קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על החלטת נאמן לדחות תביעת חוב: ערעור נושה - חברת א. רנתיסי בע"מ, על הכרעת הנאמן לנכסי החייב שדחה את תביעת החוב של המערערת שהתבססה על שתי המחאות בסך 41,128 ₪, שהוצגו לפרעון וחוללו בהעדר כיסוי מספיק. בהחלטתו הלאקונית שדחתה את תביעת החוב גרס הנאמן כי החייב הציג "ראיות אמינות" לכך שלא קיבל תמורה עבור השיקים ודחה את תביעת החוב, ומכאן הערעור שלפני. לאחר שעיינתי בטענות המערערת, טענות הנאמן והחייב (בהעדר עמדת הכנ"ר שחרף נסיונות חוזרים ונשנים לקבל עמדתו זו לא הובאה עד כתיבת החלטה זו) ראיתי לקבל את הערעור. תביעת החוב מבוססת על שני שטרות שאין חולק כי ניתנו על-ידי החייב (קרי, אין טענה לזיוף חתימת החייב על השטרות, גם לא כי באו לעולם בדרך פסולה מעיקרה); אין גם חולק כי עובר להגשת תביעת החוב ניהלה המערערת הליכי הוצאה לפועל בגין השטרות - הליכים שכללו בין השאר חקירות יכולת ואף נתבקש מאסר החייב בגדר ההליכים בהוצל"פ, אלא שהנסיבות מראות כי באותה עת לא התגונן החייב בטענת "פרעתי" או בכל טענה אחרת הכופרת בעצם החוב נשוא השטרות (ואף החייב המתנגד לתביעת החוב ולערעור מודה בכך, אף אם בלשון רפה). את החלטתו הקצרה בה דחה את תביעת החוב ביסס הנאמן על טענה של העדר תמורה; נוכח חשיבות הדברים אביא את ההנמקה כלשונה: "4. דו"ח הנאמן ובקשה לאישור הסדר שהוגשה לביה"מ סבר הנאמן כי יש להפחית את תביעת החוב לסך של 8,328 ₪ בלבד, ברם עתה, לאחר קבלת תגובת מרשך שהוגשה לנאמן לאחר שהדו"ח הוגש לביה"מ ... הגיע הנאמן למסקנה כי יש לדחות את תביעת החוב של מרשך. 5.דחיית הוכחת החוב נעשתה, על-פי בחינה מחדש של תביעת החוב, בהתאם למסמכים שהובאו והונחו בפני הנאמן בתיק הפש"ר ושהועברו למשרדכם לתגובתכם. 6. בהתאם להודעה ששלח הנאמן למשרדכם... הרי שהנאמן בחן את הדברים והשתכנע כי אין מקום לאשר סכום כלשהו למרשך בתיק הפש"ר דנא. 7. לפי דרישת הנאמן המציא החייב אסמכתאות מהימנות, לפיהן לא קיבל תמורה בעד השיקים שמרשך הגיש בתביעת החוב, החייב זכאי לקבל את השיקים שבידי מרשך בחזרה, לפי התחייבות האוחז, החייב אף הציג שיקים אחרים של קופת העובד הלאומי, שנתן תמורת השיקים שבידי מרשך. 8. הנאמן בחן את תשובת מרשך מיום 12.8.2010 והשתכנע כי יש לדחות את תביעת החוב, בשל העדר חוב". ההנמקה העקרית לדחיית הערעור היא 'העדר תמורה' ומבוססת על "אסמכתאות מהימנות" שהציג החייב; אלא שאין בנמצא כל הסבר או פירוט בעניין 'האסמכתאות המהימנות' עליהן התבססה הכרעת הנאמן, חרף העובדה כי עסקינן בהכרעה מעין שיפוטית של בעל תפקיד; עוד נימק הנאמן כי הנושה קיבלה שיקים אחרים בתמורה לשיקים נשוא תביעת החוב. במסגרת תשובתו לערעור, ניסה הנאמן לתמוך את דחיית תביעת החוב בנימוקים נוספים שזכרם לא היה בהכרעתו בדחיית תביעת החוב עצמה, ואני סבורה כי אין הנימוקים הללו יכולים לעמוד בפני עצמם כתשובה לערעור; כך למשל, ספקות בדבר הדרך בה הומחו השיקים בין גורמים שונים; העובדה כי המערערת שגתה בכך שבעוד שתביעת החוב עצמה הוגשה בשם מר אמיל רנתיסי, הרי שהערעור עצמו הוגש בשם חברת א. רנתיסי; אי גילוי פרטים לנאמן במועד ועוד כיוצא באלו נימוקים עובדתיים שאין מקומם בתשובה לערעור אלא בהכרעה בתביעת החוב ככל שאכן היו אלה הנימוקים שעל בסיסם ראה הנאמן לדחות את הערעור; אלא שבהעדר כל הסבר (כפי שעולה מההחלטה הלאקונית) - ברי כי אין התשובה שכללה נימוקים יכולה לעמוד בעת הזאת שלאחר ההחלטה, הגם שמקום הנימוקים היו בגדר ההחלטה בתביעת החוב. לציין כי מן היריעה הנפרשת בתגובת הנאמן, כמו גם מכתב הערעור עצמו, מצטיירת מערכת יחסים עכורה בין הנושה המערערת לבין הנאמן, שלטעמי גלשה מעבר למחלוקת המשפטית. המערערת טוענת כי הנאמן פועל באורח תמוה לטובת החייב לרבות דרך לא ראויה של הצגת הסדר נושים ולמעשה מסייע לחייב לחמוק מחובותיו; מנגד טוען הנאמן כי המערערת מבקשת להכשיל את הסדר הנושים המוצע מטעמים לא ענייניים. לגופם של דברים מבסס הנאמן את טענותיו לדחיית הערעור על פסיקה של בתי המשפט של חדלות פרעון הקובעת בין היתר כי על מגיש תביעת חוב - הנושה, מוטל תמיד נטל ההוכחה, ולא חלה על הנאמן כל חובה לסייע לנושה וליתן לו יעוץ אילו פרטים עליו להשלים; לא רק זאת אלא שהנאמן זכאי במקרים מסוימים 'להציץ אל מאחורי הפרגוד' של פסק-דין או של הליך אחר שהתנהל נגד החייב, וזכות הנאמן, ואף חובתו, להתחשב בראיות נסיבתיות. על רקע דברים אלה טען הנאמן כי לא הוכחה תמורה שניתנה בעד השיקים, ולכל היותר סך השיקים הרלוונטי הוא בסך של כ-5,000 ₪ שניתנו כחליפים לשיקים האחרים; כי המערערת לא טרחה לגלות את קיומם של שיקים שניתנו לה בתמורה לשיקים נשוא הוכחת החוב, אלא בשלב מאוחר. תחילה לציין כי אין בכוונתי ואף לא ביכולתי, בשלב זה, לקבוע ממצאים בכל הנוגע למלוא יריעת הסכסוך הנטוש בין הצדדים. בעיקר, אין כל מקום "לייבא" לתוך ערעור זה את השאלות הנוגעות לטיב הסדר הנושים שהציע החייב, ערך נכסיו והתנהלות הנאמן מחד גיסא וזו של המערערת מאידך גיסא. סוגיות אילו אינן נדרשות כלל ועיקר להכרעת הערעור, וקשה שלא לתהות האם אין הצדדים משתמשים בטענות אלה כ'טענות אווירה' במטרות זרות לענין שלפני. לגופם של דברים - תביעת החוב שלפני מבוססת על עילה שטרית, קרי - על שני שיקים שאין ספק כי ניתנו על-ידי החייב בנקודת זמן כלשהי; אף הנאמן אינו מכחיש את העובדה כי אין ספק כי למערערת (בין אם בעצמה ובין אם למר אמיל רנתיסי אישית), לא שולמה התמורה בעד ההמחאות והן חזרו מסיבה 'אין כיסוי מספיק'. מעיו בחומר שלפני נראה כי סוגית העדר התמורה וסוגית קיומם של שיקים אחרים הם שני ענינים שונים ששמשו בערבוביה בהחלטת הנאמן. לעניין קיומם של שיקים אחרים שניתנו כחלופה לשיקים נשוא תביעת החוב כטענת החייב, אומר כי אף אם היה מוכח שהמערערת הגישה תביעת חוב 'מנופחת' בגין שני שיקים הגם שאחד מהם נועד כתחליף לאחר, ספק אם מטעם זה בלבד יכול היה בעל התפקיד 'להעניש' את המערערת ולדחות את תביעת החוב בשלמותה, ולטעמי לכל היותר היה עליו לצמצם את התביעה כך שהסכום הנפסק בה יבטא את החלפת ההמחאה וכן כי אין מדובר בשתי המחאות שסכומן מצטבר. בעניננו, מודה המערערת כי מדובר בשיקים ובחליפיהם וכי אין בכוונתה להפרע פעמיים בגין אותו חוב; לא רק זאת אלא שממילא הוגשה תביעת החוב בסכום המקורי של ההמחאות ולא בסכום המבטא את שני סוגי ההמחאות. משכך, אף אם ראוי היה שהמערערת תפרוש יריעה עובדתית מלאה בערעור, הרי שלא מצאתי כי הנאמן בתפקידו המעין שיפוטי כמכריע בתביעות החוב רשאי לנקוט ב"סנקציה" של דחיית מלוא תביעת החוב. 10. עוד לציין כי לטעמי הפגמים הדיוניים נשוא הערעור אינם מצדיקים את דחייתו. עניין לנו באותו נושה, האוחז באותם שיקים, בגין אותו חוב. אף אם הייתי מוחקת את הערעור נוכח הטעות ברישום שם המערערת (כשיטת הנאמן) סביר להניח כי היה מונח בפני ערעור מתוקן בתוספת בקשה להארכת מועד הנסמכת על ההלכה כי יש להמעיט ככל האפשר בהכרעות 'טכניות' בלא לאפשר למתדיין לטעון לגופו של עניין. ראיתי שלא למחוק את הערעור בגלל פגמים דיוניים וזאת כדי לקצר את ההליכים הללו ומאחר שאין מחיקת הערעור מהווה תוצאה רצויה, בודאי אין כך על רקע נטייתה של ההלכה להעדיף דיון לגופו של עניין אף אם הערעור נגוע בפגם דיוני כל עוד אין הוא יורד לשורשו של עניין, וכל עוד ניתן להשלים את המחדל בדרך של פסיקת הוצאות על פני מחיקה או סילוק של הערעור מטעמים דיוניים שוליים. 11. זאת ועוד; ראיתי שלא לתת משקל לפגמים הדיוניים נוכח התמיהה העולה מהכרעת הנאמן עצמה. הגם שלא ראיתי לקבוע האם הושפע הנאמן מן 'הסכסוך' עם המערערת או מ"היחס המזלזל והמתנשא של בא-כוחה", כדבריו, הרי שמצאתי כי הכרעת הנאמן כפי שניתנה לוקה אף היא בפגמים שאינם פחות חמורים מאלה שמייחס הנאמן למערערת, ואני סבורה שאין הכרעתו יכולה לעמוד. 12. כוונתי לכך שמדובר בתביעת חוב המבוססת על שיקים שיצאו על ידי החייב. בנסיבות המקרה יש להזכיר את יסודות דיני השטרות ואת החשיבות הרבה שמייחס הדין לתוקפו ולחוזקו המשפטי של שטר, ושפועל יוצא מהחשיבות הרבה שמיחס לכך הדין המהותי הוא כי העילות להתנגדות לביצוע שטר (שאינו מזוייף) בטענות הנוגעות לעסקת היסוד בין הצדדים ולטיב העסקה ביניהם, הן מצומצמות ביותר. מכאן שאמנם נטל ההוכחה על הנושה, כפי שציין הנאמן בתגובתו, אולם אין בכך מאומה עם הדין המהותי של דיני השטרות, קרי, מקום בו הוצג השיק, שאף החייב עצמו אינו מכחיש כי ניתן על-ידו, מהווה הדבר הוכחה לכאורה המעבירה את הנטל לצד הרוצה לשלול את תוקף השטר, ולמעשה להשתמש באחד החריגים המצומצמים של דיני השטרות. 13. בנסיבות המקרה, לא ראיתי כי הכרעת הנאמן התמודדה עם השאלה המהותית בעיני האם יכול היה הנאמן לשלול את תוקף השטר לאור הנסיבות שהובאו לפניו; ראיתי לחזור על ההבדל בין נטל ההוכחה, לבין נטל הבאת הראיות; אכן כדברי הנאמן מוטל נטל ההוכחה על הנושה שהגיש תביעת חוב; אלא שכאשר הנושה הניח הוכחה משמעותית לכאורה שעל-פניה מספיקה לצורך חציית רף מאזן ההסתברות עובר הנטל להבאת הראיות לצד שכנגד, וככל שלא עלה בידו להביא ראיות נגדיות שיהדפו את הנושה אל מתחת לרף מאזן ההסתברות עמד הנושה בנטל ההוכחה ולכאורה דין תביעתו להתקבל. בענייננו מההנמקה הלאקונית של הנאמן לא מצאתי כל נימוק ממשי בכל הנוגע לשיקים ומשכך לא רק שהחלטה אינה ממלאת אחר חובת ההנמקה המוטלת על הנאמן בתפקידו ה"מעין-שיפוטי", אלא שהחסר בהנמקה מעצים על רקע טענות הנאמן להתקיימות החריג המצומצם שמכיר בסייג לעקרון ביצוע השטר וניתוקו הכמעט מוחלט מעסקת היסוד. 14. התוצאה היא כי במידה שהנאמן סבר כי קיים כשלון תמורה מוחלט היה עליו להבהיר זאת בהחלטה מנומקת ומפורטת ולא להסתפק באמירה לאקונית כי "החייב הציג בפניו ראיות מהימנות" והיה עליו להציגן ולתת הסבר למהות ה'ראיות המהימנות'. למעלה מהצורך אומר כי גם אם היו איזכורים לאקוניים בהכרעת הנאמן שיתכן ועוסקים באותן 'ראיות מהימנות' או בחלקן, הרי לטעמי לא משתנה המסקנה; אם אכן מסתמך הנאמן על החלפת השיקים הרי שברור כי אחד מהשיקים לא נפרע ולא שולמה תמורתו. ועוד לציין כי דווקא העובדה שהחייב הציע להחליף את השיקים הראשונים שלא כובדו לשיקים אחרים במקום לטעון להעדר חוב מחזקת שבעתיים את המסקנה כי לא מדובר בהעדר מוחלט של חוב. זאת ועוד; לא ברור מה עניינם של שני שיקים אחרים, בסך כולל של 5,000 ₪, בכל הנוגע להמחאות נשוא החוב, אף כאן היה על הנאמן לפרט את הנושא כדבעי. 15. ראיתי לציין כי התנהלות החייב ויחסו לחוב תמוהים וחזקו אותי במסקנה לקבל את הערעור. הרי מדובר בחייב שכתב המחאות שחוללו בהעדר כיסוי! אמנם עתה מצטרף החייב לעמדת הנאמן הנוחה לו אלא שמצאתי כי גרסתו תמוהה למדי, הגם שהחייב טוען להעדר תמורה מוחלט (להוציא אולי הלוואה בסך 5,000 ₪ שקיבל מחברת ויק פרייס אנד אורורה בע"מ שהמחתה את החוב של החייב לחברת רנתיסי), הרי שהחייב לא הבהיר כיצד ומדוע הוציא תחת ידיו שיקים בסך העולה על 40,000 ₪ ועוד יותר לא ברורה טענתו כי "הגשת השיקים לביצוע נעשתה בחוסר תום-לב ותוך ניצול מצבו הקשה והעדר יכולתו להתגונן", שהרי הצגת השטר היתה במועד פרעונו, ואם כך מדוע 'ניצלו את מצבו' - אמר החייב ולא פירש; רק לציין ובלא צורך להכריע בענין כי אף אם היה ממש בטענות החייב היתה הטענה עולה לגדר "כשלון תמורה חלקי" שאינה מהווה עילה לביטול שטר, אלא שאף לענין זה לא מצאתי כל התייחסות בהכרעת הנאמן. כך גם תמהה אני מדוע לא טרח החייב להכחיש את החוב הנטען במסגרת כל הליכי ההוצל"פ שננקטו נגדו, ומדוע לא מצא לטעון את הטענה הפשוטה כי אין הוא חב לנושה דבר; תחת זאת טען כי החליף את השיקים בשיקים אחרים (אולי תוך מגעים להסדר בין הצדדים); טענות החייב מחזקות את טענות הנושה דווקא, ולא מצאתי כי הנאמן התייחס לכך. 16. לאור האמור מצאתי כי החלטת הנאמן בנוסחה אינה יכולה לעמוד, ואני רואה לבטל אותה ולהביאה מחדש לדיון ולמתן הנמקה להחלטה בתביעת החוב. לציין כי נוכח טיב ההחלטה הנוכחית ומערכת היחסים שעלתה מהכתובים שלטעמי חרגה באורח מובהק מעבר לאי-הסכמה בין צדדים או למחלוקת משפטית נראה כי נכון וצודק יהיה להעביר את בדיקת תביעת החוב להכרעתו של גורם אחר - כונס הנכסים הרשמי או מי מטעמו, וכך אני קובעת. 17. לאור האמור- אני מקבלת את הערעור. בנסיבות המקרה, ונוכח העובדה כי אף בהתנהלות המערערת נפלו ליקויים דיוניים לא ראיתי לחייב מי מהצדדים בהוצאות. תביעת חובערעורנאמנותחוב