קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על הרשעה כמבצע בצוותא: 1. מונח לפנינו ערעורו של סאמי דארי (להלן:"המערער") המופנה כנגד הכרעת הדין מיום 12.10.09 שניתנה על ידי נשיאת בית משפט השלום בירושלים, כב' השופטת שולמית דותן, בה הורשע המערער ביחד עם נאשם נוסף, מוחמד אבו חומוס, בביצוע בצוותא של עבירת גניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: החוק); בעבירת ניסיון לגנוב רכב, לפי סעיף 413ב(א) לחוק בצירוף סעיף 25 לחוק; ועבירת החזקת כלי פריצה, לפי סעיף 413ז לחוק. כן מופנה הערעור כנגד גזר הדין המטיל על המערער מאסר של ששה חודשים בדרך של עבודות שירות, מאסר על תנאי של שמונה חודשים וכן קנס של 15,000 ₪ או מאסר של 150 ימים תמורתו. הערעור על הכרעת הדין 2. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 13.2.07 בשעה 22:40 לערך, ניסו המערער יחד עם מוחמד אבו חומוס ואדם נוסף שזהותו אינה ידועה, לגנוב רכב מסוג רנו קליאו שחנה בחניית הסופרמרקט ברח' ירמיהו 25 בירושלים. החבורה הגיעה לחניית הסופר ברכב מדגם פולקסווגן בורה בצבע כסף. מוחמד אבו חומוס נהג ברכב, המערער ישב במושב האחורי ואילו האדם האחר, אשר ישב במושב הסמוך למושב הנהג, יצא מן הרכב, נכנס לסופר וגנב מאדם בשם עזריאל שפיר צרור מפתחות שהכיל גם את המפתח לרכבו. האדם האחר פרץ לרכב מסוג רנו השייך לאדם בשם עמית סלמן, באמצעות כלי שנטל מתא המטען של רכב הבורה, וניסה להניע את הרנו באמצעות המפתח שגנב; ואולם במהלך הניסיון להניע את הרכב הופתע הפורץ על ידי עמית סלמן - הבעלים של הרכב, ונמלט מהמקום. המערער ומוחמד אבו חומוס נלכדו בזמן שהמתינו ברכב הבורה. בחיפוש שערכה המשטרה ברכב הבורה זמן קצר לאחר ניסיון הפריצה לרנו נמצא צרור המפתחות שנגנב מעזריאל שפיר מתחת למושב הקדמי, וכן נמצא בתא המטען ארגז כלים ובו כלים המשמשים, בין היתר, לפריצה. 3. המערער ומוחמד אבו חומוס כפרו בעובדות כתב האישום, וטענו כי באו למקום במטרה לערוך קניות וכי נלכדו זמן מועט ביותר לאחר הגעתם למקום, עוד לפני שהספיקו לצאת מהרכב. ההליך בבית משפט קמא 4. בית משפט קמא הרשיע את המערער יחד עם מוחמד אבו חומוס, הנאשם הנוסף, בביצוע בצוותא של העבירות האמורות, תוך שהסתמך בעיקר על עדותו של קצין הביטחון של הסופר, משה גז, שצפה לדבריו בכל השתלשלות האירועים מרגע הגעתם של השלושה לרחבת החנייה ועד לאחר הפריצה. 5. בעדותו ציין גז כי בסמוך לשעה 22:40, בזמן שיצא מהסופר כדי לעשן, הבחין ברכב מסוג בורה ובו שלושה בחורים, שביצע סיבובים במגרש החנייה, והתנהגות זו עוררה את חשדו, כיוון שבאותה שעה לא חסרו מקומות חנייה פנויים, ולא היה צורך, לכאורה, לתור אחר מקום חנייה. לנוכח החשד, החליט גז לשבת ברכבו, במרחק של 20 מ' לכל היותר מהבורה, ולעקוב אחר המשך פעולותיהם של נוסעיה. לדבריו, האדם האחר, שזהותו אינה ידועה, יצא מהבורה והסתובב במגרש החניה כחמש דקות, כמי שמבצע סריקה במקום. לאחר מכן, שב אל הבורה, שוחח עם הנאשמים, נכנס אל תוך הסופר, שב אל הבורה ושוחח שוב עם הנאשמים. אחר כך, פנה לאחורי הבורה, פתח את תא המטען, הוציא ממנו דבר מה ופנה לעבר הרנו שחנתה ליד. האחר הצליח לפתוח את דלת הרנו ונראה רוכן אל תוך הרכב. בדיוק באותה עת התקרב הבעלים של הרנו אל הרכב והפתיע את הפורץ, ברם זה הצליח לברוח. לדברי הקב"ט, משהבין כי לא יוכל לתפוס את האחר, ניגש לעכב את יושבי הבורה, וביקש מן הנהג שלא יסע; לדבריו, המערער הורה לנהג שיסע משם, ברם, הנהג לא עשה כן ונשאר במקום. מספר דקות לאחר מכן יצא מהסופר אזרח שטען כי מפתחות הרכב שלו נגנבו ממנו וזיהה את המפתח שהיה נעוץ במפסק הרנו כמפתח הרכב שלו. 6. בית משפט קמא קבע כי מדובר בעדות עקבית וברורה, נטולת סתירות, המתיישבת היטב עם הראיות והעדויות הנוספות בתיק. עדות הנ"ל מצביעה על דרך הפעולה לביצוע הפריצה, והיא מחייבת את המסקנה שהנאשמים שימשו בתפקיד משמעותי בביצוע העבירה. כן קבע בית המשפט כי לעדות הקב"ט מצטרפות גם ראיות מסבכות נוספות, כגון: עדותו של שפיר בדבר הימצאות מפתח הרכב שלו בפתח מפסק הרנו, ועדותו של השוטר כהן שמצא את צרור המפתחות של שפיר מתחת לכסא הנהג של הבורה. 7. בית משפט קמא קבע, כי לנוכח התשתית הראייתית הנסיבתית הקושרת את המערער וחברו לרכב למעשה הגניבה ולעבירת ההתפרצות לרכב, ניתן היה לצפות מהנאשמים שיתנו הסבר משכנע אשר יבקיע את חומת הראיות הסוגרת סביבם, אלא שהסבר כזה לא ניתן, ותחת זאת באה גרסה חלשה עד מאוד ובלתי מספקת של הנאשמים, אשר העדיפו להסתמך על אמרותיהם במשטרה (אשר הוגשו לבית המשפט וסומנו "ת/1-ת/4") במקום מסירת עדות ראשית. 8. לגרסת המערער, כמפורט בהודעה שמסר במשטרה, הציע לנאשם הנוסף לנסוע לסופר לקניות ברכב של קרוב משפחתו שהיה ברשותו באותה עת; ומאחר שרישיונו נשלל, ביקש המערער מהנאשם הנוסף לנהוג. לטענת המערער, ברכב נסעו הוא והנאשם הנוסף בלבד, בעוד שהאחר - אשר נטען שביצע את הפריצה לרכב - כלל אינו מוכר לו ולא נסע אתו ברכבו. המערער טוען כי בטרם הספיקו השניים לצאת מהרכב ולהיכנס לסופר זינק לעברם הקב"ט, האשים אותם בגניבה והזעיק משטרה; וזאת כשלטענת הנאשמים כלל לא הבחינו באדם האחר שניסה לפרוץ לרכב נשוא האישום. 9. בית משפט קמא קבע בהכרעת דינו כי עצם הויתור על מסירת עדות ראשית מטעם הנאשמים והסתפקות בהגשת הודעותיהם במשטרה, הוא כשלעצמו צעד שניתן לתמוה לגביו, שכן בחקירתם לא הצליחו הנאשמים להתמודד עם הראיות הקושרות אותם לאותו "אחר" שביצע את מעשה הגניבה, ליתן הסבר מניח את הדעת מדוע לטענתם החליט הקב"ט להפלילם, וליתן הסבר להימצאות צרור המפתחות של שפיר ברכב הבורה זמן קצר מאוד לאחר שנגנב ממנו בתוך הסופר, ובשעה שמפתח הרכב שלו, שדקות קודם היה מחובר לצרור, נמצא נעוץ במפסק רכב הרנו. המערער בחר בחקירתו במשטרה לשמור על זכות השתיקה, בעוד שהנאשם השני העלה השערה כי צרור המפתחות נשתל ברכב הבורה במהלך המהומה שהתפתחה במקום. בחקירתו הנגדית בבית המשפט טען המערער כי אינו יכול להסביר את הימצאות הצרור ברכב הבורה; ואת שתיקתו בחקירה בנוגע לשאלה זו הסביר בכך שהתרגז מאופן ניסוח השאלות בחקירה. 10. בנתחו את העדויות שלל בית משפט קמא את הטענה כי כנגד הנאשמים נרקמה קנוניה כלשהי, וציין כי מאחר שמהעדויות עולה כי לכל אורך האירוע נותרו הנאשמים בבורה, נשללת אף השערתו של הנאשם הנוסף בהודעתו במשטרה שבמהלך ההתקהלות נשתל צרור המפתחות תחת המושב. הנאשמים התקשו להסביר מדוע לגרסתם המערער ישב במושב האחורי ולא ליד הנהג, ורק בעדות בפני בית המשפט ציינו כי הדבר נבע מכך שהמושב ליד הנהג היה רטוב. בית המשפט קבע כי מדובר בגרסה כבושה שהועלתה לראשונה לאחר כשנתיים, ללא מתן הסבר נאות לכך. כן נקבע שגרסת הנאשמים התערערה גם לנוכח העובדה שלא הצליחו לספק הסבר מניח את הדעת לשאלה כיצד לשיטתם לא הבחינו בהתפרצות של ה"אחר" לרנו ובהתרחשויות שלאחר מכן. בית המשפט קבע כי למעשה אין מחלוקת בשאלת עצם התרחשותם של האירועים נשוא כתב האישום, וכל המחלוקת נסובה על שאלת הקשר של הנאשמים לביצוע המעשים. בסופו של דבר הרשיע בית משפט קמא את הנאשמים בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום, תוך שהוא דוחה את גרסתם. בית המשפט קמא קבע כי מדובר בגרסה חסרה ומרובת סתירות, אל מול גרסת המאשימה שהציגה מארג של נסיבות ראייתיות מהימנות, ברורות וחד משמעיות המצביעות כולן על המסקנה, המתבססת על כללי ההיגיון וניסיון החיים, לפיה פעלו הנאשמים בצוותא לביצוע העבירות שיוחסו להם בכתב האישום. טענות הצדדים: 11. בערעורו טוען המערער כי בית משפט קמא טעה עת הרשיע אותו בכל האישומים שיוחסו לו בכתב האישום. המערער טוען כי על אף שבית המשפט הסתמך על עדותו של קצין הביטחון, הרי עדות זו אינה מובילה כלל ועיקר למסקנה שהמערער השתתף באופן פעיל בעבירה או לחילופין סייע לביצועה. נטען, כי בעדותו לא סתר הקב"ט את הטענה כי לאורך כל האירוע נותר המערער במקומו במושב האחורי של רכב הבורה באופן פסיבי, לא הוציא דבר מתא המטען, ולא סייע בתצפית כלשהי או בכל דרך אקטיבית אחרת; כמו כן, אין בעדות זו כדי להוכיח שהמערער אף ידע מה עושה האחר בתוך החניון. על אף האמור, כך הטענה, בית משפט קמא לא הבהיר בהכרעת דינו מדוע נחשב המערער לשותפו של האחר במעשה הפריצה. לטענת המערער, גם אם בית משפט קמא יצא מנקודת הנחה כי הוא שיקר באשר לעצם קיומו של אדם שלישי באירוע, ואף אם הוכח כי צרור המפתחות הגנוב נמצא מתחת לכסא הנהג ברכב הבורה, כשבמושבו האחורי ישב המערער, אין בכך די כדי להוכיח כי ידע על ביצוע העבירה וכי היה שותף לה בדרך כלשהי. לחילופין טוען המערער שאין די בראיות הנסיבתיות כדי להרשיעו כ"מבצע בצוותא" אלא לכל היותר כ"מסייע". עובדות כתב האישום, הראיות בכלל ועדותו של הקב"ט בפרט, אינן מוכיחות שהמערער תרם תרומה אקטיבית לביצוע העבירות, מאחר שהמערער ישב כל העת במושב האחורי של הרכב, והתנהגותו בקשר למעשים שבוצעו על ידי האחר הייתה פסיבית. לחילופי חילופין טוען המערער כי בית משפט קמא החמיר החמרה יתרה עמו, עת הטיל עליו מאסר של שישה חודשים לריצוי בדרך של עבודות שירות, שמונה חודשים על תנאי וקנס כספי בסך 15,000₪, ובכך חרג מהעונש הראוי והמקובל בנסיבות העניין ובהתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער. 12. מנגד טוענת המשיבה כי דין הערעור להידחות. בית משפט קמא נתן את פסק דינו על בסיס עדויותיהן החותכות והחד משמעיות של הקב"ט, בעל רכב הרנו, בעל המפתחות שנגנבו והשוטר שמצא את צרור המפתחות שנגנב ברכב בו ישב המערער. לטענתה, לא ניתן לפרש את התנהגות המערער כפסיבית, עת שהה ברכב שביצע סיבובים בחניון במשך מספר דקות ללא כל הסבר, כשהתנהגות זו עומדת בסתירה לגרסתו כי בא לערוך קניות בסופר. לכך יש לצרף את העובדה שברכב נמצאו כלי פריצה, ואת העובדה שהמערער בחר לשמור על זכות השתיקה ולא נתן הסבר מניח את הדעת לעצם שהותו במקום. בנסיבות המתוארות ועל פי העדויות, עצם נוכחותו של המערער במקום הייתה דומיננטית ברמה של מבצע בצוותא, והיעדר הסבר מטעמו לנוכחות זו מספיקה על מנת להרשיעו בעבירות המיוחסות לו. 13. באשר לעונש טוענת המשיבה כי מדובר בעונש קל באופן מיוחד הואיל שבית המשפט הסתפק בעבודות שירות ובקנס במקום מאסר בפועל. דיון המסגרת המשפטית 14. סעיף 29 לחוק קובע כדלהלן: "המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה, הם מבצעים בצוותא, ואין נפקה מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר." ביצועה של עבירה יכול שיהיה על ידי מבצע יחיד ויכול שיהיה על ידי מספר מבצעים, שכל אחד מהם נוטל חלק בביצוע העבירה על פי תוכנית משותפת. הרעיון המגולם בסעיף 29 לחוק מבוסס על ניסיון החיים, לרבות הקושי לזהות, בעבירה שמשתתפיה הם יותר מאחד, מי בדיוק עשה פעולה פלונית בשעה שנעשה מעשה בחבורה; ומטרתו למנוע תוצאה בה יצאו החוטאים נשכרים, כשאין בידי התביעה להוכיח מי בדיוק עשה מעשה פלוני או אלמוני, וכשאין מי מהחבורה המעיד כנגד רעהו בהקשר למעשה (ע"פ 7637/05 שלמה יוסף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, , 5.7.07). 15. המבצעים בצוותא משמשים גוף אחד לביצוע המשימה העבריינית, כשכל אחד מהם נוטל חלק בביצוע העיקרי של העבירה, ותרומתם לביצוע העבירה היא פנימית (ע"פ 4389/93 מרדכי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 239, 249 (1996)) להלן: "פרשת מרדכי")). ה"מבצעים בצוותא" מהווים - הלכה למעשה - "חבורה" שהנמנים עליה "חברו זה לזה" להגשמת תכלית עבריינית, בין אם מראש ובין אם בצורה ספונטנית ומזדמנת במהלך הגשמתה של התכלית. מאפיין ה"חבורה" הוא העומד ביסוד ההבחנה בין "מבצעים בצוותא" לבין "מסייעים"; שרק אלה הנמנים על ה"חבורה", הם המרכיבים את ה"מעגל הפנימי" של ה"מבצעים", ואין נפקא מינה מה חלקו של כל אחד מן ה"חברים" בהגשמת התכלית העבריינית. ההבחנה בין מסייע למבצע בצוותא מצויה הן במישור הנפשי והן במישור העובדתי, מעין מבחן משולב הבוחן את מהות העשייה של הנאשם ויחסו הנפשי לביצוע העבירה. מבחן זה אופיין בפסיקה כמעין מקבילית כוחות: ככל שמתקיים יסוד נפשי חזק יותר ניתן להסתפק ביסוד עובדתי חלש יותר, ולהיפך (ע"פ 2247/10 שלום ימיני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, , 12.1.11). המבחן להיותו של כל אחד מהם "מבצע בצוותא" אינו מבחן אחד אלא מדובר במבחן משולב משורה של מבחני משנה אותם יש ליישם בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה (יעקב קדמי על הדין בפלילים חוק העונשין, חלק ראשון, מהדורה מעודכנת, תשס"ה - 2004, עמ' 366). 16. באשר למישור העובדתי, נקבעו, בין היתר, שני מבחנים מרכזיים: ראשית, כי לצורך ביצוע בצוותא יהיו מעשיו של הנאשם "קרובים" למשימתם המשותפת של המבצעים בצוותא, ושנית, מבחן השליטה הפונקציונאלית של המבצע, יחד עם האחרים, על העשייה העבריינית והתפתחותה. מצד אחד, מעמדו ביחס להחלטה לביצוע העבירה הוא של איש 'פנים', וחלקו הוא מהותי להגשמת התכנית המשותפת; ומצד שני, המאפיין את המבצע בצוותא הינו שהוא אדון לפעילות העבריינית, ובידיו השליטה הפונקציונאלית - מהותית על העשייה העבריינית, יחד עם יתר המבצעים (ע"פ 2796/95 פלונים נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 403 (1997)). ודוק: נוכחות כשלעצמה במקום ביצוע העבירה יכולה לבטא את הרכיב ההתנהגותי הן של מסייע לעבירה והן של מבצע בצוותא, ועל כן אין היא מעידה בהכרח על היותו של אדם "מבצע בצוותא". אחריותו של נאשם כמבצע בצוותא אינה מצריכה ביצוע של כל היסודות העובדתיים של העבירה, ואף אין נדרשת נוכחותו (דנ"פ 1294/96 משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ב (5) 1, 30 (1998)). ייתכנו מצבים בהם ייקבע שמדובר במבצע בצוותא הגם שלא לקח חלק פעיל במעשה הפיזי, למשל, כאשר מדובר במנהיג החבורה המפקח על המעשה העברייני, או שהיה בעל שליטה על המעשה העברייני, או שמילא תפקיד ממשי בתכנון הביצוע: "מקום שהשליטה מוכחת, אין עוררין על כך שיש לסווג את המעורב בעל השליטה כמבצע בצוותא. ואולם, בכך אין כדי ללמד כי מקרים בהם לא הוכחה שליטה מובהקת משמעם כי אין בפנינו מבצע בצוותא" (ע"פ 2103/07 הורוביץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, , 31.12.08). 17. במישור הנפשי נחוץ כי למבצע בצוותא יהיה את אותו היסוד הנפשי הנחוץ לביצוע העבירה המושלמת, לרבות כוונה מיוחדת, ככל שזו נדרשת (פרשת פלונים, 402), מן הכלל אל הפרט 18. כאמור, לאחר שמיעת העדויות התרשם בית משפט קמא כי המערער שימש בתפקיד משמעותי יחד עם שני המשתתפים הנוספים באירוע, והרשיעו כ"מבצע בצוותא" בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. בית המשפט התבסס בעיקר על עדותו המוצקה של הקב"ט, המתיישבת היטב עם הראיות והעדויות הנוספות בתיק וקושרת בבירור את הנאשמים למעשה הגניבה והפריצה. העובדה שהמערער נסע מאחור ברכב אשר חג בסיבובים ללא כל סיבה נראית לעין, בשעה שלא הייתה כל מצוקת חניה, ויושבי הרכב אינם מבצעים קניות, כטענתם, אלא ממתינים ברכב לחברם שתר בחניון ובסופרמרקט ולאחר מכן מנסה לפרוץ לרכב, מאיינת את גרסתו של המערער כי נקלע למקום באופן תמים. מסקנה זו התחזקה נוכח העובדה שברכב נמצאו כלי פריצה וחלק מצרור המפתחות שנגנב. נוכח שלל העדויות והעדר הסבר מניח את הדעת מצד הנאשמים, ראה בית משפט קמא במעורבים כחלק מחבורה אחת שחברה יחדיו לצורך ביצוע העבירה, וקבע כי יש לייחס למערער את המעמד של מבצע בצוותא יחד עם יתר בני החבורה. מסקנה זו, כי המערער שימש כ"מבצע בצוותא" ולא "מסייע" אכן מצטיירת מעדויות המעורבים באירוע, ואף מקבלת משנה תוקף נוכח עדותו של המערער עצמו בבית המשפט ובמשטרה, כי רכב הבורה ששימש להגעת שלושת המעורבים לזירה ואשר היה רשום על שם קרוב משפחתו של המערער, שימש אז את המערער לצרכיו; וכמו כן, עדותו של המערער במשטרה כי הוא אשר הציע באותו לילה ליתר המעורבים לצאת לקניות באותו רכב. לאחר שטענת המערער כי הגיע לזירה ל"קניות" התמוטטה כליל, נוכח עדויותיהם המוצקות של הקב"ט ויתר המעורבים באירוע, או אז קמה ועלתה בבירור תמונת חלקו של המערער בתכנון העבירה. המערער יזם את הנסיעה ואף תרם לכך את הרכב שהיה מצוי ברשותו; והעובדה שהנהג היה אדם אחר מוסברת בקלות בעובדה שרישיונו של המערער נשלל. בכך יש למוטט כליל את טענתו כי היה פסיבי כל עת ביצוע העבירה, ולחזק את ממצאי בית משפט קמא כי המערער היה גם היה בעל שליטה פונקציונאלית ובעל יסוד נפשי כנדרש להרשעתו בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, חרף היותו יושב מאחור. לכך יש להוסיף את עדותו של קצין הביטחון כי חרף הוראתו ליושבים ברכב לעצור, הורה המערער לנאשם הנוסף לנסוע. 19. אומנם, העובדות הקשורות לגיוס הרכב לא מצאו את ביטוין בהכרעת הדין, ברם אין בכך למנוע מבית משפט זה מלהסתמך גם על עובדות אלה לחיזוק מסקנת בית משפט קמא, שכן מן המפורסמות היא כי מכוח סעיף 212 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982, לבית המשפט היושב כערכאת ערעור הסמכות לבסס את הרשעת המערער על סמך הסקת מסקנות נוספות או אף שונות מאלו שהסיק בית משפט קמא בנוגע לאותה מסכת עובדתית (ראה לעניין זה רע"פ 7508/08 פכר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, , 29.12.08). 20. אשר על כן, בצדק הרשיע בית משפט קמא את המערער כ"מבצע בצוותא" של העבירות המפורטות בכתב האישום, והערעור על הכרעת הדין - נדחית. הערעור על גזר הדין 21. באשר לערעור על גזר הדין, מציין ב"כ המערער כי המערער הורשע בעבר בעבירות שונות, לרבות שתי גניבות כלי רכב, וביום 4.6.08 נדון למאסר בפועל לתקופה של שנתיים. בעניין זה טוען ב"כ המערער כי לו היה בית המשפט מצרף את התיק הנוכחי (שהעבירה בו נעברה ביום 13.2.07 וכתב האישום הוגש ביום 16.4.07) ליתר התיקים בהם הורשע המערער בשנת 2008, ספק אם בית המשפט היה מוסיף לו עונש כלשהו מעבר למאסר בפועל של שנתיים שנגזר עליו בתיק השני; וכתוצאה מכך שבית המשפט לא עשה כן, החמיר עם המערער החמרה יתרה. דין טענה זו להידחות. סעיף 39 לחוק קובע כי: "מי שהורשע בשל עבירה פלונית וביקש שבית המשפט ידון אותו גם בשל עבירות אחרות שהוא מודה שעבר אותן, רשאי בית המשפט - לאחר שנתן לתובע הזדמנות להשמיע טענותיו לעניין זה - להרשיעו ולגזור דינו , או להעמידו במבחן, בשל כל אחת מהעבירות האחרות". בענייננו, המערער לא הודה בכתב האישום נשוא הערעור בעת גזר דינו בעבירות הקודמות, ובית משפט קמא הכריע את דינו והרשיעו רק לאחר שמיעת ראיות. אי לכך, לא קנויה למערער הזכות לאיחוד התיקים במקרה דנן. זאת ועוד, עיון בגזר הדין מעלה כי חרף הנסיבות המחמירות של העבירות ועברו הפלילי של הנאשם, ערך בית משפט קמא את האיזון הראוי בנסיבות המקרה הנוכחי ונמנע מלשלוח את המערער למאסר בפועל. בגזר דינו פירט בית המשפט את הנסיבות אשר הטו את הכף לטובת עונש המורכב ממאסר לריצוי בעבודות שירות בלבד ביחד עם קנס גבוה אשר יהלום את חומרת העבירות ויפקיע את כדאיותן הכלכלית. נוכח הנסיבות המתוארות ועברו של המערער דומה כי העונש שהוטל על המערער הינו ראוי, שלא נאמר אף מקל במידה רבה עם המערער, ולא מצאנו להתערב בו בנסיבות העניין. 22. סיכומו של דבר, דין הערעור להידחות הן ביחס להכרעת הדין והן ביחס לגזר הדין. משפט פלילימבצעים בצוותאהרשעהערעור