במצב פסיכוטי ומהווה סכנה לציבור, על השוטרים להביא את אותו אדם בפני פסיכיאטר מחוזי, על מנת לקבוע שייתן צו לבדיקה כפויה בהתאם לסעיפים 6 ו-7 לחוק לטיפול בחולי נפש. דרך נוספת עומדת בפני השוטרים, והינה להביא האדם בפני בית המשפט, על מנת שזה ייתן הוראה לבדיקה כפויה, בהתאם לסמכותו הקבועה בסעיף 17 לחוק הטיפול בחולי נפש [השוו לעניין זה: רע"א 5277/01 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (תק-על 2001(2), 887) (להלן: "רעא 5277/01 פלונית"); ע"ו (חי) 36008-12-09 פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית (טרם פורסם, , 10.1.10)]. בעניין זה אוסיף כי הבדיקה הפסיכיאטרית במהותה, הינה בדיקה מאבחנת, לומר לאבחן האם האדם חולה נפש ונמצא במצב פסיכוטי, ולא דווקא בדיקה טיפולית, מכאן כי ספק אם הבדיקה באה בגדרו של "טיפול רפואי שהוא נזקק לו באופן דחוף" כהגדרתו בסעיף 25 (ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים)- 1996 (להלן: "חוק המעצרים"). עניין זה כמובן תלוי בנסיבות מצבו של העורר בעת שהובא והאם היה יסוד לשוטר לחשוב כי הוא נזקק לטיפול רפואי דחוף והאם בוצעו פעולות בהתאם להוראות חוק המעצרים. כאמור, אין בפני תשובה או הסברים מאחר והמשטרה לא צורפה להליך ולא הוצג בפני תעוד משטרתי בנוגע לנסיבות הבאת העורר לבית החולים. עם זאת, וגם בהנחה שהפעולה המשטרתית בוצעה שלא בהתאם לחוק, אין בכך להביא בהכרח להפסקת אשפוזו של המערער. המערער נבדק ואובחן כסובל ממצב פסיכוטי פעיל וכי הינו מהווה סכנה לעצמו ולציבור. החלטת הפסיכיאטר המחוזי להורות על אשפוזו המערער אינה חלק מההליך המשטרתי ואינה מתבססת על פעולות המשטרה אלא על שיקול דעתו המקצועי של הפסיכיאטר. ההחלטה נעשתה בהתאם לסמכותו האזרחית של הפסיכיאטר המחוזי ולא מכוח הליך פלילי. ההחלטה התבססה על הנתונים שבאו בפניו, ונעשתה בהתאם לשיקול דעתו המקצועי, כך עת שהפסיכיאטר המחוזי העריך כי עולה מהמערער מסוכנות נמשכת, יהיה מוצדק להורות על אשפוז [השוו רעא 5277/01 פלונית]. עוד אציין כי הליך האשפוז הינו מנהלי ובא לתת מענה מקרה ואדם מהווה סכנה לעצמו או לציבור עקב מחלת נפש ממנה הוא סובל. הליך זה נותן מענה מיידי להתמודדות עם מסוכנות קונקרטית, והוא מתבטל מקרה והמסוכנות הוסרה. הליך האשפוז איננו הליך פלילי הענשתי, שבו יכולים הפגמים שהתלוו להליך להביא לאיזון יחסי ולהצדיק שקילת זיכוי או הפחתה בעונש. בהתאם, יש לאבחן את המקרה מהלכות שנקבעו בהליך הפלילי שענינן במבחן של ההגנה מן הצדק ויצירת זיקה בין כשלים בפעולת המשטרה לתוצאות ההליך ( ראה: ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ' פ"ד נט(3)776; ע"פ 10715/08 ישראל אשר ולס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, . ניתן ביום 1.9.09 וראה שם לעניין יחסיות של השלכת המחדל המשטרתי על תוצאת ההליך כולו . כן יש לאבחן מדרישת ההוגנות בהליך קבלת הודאה ב-ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי , סא (1) 461; ע"פ 1301/06 עזבון המנוח יוני אלזם נ' מדינת ישראל , (טרם פורסם, , 22.6.09)). יצוין כי גם בפסקי הדין הנ"ל לא נקבע כלל גורף של פסילת קבילות ראיה עקב המחדל המשטרתי אלא נקבע כי הנושא מסור לשיקול דעתו של בית המשפט תוך איזון בין מידת המחדל שבביצוע החקירה וחומרת הפגיעה בהוגנות ההליך אל מול יתר הנתונים. אוסיף עוד כי לטעמי יש לעשות אבחנה בין תקלות בפעולת המשטרה שהן פועל יוצא של טעות בתום לב או רשלנות של הגורם המשטרתי, לבין פגיעה מכוונת והתעלמות מכוונת מזכויותיו של הנדון. ככל שמדובר בטעות או ברשלנות, ובמיוחד כמעשים שאלו לא היוו גורם בכל הנוגע להפעלת שיקול דעתו של הפסיכיאטר המחוזי, כי אז אין מקום לפסול את הליך האשפוז, זאת גם אם נפל פגם. ראה מגמה דומה גם בפסיקה הדנה בהליכים פלילים בארה"ב, מקום הולדת תורת פרי העץ המורעל: Herring V. U.S., 555 U.S. (פסק דין מיום 14.1.2009); U.S. V. Leon, 468 U.S. 897; ראה גם: Arizona V. Evans, 514 U.S. 1, 14-15, פסק דין שקדם לפרשת Herring, שם הושארה שאלת קבילות ראיות שהושגו אגב ביצוע פעולה מוטעית עקב טעות של שוטר בתום לב, בצריך עיון. מצאתי לנכון להבהיר כל אלו, בכל הנוגע ליחס שבין תקינות ההליך המשטרתי לתקינות החלטתו של הפסיכיאטר המחוזי בעניין האשפוז, החלטה שהתקבלה משיקולים מקצועיים וללא כל קשר להליך המשטרתי. עם זאת אחזור ואדגיש כי אין בכל אלו כדי לקבוע כי נפל פגם באופן בו פעלו השוטרים, זאת בהעדר כל נתון בדוק בפני ובהעדר דיון במעמד נציגי המשטרה. העברת המערער מבית חולים שער מנשה לטירת הכרמל באשר להחלטה להעברת המערער מהמרכז לבריאות הנפש שבשער מנשה למרכז לבריאות הנפש בטירת הכרמל, ניתנה החלטה של הוועדה מיום 6.4.11, ועל החלטה זו לא הוגש ערעור, מכאן כי יש לראות בעניין כסופי ואין לערער עליו שוב. אוסיף כי מחומר הראיות שנפרש בפני, והצדדים לא הביאו בפני חומר אחר, עולה כי ההעברה בוצעה בתיאום בין מנהלי בתי החולים, ובאישורו של סגן הפסיכיאטר המחוזי לפי הוראה טלפונית. לגופו של עניין לא ראיתי כל פסול לפיה הוראת ההעברה לא בוצעה בכתב, שכן אין דרישות החוק מחייבות זאת, ולדרישת הכתב נותר תפקיד ראייתי. בהתאם לטופס הוראת אשפוז כפוי מיום 31.3.11, נראה כי הוראת ההעברה הטלפונית תועדה בכתב על המסמך. ברם מתיעוד זה, לא ניתן ללמוד מה הם השיקולים שהניעו את סגן הפסיכיאטר המחוזי להעביר המערער לטירת הכרמל, ואם היעדר הסכמתו של המערער על סיבותיה, באו בפני סגן הפסיכיאטר המחוזי, בייחוד לנוכח אי הימצאותם של תנאים רפואיים הנדרשים לו בבי"ח טירת כרמל, בהתחשב במחלת הסוכרת ומחלת הצליאק ממנה הוא סובל. כשהתנגדות זו של המערער על סיבותיה, היה עליה לבוא בהחלטתו של סגן הפסיכיאטר המחוזי להעברת המערער כאחד השיקולים שיש לשקול. זימון רופא לישיבת הוועדה: כך גם, לא מצאתי בסיס לתלונת באת כוח המערער, לפיה לא נכח רופא בוועדה שיציג בפניה את הבקשה, להאריך את אשפוזו של המערער או לתת לה הסברים על נחיצות האשפוז. חובה זו לפיה על הוועדה להזמין רופא להופיע בפניה, בכל מקרה בו מתבקש הארכת תקופת אשפוזו של חולה נפש, אין לה ביסוס בחוק. מעבר לכך הרי שהיא נעדרת נחיצות שכן הסיבה לבקשה להארכת אשפוז והנימוקים לה, מופיעים בבקשת הארכת האשפוז, וכל עוד הוועדה לא מצאה צורך בהזמנת הרופא למתן הסברים, הרי שהופעת הרופא המטפל באופן אוטומטי בכל דיון בפני הוועדה, בו מתבקשת הארכת תקופת האשפוז, תיצור הכבדה מיותרת הן על הוועדה והן על הרופא המטפל, וזאת כשאין מתלווה לכך טעם של ממש. ברם אין בכך לשלול האפשרות להזמין הרופא המטפל למתן תשובות והסברים, במקרה והוא נדרש לכך על-ידי חולה הנפש או בא כוחו, ובכפוף להגשת בקשה פרטנית. כך מקרה, והוועדה או החולה ראו צורך בהזמנת הרופא המטפל, על מנת שתוצג בפני הוועדה התמונה המלאה, לקבל הסברים לנחיצות האשפוז ולדרוש השלמת פרטים, הרי שיש מקום להורות על הזמנת הרופא להעיד בפני הוועדה, וזאת מכוח סעיף 25 לחוק לטיפול בחולי נפש, המחיל סעיפים 8- 11 ו 27 (ב) לחוק ועדות חקירה, התשכ"ט- 1968, ובכללם סעיף 9(א), המסמיך יושב ראש הוועדה להזמין אדם להעיד. [השוו בנוסף ע"ו 6551-07-10 פלונית נ' בית החולים טירת הכרמל (טרם פורסם 18.7.10); ע"ו 27360-08-10 פלונית נ' הוועדה הפסיכיאטרית, בית חולים טירת הכרמל (25.8.10)]. ככל שהדברים עניינם במקרה הפרטני של המערער, לא עולה מפרוטוקול הדיון שהתנהל בפני הוועדה, כי באת כוח המערער דרשה להזמין את הרופא להעיד. במהלך הדיון בפני הוועדה, הלינה באת כוח המערער על היעדר הימצאותו של רופא, שייתן הסברים וישיב לטענותיה, ברם לא התלוו לדבריה, דרישה אופרטיבית ומנומקת להזמנת רופא, מכאן כי לא היה בפני הוועדה, בקשה להזמנת רופא, ובהתאמה גם לא הוזמן הרופא. התשתית העובדתית להחלטת הוועדה והערכת המסוכנות: הוועדה העריכה, כי המסוכנות של המערער, לו ולאחרים, הינה גבוהה ומצדיקה את אשפוזו לשלושה חודשים. קביעת הוועדה, לפיה עולה לכאורה כי המערער תקף אישה הקשישה, הטריד ילדים, וניסה לתלות עצמו, לא באו בחלל ריק, והסתמכו על דברי השוטרים שהביאו המערער לבי"ח, וכן על דברי רכז הביטחון בישוב. בהתאם לדוח הרפואי של בי"ח "העמק" [ראו מסמך ב' לערעור], מתועד כי המערער הובא לבי"ח העמק על-ידי שוטרים, לאחר שלדברי השוטרים תקף אישה, וכן מתועד כי בהתאם לדברי רכז הביטחון בישוב, המערער מטריד ילדים, ולפני כמה ימים מאירוע התקיפה ניסה לתלות עצמו. תמצות זה לדברי השוטרים ורכז הביטחון, על-ידי הרופא שקיבל המערער לטיפול, יכול היה לשמש בנסיבות העניין לצורך הקביעות העובדתיות, ולהילקח במכלול השיקולים שעליהם מסתמך הרופא המעריך את מסוכנות המערער, כך גם להילקח בשיקולי הוועדה, בעת החלטתה להאריך את מידת אשפוזו של המערער. יש להוסיף ולציין כי גם המערער קשר עצמו לאירוע התקיפה אלא שטען כי הותקף על ידי הקשישה המתלוננת, ובכך יש לחזק את אמיתות הדברים המועלים בדוח הרפואי. ואולם מעבר לכך - החלטת הוועדה התבססה על התרשמות בלתי אמצעית מהמערר, צורתו, טיב התנהגותו ואופן דיבורו, הן בפני הוועדה והן במהלך אשפוזו. מדובר בהתרשמות מקצועית ישירה של חברי הוועדה ללא כל קשר לנסיבות הגעתו הראשונית של העורר לבית החולים. על כל אלו יש להוסיף כי עצם היותו של המערער אדם החולה במחלת נפש אינו שנוי במחלוקת והמערער עצמו הצהיר על כך בפני. כשמביאים כל אלו בחשבון לא ניתן לומר כי החלטת הוועדה התקבלה בלא שהייתה בפניה כל תשתית עובדתית. בהתאם, החלטת הוועדה לעניין עצם הצורך בטיפול רפואי, זאת בהסתמך על הדוחות הרפואיים, המתעדים את הרקע לאשפוז, הייתה סבירה בנסיבות העניין. כך גם, לקיחת נתונים אלו, במכלול שיקוליהם של הרופאים, בעת הקביעה לפיה המערער נמצא במצב פסיכוטי פעיל. הסוגיה המרכזית במקרה זה, הטעונה ליבון, היא הערכת מסוכנותו העתידית, קביעת רמת המסוכנות וכפועל יוצא מכך הצורך באשפוז כפוי ומשך האשפוז שנקבע. לעניין זה, וכפי שיפורט בהמשך, סבור אני כי נפל פגם בהחלטת הוועדה וזאת בהעדר שקילה של חלופה לאשפוז הכפוי תוך בחינת רמת המסוכנות המיוחסת לעורר אל מול האמצעי הטיפולי הנכון שיש לנקוט בו. כאשר יתקיים הדיון, כפי שיפורט בהמשך, כי אז יהיה על הוועדה בין היתר, לבחון את טיב הראיות שבפניה לעניין רמת המסוכנות, וכפועל יוצא מכך, גם הצידוק שבאשפוז כפוי. לא מצאתי מקום במקרה זה להרחיב את הדיון בסוגית נטל הראיה ומידת הראיות הנדרשת לצורך קביעה כי חולה מסוכן במידה המצדיקה את אשפוזו, זאת מאחר וכאמור, סבור אני, כפי שיפורט, שיש להחזיר את הדיון לוועדה. אומר רק, כי סוגיה זו של קביעת מסוכנות, מעוררת שאלות שטרם ניתנה להן תשובה מספיקה בחוק או בפסיקה. ראה לעניין זה: דן שניט, אשפוז כפוי: כלפי מי, על ידי מי ועל סמך מה, עיוני משפט ח' (תשמ"א), עמ' 529, 547 ואילך; דן ביין, הפיקוח השיפוטי על החלטות וועדת פסיכיאטריות, לפי סעיף 28 לחוק לטיפול בחולי נפש, התשנ"א - 1991, הנוגעות לאשפוז או לטיפול מרפאתי כפוי לפי צו בית משפט בהליך פלילי (ספר שמגר, תשס"ג, עמ' 387, 406 ואילך). יצוין כי מאמר זה מתייחס לאשפוז במסגרת הליך פלילי, ואולם סוגיות הערכת המסוכנות שנדונו שם, נכונות, בהתאמה המתחייבת, גם כאשר המדובר באשפוז במסגרת אזרחית; דן ביין, מבוא לדיני המסוכנות במשפט הפלילי והמנהלי, מחקרי משפט כ', עמוד 73. לעניין זה נזכיר את הכלל הבסיסי בהליך המנהלי, ולפיו ככל ששלילת הזכות היא ברמה גבוהה יותר, כך נדרשות ראיות ברמה גבוה היותר. בהתאם, יהיה על הוועדה לשקול את רמת המסוכנות מחד ואת נחיצות האשפוז הכפוי מאידך. לא כל מסוכנות מצדיקה אשפוז. רמת הראיות שתידרש לצורך קביעה של צורך באשפוז כפוי צריכה להיות במדרך גבוהה יותר ולהצביע על מסוכנות גבוהה יותר מזו שתצדיק טיפול מרפאתי כפוי או אמצעי אחר שפגיעתו בזכויות וחרויות העורר פחותה. בחינתה של חלופה הוועדה קבעה כי נשקפת מסוכנות מהמערער לעצמו ולאחרים עקב מחלתו, ובנסיבות אלו קמה עילת אשפוז בהתאם לחוק לטיפול בחולי נפש. הוועדה לא ציינה מה טיב המסוכנות העולה מהמערער, האם מדובר במסוכנות מיידית או מסוכנות רגילה, ומהחלטתה נראה על פניו כי המדובר במסוכנות רגילה שאינה מיידית. יש להבהיר כי בהתאם לחוק הטיפול בחולי נפש, ניתן לבסס עילת אשפוז בהתאם לשני סעיפים: סעיף 6(1) ו(2) וכן בהתאם לסעיף 7(1)ו(2), שני הסעיפים דורשים קיומה של מסוכנות עקב מחלת נפש שפגעה בשיפוטו של החולה, עת שסעיף 7 לחוק הטיפול בחולי נפש מסתפק אף בקיומה של מסוכנות גרידא, אף אם אין נשקפת מהמערער מסוכנות מיידית, כדרישת סעיף 6 לחוק לטיפול בחולי נפש. כאמור, לעצם קיומה של מסוכנות וצורך בטיפול רפואי סבור אני כי ההחלטה מבוססת בתשתית ראיות מספיקה ולא ראיתי עילה להתערב בה. עם זאת לא ראיתי בהחלטת הוועדה קביעה ברורה כי רמת המסוכנות היא בהכרח כזו המחייבת אשפוז כפוי. עוד סבור אני כי נפל פגם בהחלטת הוועדה כאשר מעבר לקביעה של קיום מסוכנות וצורך בטיפול רפואי לא נבחנה ולא נשקלה ע"י הוועדה האפשרות לחלופה טיפולית שאינה כוללת אשפוז כפוי באופן המאיין את המסוכנות ללא צורך באשפוז כפוי. במקרה שבפני היה על הוועדה לבחון חלופת אשפוז שפגיעתה בחירות המערער פחותה, כדוגמת חיובו בטיפול מרפאתי כפוי, כאמור בסעיף 11 לחוק לטיפול בחולי נפש או שהות בחלופה מוסדית אחרת מחוץ לכותלי בית החולים, וזאת במקום הטלת אשפוז כפוי שפגיעתו בחירות החולה הינה קשה [ראו רע"א 9716/10 פלוני נ' היועמ"ש ואח' ( טרם פורסם, , 12.1.11) פסקה 9 לפסק דינו של כב' השופט דנציגר; רע"א 546/10 פלוני נ' בית החולים "שערי מנשה" (טרם פורסם, , 18.2.2010), פסקה ט"ז להחלטת כב' השופט רובינשטיין]. על הוועדה היה לבחון את מידת מסוכנותו של המערער, האם המדובר במסוכנות ממשית ומיידית, או במסוכנות פחותה ורחוקה שאינה מצדיקה אשפוז כפוי דווקא. וכן היה על הוועדה לבחון אפשרות איונה של הסכנה באמצעים אחרים ובתנאים מגבילים שפגיעתם בחירותו של המערער, ובאורח חייו פחותה. כך היה על הוועדה לבחון, האם היה ניתן להסיר החששות הגלומים במסוכנות המערער בדרך של שחרורו לבית אביו, תוך חיוב המערער במעקב רפואי וקבלת טיפול רפואי כפוי, כשעל בחינה זו להתבצע הן על רקע נסיבות המקרה, חומרתו, והתנהלות המערער במהלך האירוע, וכן בהתחשב בנסיבותיו האישיות, לומר חומרת מחלתו, אשפוזי העבר וכהנה שיקולים שעניינם במערער. לחלופין היה על הוועדה לבחון את העברתו של המערער, לבי"ח שער מנשה, תוך מתן דעתה לתנאים הרפואיים הנדרשים למערער, זאת בהתחשב במחלת הסכרת ממנה הוא סובל, ובהתאם לטענתו של המערער לפיה תנאי אשפוזו בבי"ח טירת הכרמל אינם מיטביים ופוגעים בבריאותו. משלא אמדה הוועדה את רמת מסוכנותו ולא נבחנו חלופות לאשפוז כפוי נפל פגם בהחלטת הוועדה המצדיק את ביטולה והחזרת ענינו של המערער לדיון באופן בו יבחנו החלופות האפשריות בהתאם. סוף דבר בשים לב לכל האמור לעיל אני מורה כדלקמן: הערעור מתקבל בחלקו במובן זה שההחלטה להורות על הארכת האשפוז לתקופה של שלושה חודשים תבוטל. אני מורה להחזיר את ענינו של העורר לבחינה מחודשת בפני הוועדה, שתדון בעניינו עד לא יאוחר מיום 10/5/11, ותשקול גם חלופות אפשריות לאשפוזו בבית החולים בטירת הכרמל. על הוועדה לנמק בהחלטה שתתקבל לאחר הדיון שיקבע את מידת המסוכנות העולה מהמערער, הן על סמך התנהלותו של המערער באירוע התקיפה ומידת המסוכנות העולה מהתנהגותו, והן על סמך ההסתכלות של המערער בבי"ח. בהסתמך על הערכת מידת המסוכנות על הוועדה לבחון חלופת אשפוז אחרות או הסדרי פיקוח אחרים, שפגיעתם במערער תהיה פחותה וליתן את החלטתה לאחר בחינת כל החלופות האפשריות. הוועדה תביא בחשבון כי ב"כ המערער מבקשת לזמן את הרופא המטפל לדיון כדי שניתן יהיה לחוקרו. ככל שבאת כוח המערער חפצה בזימונו של רופא נוסף לישיבת הוועדה, עליה להודיע על כך לוועדה עד שלושה ימים לפני מועד הדיון שיקבע. למען הסר ספק נבהיר כי לגופו של עניין אינני מביע עמדה. הגורמים המקצועיים ישקלו את כל השיקולים לאחר שיוצגו בפניהם כל הנתונים ולאחר שמיעת טענות ב"כ העורר ויתנו את החלטתם על פי מיטב שיקול דעתם המקצועי. התחום הנפשיפסיכיאטריהערעורועדה פסיכיאטרית