קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על העברת הדיון מחוסר סמכות מקומית: לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט י' שמעוני, שופט בכיר), מיום 20.10.10, בת.א. 20524/08, במסגרתה נתקבלה בקשת המשיבים להעברת הדיון בתובענה שהוגשה נגדם לבית משפט השלום בחדרה, מחמת חוסר סמכות מקומית. רקע עובדתי ביום 18.11.08 הגישו המבקשות לבית משפט השלום בירושלים תביעה כספית בסך של למעלה מ-990,000 ₪ נגד המשיבים 1 ו-2 (להלן: "המשיבים"). בכתב התביעה נטען כי בין המבקשות או מי מהן ובין המשיבים או מי מהם נכרת הסכם, שלפיו ייצגו המשיבים את המבקשות במימוש זכויותיהן נגד חייבים שונים. כן נטען, כי המשיבים פעלו כב"כ המבקשות וגבו עבורן כספים מהחייבים, ואולם לא העבירו כספים אלו למבקשות, והם מחזיקים בהם שלא כדין. המשיבים הגישו כתב הגנה במסגרתו הכחישו כי נכרת הסכם בינם לבין המבקשות כנטען בכתב התביעה, ואף הכחישו את היכרותם עם המבקשות. לטענת המשיבים, הם מעולם לא חתמו על הסכם עם המבקשות כנטען בכתב התביעה, אלא שההסכם נכרת עם המשיב 3, עו"ד יוסף וינראוך (להלן: "עו"ד וינראוך") ועמו בלבד, הוא בלבד היה בקשר עם המבקשות, הוא התמנה ככונס נכסים לבקשת המבקשות, והוא אשר גבה מן החייבים את הכספים הנתבעים על ידי המבקשות בתביעתם. המשיבים טוענים כי לידתה של התביעה בקנוניה שבין המבקשות לבין עו"ד וינראוך והמשיבים אף שלחו לעו"ד וינראוך הודעה לצד שלישי. ביום 30.12.08 הגישו המשיבים בקשה להעברת הדיון לבית משפט השלום בחדרה, בנימוק כי בית משפט השלום בירושלים נעדר סמכות מקומית לדון בה. כתמיכה לבקשה צורף תצהירו של המשיב 2, עו"ד מרדכי דגני (להלן: "עו"ד דגני"). הצדדים הגישו תשובותיהם לבקשה וסיכומים מטעמם: המבקשות התנגדו לבקשה, אך לא צירפו לתשובתן תצהיר לתמיכה בה. בסיכומיהן ביקשו המבקשות "למען הזהירות" לסמוך על תצהירו של נציגן, שניתן בתמיכה לבקשה למתן צו עיקול שהגישו ואף צירפו תצהיר משלים מטעמו לעניין הסמכות המקומית; עו"ד וינראוך התנגד אף הוא לבקשה, וצירף לסיכומיו תצהיר לתמיכה בהתנגדותו. בית משפט קמא נעתר לבקשת המשיבים, וסמך החלטתו על האמור בתצהירו של המשיב 2, עו"ד מרדכי דגני, בו נטען כי לא נכרת כל הסכם בין המבקשות לבינו, כי אין הוא אינו מכיר את המבקשות, מעולם לא היה במשרדי המבקשות בירושלים ואינו יודע היכן הם, לא שוחח עם נציג המבקשות, מעולם לא ייצג אותן ואינו אוחז בייפוי כוח מטעמן. לפיכך, ובשים לב למקום מגוריו של עו"ד דגני, הנתבע, קבע בית משפט קמא כי הסמכות המקומית לדון בתובענה מסורה לבית משפט השלום בחדרה, והעביר אליו את הדיון בתובענה. מכאן הבקשה שלפניי. הבקשה ונימוקיה המבקשות סבורות, כי הסמכות המקומית לדון בתובענה מסורה לבית משפט השלום בירושלים הן משום ש"מקום יצירת ההתחייבות", קרי ההסכם נשוא התובענה, הוא בירושלים (תקנה 3(א)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות")), והן משום ש"המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות", הוא בירושלים (תקנה 3(א)(3) לתקנות). אשר ל"מקום יצירת ההתחייבות" טוענות המבקשות, כי על פי ההלכה הפסוקה קביעת הסמכות המקומית נעשית על פי הנטען בכתב התביעה, ובסעיף 8 לכתב תביעתן ציינו במפורש כי ההסכם "נכרת בירושלים במשרדי התובעות". לעניין זה הפנו המבקשות גם לאמור בתצהירו של נציגן, ולתצהירו של עו"ד וינראוך, שגם בהם נכתב כי ההסכם נכרת בירושלים, ולטענת המבקשות בית משפט קמא התעלם מכך. המבקשת טוענות עוד, כי המשיבים לא טענו בבקשתם כי ההסכם נכרת במקום אחר או כי נסיבות כריתתו מקימות סמכות מקומית לבית משפט אחר, וכל שנטען בתצהירו של עו"ד דגני הוא הכחשה גורפת בדבר עצם כריתתו של ההסכם ובדבר היכרותו עם המבקשות, הכחשות שאינן רלבנטיות להכרעה בשאלת הסמכות המקומית. אשר ל"מקום שנועד או היה מכוון לקיום ההתחייבות" נטען, כי ההלכה הפסוקה פירשה חלופה זו על פי הדין המהותי החל על ההתחייבות הספציפית נשוא התביעה, ובמקרה דנן, על פי סעיף 44 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973, הקובע כי בהעדר הסכמה אחרת יש לבצע את התשלום במקום מושבו של הנושה - המבקשות. גם בעניין זה נטען, כי הכחשת המשיבים את דבר קיומו של ההסכם אינה מהווה נימוק לחוסר סמכות מקומית. המבקשות מלינות על החלטת בית משפט קמא, אשר לטענתן התעלם לחלוטין מטענות המבקשות והסתמך אך ורק על תצהירו של עו"ד דגני, תוך שהוא מקבל את גרסתו, הגם שהמצהירים, כולל עו"ד דגני, לא נחקרו על תצהיריהם. תשובת המשיבים המשיבים מתנגדים לבקשה. כטענה מקדמית טוענים המשיבים, כי לאור אופייה של התביעה, שכל כולה ניסיון להוציא מעו"ד דגני כספים שלא כדין, נוקטות המבקשות, בסיועו של עו"ד וינראוך, אסטרטגיה של "התשה" כלפי עו"ד דגני, שבאה לידי ביטוי, בין היתר, בהגשת התביעה בירושלים, בעוד מקום מושבו של עו"ד דגני הוא בחדרה. לגופו של עניין, המשיבים תומכים בהחלטת בית משפט קמא ומפנים למחדלן של המבקשות, בכך שלא צירפו לתשובתן שם תצהיר, כנדרש בתקנות. רק לאחר הגשת הסיכומים על ידי עו"ד דגני, הגישו המבקשות סיכומיהן, אליהן צורף תצהירו של נציג מטעמן, ואולם, כך הטענה, תצהיר זה צורף מבלי שנתקבלה לכך רשות מבית המשפט כנדרש בתקנה 214(ג) לתקנות. עוד נטען, כי גם תצהירו של עו"ד וינראוך הוגש מבלי שניתנה לכך רשות בית המשפט. המשיבים טוענים, כי בהעדר תצהיר כדין מטעם המבקשות, ובהינתן תצהירו של עו"ד דגני, שהמבקשות לא ביקשו לחקור אותו על תצהירו, אין בהגשת תצהיר מטעם המבקשות בשלב הסיכומים כדי להועיל להן, ודי בכך כדי לדחות את בקשת רשות הערעור. אשר לטענת המבקשות בדבר "מקום יצירת ההתחייבות" נטען, כי אין די בטענה הלאקונית שבסעיף 8 לכתב התביעה שלפיה ההסכם נכרת בירושלים, שכן המבקשות נמנעו מלכתוב במפורש כי כרתו הסכם עם עו"ד דגני באופן אישי, שהרי לא היה הסכם כזה, ומטעם זה אף אין באמור בתצהירו הלאקוני של נציג המבקשות, שכאמור שורבב לתיק בית המשפט ללא רשות, כדי לתמוך בטענת המבקשות לעניין הסמכות המקומית. המשיבים מפנים עוד לתשובתו של נציג המבקשות בחקירתו ממנה עולה כי הוא לא יודע אם בכלל יש חוזה, וכן לכך שגם עו"ד וינראוך מודה בתצהירו כי לא עו"ד דגני הוא שכרת את ההסכם הנטען בפועל, אלא עו"ד וינראוך עצמו. לפיכך, כך הטענה, גם בהתעלם ממחדלי המבקשות באי צירוף תצהיר לתגובתן, הרי שאין בתצהירים שצורפו שלא כדין על ידן, כדי לשנות מהחלטת בית משפט קמא. אשר לטענה בדבר מקום קיום ההתחייבות משיבים המשיבים, כי ההתחייבות הנטענת בכתב התביעה היא לטפל במימוש הזכויות שהומחו למבקשות, כך שהעברת כספי הגבייה, ככל שהיתה גבייה, היא פועל יוצא של התחייבות ולא ההתחייבות עצמה. על פי הטענה, את ההתחייבות הנטענת - הטיפול במימוש הזכויות - צריך היה לבצע במקום עיסוקם של המשיבים בחדרה (כפי שבפועל נעשה על ידי עו"ד וינראוך בחדרה), ולא בירושלים כנטען. המבקשות מוסיפות וטוענות, כי מירב הזיקות במקרה דנן נתונות לבית המשפט בחדרה, וגם מטעם זה של מאזן הנוחיות, היה מקום להעביר את הדיון לבית המשפט בחדרה כפי שנעשה. תשובת עו"ד וינראוך עו"ד וינראוך מצטרף לבקשת רשות הערעור וטוען כי דינה להתקבל. עו"ד וינראוך מפנה לאמור בתצהיר שצירף לתגובתו לבית משפט קמא, בו נאמר כי "נושא טיפול משרד דגני עבור התובעת בעניין נשוא התביעה סוכם ביני - כעו"ד, נציג ושלוח עו"ד דגני ומשרדו, לבין נציג התובעת, מר משה יוגב, וזאת במשרדי התובעת בירושלים וההרשאה לפעול בשמה ניתנה שם". עו"ד וינראוך חוזר ומחזק את טענות המבקשות בבקשתן ומוסיף, כי החלטתו של בית משפט קמא מהווה, הלכה למעשה, הכרעה בתביעה גופה, מבלי שהטענות הועמדו לבחינה, ומבלי שהיה למבקשות ולו יומם בבית המשפט. עו"ד וינראוך הפנה עוד בעניין זה לכך שבעוד שבהודעה לצד שלישי נטען כי הסכומים המפורטים בכתב התביעה לא שולמו לעו"ד דגני אלא לעו"ד וינראוך, כעולה מההמחאות שצילומן צורף, הרי שלכתב ההגנה של עו"ד וינראוך צורפו צילומים של גב ההמחאות מהם ניתן לראות, על פי הטענה, כי ההמחאות עליהן סומך עו"ד דגני הוסבו לטובתו או לטובת משרדו והופקדו בחשבונותיו של עו"ד דגני בחתימת ידו. כן הפנה עו"ד וינראוך לחשבוניות שהוצאו על ידי משרדו של עו"ד דגני, המלמדות כי הכספים התקבלו על ידי המשרד. דיון ומסקנות בהתאם לסמכותי על פי תקנה 410 לתקנות ונוכח הסכמת הצדדים, החלטתי ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש הערעור על פיה. לאחר העיון בכתבי הטענות ובנספחיהם ולאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, סבורני כי דין הערעור להתקבל. כללי הסמכות המקומית בתובענה שאינה במקרקעין, כבמקרה דנן, מוסדרים בתקנה 3 לתקנות, הקובעת כך: "3. (א) תובענה שאינה כולה במקרקעין, תוגש לבית המשפט שבאזור שיפוטו מצוי אחד מאלה: (1) מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע; (2) מקום יצירת ההתחייבות; (3) המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות; (4) מקום המסירה של הנכס; (5) מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים. (א1) על אף האמור בתקנת משנה (א), היו לעסקו של התובע מספר סניפים, והיה אחד מהם בתחום השיפוט שבו מצוי מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע, תוגש התובענה לבית משפט באותו תחום שיפוט. (ב) היו נתבעים אחדים, יכול שתוגש התובענה לכל בית משפט שבו ניתן להגישה נגד אחד הנתבעים". במקרה דנן, כאמור, סומכות המבקשות על החלופות שבס"ק (א)(2) - מקום יצירת ההתחייבות ובס"ק (א)(3) - המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות. תקנה 9 לתקנות קובעת רשימה סגורה של פרטים שעל כתב תביעה להכיל, ובין היתר, את "העובדות המראות שבית המשפט מוסמך לדון בתובענה" (תקנה 9(6)). בכל הנוגע לסמכות המקומית, אומר כב' השופט ד"ר יואל זוסמן בספרו סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) בעמ' 162 דברים אלה: "... פעמים מבוסס השיפוט, מבחינת המקום, לא על מקום מגוריו של הנתבע דווקא, אלא על מקום אחר כגון על מקום יצירת ההתחייבות, לפי תקנה 3(א)(2). במקרה כזה, כשהתובע מפרט את ההתחייבות, עליה הוא מסתמך כעל עילת תביעתו, יציין גם את המקום בו נוצרה ("לפי הסכם בכתב שנעשה בירושלים ביום 11.9.86 התחייב הנתבע...") ובכך הראה גם, כי יש לבית המשפט שיפוט מבחינת המקום". (ההדגשה שלי - א.פ.). בענייננו, המבקשות ציינו בסעיף 8 לכתב התביעה כי "לאחר המחאת הזכויות ובעקבותיה, הגיעו התובעות והנתבעים להסכם, כאמור בס' 4 לעיל... הסכם זה נכרת בירושלים במשרדי התובעות", כאשר בסעיף 4 לכתב התביעה נכתב כי "בין התובעות או מי מהן ובין הנתבעים או מי מהם, נכרת הסכם,...", ובסעיף 30 לכתב התביעה נאמר: "לבית משפט זה, הסמכות העניינית והמקומית לדון בתובענה, זאת לאור גובה הסעד המבוקש ולאור מקום עריכת ההסכם בין התובעות לנתבעים" (ההדגשות שלי - א.פ.). על פי האמור לעיל בדבריו של כב' השופט זוסמן, די בכך שהמבקשות כללו בכתב התביעה את העובדות המעידות על סמכותו המקומית של בית המשפט שאליו הוגשה התובענה, כדי להקנות לו סמכות לדון בה. ברי, כי כחלק מהנטל המוטל על המבקשות להוכיח תביעתן במידת ההוכחה הנדרשת, יהא עליהן להוכיח את העובדות הנטענות, קרי כי ההסכם הנטען אכן נכרת בינן לבין המשיבים. ואולם, כאמור, לצורך קביעת הסמכות המקומית בכל הנוגע לחלופה של "מקום יצירת ההתחייבות", די באמור בכתב התביעה. גזרה שווה לענייננו ניתן ללמוד מהמקרה שנדון ברע"א 28/90 שרותי אשראי מסחרי (ישראל) בע"מ נ' מירון - מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות שיתופית בע"מ, פ"ד מד(1) 519 (1990)). שם, הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תביעה נגד המשיב, שעילתה אי תשלום דמי שכירות בעבוד ציוד שהושכר למשיב. בכתב התביעה נטען, כי בין המבקשת לבין משקי תנועת המושבים בע"מ נחתם בתל-אביב הסכם מסגרת להשכרת הציוד למשיב, אך המשיב לא היה צד לו. בכתב התביעה נטען עוד, כי בגין כל פריט ציוד נחתם הסכם שכירות נפרד בין המבקשת לבין המשיב. המשיב עתר להעברת התובענה לבית המשפט המחוזי בנצרת מחמת היעדר סמכות מקומית ובקשתו התקבלה, ועל כך הוגשה בקשת רשות ערעור. בית המשפט העליון (כב' השופט (כתוארו אז) ש' לוין) נתן רשות לערער וקיבל את הערעור בקובעו כך: "בשלב הנוכחי אין ענייננו בשאלה, אם המבקשת תוכיח את תביעתה או אם למשיב יש טענות הגנה, אלא אך בשאלת הסמכות המקומית. לפי הנטען בכתב התביעה ובטיעונים המתבססים על חומר הראיות, שהוגש לבית המשפט המחוזי, קיימת נוסחת הקשר בין [הסכם המסגרת להסכמים הנפרדים - א.פ.]... אמת נכון הדבר, שחלק מהמוצגים אינם חתומים על-ידי המשיב...; אך בשלב הנוכחי איני דן בשאלה, אם כתב התביעה לגבי מוצגים אלה מגלה עילה אם לאו, שאלה שלגביה איני מחווה דעה, אלא אך בשאלת הסמכות המקומית". (ההדגשות שלי - א.פ.). המורם מן האמור לעיל הוא, כי לבית משפט השלום בירושלים הסמכות המקומית לדון בתובענת המבקשות נגד המשיבים, לפי החלופה שבתקנה 3(א)(2) לתקנות - "מקום יצירת ההתחייבות". נוכח מסקנה זו, מתייתר הדיון בטענות הצדדים בנוגע לתצהירים שצורפו לתיק בית משפט קמא. כמו כן, מתייתר הצורך בדיון בחלופה הנוספת לה טוענות המבקשות (תקנה 3(א)(3) לתקנות), ובטענות המשיבים בעניין זה. משבחרו המבקשות משיקוליהן הן להגיש תביעתם במחוז ירושלים, ומשנמצא כי קיימת זיקה, גם אם פורמלית, למחוז ירושלים, די בכך על מנת להוות בסיס מספיק לסמכותו המקומית של בית המשפט. משכך, יש לדחות גם את טענת המשיבים כי מירב הזיקות קושרות את תובענה לבית משפט השלום בחדרה. מבלי להביע עמדה לגופה של טענה, הרי שטענה מעין זו מקומה בהליך לפני נשיאת בית המשפט העליון, בהתאם לסעיף 78 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (השוו: רע"א 11556/05 קמור רכב בע"מ נ' חימו (טרם פורסם, , 27.2.06), מפי כב' השופט א' גרוניס, בפסקה 5). לכך יש להוסיף, כי ממילא המגמה הרווחת בפסיקה היא, "שלא לייחס משמעות מופרזת לשאלת הסמכות המקומית. זאת, בין היתר, בהתחשב בכך שהמרחקים בין מרבית הערים בארצנו אינם גדולים ועל כן אין ליתן משקל רב לנתון באשר למיקומו של בית המשפט" (רע"א 11556/05 הנ"ל; ראו גם: רע"א 188/02 מפעל הפיס נ' כהן, פ"ד נז(4) 473, 478 (2003)). מגמה זו גם היא מחייבת את המסקנה, כי משנמצאה זיקה לסמכותו של בית משפט השלום בירושלים, לא היה מקום להעברת התובענה לבית המשפט בחדרה. התוצאה הערעור מתקבל. החלטת בית משפט קמא מבוטלת, והתיק יוחזר לדיון בבית משפט השלום בירושלים. המשיבים יישאו בהוצאות המבקשות ובשכר-טרחת עורך-דין בסך כולל של 4,000 ₪, ובשכר טרחת המשיב 3, עו"ד וינראוך, בסך כולל של 2,500 ₪. הפיקדון שהפקידו המבקשות יוחזר להן. דיוןסמכות מקומיתהעברת דיוןערעור