קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על החלטת רשם לסגור תיק הוצל''פ: בקשת רשות ערעור על החלטות רשם ההוצאה לפועל בחיפה (כב' הרשם ע' סעיד) מיום 18.1.11 ומיום 25.1.11 (להלן גם: "ההחלטות") בתיק הוצל"פ מס' 02-20441-10-4 (להלן: "תיק ההוצל"פ"), המורות על סגירת תיק ההוצל"פ. בהתאם לסמכות הנתונה לבית משפט זה, החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה - זאת לאחר שניתנה לחייבים (להלן: "החייבים") הזדמנות להשמיע טענותיהם בעניין זה בהתאם להוראת תקנה 120(א) לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם-1979 - וכן החלטתי לקבל את הערעור ולהורות על ביטול ההחלטות האמורות, כך שהמבקשים (להלן: "הזוכים") יוכלו להמשיך בניהול הליכים בתיק ההוצל"פ, בכפוף לאמור להלן בסיפא לפסק דין. בתשובת החייבים, שהוגשה באיחור, מצויין כי "קביעות ראש ההוצל"פ העומדות בבסיס ההחלטה נשוא הערעור, לא נטענו ולא הועלו ע"י המשיבים". משכך, מבקשים החייבים כי בכל מקרה לא יחוייבו בהוצאות. החייבים מבקשים להותיר על כנה את ההחלטה בדבר סגירת תיק ההוצל"פ, גם אם שלא מנימוקיה. אכן, ההחלטות נשוא הערעור מבוססות על טענות אשר למעשה לא הועלו ע"י החייבים אלא ע"י כב' הרשם עצמו, כפי שאף נאמר בהן במפורש. בחינת ההחלטות מעלה כי הן אינן עומדות בפני הביקורת ואין מנוס מקבלת הערעור ומביטולן. תמצית העובדות: ביום 2.11.09 ניתן ע"י כב' המפקחת על רישום מקרקעין בעכו פסק דין לטובת הזוכים וכנגד החייבים. ביום 14.1.10 נחתמה ע"י כב' המפקחת פסיקתא, אשר כללה שני חיובים עיקריים: (א) חיוב אופרטיבי, להריסת קיר לבנים המצוי על גג הבניין בו מתגוררים החייבים, מעל לדירתם, המצויה בקומה העליונה. (ב) חיוב כספי, שמקורו בהוצאות שנפסקו לטובת הזוכים בהתאם להחלטה מיום 2.6.09 וכן בהוצאות שנפסקו לטובת הזוכים בפסק הדין מיום 2.11.09. ביום 18.4.10 נפתח תיק ההוצל"פ ע"י הזוכים כנגד החייבים. ביום 21.12.10 הגישו החייבים ללשכת ההוצל"פ בקשה שעיקרה יובא כלשונו: "... הגענו להסדר עם העו"ד של התובעים בקשר טלפוני שאם נהרוס את החומה שנבנתה ללא היתר, אז הם יבטלו את ההוצל"פ והרסנו את החומה והם לא ביטלו את הליך ההוצל"פ. אבקש לבטל את ההוצל"פ ואת ההליכים". מתגובת הזוכים לבקשה האמורה (שהוגשה ביום 10.1.11) עלה כי ביום 1.8.10 התקשרו הצדדים בהסכם וכי אין מדובר בהסכם טלפוני אלא בהסכם בכתב, ערוך כדבעי, שנוסח ע"י ב"כ הזוכים (להלן: "ההסכם"). הזוכים התנגדו לבקשה וטענו כי החייבים לא עמדו בהתחייבותם לפי ההסכם. ביום 18.1.11 ניתנה ע"י כב' הרשם החלטה מנומקת (להלן גם: "ההחלטה הראשונה"), בה קבע כב' הרשם כי אין זה מסמכותו כרשם הוצאה לפועל לדון בשאלת קיומו או הפרתו של ההסכם; כי הצדדים יודיעו תוך 30 ימים אם יש עוד מקום להמשך קיומו של תיק ההוצל"פ; וכן הורה "על השהיית כל ההליכים בתיק עד להחלטה אחרת". ביום 25.1.11 הגישו הזוכים "הודעה מטעם הזוכים ובקשה להמשך הליכים", בה הודיעו הזוכים כי לשיטתם יש מקום להמשך קיומו של תיק ההוצל"פ ועתרו לביטול ההחלטה בדבר השהיית ההליכים. בו ביום (25.1.11) ניתנה ע"י כב' הרשם החלטה נוספת (להלן גם: "ההחלטה השניה"), בה נקבע כי ההחלטה הראשונה נותרת על כנה וכי ככל שמבקש בעל דין לתקוף אותה עליו לעשות כן בערכאת ערעור, וכי במידה ולא תומצא החלטה של ערכאה שיפוטית מוסמכת המורה אחרת - ייסגר התיק. הדין: ההלכה בנוגע לסוגיה נשוא ההחלטות באה לידי ביטוי בהחלטת בית המשפט העליון (כב' השופט ס' ג'ובראן) ברע"א 3146/06 בית מימון מוצרי חשמל בע"מ נ' קלינטון סחר בינלאומי 2000 בע"מ (1.11.06) (להלן:"עניין בית מימון"), כדלקמן: "התשובה לשאלה שהעלו המבקשים ברורה היא: ראש ההוצאה לפועל מוסמך לבדוק האם ההסכם שנכרת אחרי פסק-הדין נמצא בגדר סמכותו אם לאו. לשם כך הוא נזקק, ברמה מסוימת, לפרשנותו של ההסכם.   "טענת החייב לפיה נכרת והופר בין הצדדים הסכם מאוחר לפסק הדין, איננה מילת קסם שעל-פיה יפסיק ראש ההוצאה לפועל בכל מקרה את הדיון בטענת פרעתי. ועל ראש ההוצאה לפועל לבדוק שני תנאים: (1) האם פסק הדין חדל מלהתקיים על-פי ההסכם הנטען; (2) האם מתעוררת טענה שההסכם הופר. וכאשר מתמלאים שני תנאים אלה לא ידון ראש ההוצאה לפועל בטענת פרעתי, והצדדים יופנו לבית-המשפט על מנת שיברר אם ההסכם קוים או הופר. אולם כאשר ברור שההסכם שנכרת לאחר פסק-הדין לא ביטל את פסק-הדין ולא בא במקומו - אין מניעה להמשיך ולדון בטענת פרעתי בפני ראש ההוצאה לפועל" (דוד בר-אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות (תל-אביב,2006) 193).   אינני מוצא טעם בקביעה, כי מעמדו של ראש ההוצאה לפועל איננו מאפשר לו לבחון את גדרי סמכותו שלו. כל ערכאה והליך שיפוטיים נדרשים לפרשנות מינימאלית, אשר תבחן באם יש לה כלל סמכות לדון בעניין. ... חזקה על ראש ההוצאה לפועל שיקפיד שלא לצאת מהתחום שנקבע לו בחוק, אך לשם ביקורת על פרשנותו והחלטתו, קיימת ערכאת ערעור וערעור נוסף ברשות. גם במקרה שבפנינו בחן בית-המשפט המחוזי את פרשנותו להסכם של ראש ההוצאה לפועל, ולא מצא בה כל פגם, לא לעניין מהותה ולא בפרשנות הוראותיה הספציפיות". אמור מעתה: לרשם ההוצאה לפועל נתונה הסמכות לבחון את טיבם של הסכמים "מאוחרים" המוצגים לו, ואת נפקותם בכל הקשור לתיק ההוצאה לפועל [ראה גם: רע"א 7754/09 ארז (ג.ז.) ייעוץ כלכלי והשקעות בע"מ נ' פרז (4.5.10) (להלן: "עניין ארז")]. פעמים יכול שבחינה זו תוביל למסקנה כי פרשנות "הסכם מאוחר" אינה מצויה בסמכותו של רשם ההוצאה לפועל [ראה, למשל: רע"א 2786/10 בן דוד נ' דגלדטי (19.9.10) ("עניין בן דוד")]. אולם בה במידה יכול שבחינה זו תוביל למסקנה הפוכה, לפיה הדיון באשר להסכם המאוחר - שאלת עצם קיומו, שאלת פרשנותו והשאלה האם עמדו בו או שמא הפרו אותו - מצוי בגדרי סמכות רשם ההוצאה לפועל במסגרת הדיון בטענת "פרעתי" [ראה, למשל: רע"א 4634/07 קיבוץ שדה נחום נ' זועבי (30.3.08) ("עניין שדה נחום"); וכן רע"א 5438/09 עו"ד גרוסמן נ' אסלן (19.11.09) ("עניין גרוסמן")]. אין צריך לומר, כי טענת "פרעתי" מתייחסת למכלול נרחב של טענות אפשריות; לא רק טענה מפי החייב כי מילא אחר פסק הדין, אלא גם טענה "שאינו חייב עוד למלא אחריו" (סעיף 19(א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967), ובכלל זאת גם טענה לפיה החייב קיים את חלקו בהסכם פשרה מאוחר לפסק הדין (כפי שנטען, למשל, בעניין גרוסמן הנ"ל). השאלה באיזה משני סוגי המצבים מדובר מוכרעת בהתאם לקריטריונים אשר נזכרו בעניין בית מימון וצוטטו לעיל. הווה אומר; אין מנוס מלהידרש לפסק הדין מחד, להסכם הנטען מאידך ולבחון, בראש ובראשונה, "האם פסק הדין חדל מלהתקיים על פי ההסכם הנטען". כפי שנקבע בהחלטת ראש ההוצאה לפועל נשוא ההתדיינות בעניין בית מימון (כב' הרשמת ו' שוורץ), אשר אושרה בשתי ערכאות (כפי שהיא מובאת בדברי כב' השופט ג'ובראן): "... לא כל הסכם אשר נכרת בין הצדדים לאחר מתן פסק-דין הינו מחוץ לסמכותו העניינית של ראש ההוצאה לפועל, אלא רק הסכם אשר משנה לחלוטין את הוראות פסק הדין, באופן הפוטר את הצדדים מביצועו. לעומתו, הסכם אשר נועד לביצוע פסק הדין, מוסמך ראש ההוצאה לפועל לדון בו ולפרשו". וכפי שסוכמו הדברים בהחלטת כב' השופטת ב' טאובר בבש"א (חי') 15435/06 רסקו חברה להתיישבות חקלאית ועירונית בע"מ נ' עו"ד הרשקוביץ (29.11.06): "יוצא, איפוא, כי על פי פסק דינו של ביהמ"ש העליון בעניין בית מימון - הזוכה אינו צריך לפתוח בהליך משפטי בו יהא עליו להוכיח כי [הוא] זכאי לפעול על פי פסק הדין, אלא כל עוד פסק הדין לא בוטל וגם אם הוסכם על ידי הצדדים בהסכם מאוחר על אופן שונה לביצועו או לפרעונו מוטל על החייב הנטל להוכיח כי הזוכה אינו זכאי לביצוע פסק הדין, בין אם בטענה בפני ראש ההוצאה לפועל על פי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, ובין אם במסגרת תביעה לסעד הצהרתי". ודוק; הכרעת רשם ההוצאה לפועל בשאלה אם התקיימו הקריטריונים דלעיל, הינה הכרעה אשר לא ניתן להפריז בחשיבותה. זאת, שכן עצם סמכותו העניינית של רשם ההוצאה לפועל להמשיך ולדון בטענות הצדדים תלויה בתוצאת הכרעה זו. לפיכך, השלכותיה על הצדדים - קרדינליות. הובילה ההכרעה להמשך דיון בטענת "פרעתי" בפני רשם ההוצאה לפועל, הרי שההלכה הינה כי: "נטל השכנוע בטענת פרעתי, על פי סעיף 19, קבוע ומוטל תמיד על החייב. נטל זה הינו נטל ראשוני והוא אינו עובר אל הזוכה לעולם" (כדברי כב' השופט ג'ובראן בעניין גרוסמן הנ"ל). לעומת זאת, מסקנת רשם ההוצאה לפועל כי אין בסמכותו לדון בפרשנות "הסכם מאוחר", מובילה לפיחות כמעט לאין שיעור במעמדו של הזוכה, המוצא עצמו נופל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. מבחינה מעשית, מסקנה כזו מחייבת נקיטת הליכים משפטיים חדשים בפני ערכאות שיפוטיות ועל כן נותנת את האות לפתיחתו של סבב התדיינות נוסף. תוצאה זו היא תוצאה קשה ביותר מבחינת הזוכה, אשר על פי רוב השיג את פסק הדין מכוחו נקט בהליכי ההוצאה לפועל בעמל רב, ורק בחלוף מספר שנים לאחר תחילת ההתדיינות. תוצאה זו אינה רצויה גם מהבחינה המערכתית, שכן היא מובילה בהכרח להכבדה נוספת על הערכאות השיפוטיות. אשר על כן, על רשם ההוצאה לפועל לנקוט משנה זהירות בהכרעה כאמור. אמנם, כדברי חברי כב' השופט א' שדה ברע"צ 22774-07-10 לזרח נ' בנק הפועלים בע"מ (29.7.10), בהקשר מעט שונה, קשה היא מלאכתם של רשמי ההוצאה לפועל, לאור העומס האדיר המוטל עליהם, ואשר ברובם של המקרים אינו מאפשר דיון מעמיק בנוכחות הצדדים. יחד עם זאת, מקום שהדבר נדרש, יש לנהוג בזהירות המתבקשת. ההכרעה בה עסקינן איננה עוד החלטה אחת מני רבות. מדובר בהכרעה חריגה ושונה באופייה מרובן המכריע של ההכרעות האחרות המתקבלות על ידי רשמי ההוצאה לפועל. מדובר בהכרעה "מכוננת" במערכת היחסים בין הזוכה והחייב, אשר עלולה במידה מסויימת "לאיין" את הישגיו הקודמים של הזוכה. במסגרת הכרעה כזו שומה על רשם ההוצאה לפועל לשוות נגד עיניו את ההשלכות מרחיקות הלכת, מבחינת הזוכה ומבחינת המערכת בכללותה, של מסקנה אפשרית לפיה לאור קיומו של "הסכם מאוחר", פסק הדין נשוא הליכי ההוצאה לפועל "חדל מלהתקיים". מן הכלל אל הפרט: נפנה עתה ליישום הדין על נסיבות ענייננו. בפתח פרק הדיון בהחלטה הראשונה, מציין כב' הרשם: "כעת החייבים טוענים כי מילאו אחר תנאי ההסכם ששינה את פסק הדין ולכן יש להורות על ביטול ההליכים בתיק". הדברים אינם מדוייקים. החייבים טענו כי מילאו אחר הוראות ההסכם. החייבים לא העלו, בשום שלב, טענה לפיה ההסכם שינה את פסק הדין. אף בגדרי תשובתם בהליך הנוכחי מציינים המבקשים, כאמור בפתח הדברים, כי קביעות כב' הרשם נשוא הערעור לא נטענו ולא הועלו על ידם. טענה זו הועלתה אפוא ע"י כב' הרשם ביוזמתו. למעשה, בגדרי ההחלטה השניה אף נאמר ע"י כב' הרשם במפורש כי הטענה הועלתה ביוזמתו. האם נפל פגם בהעלאת הטענה מבלי שנטענה ע"י החייבים? בהקשר זה יש להפריד בין שני רבדים בהחלטה. ברובד הראשון - עצם בחינת האפשרות. בחינה מעין זו, אף מבלי שהדבר נטען ע"י החייבים, אינה שגויה, והיא אף מתבקשת, שהרי תוצאת הבחינה עשויה לרדת לשורש סמכותו של רשם ההוצאה לפועל לדון בטענות הצדדים. ברובד השני - תוצאת הבחינה. דומני כי בנסיבות העניין, תוצאת הבחינה הינה שגויה. לוז ההנמקה של ההחלטה הראשונה מצוי בדברים הבאים, אשר מן הראוי להביאם במלואם: "מקריאת ההסכם שנערך בין הצדדים עולה כי הצדדים שינו בהסכם שנערך ביניהם את תנאי פסק הדין. כעת החייב מעלה טענות בדבר קיומו של ההסכם והזוכה מעלה טענות בדבר הפרתו. נוכח טענות הצדדים בדבר הפרתו/קיומו של ההסכם אין זה מסמכותי לקבוע האם ההסכם המאוחר קוים או הופר ולפיכך על החייב ל[ה]עלות טענותיו בפני בית המשפט המוסמך. משכך, ולאחר שקבעתי כי פסק הדין נשוא תיק הוצל"פ זה חדל מלהתקיים ולאחר שקיימת מחלוקת בין הצדדים לגבי קיומם או אי קיומם של התחייבויותיהם של הצדדים על פי ההסכם, יודיעו לי הצדדים תוך 30 ימים מיום המצאת החלטה זו לידיהם אם יש עוד מקום להמשך קיומו של תיק הוצל"פ זה. עד אז ועד להחלטה, אני מורה על השהיית כל ההליכים בתיק עד להחלטה אחרת". בהחלטה הראשונה לא פירט כב' הרשם באיזה אופן שינה ההסכם מהוראות פסק הדין באופן כה קיצוני המביא לכך שפסק הדין חדל מלהתקיים. בהחלטה השניה ציין כב' הרשם כיצד בא לידי ביטוי שינוי זה באומרו כי "מעיון חוזר בו [בהסכם] "עולה כי נקבעו בו תנאים ומועדים חדשים שונים מאלה שנקבעו בפסק הדין שהוגש לביצוע בתיק הוצל"פ זה". אם כי לא פורט מהם התנאים והמועדים ששונו. מעיון בהסכם עולה כי יש ממש בטענות ב"כ הזוכים, היוצאים כנגד קביעות אלה. בפרק המבוא להסכם, במסגרת ה"הואילים", מוזכרים ההחלטה מיום 2.6.09, פסק הדין, היותו חלוט, העובדה כי החייבים לא קיימו את ההחלטה ואת פסק הדין, העובדה כי לביצוע פסק הדין נפתח תיק ההוצל"פ, והעובדה כי הצדדים הגיעו להסכמה המעולית על הכתב בהסכם. בסעיף 2 בהסכם, החייבים מודים במפורש בכך שעליהם להרוס את הקיר בהתאם לפסק הדין ולשלם את החוב הפסוק שמקורו בהחלטה ובפסק הדין, תוך ציון כי "סכום זה צובר הפרשי הצמדה וריבית עד התשלום בפועל (להלן - "החוב הכספי")". בסעיף 3 בהסכם, נאמר: "3. אף על פי כן, לפנים משורת הדין, יוותרו הזוכים על כלל החוב הכספי של החייבים ותיק ההוצאה לפועל ייחשב כמבוצע ומסולק במלואו, אם וככל שהתובעים יבצעו את הריסת הקיר בתנאים הבאים המצטברים כדלהלן (תנאי מוקדם ומפורש): ..." בסעיף 4 בהסכם התחייבו הזוכים כי לאחר קיום האמור בסעיף 3 ע"י החייבים, ובכפוף לכך, יסגרו הזוכים את תיק ההוצל"פ. בסעיף 5 בהסכם נאמר בצורה שאין ברורה הימנה: "5. לא קיימו החייבים את מלוא התחייבויותיהם כאמור בסעיף 3 לעיל, יהיו הזוכים רשאים לפעול בתיק ההוצל"פ לביצוע ההחלטה ופסק הדין ללא כל הודעה נוספת". הנה כי כן, ההסכם אינו משנה את פסק הדין באופן מהותי, אינו בא תחתיו ומחליף אותו, ובוודאי אינו קובע כי פסק הדין חדל מלהתקיים. ההסכם מותיר את פסק הדין על כנו [ר' פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ש' גדות) בע"א (ת"א) 2035/01 זהר נ' בנק מסד בע"מ, (1.7.02)]. ההסכם קובע מנגנון לביצוע חלקו האופרטיבי של פסק הדין (חלק אשר ממילא אינו מהווה חלק מתיק ההוצל"פ). ההסכם אפילו אינו קובע כי אם יבוצע חלקו האופרטיבי של פסק הדין יבוטל חלקו הכספי של פסק הדין, נשוא תיק ההוצל"פ. ההסכם קובע אך זאת; כי אם יבוצע חלקו האופרטיבי של פסק הדין (בהתאם לתנאים שנקבעו בהסכם) יפעלו הזוכים לסגירת תיק ההוצל"פ. הא ותו לא. גם במקרה כזה לא יבוטל פסק הדין, ואף לא חלק ממנו. הזוכים לא יוסיפו לפעול לגביית החוב הכספי מכוחו, אך פסק הדין יוסיף לעמוד על מכונו. כך, לדוגמא, הדעת נותנת כי במקרה כזה עדיין תעמוד לזוכים טענת קיזוז מול החייבים (בכפוף כמובן למגבלות הדין באשר לטענה כזו), אם וכאשר יזדקקו לה. אף בנוגע לשינוי מועדים, יש קושי בהחלטות. ההסכם בסך הכל קצב מועד נקוב לביצוע חלקו האופרטיבי של פסק הדין (מיום 3.10.10 עד ליום 13.10.10), לאחר שבפסק הדין עצמו חוייבו החייבים להרוס את הקיר תוך 30 ימים מפסק הדין, ולא עשו כן. דומני כי בקציבת מועד כאמור אין מדובר בשינוי מהוראות פסק הדין אלא בהסכמה בדבר אופן ביצועו. כך גם באשר לשאר התנאים שנוספו בהסכם (שמירה על הנקיון, תיקון נזקים שייגרמו בשל ההריסה, וכדומה). למעלה מן הצורך יוער כי כפי העולה מן הקווים המנחים שהתווה כב' השופט גו'בראן בפסיקתו הענפה בסוגיה זו, אפילו היתה נדרשת מידת מה של פרשנות "הסכם מאוחר", הרי שאף זו עשויה להימצא בגדרי סמכותו של רשם ההוצאה לפועל במסגרת הדיון בטענת "פרעתי" [ראו: עניין בית מימון, עניין ארז, עניין שדה נחום ועניין גרוסמן הנ"ל], דיון בו רשם ההוצאה לפועל מיישם הלכה למעשה את הפן השיפוטי שבתפקידו, ולא בכדי על הכרעתו זו ישנו ערעור בזכות. אפילו מן ההחלטה בעניין בן דוד הנ"ל, בה נקבע כי הנושא חורג מגדר סמכותו של רשם ההוצאה לפועל, עולה כי תוצאה זו נבעה מכך שבאותו עניין דובר בספקות פרשניים משמעותיים, בעוד שאם די בפרשנות מינימלית, הרי שהנושא אינו חורג מגדר סמכות רשם ההוצאה לפועל. [השוו גם לפסק דינו של בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ב' בר זיו) ברע"א 38610-03-11 בנק דיסקונט למשכנתאות נ' מועלם (5.6.11)]. לעומת זאת, ההסכם בענייננו הינו הסכם פשוט, אשר הוראותיו ברורות, ואשר לא נטענות לגביו (לפחות בשלב הנוכחי) טענות כלשהן בדבר פרשנותו. הבקשה אותה הגישו החייבים ביום 21.12.10, עת טענו החייבים כי קיימו את הוראות ההסכם, הינה למעשה בקשה בטענת "פרעתי". הנטל בבקשה זו מוטל על החייבים. ההכרעה בטענה זו מצויה בגדרי סמכותו של רשם ההוצאה לפועל. רשם ההוצאה לפועל אינו רשאי לשחרר עצמו מן הסמכות, ובצידה - החובה, לדון בבקשה בטענת "פרעתי" ולהכריע בה, שכן ההשלכה של הדבר על הזוכים הינה הרסנית, כמובא בחלקו המשפטי של הדיון לעיל, והינה אף מנוגדת לתחושת הצדק. סוף דבר: הערעור מתקבל. ההחלטות - מבוטלות. תיק ההוצל"פ לא ייסגר. הזוכים רשאים להמשיך בהליכי גביה בתיק ההוצל"פ כסדרם. כב' הרשם ידון בבקשת החייבים מיום 21.12.10 כבקשה בטענת "פרעתי" ויכריע בה. למען הסר ספק, בשלב זה, וכל עוד לא תינתן החלטה אחרת, המנומקת כאמור בסעיף 19(א) סיפא לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, ביצועו של פסק הדין איננו מעוכב. על אף ההשקעה הרבה לה נדרשו ב"כ הזוכים לצורך הכנת בקשת רשות ערעור בהירה ויסודית, בנסיבות העניין, ומשהטענות נשוא הערעור לא הועלו ע"י החייבים, אין צו להוצאות. ערעור על החלטת רשםרשםערעורהוצאה לפועל