קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על היתר המצאה מחוץ לתחום: 1. זהו ערעור על החלטת כבוד הרשם של בית משפט זה מיום 27.2.11 לפיה ביטל היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט לפי תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. 2. המערערת, חברה ישראלית, היא התובעת בתובענה שבתיק נושא ערעור זה. המשיבה, חברה גרמנית, היא הנתבעת בתובענה. שתי החברות פועלות בתחום המחשבים - אם כי לא בחפיפה, כך לפחות לפי הנטען ע"י המערערת. המערערת משתמשת בסימנים מסחריים לא רשומים commit בוורסיות שונות. המשיבה היא הבעלים של סימנים מסחריים רשומים combit בוורסיות שונות בקהילה האירופית ובארה"ב, ומשתמשת בסימנים אלו. בשלב מסויים לפני הגשת התובענה שלחה המשיבה למערערת מכתב דרישה והתראה, ובו טענה כי השימוש שהמערערת עושה בסימנים המסחריים commit מפר זכויות שונות של המשיבה, ובפרט את זכויותיה בסימנים הרשומים combit, וכי אם המערערת לא תחדל מהשימוש הנעשה כעת היא תהיה צפויה להיתבע ע"י המשיבה בפורומים שונים. בעקבות זאת הגישה המערערת את התובענה, ובה עתרה למספר סעדים הצהרתיים, כי היא רשאית לעשות שימוש בסימניה המסחריים commit בוורסיות שונות, וכי סימנים אלו אינם מפרים כל זכויות נטענות של המשיבה, ובפרט כי סימניה האמורים אינם מפרים את הסימנים המסחריים הרשומים combit של המשיבה בקהילה האירופית ובארה"ב. 3. כיוון שמושבה של המשיבה הוא בגרמניה, והיא אינה מצויה בתחומי השיפוט הישראלי - עתרה המערערת להיתר המצאה מחוץ לתחום לפי תקנה 500. היתר כמבוקש ניתן במעמד צד אחד כמצוות הדין ע"י כבוד הרשמת ביום 12.9.10. לאחר ביצוע ההמצאה - הגישה המשיבה בקשה לביטול ההיתר, ולאחר דיון החליט כבוד הרשם ביום 27.2.11 על ביטול ההיתר. 4. בקשת המערערת להיתר ההמצאה מחוץ לתחום עמדה מלכתחילה, וכך אף במסגרת הבקשה לביטול ההיתר ואף בערעור שבפני, על שתי חלופות אלו: זו שבתקנה 500 (6), וזו שבתקנה 500 (7). בנוגע לתקנה 500 (6) הצטמצם טיעונה של המערערת בסופו של יום לכך, שמדובר בתובענה ל"הסרת מטרד בתחום המדינה", כאשר המטרד הנטען הוא, שהמערערת תידרש להיגרר בכל העולם בפורומים דיוניים שונים במסגרת תביעות הפרה שהמשיבה תגיש נגדה. בנוגע לתקנה 500 (7) הועמד טיעונה של המערערת על כך, ש"התובענה מבוססת על מעשים בתחום המדינה", כאשר מעשים אלו הם אך ורק מעשיה שלה, התובעת, בכך שהיא משתמשת בסימנים commit בישראל, כאשר היא מייצרת, משווקת ונותנת תמיכה וטיפול במסגרת פעילות אינטרנטית מכאן לכל העולם, וכאשר אותו שימוש הוא שימוש מותר ושאינו מפר, וכי לעניין זה מתבקשת ההצהרה. 5. כבוד הרשם דחה, כאמור, את עמדת המערערת, קבע כי עניינה אינו בא בגדר אף אחת מהחלופות 500 (6) ו-500 (7) לתקנות סדר הדין, ולכן ביטל את היתר ההמצאה. כיוון שכך לא נדרש כבוד הרשם, ובצדק, לשאר התנאים הנדרשים לצורך מתן היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט, ובפרט קיומה של עילת תביעה טובה, וכן שיקול הדעת להתיר זאת בשים לב לנאותות הפורום. מכאן הערעור שבפני. 6. לטעמי, דין הערעור להידחות. 7. ראשית, אין התובענה מצדיקה היתר המצאה מחוץ לתחום לפי תקנה 500 (6). התקנה מדברת, בין היתר, במניעת או הסרת מטרד בתחום המדינה - ואולם החשש להיתבע פעם אחת או מספר פעמים איננו בגדר מטרד לצורך זה. יתרה מכך, החשש להיתבע בחו"ל בוודאי איננו מטרד בתחום המדינה - גם אם היינו אומרים שעצם החשש להיתבע יכול להוות מטרד, וכאמור אינני סבור שהדבר בא בגדר מטרד. 8. שנית, אין התובענה מצדיקה היתר המצאה מחוץ לתחום לפי תקנה 500 (7). תקנה זו מאפשרת את הרחבת השיפוט כאשר "התובענה מבוססת על מעשה או מחדל בתחום המדינה". המערערת טענה, כאמור, כי "המעשה" עליו מבוססת התובענה בענייננו הוא מעשיה שלה, התובעת בתיק - כיוון שמדובר בתובענה "הגנתית", כאשר התובעת מבקשת הגנה בדרך של הצהרה שמעשיה שלה אינם מפרים את זכויות הנתבעת, ומעשיה של התובעת הם הייצור והשיווק והתמיכה והטיפול שעושה התובעת בפעילות אינטרנטית מישראל, תוך שימוש בסימנים אשר נטען כי הם מפרים את זכויות המשיבה. 9. שורש המחלוקת בין הצדדים התמקד בשאלה המשפטית - על מעשהו או מחדלו של מי מדובר בתקנה 500 (7)? האם על מעשהו של הנתבע בלבד, כפי שטוענת המשיבה? או שמא גם על מעשהו של התובע, כפי שטוענת המערערת? לעניין זה יש לראות את המסגרת הכללית בה מצויה תקנה 500 (7) ואת התכלית שעומדת ביסודה. תקנה 500 הקימה את המנגנון המשפטי להרחבת סמכות השיפוט של המדינה, והחלתה על נתבעים זרים שאינם בתחומיה. מקובל לקרוא להסדרים כאלו "כללי זרוע ארוכה", באמצעותם "שולחת המדינה את זרועותיה" אל מחוץ לתחומיה ותופסת לשיפוטה נתבע זר. זוהי הרחבה אל מעבר לעקרונות הקלאסיים של הסמכות האישית והבינלאומית המבוססת על תפיסת הנתבע בתחום המדינה. הרחבת שיפוט כאמור צריכה להיעשות בזהירות רבה, הן משיקולים של נימוס בינלאומי (של פגיעה לכאורה בריבון הזר, שהנתבע הזר הוא נתינו), הן משיקולים מערכתיים של המדינה עצמה (לעניין רצונה לקחת על עצמה התדיינויות שאינן שייכות לה ולעניין הכבדת היתר על המערכת המשפטית של המדינה), והן משיקולי נוחות של הצדדים עצמם ושל הפורום. לכן מבוססת הרחבת השיפוט בגדר החלופות השונות של תקנה 500 על זיקה מהותית של התובענה או של הנתבע לישראל, כך בחלופות 1 עד 9. רק חלופה 10 (שאינה לענייננו) הולכת אל מעבר לזיקה המהותית, ועניינה בזיקה דיונית של הנתבע להתדיינות. אין לומר כי תמיד נדרשת זיקה של הנתבע עצמו, להבדיל מעניין שאינו תלוי בזהות העושה. כך למשל, בחלופה 2 - מדובר בתובענה בעניין מקרקעין שמצויים בתחום המדינה, והזיקה היא של המקרקעין, של נושא התובענה, ולא של התובע או של הנתבע. כך למשל, בחלופה 4 - מדובר בתובענה בקשר לחוזה שנעשה במדינה או בידי מורשה הנמצא במדינה או שדיני המדינה חלים עליו. ושוב, אין כאן זיקה של הנתבע דווקא, אלא של נושא התובענה, הינו החוזה עצמו. אך בחלופות המבוססות על מעשה הפרה, בין שזוהי הפרת חוזה בגדר חלופה 5, ובין שזוהי הפרת חובת זהירות או מעשה אחר המקים חבות לפי הדין בגדר חלופה 7 - הרי שמטבע הדברים מדובר במעשה של הנתבע. אלו הן גם כל הדוגמאות העולות מן הפסיקה. 10. ב"כ המלומד של המערערת ביקש לשכנעני, כי אפשר שגם מעשהו של התובע יהא בגדר "המעשה" עליו מבוססת התובענה לצורך חלופה 7. לטעמו, כאשר אין אמירה מפורשת בתקנה, כי מדובר במעשה של הנתבע - יש לפרש זאת באופן מרחיב, ללא הגבלה על זהות העושה, משום שמתקין התקנות ידע לציין במפורש כאשר הוא ראה בזהות הנתבע כתנאי חיוני, למשל בתקנה 3 לעניין סמכות מקומית. אין בכך לשכנע. ראשית, כבר מהטעם הטכני, שגם בתקנה 3 יש חלופה שמדברת ב"מעשה או מחדל שבשלו תובעים", ולא רק תקנה העוסקת במקום מגורי הנתבע, והשאלה נותרת בעינה גם בגדר תקנה 3. אך שנית ועיקר, מהטעם המהותי, שתקנות סדר הדין הן נורמות שצריכות פרשנות תכליתית, ותכליתה של תקנה 500 היא להרחיב את גדר השיפוט באופן מידתי ומבוקר, רק כאשר יש לכך הצדקה שקושרת את הענין או את הנתבע למדינה. לכן, כאשר יש "ענין" או "נושא" לתביעה שניתן למקמו בישראל, כמו מקרקעין או חוזה - אין צורך בזיקה לנתבע. אך כשמדובר ב"מעשה" שעליו מבוססת התביעה - הרי זה מעשהו של הנתבע, כי תביעה של פלוני נגד אלמוני היא בשל מה שעשה או לא עשה אלמוני. 11. ב"כ המלומד של המערערת הוסיף וטען, כי גם אם כך הם פני הדברים בדרך כלל - הרי שיש להביא בחשבון אפשרות של תביעה שמבוססת על מעשה של התובע, כאשר מדובר ב"תביעה הגנתית" כמו התביעה של מרשתו. אליבא דידו, "תביעה הגנתית" היא תביעה בה התובע מבקש להצהיר כי אינו מפר את זכויות הנתבע או כי אינו חייב לנתבע דבר, ואז ממילא מדובר בתביעה שנסבה על מעשיו (או על מחדליו) של התובע עצמו. אני מסכים, כמובן, כי ניתן להגיש "תביעה הגנתית" כאמור. הדבר אינו כה חריג כפי שהציע ב"כ המערערת. לא פעם ולא פעמיים מתבקשות הצהרות על אי הפרה במסגרת תובענה לפרשנות חוזה, כאשר תכלית הדבר היא לאפשר למבקש זאת לוודא כי הוא פועל כדין ולהימנע מהפרה בעתיד. כך ניתן גם בתחומי הקניין הרוחני, כפי שעשתה המערערת. יחד עם זאת, אינני סבור כי יש להרחיב את סמכות השיפוט על נתבע זר בגדר תקנה 500, כאשר אין כל זיקה של נכס או נושא התביעה לארץ, וכאשר אין לנתבע כל זיקה לארץ - וכל זאת רק כי התובע רוצה לקבל "הגנה" מפני חבות או תביעה בפורום זר בגין הפרת זכויות "זרות" של הנתבע (התובע המיועד בתביעה בפורום הזר). למעשה, אם נקבל גישה כזו - הרי שנכניס בדרך האחורית את התביעות החריגות של "צו חוסם", היינו מניעת תביעה בחו"ל, לגדר הרחבת השיפוט. אך בידוע הוא, שניתן להגיש תובענה לצו חוסם נגד נתבע רק כאשר הוא כפוף לשיפוט של הפורום בו מוגשת התביעה לחסום, באופן שיעשה את הצו לאפקטיבי בין הצדדים מבלי לפגוע בריבון הזר. יתרה מכך, אם לא נאמר כן, נרחיב יתר על המידה את הגדר המותר לתביעות "צו חוסם", ונאבד את ההצדקה המיוחדת לברר דווקא בפני הפורום המקומי את שאלת אי-נאותות הפורום הזר (שזו תכליתה של תביעת "צו חוסם" במקרים המיוחדים המתאימים לכך). ומן הכלל אל הפרט. בענייננו אכן מדובר בתובענה שכל תכליתה הקדמת תרופה למכה ומניעת תביעות הפרה של המשיבה נגד המערערת בפורומים זרים, כך גם מפי המערערת עצמה בפתח התובענה: "המבקשת פונה לבית משפט נכבד זה על מנת להסיר את האיום בנקיטת הליכים משפטיים כנגדה". זאת ועוד, אם בטרם הדיון בפני בערעור יכלה לעלות השאלה, שמא אותם הליכים משפטיים שהמשיבה מתכננת נגד המערערת הם הליכים בין היתר בקשר לזכויות של המשיבה בישראל, ואז אולי קיימים כאן "זכות" או "נושא תביעה" ישראליים - הרי שבדיון שבפני הצהיר ב"כ המשיבה (בשם מרשתו) כי: "הטענות שלנו נגדם הם רק על הפרת סימני מסחר רשומים. אין לנו טענות על הפרת זכויות אחרות. לא נטען טענות החורגות מזה, למרות מכתב ההתראה". בכך הצטמצמו גם המחלוקות העתידיות וההליכים הצפויים אך ורק לגדרם של סימני מסחר רשומים של המשיבה בקהילה האירופית ובארה"ב - ולא תתעוררנה כל תביעות עתידיות בקשר לזכויות נטענות אחרות, שניתן היה אולי לטעון כי הן קיימות גם בישראל. 12. סוף דבר, המערערת לא הצביעה על כל נתונים עובדתיים המאפשרים לה להביא את העניין בגדר חלופות תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, ולכן אין היא זכאית להיתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט של התובענה שהגישה נגד המשיבה. לפיכך, צדק כבוד הרשם בהחלטתו נושא הערעור, כאשר ביטל את היתר ההמצאה שניתן במעמד צד אחד. אשר על כן, הערעור נדחה. המערערת תשלם למשיבה את הוצאות הערעור ושכ"ט עו"ד בגינו בסך כולל של 10,000 ₪, וזאת לידי ב"כ המשיבה תוך 30 יום מהיום. היתר המצאה מחוץ לתחוםמשפט בינלאומיערעור