קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על השעיית עורך דין: ההליכים נשוא הערעור 1. בפניי ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (עו"ד סולי שלום-ווואנו - אב"ד, ועורכי הדין אביתר גושן ועודה טועמה - חברים) בתיק בד"א 57/09, מיום 9.6.10. בגדרו של אותו פסק דין נדחה ערעורו של המערער על החלטת בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין במחוז חיפה (עו"ד עופר אטיאס -אב"ד ועורכי הדין אביבה רוטר ויצחק ריינפלד-חברים) בתיק ב"פ 30/09, מיום 16.6.09, שנתנה במסגרת הליך לפי סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א - 1961 (להלן - ההחלטה). בגדרה של ההחלטה הוטל על המערער עונש של שמונה שנות השעיה מהלשכה, שתחילתן ביום 15.7.09. 2. בפסק דינו של בית הדין הארצי נשוא הערעור, נחלקו הדעות בין חברי המותב, שעה שאב"ד, עו"ד וואנו, שאליו הצטרף חבר בית הדין, עו"ד גושן, סברו כי אין מקום להתערב בעונש ההשעיה שהוטל על המערער, סבר חבר בית הדין, עו"ד עודה - בדעת מיעוט, כי יש להתערב בעונש ולהקל בו, כך שעל המערער יוטל עונש של חמש שנות השעיה בפועל. בית הדין הארצי גם דחה, במסגרת פסק דינו, פה אחד, את שאר טענותיו ובקשותיו של המערער ובהן, בקשתו למינוי סנגור מטעם הלשכה, לפי סעיף 13 לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), התשכ"ב- 1962 (להלן - כללי סדרי הדין), בקשה שהוגשה גם לבית הדין המשמעתי ונדחתה על ידו; טענתו כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה, שבגדרו הורשע ונגזר דינו, ואשר שימש בסיס להליכים המשמעתיים נגדו, לא הפך חלוט; טענתו כי כתב האישום המתוקן ששימש בסיס להסדר הטיעון בגדרו הורשע ונגזר דינו והוגש לבית הדין המשמעתי, לא היה כתב האישום הנכון; הטענה כי נפגעו זכויותיו הדיוניות משום שלא הופעלו כלפיו ההליכים הנוהגים לגבי הגשת קובלנה לפי סעיף 6 לכללי סדרי הדין. 3. הרקע להליכים המשמעתיים שהתנהלו כנגד המערער נבע מת"פ 5201/06 של בית המשפט המחוזי בחיפה. במסגרת אותו הליך הורשע המערער על פי הודאתו, ביום 12.3.07, בעובדות כתב אישום מתוקן, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות לפי סעיפים 334 ו-335(ב) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן - החוק), בעבירה לפי סעיף 379 ו-382(ב) לחוק, ומספר עבירות לפי סעיף 192 לחוק. במסגרת הסדר הטיעון הסכימו הצדדים, כי התביעה תטען לעונש מאסר של 18 חודשים, ואילו ההגנה תטען לעונש מאסר של 12 חודשים, הכל מיום מעצרו של המערער. בסופו של יום, סבר בית המשפט המחוזי (כב' השופט ר' שפירא), לאחר ששמע גם את עמדת המתלוננת - אשתו של המערער, כי ראוי לאשר את ההסדר. 4. ביום 25.3.07, נשמעה פרשת העונש. במהלך הדיון, העידה המתלוננת וביקשה להקל עם המערער, מן הטעם שהיא צריכה אותו לצידה, ואין לה מקור פרנסה אחר, על אף שהמערער הוא "בן אדם עצבני", לפעמים, לדבריה, גם באשמתה. המערער עצמו הביא בדבריו חרטה על כל אשר גרם למתלוננת, ואמר: "אני לוקח את כל האחריות על עצמי, כך שעד יום מותי לא יהיה צורך לאשתי להגיש תלונה שניה נגדי". בגזר דינו מאותו יום, סבר בית המשפט המחוזי, לאחר שמיעת דברי אשתו של המערער, ובהתחשב בעובדה שלמערער אין עבר פלילי, ובהתחשב במכתבי ההמלצה שהוגשו לו, אפשר יהיה להסתפק בענישה הקרובה לרף התחתון של ההסדר בין הצדדים. לפיכך, הטיל על המערער עונש של 14 חודשי מאסר בפועל, החל מיום מעצרו, וכן 10 חודשי מאסר על תנאי, כשהתנאי הוא שלא יעבור עבירות אלימות פיזית במשפחה, וזאת תוך 24 חודשים ממועד שחרורו ממאסר. 5. במסגרת כתב האישום המתוקן, ששימש בסיס להרשעה, ובהמשך לבקשת המשיבה לפי סעיף 75 לחוק הלשכה, הודה המערער כי במהלך שנות נישואיו למתלוננת, נהג להשליט אווירה קשה בביתו, בכך שנהג לצעוק על המתלוננת, לקלל אותה, להשפילה, לירוק בפניה, לשפוך עליה מים חמים וקרים, לשבור חפצים שונים בבית וכן לתקוף אותה בהזדמנויות רבות. באופן ספציפי נטען בכתב האישום, כי במהלך שנת 2000, במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, ועל רקע ויכוח שהתגלה בין המערער לבין המתלוננת, במהלך טיול בחורשה הסמוכה לבניאס, תקף אותה המערער, בכך שחבט בידיה, ברגליה ובגבה, באמצעות ענף של עץ שמצא במקום. עוד הורשע המערער בכך, שבמהלך שנת 2002, ביום חורף קר, שעה שהמתלוננת שבה מביקור אצל הרופא, תקף אותה המערער, הכה אותה בגבה ודחף אותה אל מחוץ לבית כשהוא אומר לה לישון בחניה בחוץ, כשמזג האוויר היה גשום וקר. המתלוננת, שנאלצה לישון בחניה, הביאה רדיאטור כדי להתחמם, אך הנאשם ניתק את כבל הרדיאטור באמצעות סכין. עוד הורשע המערער בכך, שבסיבות חודש אפריל 2004, תקף את המתלוננת בבטנה על רקע ויכוח ביניהם, בכך שדחף אותה על המיטה בחדר השינה, סתר לה בפניה, בעט בה ושבר תמונות בבית. 6. המערער הורשע עוד בכך, שבמהלך חודש אוגוסט 2006, לאחר שהתעורר בנם של המערער והמתלוננת, הבחין המערער בכך שחלונות הבית סגורים, והאשים בכך את המתלוננת. בהמשך, אחז במגב שהיה בבית, והחל מכה באמצעותו את המתלוננת בחזה וברגלה. המערער גם הודה והורשע בכך שבמהלך חודש אפריל 2002 איים על המתלוננת כי יפרסם בקרב אחיה, קלטת שבה שומעים אותה, לטענתו, משוחחת עם גבר מוסלמי, מתוך ידיעה שיש בפרסום הקלטת כדי להוות איום על חייה, והכל כדי למנוע ממנה להגיש תלונה במשטרה בגין מעשיו האלימים כלפיה. המערער גם הודה והורשע בכך שבלילה שבין 23.9.06 - 24.9.06, בשעה 03:00 לפנות בוקר, העיר את המתלוננת והחל להאשימה, על לא עוול בכפה, כי גנבה ממנו כסף. לאחר שהמתלוננת הכחישה זאת, חייב אותה המערער, תוך איומים, לעלות על רכבו וכן פצע אותה בכך שגרם לה לשריטה באורך של 8 ס"מ בידה. המתלוננת עלתה על רכבו של המערער ביחד עם בנם, בעודה לבושה בבגדי שינה, והם נסעו לכפר ירקא. במהלך הנסיעה, עצר המערער את רכבו בצד הדרך והורה למתלוננת לצאת ממנו. המתלוננת ירדה מהרכב בשל פחדה מהמערער שהמשיך בנסיעה. כעבור כמה דקות שב המערער, והעלה את המתלוננת לרכבו, והחזירה לביתם בכפר כסרא. באותו מועד, בסמוך לחצות, על רקע ויכוח בינו לבין המתלוננת, זרק המערער את מכשיר הטלפון הסלולארי של המתלוננת לתוך שירותים, ובהמשך איים עליה באומרו: "את לא תישני כל הלילה". 7. עוד הודה והורשע המערער בכך, שבתאריך 25.9.06 בשעות אחר הצהריים, הוא נכנס אל הבית ומשהבחין בשערה שהייתה מונחת בסמוך לארון הבגדים שלו, החל להכות את המתלוננת בבטנה, בפניה וברגליה, וכן חבט בה באמצעות טרקטורון צעצוע השייך לבנם. באותו מועד, הכניס המערער בכוח את המתלוננת לחדר השינה בבית, והמשיך לתקוף אותה בידיה וברגליה, כשהוא צועק עליה ומאיים עליה כי יהרוג אותה. בהמשך, הביא המערער תרסיס רעלי נגד יתושים מסוג "פזטוקס" וריסס אותו לעבר פניה של המתלוננת. לאחר מכן, הלך לשטוף את ידיו, והמתלוננת ניצלה פרק זמן זה כדי להימלט מן הבית. כתוצאה מכך, נגרמו למתלוננת חבלות שונות בגופה, בידיה, ברגליה ובפניה, וכן קשיי נשימה כתוצאה מן התרסיס. 8. כאמור, בגין מכלול עבירות אלה, הורשע הנאשם ונגזר דינו בבית המשפט המחוזי בחיפה .המערער לא ערער על גזר הדין במסגרת המועד שנקבע לכך בחוק. רק ביום 11.6.09 הגיש המערער לבית המשפט העליון בבש"פ 4940/09, בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. הבקשה נדחתה על ידי כב' הרשם, השופט י' מרזל, בהחלטה יום 25.6.09. ערעור על החלטה זו, שהגיש המערער בבש"פ 6397/09, נדחה על ידי כב' השופט א' גרוניס, בפסק דין מיום 10.8.09. בפסק הדין צוין, כי בנוסף לכך שהמערער הִנו עו"ד, הוא היה מיוצג בהליך הפלילי על ידי פרקליטה. פרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי, גם מצביע על כך שהמערער נכח בדיון בו נמסרו פרטי ההסדר והוא הסכים לו. כב' השופט גרוניס ציין, כי עיקר טענותיו של המערער מתרכזות בטענות כלפי הפרקליטה שייצגה אותו בבית המשפט המחוזי, ולא ניתן הסבר מדוע לא ניתן היה להציג את אותן טענות, וכן טענות נוספות של המערער, במועד מוקדם הרבה יותר. זאת במיוחד, כאשר המערער הוא אדם יודע דין. ממכלול טעמים אלה, אושרה ההחלטה שלא להאריך את המועד להגשת ערעור. השתלשלות הליכי הערעור בערכאה זו 9. המערער הגיש את ערעורו ביום 18.7.10. ביום 26.8.10 נתנה "הודעה על החלטה" בחתימת העוזרת המשפטית, עו"ד שירית אליאור-מעייני, לפיה נקבע מועד שמיעת הערעור ליום 18.1.11, וכן נתנה לצדדים הנחייה בדבר הגשת עיקרי טיעון. ב"הודעה על החלטה" נוספת מיום 7.11.10, עקב אפשרות שנתגלתה ביומנו של בית המשפט, בעקבות התבטלות דיונים אחרים, הוריתי על הקדמת הדיון ליום 25.11.10.בעקבות החלטה זו, הגיש המערער בפנייה בעל פה וכן בקשה בכתב, ביום 17.11.10, שבהן ביקש את החזרת הדיון למועדו הקודם. השתלשלות האירועים ותוכן הפנייה והבקשה בכתב, פורטו בהרחבה בהחלטתי מיום 17.11.10. באותה החלטה דחיתי את טענות המערער, אולם החלטתי להיעתר באופן חלקי לבקשה ולדחות את הדיון דחייה קצרה "רק על מנת להסיר ספק של חשש, כי הקדמה הדיון תפגע בזכויותיו הדיוניות של המערער". הדיון נדחה, לפיכך, ליום 1.12.10. 10. במועד הדיון שנקבע ליום 1.12.10 לא התייצב המערער, ולפיכך ביקש ב"כ המשיב, לדחות את הערעור. בפסק דין שניתן באותו יום, מחמת הזהירות ובהתחשב בעובדה שמדובר בהליך שיש לו תוצאות גורליות לגבי עתידו המקצועי של המערער, דחיתי את הבקשה לקיים את הדיון שלא בנוכחותו, ונעתרתי באופן חלופי לבקשה להורות על מחיקת הערעור לפי תקנה (10ב), לתקנות בתי המשפט (סדרי דין בערעור לבית המשפט העליון, לפי חוק לשכת עורכי הדין) התשמ"ט - 1988. 11. ביום 27.12.10 הגיש המערער בקשה לביטול פסק הדין, בקשה שנוסחה בלשון בוטה ויוחסו בה, בין היתר, לבית המשפט, מניעים זרים בהחלטתו למחוק את הערעור. לאחר קבלת תגובת המשיב, ותגובה לתגובה, נתתי ביום 24.1.11 החלטה, לפיה יבוטל פסק הדין, זאת על אף שדחיתי את כל טענותיו העובדתיות של המערער, ואך מן הטעם שלגזר הדין המשמעתי נשוא הערעור, יש השלכות פוגעניות הנוגעות לחופש העיסוק של המערער, שהיא זכות יסוד חוקתית. באותה החלטה ציינתי, כי יש טעם רב בבקשת ב"כ המשיבה להטיל הוצאות על המערער לנוכח התנהלותו, ודחיתי את בקשת המערער להטיל הוצאות על המשיב. עם זאת, החלטתי שלא להידרש באותו שלב לסוגית ההוצאות, וקבעתי כי החלטה מסכמת תינתן במסגרת פסק הדין. באותה החלטה נדחה הדיון בערעור ליום 6.3.11. ביום 6.3.11 התקיים הדיון בערעור, שבו הושמעו טענות הצדדים, והתיק נדחה לעיון ולמתן פסק דין. כעת הגיעה עת ההכרעה. תמצית טענות המערער בערעור 12. בראשית טענותיו טען המערער, כי אב"ד, עו"ד סולי שלום-וואנו, היה נתון במצב של ניגוד עניינים בעת שדן בעניינו של המערער, זאת לאור העובדה שהמערער הגיש תלונה למשטרת ישראל נגד בנק הפועלים, סניף כיכר פריז בחיפה, על שימוש במסמך מזויף, זיוף צ'ק וקבלת דבר במרמה. כאשר, התגלה למערער בדיעבד, כי הבנק והסניף מיוצגים על ידי עו"ד וואנו, והאחרון מייצג גם את בנק הפועלים סניף עכו, שאליו הועברה פקידה של הבנק, הקשורה בפרשת הזיוף. עוד טוען המערער, כי הוא מטפל בהליך משפטי לטובת ערב נגד בנק הפועלים, סניף עכו, שגם הוא מיוצג על ידי עו"ד וואנו, ובנוסף לכך, לטענתו, עו"ד וואנו מייצג את מדינת ישראל, פרקליטות מחוז חיפה, בעניינים אחרים. המערער גם טוען כי אחי אשתו, המתלוננת בתיק הפלילי, הוא בעל תפקיד ממסדי מיוחד וסודי המאפשר לו לשבש הליכים משפטיים לרעת המערער. לטענת המערער יש לבדוק האם אותו אל כפה על המתלוננת לפעול כנגד המערער, זאת כנקמה על טענת אחותם הגרושה של המתלוננת ושל האח, כי המערער מנסה ליצור איתה "יחסים מיוחדים". 13. עוד טען המערער כנגד החלטת בית הדין הארצי שלא למנות לו סניגור בהליכים המשמעתיים, וזאת במיוחד לנוכח הסכמת ב"כ בערעור. המערער טען כי לאור אופייה האדוורסארי של שיטתנו המשפטית, לא היה זה ראוי כי בית הדין הארצי ייכנס לזירה מיוזמתו, וייתן החלטה המונעת מינוי סניגור, למרות הסכמת ב"כ המשיב. 14. המערער טוען עוד כי העונש של שמונה שנות השעיה שנגזר עליו אינו מידתי, שרירותי, קיצוני, לא הגיוני ומנוגד לרמת הענישה המוכרת בדין. המערער יוצא גם נגד קביעת בית הדין הארצי, שקבע כי יש במעשיו קלון וזאת לטענתו לנוכח קביעת בית המשפט העליון בעל"ע 11744/04 עו"ד מאיר זיו נגד הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, , שבו נקבע לטענתו כי לא עצם המעשים הפליליים המיוחסים לעורך הדין מהווים קלון, אלא הנסיבות בהן בוצעו העבירות. לטענתו, בית הדין המחוזי לא מצא לנכון לקבוע קלון לגבי מעשיו, באשר לדבריו "הכול נעשה בעסקת טיעון, בתנאי כפייה, שלא חשבה ולא בדקה, ולא שאלה ולו שאלה אחת לעניין נסיבות ביצוע העבירות" (פסקה ה' סיפא לעיקרי הטיעון). 15. המערער חזר על טענתו כי הוסמך כעורך דין רק בדצמבר 2004 שעה שכתב האישום מדבר על עבירות משנת 2000, ארבע שנים לפני שהפך לעורך דין. מכאן, לטענתו, לא היו בית הדין המחוזי ובעקבותיו בית הדין הארצי מוסמכים לקבוע כי המעשים שבוצעו עובר להפיכתו לעורך דין יכולים לשמש בסיס להחלטה לפי סעיף 75. 16. המערער גם חוזר על טענותיו כנגד סירובו של בית הדין המחוזי להעביר את הדין לבית דין מחוזי אחר לנוכח שלל טענותיו על השפעת עורכי דין שונים הפועלים במחוז חיפה על בית הדין. יצוין בהקשר זה, כי בהודעת הערעור מיום 18.7.10 טען המערער כי תלויה ועומדת עתירה לבג"צ להעברת הדיון למחוז אחר (סעיף א(2) להודעת הערעור). הכוונה בעניין זה הייתה לעתירה שהגיש המערער בבג"צ 4935/09 כנגד יו"ר בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין, מר מיבי מוזר, ובית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בחיפה. אותה עתירה התייחסה להחלטתו של עו"ד מוזר מיום 31.5.09 בבד"ם 30/39, שבה דחה את בקשת המערער שהתבססה על סעיף 64(ב) לחוק הלשכה, להעביר את הדיון בבית הדין המשמעתי המחוזי בחיפה, למחוז אחר. מסתבר, כי אותה עתירה נדונה ונמחקה בהסכמת המערער, כבר ביום 30.7.09, כשנה לפני הגשת הערעור שבפניי, זאת בעקבות הערות בית המשפט העליון, כאשר בפסק הדין נקבע "כי לעותר נתון סעד חלופי, וזאת במסלול של הליכים משמעתיים שלפי חוק לשכת עורכי הדין". מן האמור עולה כי המערער הטעה בעניין זה את בית המשפט בטוענו כי העתירה תלויה ועומדת, שעה שהדיון בה כבר הסתיים כשנה לפני כן. זאת ועוד, העותר גם העלים מבית המשפט את העובדה שבעקבות מחיקת עתירתו לבג"צ, הגיש לבית משפט זה, בחודש ספטמבר 2009, ערעור על החלטתו של עו"ד מוזר בעל"ע 7024/09 . אותו ערעור נדחה על-ידי כב' השופט מ' סובל על הסף מחוסר סמכות עניינית. זאת משום שלפי קביעתו של כב' השופט סובל אין המדובר ב"פסק דין של בית הדין המשמעתי הארצי", שעליו מוקנית סמכות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים לפי סעיף 71 לחוק הלשכה. כב' השופט סובל קבע כי על החלטת יו"ר בית הדין הארצי אין אפשרות לערער במסגרת הליך נפרד כל עוד לא הסתיים ההליך המשמעתי. 17. המערער גם קובל נגד סירובו של בית הדין המחוזי לאפשר לו העדת עדים בפניו על מנת לעמוד על נסיבות ביצוע העבירות באשר לטענתו יכול היה להוכיח שאין קלון בעבירות, וספק רב אם העבירות בוצעו. המערער גם טוען נגד החלטת בית הדין הארצי להטיל עליו הוצאות בסך 5,000 ₪, בנוסף להשעיה של שמונה שנים, בניגוד למקובל בהליכים מסוג זה. עוד הוא יוצא נגד החלטת בית הדין שלא התייחסה לטענות המערער לגבי ביטולו של הדיון בבית הדין הארצי מיום 2.9.09, משלא התייצבו אליו ב"כ הקובל וחברי בית הדין, ודחיית אותו דיון ליום 17.11.09. 18. גם כאן, העלים המערער מבית משפט זה את העובדה שהגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים על אי קיומו של הדיון ביום 2.9.09, דיון אשר בוטל ברגע האחרון, ככל הנראה נוכח ניתוח דחוף שעבר אב בית הדין, ועל העובדה שבקשתו לקיים את הדיון בהיעדר מותב בית הדין וב"כ המשיב, לא זכתה להתייחסות. ערעורו של המערער נדחה ביום 10.3.10 על-ידי בית המשפט המחוזי (כב' סגן הנשיאה צ' סגל) בנימוק שלא קיימת בחוק לשכת עורכי הדין אינו מכיל הוראה המקנה זכות ערעור לבית המשפט המחוזי על החלטת ביניים הדוחה מועד דיון, ודאי שעה שעניינו של המערער עדיין תלוי ועומד, וההחלטה עליה הוגש הערעור היא החלטה "משתמעת ובעל-פה". על החלטה זו הגיש המערער בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון בבר"ש 5891/10 . בית המשפט העליון מפי כב' השופט א' רובינשטיין דחה את הבקשה בהחלטה מיום 6.9.10. בהחלטה צוין כי אכן, אולי, ניתן למצוא טעם קלוש לפגם בכך שבית הדין הארצי לא נתן החלטה בבקשת המבקש (המערער - מ.ה.) לדחות את הערעור נוכח אי התייצבות המשיבים לדיון ביום 2.9.09. אך צריך לזכור, כי הדיון בוטל בנסיבות דחופות, וקשה מאוד להלום את בקשת המבקש לגופה" (סעיף ה' להחלטה). 19. בסיפא לערעורו מבקש המערער לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית הדין הארצי, להורות על קיום הליך משמעתי למערער במחוז אחר מאשר מחוז חיפה. לחלופין, להורות למחוז חיפה לקיים דיון לגופו של עניין "עם עדים ובדיקת נסיבות העניין ונסיבות האירועים" ולחלופי חלופין, להעמיד את תקופת ההשעיה על תקופה סבירה ולבטל את ההוצאות שנפסקו בעבר לטובת המשיבה בהליכים המשמעתיים ולחייבה בהוצאות. תמצית טענות המשיבה 20. באשר לטענות ב"כ המערער בעניינו של אב בית הדין בבית הדין הארצי, עו"ד וואנו, טוען ב"כ המשיבה ,כי מדובר בטענות מופרכות, המופרחות לחלל האוויר. לדבריו אין טענה שעו"ד וואנו ייצג גוף כלשהו נגד המערער. עצם העובדה שהמערער ניהל הליכים נגד סניף בנק הפועלים שאותו מייצג מר וואנו, אין בה כדי להקים טענת פסלות, ומעבר לכך, לא הוצגה כל ראייה שעו"ד וואנו כלל ידע על הליך המתקיים בין המערער לבין בנק הפועלים. ב"כ המשיבה גם שלל את הטענה שעו"ד וואנו עבד בפרקליטות. הוא גם ביקש לדחות את הטענה שאחי אשתו של המערער הוא בעל תפקיד ממסדי ויכול לשבש עניינים לרעתו, משום שטענה זו הועלתה בלי תימוכין, ובלי שמושא הטענה יוכל להגיב. 21. באשר לטענות שהופנו כלפי החלטתו של יו"ר בית הדין הארצי, עו"ד מוזר, הגיב ב"כ המשיבה, כי לאחר שהמערער חזר בו ביום 30.7.09 מעתירתו בבג"צ 4935/09, בהמלצת בית המשפט העליון, "תם הנושא של העברת הדיון למחוז אחר". בהתייחס לטענת המערער שבג"צ קבע בפסק הדין שקיים למערער סעד חלופי במסגרת חוק הלשכה, אמר ב"כ המשיבה כי הוא מוכן לומר ברמת העיקרון שברמת העיקרון יש לבית המשפט המחוזי בירושלים סמכות לבקר את החלטת יו"ר בית הדין המשמעתי בהקשר של העברת הדיון. אולם גם בהנחה שניתן לעשות כן במסגרת הערעור על פסק הדין כולו, הרי שהמערער לא עשה כן במסגרת ערעורו הנוכחי. 22. בהתייחסו לטענות המערער לעניין סירובו של בית הדין המחוזי בחיפה לפסול את עצמו בשל טענות המערער כי קיימים יחסי קרבה מיוחדים בין עו"ד תמי אולמן שייצגה אותו בהליכים הפליליים בבית המשפט המחוזי לבין חברי בית הדין המשמעתי המחוזי, בהיותה משמשת כאב בית דין באחד ממותביו, וכן הטענות לגבי השפעתו של עו"ד עאדל על מותב בית הדין, ציין ב"כ משיבה , כי לא התקיימו באותו עניין הקריטריונים שנקבעו בפסיקה לעניין פסלות מותב של בית הדין המחוזי. זאת באשר נקבע באותה פסיקה של בית המשפט העליון כי על חבר בית הדין המשמעתי לפסול עצמו, רק מקום שבו קיים חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט (על"ע עו"ד יעקב בלום נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד נט(5) 433; ועל"ע 6398/06 עו"ד יעקב טל נ' לשכת עורכי הדין). בנסיבות ענייננו, טוען ב"כ המשיב, לא התקיים אותו חשש למשוא פנים. 23. באשר לטענת המערער, כי בשל העובדה שהוא התייצב לדיון בבית הדין הארצי שנקבע ליום 2.9.09, אך לדיון לא התייצבו חברי המותב וב"כ המשיב, ולפיכך מן הראוי היה לקבל את ערעורו על החלטת בית הדין המחוזי, טען ב"כ המשיב, כי יום קודם לדיון חלה אב בית הדין, עו"ד וואנו, ולכן נתן הוראה לדחות את הדיון. הוא ציין כי ייתכן ואירעה תקלה מזכירותית שבשלה לא קיבל המערער הודעה על ביטול הדיון, והמערער אכן ביקש לקבל על כך החלטה בכתב. אב בית הדין, משהשתחרר מבית החולים ביום 8.9.09 הוציא הודעה על ביטול הדיון, אך המערער לא הסתפק בכך, והגיש ערעור לבית המשפט מחוזי בירושלים (על"ע 7039/09). כב' סגן הנשיאה י' צבן דחה את הערעור ביום 11.11.09, בקבעו, כי אין זכות ערעור לבית המשפט המחוזי על החלטה לדחות את מועד הדיון, ואין אפוא מקום לקבל במסגרתה בקשה לעיכוב ביצוע. עוד נקבע כי הערעור הוגש באיחור וכי הערעור בבית הדין הארצי עתיד להישמע בתוך ימים ספורים. המערער הגיש בקשת ערעור על החלטה זו בבר"ש 9851/09 והבקשה נדחתה. בכך, לטענת ב"כ המשיב, הושם סוף פסוק לטענות המערער בעניין זה. 24. בעניין טענות המערער כי לא דבק במעשיו קלון, טען ב"כ המשיבה, כי לאור הוראות הפסיקה שפירשה את המונח בהקשר לסעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין לא יכול להיות ספק כי דבק במערער שביצע עבירות אלימות קשות כלפי בת זוגו (קללות, איומים, מכות, יריקות, השפלות) פגם מוסרי חמור, ומכאן הקלון הנלווה אל העבירות. 25. לגבי העונש המשמעתי שהוטל על המערער ציין ב"כ המשיבהכי אין הצדקה שבית המשפט המחוזי, בשבתו כערכאת ערעור שניה, ישים עצמו במקום בתי הדין המשמעתיים של הלשכה ויתערב באורך תקופת ההשעיה שנקבעה על ידם. לטענתו, בנסיבות העניין, אין כל סטייה חמורה כלפי מעלה מרף הענישה המקובל והסביר, ולא הוכחה הטענה שנפלה טעות קשה בגזר הדין. לטענתו, המערער לא הפנים את חומרת מעשיו, לא הביע חרטה לגביהם, ורואה עצמו כקרבן בכל הפרשה, זאת על אף המשפט הפלילי ועונש המאסר שהושת עליו, ומכאן שראוי להרחיקו משורות הלשכה לתקופה ארוכה. 26. באשר לטענת המערער כי המעשים הפליליים בהם הורשע נוגעים לחייו הפרטיים, ואין זיקה בינם לבין עבודתו כעורך דין, טוען ב"כ המשיבה ,כי יש לקבל את קביעת בית הדין הארצי, הנסמכת על פסיקת בית המשפט העליון, לפיה אין נפקא מינה אם פעולות המערער נעשו אל מול לקוחותיו ובמהלך עבודתו כעורך דין, או בחייו הפרטיים. 27. ב"כ המשיבה גם מבקש לדחות את טענת המערער לפיה פסק הדין הפלילי נגדו איננו חלוט. זאת משום שהמערער לא הגיש ערעור על פסק הדין במועד, והבקשה להארכת מועד שהוגשה לבית המשפט העליון, בחלוף כשנתיים ממועד מתן גזר הדין, נדחתה. 28. ב"כ המשיבה מוסיף וטוען ,כי בית הדין המשמעתי המחוזי סירב בצדק להתיר למערער להזמין ולהשמיע מטעמו עדים אשר שמם נרשם בכתב האישום המתוקן, בהליך הפלילי, כעדי תביעה. לדבריו מובן מן הבקשה, כי המערער ביקש לחקור אותם עדים נגדית, על מנת "להוכיח" כי המעשים שיוחסו לו בכתב האישום הפלילי, ואשר בהם הודה, לא בוצעו על-ידו. ב"כ הוסיף , כי המערער ציין שלאחר שיחקור בחקירה נגדית את אותם עדים, ובמידת הצורך, הוא יזמין לעדות עוד שורה של שישים עדים נוספים על-מנת להראות שנגרם לו עוול במשפט הפלילי. לדברי ב"כ המשיבה בית הדין המשמעתי, בגדרי דיון בבקשה לפי סעיף 75 לחוק הלשכה, איננו יושב כערכאת ערעור על בית המשפט הפלילי, ואינו מוסמך לשמוע ראיות להפרכת אשמו של הנאשם שהורשע. הדרך היחידה שבה רשאי נאשם להשיג על קביעות עובדתיות שנקבעו בהליך פלילי היא להגיש ערעור על פסק הדין הפלילי, ולכן נהג בית הדין המשמעתי כשורה כשסירב לאפשר לו להעיד את העדים אותם ביקש להשמיע, רק על מנת להפריך את עובדות כתב האישום המתוקן בהן הודה. לאור כל האמור, ביקש ב"כ המשיבה לדחות את הערעור על כל אגפיו. דיון והכרעה הטענות בדבר אי-מינוי מייצג למערער 29. התלבטתי לא מעט בשאלה אם לא נפל פגם מהותי בהחלטות בית הדין המחוזי ובית הארצי, שלא למנות למערער מייצג מטעם הלשכה, מינוי הנסמך על כלל 13 לכללי סדר הדין ואם אין בכך כדי להביא לבטלות החלטת בית הדין המחוזי ופסק דינו של בית הדין הארצי. תחילה, אסקור את בקשות המערער בעניין זה, ואת החלטות בית הדין המחוזי ובית הדין הארצי והנמקותיהם. 30. כבר בתחילת ההליך בבית הדין המשמעתי ביקש המערער כי ימונה לו סניגור מטעם הלשכה וזאת בהסתמך על הוראת סעיף 13 לכללי סדר הדין. כבר בבקשתו הראשונה לדחיית מועד הדיון בבית הדין המחוזי, מיום 12.5.09, ציין המערער כי לעמדתו "הקושי להוכיח את הפרשה בענייני דורשת עורך דין גדול במשקל עורך דין של הפרקליטות והמשטרה, על מנת להוות משקל נגדי ויעלה בידו להוציא את האמת לאור ולשכנע את כבודכם בעוול שנעשה לי, ולכך שאינני אלא קרבן לעלילה הנרקמת נגדי" (סעיף 8 לבקשה). מטעם זה ומשורה של טעמים אחרים שעניינם קשיים אישיים וכלכליים, ביקש המערער את דחיית מועד הדיון, שנקבע ליום 16.6.099, עד לאחר ה-1.8.09. ב"כ המשיבה בתגובתו מיום 15.5.09 לא התייחס לטענת המערער, כי נדרש לו פרק זמן על-מנת לגייס עורך דין מתאים שייצג אותו ורק ציין כי לאור מהותה ואופייה של הבקשה, פרק הזמן שנותר עד לקיום הדיון, למעלה מחודש, מספיק לצורך היערכות המערער לדיון. לאור האמור בתגובה ב"כ המשיבה, דחה בית הדין המחוזי את בקשת המערער. 31. בבקשה נוספת שהגיש המערער ביום 17.5.09, בעקבות דחיית בקשתו הראשונה, ציין המערער כי קיים הסכם בינו לבין עו"ד תמי אולמן, שייצגה אותו בהליך הפלילי, לפיה עו"ד אולמן תייצגו גם בהליך המשמעתי, הנובע מן הייצוג בהליך הפלילי. אולם לדבריו, כשפנה לעו"ד אולמן ,כדי שתייצגו בהליך זה, היא התנצלה וציינה כי עקב העובדה שהיא יושבת כאב"ד בלשכה היא לא תוכל לייצג את המשיב, ולפיכך נטשה אותו "לגורלו המר ללא ייצוג וללא יכולת כלכלית לממן שכ"ט עורך דין". לפיכך ביקש המערער למנות לו עורך דין מנוסה כמייצג בהליכים אלה. לדבריו, לנוכח העובדה שיש לו יריבים משפטיים בעלי ותק רב יותר מזה שלו, ואותם עורכי דין עשויים להשתמש בניסיונם ובקשריהם על מנת ליצור חשש למשוא פנים. מכאן לדעתו, שבדיקה מעמיקה של הנושא על-ידי עורך דין מנוסה, תחייב בקשה להעברת הדיון למחוז אחר, ולו ממראית פני הצדק, והדבר מחייב מינוי עורך דין מנוסה לכך. המערער ציין כי אינו עובד, אין לו הכנסות, הוא חי מתמיכת קרובים ובקושי מתקיים כלכלית ומוראלית, ולכן מתבקש מינוי מייצג מטעם הלשכה. המבקש ציין עוד, כתמיכה בבקשתו לדחיית הדיון , "שמרגע זה ואילך לא אעסוק במקצוע כעורך דין המייצג לקוחות אלא אייצג אך ורק את עצמי אישית בלבד... ובלבד שיתאפשר לי הליך הוגן, בזמן סביר ולא כמחטף". 32. בצירוף לבקשה האמורה הגיש המערער באותו יום בקשה נוספת, למינוי מייצג מטעם הלשכה, שבה חזר על סירובה של עו"ד אולמן לייצגו, על כך שאין לו אפשרות לממן שכ"ט נוסף, בהיותו חי מחובות והלוואות ותמיכה מקרובים. המערער הוסיף כי להליך תוצאות מזעזעות עליו ועל גורלו "ואי אפשר שיישאר ללא מייצג מנוסה בהליך זה". עוד ציין כי הוא נמצא "במצב נפשי, מוראלי ומקצועי קשה עקב האסון שנפל עליו, מרגיש שעומד לקבל התקף לב בכל רגע". ב"כ הקובל, עו"ד אבריאל, בתגובתו לבקשה, ציין "מותיר לשיקול דעת כב' בית הדין". בהחלטה מיום 17.5.09 דחה בית הדין את הבקשה, למינוי מייצג מטעם הלשכה, בכתבו: "לא מצאנו בבקשה בסיס ראייתי מספיק על-מנת שנשתמש בסמכותנו לפי סעיף 13 לכללי לשכת עורכי הדין 'סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים', אנו סבורים כי הדיון בבקשה אינו מסובך ומורכב באופן שימנע מן המבקש לייצג את עצמו או למצוא מישהו שייצג אותו, במיוחד כאשר הדיון קבוע בעוד כחודש ימים". 33. בסופו של יום, ייצג המערער את עצמו בישיבת בית הדין המחוזי מיום 16.6.09, ובסיומה של אותה ישיבה נתנה החלטת בית הדין המטילה על המערער עונש השעיה בפועל של שמונה שנים. 34. בכתב הערעור שהגיש המערער לבית הדין הארצי למשמעת על החלטת בית הדין המחוזי הוא טען, כי לא יהיה הוגן לקיים דיון בערעור מבלי שימונה לו מייצג, וכי גם לא היה הוגן לקיים דיון בבית הדין המשמעתי המחוזי מבלי שמונה לו מייצג: "לאור אופי ההליך, ומגובלות המערער עקב נסיבותיו הטרגיות". המערער טען בכתב הערעור, כי זכאותו למינוי מייצג מטעם הלשכה מעוגנת הן בטעמים כלכליים והן בטעמים מהותיים. מן הפן הכלכלי טען המערער כי הוא היה זכאי למינוי סנגור מטעם הסנגוריה הציבורית במסגרת ההליך הפלילי שהתנהל נגדו. כן הפנה להחלטות בית המשפט העליון במסגרת בג"צ 4935/09 ליתן לו פטור מאגרה לצורך הגשת הבג"צ מטעמו, וכן לאישור מחלקת הרווחה במקום מגוריו, כפר כסרא, וכן הצהרתו שאינו עובד ואין לו הכנסות. 35. מן הפן המהותי טען המערער לחוסר שליטה בשינויי החקיקה והפסיקה הרלבנטיים לניהול ההליך: "העולה בהשפעתו ובחומרתו כדי הליך פלילי", והוסיף כי חוסר יכולתו לנהל את ההליך נובע גם ממעורבותו הרגשית שאינה מאפשרת לו להתמודד עם ההליך כראוי. לפיכך, ביקש המערער מבית הדין הארצי להורות על מינוי מייצג למערער, וכן להורות על בטלות החלטות בית הדין המחוזי, ולהחזרת התיק לבית הדין המחוזי לדיון מחודש כשהמערער מיוצג. 36. בדיון בערעורו שהתקיים לפני בית הדין הארצי ביום 17.11.09, חזר המערער על בקשתו למינוי מייצג. הוא הבהיר, כי כרגע אינו עובד כעורך דין, וכי עד למועד ההשעיה עבד כעורך דין רק כחצי שנה, כך שאין לו ניסיון מתאים שיאפשר לו לייצג את עצמו. ב"כ המשיבה הגיב על הבקשה, בהודיעו כי הוא מסכים לבקשת המערער למנות לו סנגור. בעקבות הודעה זו, נתנו חברי בית הדין את ההחלטה הבאה: "קיבלנו חומר עב כרס מהמערער. אף שידיו רב לו לטעון את טענותיו, נשמע את דבריו בישיבה זו, ואזי נחליט אם יש צורך למנות סנגור נוסף, או שנחליט לגופו של עניין". לאחר שמיעת טענות הצדדים, דחה מותב בית הדין הארצי את התיק לעיון, מבלי שהתייחס בשנית לשאלת מינוי הסנגור. בפסק דינו מיום 9.6.10 , נדחתה, בדיעבד, בקשת המערער למינוי סנגור, במסגרת חוות דעתו של חבר בית הדין, עו"ד טועמה, בהסכמת שאר חברי המותב. הנמקתו של בית הדין לדחיית הבקשה הייתה: "המערער הגיש טיעוניו בכתב, באריכות ובפירוט, תוך התייחסות לכלל הטענות. בנוסף, הגיש לנו טיעונים בכתב ואף העלה טיעונים בעל פה. לאחר ששמענו וקראנו את כל מה שהעלה המערער, הגענו לכלל מסקנה כי אין צורך במינוי סנגור מטעם הלשכה, וכי הטיעונים שהועלו היו רהוטים וסבירים (מבחינת הטיעון) ונטענו בפירוט, ולכן אין צורך במינוי סנגור". 37. כאמור, גם בערעורו על החלטת בית הדין הארצי מלין המערער על כך שלא מונה לו סנגור: "בשים לב לבעיות הרגשיות הקשות של המערער בהליכים אלה, ובמיוחד במערער שלמד משפטים בגיל מבוגר, לא היה לו ניסיון מעולם בהליכים אלה בפרט ובהליכים משפטיים בכלל, ובמיוחד ותוצאות הליכים אלה קשות יותר מהליך פלילי ממש" (סעיף 7 לכתב הערעור). עמדת ב"כ המשיבה בסוגייית הייצוג 38. יצוין, כי בעיקרי הטיעון בכתב שהגיש וגם בטיעונו בעל פה , נמנע ב"כ המשיבה מלהגיב לטענות המערער בעניין מינוי מייצג, ולהגן על החלטות בית הדין המחוזי ובית הדין הארצי באותו עניין, והדבר איננו מפתיע. זאת מאחר שבשלב ההליך בבית הדין המחוזי, השאיר ב"כ המשיבה את העניין לשיקול דעתו של בית הדין, ובשלב הדיון בבית הדין הארצי, תמך במפורש בבקשת המערער למנות לו מייצג מטעם הלשכה. הפגמים בהנמקות בתי הדין למשמעת 39. יצוין, כי הנמקת בית הדין המחוזי שלא למנות למערער מייצג, בוססה על כך שלא הוצגה לו התשתית הנדרשת להצדיק מינוי לפי סעיף 13 לכללי סדר הדין, על אף שבית הדין לא פרש מהי אותה תשתית, וכן נומקה בטענה שאין המדובר בהליך מורכב או מסובך מדי. לעומת זאת, בית הדין הארצי נימק את החלטתו שלא למנות מייצג בבחינה בדיעבד של נימוקי המערער וטיעוניו בכתב ובעל פה, מאחר שהטיעונים שהועלו מפיו היו "רהוטים וסבירים", ונטענו בפירוט. 40. לטעמי, שגו הן בית הדין המחוזי והן בית הדין הארצי בהחלטתם שלא למנות למערער מייצג. הן מן הטעם שהמערער העלה טענה עובדתית שלא נסתרה, בדבר חוסר יכולתו הכלכלית למנות לעצמו מייצג, והן מן הטעם ששתי הערכאות לא התמודדו עם טענת המערער בדבר חוסר ניסיונו המקצועי, וכן בדבר הקושי האישי והרגשי הניכר שהיה לו להציג את עניינו בפני אותן ערכאות בצורה מקצועית, סדורה ומנומקת כנדרש. אנמק טעמיי : הקריטריונים למינוי מייצג מטעם בית הדין 41. סעיף 13 לכללי סדר הדין קובע: "בית הדין הדן בעבירת משמעת, ובית הדין המשמעתי הארצי - בערעור, רשאי למנות לנאשם, לפי בקשתו, סניגור מבין חברי הלשכה לייצגו בפניו... שכרו של הסניגור כפי שייקבע על ידי בית הדין ישולם על ידי הלשכה". 42. הכלל, לפי ניסוחו , הוא כלל מסגרת שאיננו מפרט מהם הקריטריונים הכלכליים והמהותיים, אשר ינחו את בית הדין בבואו להפעיל את שיקול דעתו בסוגיית המינוי. ב"כ המשיב, בטיעונו בפניי, לא הציג כל משנה סדורה בסוגיית אותם קריטריונים, וגם המערער לא עשה כן. יצוין, כי בפסיקת בתי הדין המשמעתיים ישנה התייחסות דלה ביותר לסוגיה, והתייחסות כזו אינה קיימת כלל בפסיקת בית המשפט העליון ובפסיקת בית המשפט המחוזי בירושלים, שבא בנעליו, במסגרת ערעורי לשכת עורכי הדין. 43. התייחסות יחידה לסוגיה מצאתי בהחלטת בית הדין המשמעתי הארצי בבד"א 39/08, מירי טיל, עו"ד נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין במחוז תל אביב והמרכז (לא פורסם) . באותו עניין, עתרה עורכת הדין, המבקשת, למנות לה מייצג מטעם הלשכה בהליכי הערעור. בית הדין הארצי, בדונו בבקשה, ציין, כי בהעדר הנחייה מפורשת במסגרת סעיף 13 לכללי סדר הדין לגבי הקריטריונים הראויים להכרעה: "אנו בדעה שעלינו ללמוד מתוך הסדרים דומים, הקיימים בבתי דין אזרחיים, הן בעניין מינוי עורך דין שייצג אזרח הנזקק לעזרת בתי המשפט והנמצא במצוקה כספית, והן למתדיין המבקש לשחררו מתשלום אגרות בית משפט, ו/או להפקדת עירבון להבטחת הוצאות הצד שכנגד בהליכי ערעור, שבכוונתו להגיש לביהמ"ש לערעורים, שהרי הכללים שם הינם מפורטים יותר בקשר עם הנסיבות שיש להוכיח, ע"מ להפעיל הסדרי סעד אלה". בית הדין הארצי סיכם את הכללים המנחים העולים מהוראות אלה , והמצדיקים מינוי מייצג לנאשם , כך: (1) חוסר יכולת כלכלית של הנאשם לשכור לעצמו שירותי סנגור, גם ללא מינוי. (2) חוסר יכולת של הנאשם לייצג את עצמו. (3) אופי העבירה המיוחסת לנאשם, או שבגינה הוגש הערעור. 44. יצוין, כי גם קריטריונים אלה, מבחינת לשונם, הם עמומים ורחבים ומותירים מרחב משמעותי לשיקול דעתו של בית הדין. מבלי להתיימר ולקבוע קווים מנחים ממצים לסוגיית הפעלת שיקול הדעת בסוגיית מינוי מייצג, דומני, כי הן לאור העובדה שההליך המשמעתי לפי חוק הלשכה, קרוב יותר במהותו להליך פלילי והן לנוכח פוטנציאל הפגיעה הממשי, שעשויה להיות לתוצאת ההליכים המשמעתיים בזכות היסוד של הנאשם לחופש עיסוק, ניתן לשאוב, בעניין זה, השראה פרשנית מפסיקת בית המשפט העליון שהתוותה את אופן הפעלת שיקול הדעת השיפוטי לגבי בקשת נאשם,שלא קיימת בעניינו חובת ייצוג, למנות לו סנגור לפי סעיף 15 לחוק סדר הדין הפלילי. אמות המידה בעניין זה, כפי שגובשו בפסק הדין המנחה בע"פ 134/89, אברג'יל נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4) 203, נותרו על כנן גם לאחר שנחקק חוק הסנגוריה הציבורית בשנת 1995. ראו בג"ץ 6095/98 יורם לוקסנבורג נ' כב' השופטת א' גת ואח' ( מיום 15.11.98 ). לפי אותן אמות מידה , מצווה בית המשפט לשקול, בין היתר,לצד חסרון הכיס של הנאשם שאיננו מאפשר לו לשכור את שירותיו של סניגור, את סוג העבירה בה הואשם הנאשם, את העונש הצפוי לו אם יורשע, את מידת יכולתו לנהל את הגנתו לבדו , וכן כל טענה נוספת שמעלה הנאשם כדי לתמוך בבקשתו כי ימונה לו סנגור, כאשר "המדיניות הנכונה צריכה להיות נוטה למינוי סניגור".בנוסף, ראוי לטעמי לאמץ ,ושוב על דרך ההיקש , כקריטריון נוסף, גם את העיקרון הגלום בהוראת סעיף 18(ב) לחוק הסניגוריה הציבורית לפיו ראוי למנות לנאשם סניגור גם במצבים שבהם בית המשפט, ובענייננו בית הדין, מיוזמתו, סבור שלא ניתן לנהל את ההליך ללא ייצוג, גם אם הנאשם עצמו איננו עומד על כך, בין אם משום אופיו המורכב של ההליך הנדון ובין אם משום שאופן ניהול ההליך על ידי הנאשם,ללא קשר לפשטותו או למורכבותו, מקשה על ניהולו. מן הכלל אל הפרט 45 . בנסיבות ההליכים נשוא הערעור, לא נסתרה, טענת המערער כי בעת הגשת בקשותיו למינוי מייצג, היה נתון במצב של היעדר אמצעים שלא אפשר לו לשכור סניגור מטעמו. בנוסף , התקיים במערער גם צבר של טעמים מהותיים המצדיקים מינוי סניגור: ראשית, המערער קיבל את רישיונו לעריכת דין רק כמחצית השנה בטרם החלו ההליכים בעניינו, הוא לא צבר ניסיון מקצועי של ממש בייצוג בהליכים כלשהם. שנית, אמנם המערער גילה יכולת ניסוח משפטית סבירה בכתב ובעל פה, אולם בחינת תוכנם של טיעוניו מעלה כי הוא התקשה לעתים קרובות לבור את הבר מן התבן ולהבחין בין עיקר ובין טפל. שלישית, המערער הפגין, באופן תדיר לאורך ההליך, מעורבות רגשית עמוקה בהליך, מעבר לרגיל ולמקובל, מעורבות שהתבטאה, בין היתר, בהטחת האשמות לכל עבר ובפיתוח תיאוריות קונספירציה ענפות, שאותן הפנה כלפי כל גורמי הלשכה שהיו מעורבים בהליך נגדו,כלפי מותבי בית הדין המחוזי ובית הדין הארצי ובסופה של דרך גם כלפי בית המשפט. גם נתון זה מצביע על הקושי הסובייקטיבי המיוחד שהיה קיים אצל המערער, בנסיבות ענייננו, לייצג את עצמו בצורה שקולה. רביעית, על אף שהליך לפי סעיף 75 לחוק הלשכה, במובחן מהליך הנפתח בקובלנה לפי סעיף 6 לכללי סדר הדין, אינו מחייב, בדרך כלל, חקירת עדים והתמצאות, לפני ולפנים, בסדרי הדין ובדיני הראיות, הרי שמבחינה תוצאתית מדובר בהליך שנודעות לו, לעתים קרובות, תוצאות עונשיות קשות מבחינתו של עורך הדין הנאשם. לעתים מדובר בתוצאות עונשיות חמורות יותר מן התוצאות הנודעות ,בדרך כלל ,להליכים שעניינם עבירות משמעת "רגילות". חמישית, עצם העובדה שבאי-כוח בבית הדין המחוזי ובבית הדין הארצי לא התנגדו לבקשות המערער למינוי מייצג ובסופו של יום, אף תמכו בהן, חייבה, להשקפתי, את בית הדין, המחוזי ובעקבותיו את הארצי, ליתן טעם מיוחד, מדוע יש להימנע ממינוי מייצג למערער וטעם כזה לא ניתן. 46. ממכלול טעמים אלה סבורני, כי שגה בית הדין המחוזי בכך שלא מינה למערער מייצג וכן שגה בית הדין הארצי בכך שלא קיבל את ערעורו של המערער על אי מינוי מייצג על ידי בית הדין המחוזי וכן בכן שהוא עצמו נמנע מלקבל את בקשת המערער למנות לו מייצג בהליכי הערעור. השאלה המרכזית שיש לשקול כפועל יוצא מקביעות אלה הינה, האם ראוי בנסיבות העניין, לבטל את פסקי הדין של בית הדין הארצי ובית הדין המחוזי, כבקשת המערער, ולהחזיר את עניינו של המערער לבית הדין המחוזי, על מנת שימונה לו מייצג ועניינו יידון מחדש כשהוא מיוצג. נפקותו של אי מינוי מייצג למערער 47. התלבטתי לא מעט בשאלה זו בסוגייה זו. אולם, בסופו של יום, באתי לכלל דעה , כי על אף הפגמים הברורים שנפלו בהחלטות בית הדין המחוזי ובית הדין הארצי שלא למנות מייצג למערער , אין מקום לבטל את הכרעתם לגופו של עניין, רק בשל הפגם האמור .נימוקיי לכך הם אלה: מושכלות יסוד הן, כי לא כל פגם שנפל בהליך פלילי מוביל לביטול פסק הדין אלא רק פגם כזה שגרם לנאשם עיוות דין (ע"פ 123/05 פלוני נ' מדינת ישראל - פסק דין מיום 2.3.06, פסקה 47 לחוות דעתה של כב' השופטת ארבל). כלל זה יפה, כמובן, על דרך ההיקש, גם להליכים משמעתיים לפי חוק הלשכה. לא זו אף זו: תקנה 13(2) לתקנות בתי המשפט (סדרי דין בערעור לבית המשפט העליון לפי חוק לשכת עורכי הדין), תשמ"ט-1988, החלה גם על ערעורי לשכת עורכי הדין בבית משפט זה, קובעת, כי בית המשפט שלערעור רשאי לדחות את הערעור, "אף אם קיבל טענה מן הטענות שנטענו לפניו על ידי המערער, אם בית המשפט סבור כי לא נגרם עיוות דין". זאת בדומה להוראת סעיף 215 לחוק סדר הדין הפלילי[נוסח משולב]. על פי הפסיקה, המבחן שיש להפעילו בהקשר זה הינו, האם "קיים חשש סביר כי הפגיעה בזכויות הנאשם השפיעה על שיקול הדעת השיפוטי, במובן זה שעקב הפגם גדלה הסבירות להרשעת שווא" (ע"פ 866/95 סוסן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 793, 808; דנ"פ 188/94 מדינת ישראל נ' אבוטבול, פ"ד נא(2) 1, 15). בהשאלה לענייננו, בהקשרו של הליך לפי סעיף 75 לחוק הלשכה, יש לבחון האם היעדר הייצוג, לכשעצמו, הוא זה שהוביל לתוצאה שיש בה משום עיוות דין לנאשם . בשאלה זו, כשהיא נבחנת בשלב הערעור, כנאמר בע"פ 816/10 גולד נ' מדינת ישראל (פס"ד מיום 14.3.10) , אין המדובר בהכרעה החלטית, אלא בהערכה יחסית של השלכת אותו פגם על תוצאת ההליך נשוא הערעור, אל מול הערכת משקלן של יתר הטענות שבערעור. 48. דומני, כי בחינה זהירה ומאוזנת של מכלול טענות המערער בערעור שבפניי ותשובות ב"כ המשיבה לאותן טענות, מובילה למסקנה ,כי עיקר השיקולים הצריכים לעניין, אכן נשקלו, בצורה ממצה, ע"י הערכאות קמא , על אף היעדר הייצוג, ועצם היעדר של ייצוג מקצועי למערער לא גרם לו, בעיקרו של דבר, לעיוות דין. זאת על אף שכאמור שיקול הדעת שהפעילו שתי הערכאות המשמעתיות קמא בסוגיית מינוי המייצג ,באופן שבו הופעל, היה לקוי מיסודו ולא כלל איזון ראוי של הרכיבים הראויים להישקל. לפיכך באתי לכלל מסקנה, כי אין זה מן הראוי, חרף אותם פגמים, להורות, רק מטעם זה, על ביטולו של פסק הדין נשוא הערעור ושל החלטת בית הדין המחוזי, שאושרה על ידו. בחינת טענות הפסלות שהעלה המערער 49. המערער מעלה בערעורו שתי טענות פסלות מרכזיות. האחת, מופנית בדיעבד כלפי מותב בית הדין הארצי וליתר דיוק - כלפי אב בית הדין, עו"ד שלום סולי-וואנו. הטענה השנייה מופנית כלפי החלטתו של בית הדין המחוזי שלא לפסול עצמו , חרף טענות המערער בעניין השפעה בלתי הוגנת או זיקה בלתי ראויה שהתקיימה בין חברי המותב לבין עורכת הדין תמי אולמן שייצגה את המערער בהליכים הפליליים,שקדמו להליכים נשוא הערעור שבפניי. 50. בכל הנוגע לטענות המופנות כלפי אב בית הדין , עו"ד וואנו ,הנוגעות למעמדו כמייצג סניף כיכר פאריז בחיפה של בנק הפועלים, כאשר המערער , לטענתו, הגיש כלפי אותו סניף וכלפי פקידה העובדת בו תלונה על זיוף שיק (ראו נספח ע/1), וכן ייצג לקוח בהליך משפטי נגד אותו סניף, הרי לטעמי אין בהן כל ממש. כעולה הצרופות אשר צירף המערער לערעור (נספחים ע/1-ע/9) והמתעדות את אותם הליכים מדובר בהליכים אשר, בהתחשב בעיתויים, היו ידועים או צריכים להיות ידועים למערער לפני הדיון בערעורו בבית הדין הארצי ,שהתקיים ביום 17.11.09. הוא הדין במעמדו של עו"ד ווואנו ביחס לאותו סניף בנק. לפיכך, המועד הנכון להעלאת אותן טענות כלפי עו"ד וואנו,ככל שהיה בהן ממש, היה בפתח הדיון בבית הדין הארצי ולא בשלב הערעור . משלא העלה המערער את אותן טענה במועד, דבר שהיה מאפשר כמובן לעו"ד וואנו להגיב עליהן, כמתחייב, ולהחליט בהן, החמיץ המערער את ההזדמנות להעלאתן והוא מנוע מלעשות כן בשלב הערעור (על"ע 4/88 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו נ' פלוני, פ''ד מג(3) 475). מעבר לכך, גם לגופן של טענות המערער ,לא היה בהן,לכאורה, כדי להקים כלפי עו"ד וואנו, גם אילו הועלו במועד, טענה ממשית של ניגוד עניינים, שיש בה כדי לפוסלו מלשבת בדין בעניינו של המערער (ראו: על"ע 2443/04 הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין נ' בלום, פ''ד נט(5) 433). 51. בכל הנוגע לטענה הנוספת , שהעלה המערער לראשונה בערעורו שבפניי, טענה המתייחסת לאחי אשתו של המערער, אשר לדבריו הנו "בעל תפקיד ממסדי מיוחד וסודי" שמאפשר לו לשבש הליכים משפטיים לרעת המערער, הרי שזו, מעבר לעמימותה ולמוזרותה, איננה טענת פסלות שניתן להפנות כלפי בית הדין, ובוודאי שלא בשלב זה של ההליך, ודינה להידחות על הסף. 52. טענת פסלות נוספת שהופנתה כלפי מותב בית הדין המחוזי נגעה לקשרים שהתקיימו כביכול בין חברי מותב בית הדין לבין עורכת הדין תמי אולמן, אשר ייצגה אותו בהליכים הפליליים ואשר עמה, לטענתו, הסתכסך עמה עובר לדיו בבית הדין המחוזי,לאחר שסירבה לייצגו באותם הליכים.לטענתו, בשל קיומו של אותו סכסוך התקיים חשש ממשי שעו"ד אולמן, מתוקף מעמדה כחברה בבית הדין המשמעתי, ניצלה את קשריה עם חברי ההרכב על מנת להשפיע לרעה על תוצאות ההליך המשמעתי כלפי המערער. הטענה האמורה נדחתה באופן חד-משמעי על ידי הרכב בית הדין המחוזי בשתי החלטות מיום 16.9.09. על פי הנקבע באותן החלטות, עצם קיומו הנטען האפשרי של סכסוך בין המערער לבין עורכת הדין אולמן, הנמנית על חברי בית הדין המשמעתי המחוזי בחיפה, הגם שאיננה נמנית עם חברי המותב שדן בעניינו של המערער, אין בו כדי להביא לפסילת ההרכב. על פי הנמקת ההרכב, "כשם שלא היה עולה על הדעת לפסול הרכב שופטים בבית משפט כלשהו רק בשל העובדה שלאחד הצדדים היתה מחלוקת עם סכסוך עם שופט אחר באותו בית משפט". חברי ההרכב גם דחו על הסף את דרישת המערער, כי יצהירו שקשריהם עם עורכת הדין אולמן אינם יוצרים חשש להשפעה על שיקול דעתם. כנאמר בהחלטתם בעניין זה: "לו סבר מותב זה כי קיימת עילה שעל פיה לא היה באפשרותו לדון בעניינו של בצורה אובייקטיבית, היה פוסל את עצמו מיוזמתו... דרישתו של המשיב (המערער - מ' ה') שהמותב יצהיר הצהרות שתפסנה את דעתו, באשר לאובייקטיביות וחוסר נשוא הפנים של מותב זה, הינה בקשה הגובלת בביזיון בית הדין". 53. סבורני ,כי צדק בית הדין קמא בקובעו כי לא היה יסוד כלשהו לטענת הפסילה של המערער ,הקשורה ביחסיו עם עוה"ד אולמן .המערער לא הניח ולו תשתית מינימאלית לטענה שהתקיים חשש ממשי למשוא פנים כלפיו אצל חברי ההרכב שדן בעניינו, אך בשל העובדה שעורכת הדין אולמן, משמשת כחברה בהרכבים אחרים של בית הדין של מחוז חיפה, גם בהנחה שהמערער אכן הסתכסך עמה. דומה, כי הטענה שהעלה המערער בעניין זה קרובה, מבחינת סיווּגה, לטענת ה"פסלות המוסדית", שנדונה בבש"פ 11637/04 מדינת ישראל נ' זוזיאשווילי, , וכן בבש"א 1947/06 ולדהורן נ' נרקיס ועניינה טענת פסלות גורפת המופנית על ידי בעל דין כלפי כל השופטים בבית משפט מסויים. באותן החלטות נקבע כי, "בעל הדין המבקש את העברת מקום הדיון מטעם זה צריך להניח יסוד מספיק לטענה לפיה כל שופט שישב לדין יהא נגוע בחשש ממשי למשוא פנים. עליו להניח תשתית לקיומו של חשש אובייקטיבי למשוא פנים. לא די בתחושותיו הסובייקטיביות של בעל דין. המדובר בנטל הוכחה כבד שבכבדים, שלא בקלות יורם על ידי בעל דין" (ראו פסקה 11 להחלטת כב' הנשיא ברק בעניין זוזיאשווילי - הדגש לא במקור, מ' ה'). סבורני כי המערער היה רחוק , כרחוק מזרח ממערב , מלהרים את אותו נטל .נוצר הרושם שמדובר בטענה טקטית בעיקרה, שנועדה, מבחינתו, לדחות את הקץ ולעכב את ההליך בעניינו וקשה להאמין שאף המערער עצמו האמין בה. ראייה לכך היא העובדה שהמערער עצמו ביקש בראשית ההליך, כי עו"ד אולמן תייצג אותו גם בהליך המשמעתי, ובהמשך אף ביקש מבית הדין המחוזי להעביר את הדיון למחוז אחר, רק על מנת שיתאפשר לה לייצגו ובהמשך, בחלוף שבוע ימים בלבד,העלה את טענת הפסלות. בהקשר זה נוצר אצלי הרושם ,כי המערער ביקש ,לאמיתו של דבר, לייצר "סכסוך " מדומה עם עורכת הדין אולמן, רק כדי לנסות ולפסול את המותב ולהביא לדחיית הדיון בעניינו . 54. כאמור, פן אחר של אותה טענה הייתה בקשתו של המערער שהופנתה אל יו"ר בית הדין המשמעתי הארצי של הלשכה לפי סעיף 64(ב) לחוק הלשכה להורות על העברת הדיון בעניינו לבית דין משמעתי מחוזי של מחוז אחר. גם בקשה זו נומקה בעיקרה בסכסוך שקיים בינו לבין עורכת הדין אולמן בעניין הסכם הייצוג ביניהם, כאשר בשלב הבקשה הוסיף המערער ל"טענת הסכסוך" טענה לפיה, למעשה, כפתה עליו עו"ד אולמן להגיע להסדר טיעון בהליך הפלילי שבו ייצגה אותו . לטענת הסכסוך הוסיף המערער שלל טענות אחרות ובהן טענות בדבר קרבתה של עו"ד אולמן ליו"ר ועד מחוז חיפה של ועד לשכת עורכי הדין, עורכת הדין בן-ארי, קרבה העשויה לדבריו להשליך על חברי בית הדין. עוד הוסיף טענות לגבי קשריה של יו"ר מחוז חיפה עם עו"ד יוסי אפק, יו"ר המחוז לשעבר, אשר לדברי המערער מתקיים בינו לבין אותו עורך דין הליך משפטי בבג"צ. עוד הוסיף המערער טענות בדבר הקשר בין יו"ר מחוז חיפה לבין עו"ד עאדל עאלי , שלטענתו היה מאמנו לשעבר אך לא שילם לו שכר עבודה ולכן נתבע על ידו. המערער הוסיף והעלה טענות שונות ומשונות לגבי הקרבה הגיאוגראפית שבין משרדו של ב"כ המשיב, עו"ד אבריאל, לבין משרדיהם של עורכי דין אחרים אשר לטענתו "נוצחו" על ידו בפסק דין תקדימי ולפיכך שומרים לו טינה. טענה נוספת שהעלה המערער נגעה ליחסי שכנות שבין ב"כ הקובל לבין עורך דין אחר, המייצג בנק למשכנתאות בתביעה כלפי המערער וכלפי אשתו, ועוד גיבב והוסיף טענות מטענות שונות שכולן נועדו להוכיח את חוסר ההגינות, לטענתו, בקיום ההליך נגדו בבית הדין המחוזי בחיפה. 55. ב"כ המשיבה הגיב על טענת המערער וביקש לדחותה על הסף מן הטעם שלדבריו סעיף 64(ב) לחוק הלשכה המקנה סמכות ליו"ר בית הדין הארצי להורות על העברת הדיון למחוז אחר אינו חל על הליכים שלא החלו בקובלנה. לגופו של עניין טען ב"כ המשיב, כי עצם העובדה ששבוע בלבד קודם לפניית המערער ליו"ר בית הדין הארצי נדחתה בקשתו, שהופנתה לבית הדין המחוזי, להעביר את הדיון למחוז אחר, רק כדי שיוכל להיות מיוצג על ידי עורכת הדין אולמן, מלמדת על חוסר הכנות שבבקשתו. ב"כ המשיבה הוסיף , כי כל יתר הטענות המתייחסות הן לזיקה שבין יושבת ראש המחוז לבין גורמים שונים שלטענת המערער מצויים עמו בקשרי יריבות, והן לגבי הקרבה הגיאוגראפית בין משרדו לבין משרדו של עורך דין המייצג נגד המערער בהליכים אחרים, מלמדת על אופיין ההזוי והדמיוני של טענות המערער. 56. יו"ר בית הדין המשמעתי הארצי, בהחלטתו מיום 31.5.09, דחה את בקשת המערער. אמנם בהחלטתו נקבע כי אין לקבל את הטענה שהוראת סעיף 64(ב) איננה חלה כשמדובר בבקשה המוגשת על ידי קובל על פי סעיף 75 לחוק, אלא רק לגבי הליכים הנפתחים בקובלנה. זאת לאור מהותה של בקשה כזו. אולם, באשר לנימוקי הבקשה לגופם ,קבע יו"ר בית הדין כי כל נימוקיו של המערער הם בגדר השערות וחששות, שלא נמצא להם חיזוק של ממש,שדינם להידחות, ומקובלת עליו לגביהן תשובתו העניינית של הקובל. המערער הגיש עתירה נגד החלטת יו"ר בית הדין המשמעתי בבג"צ 4935/09. בדיון שהתקיים ביום 30.7.09 חזר בו המערער מן העתירה. בית המשפט העליון העיר במסגרת פסק הדין, כי לעותר נתון סעד חלופי, "במסלול של הליכים משמעתיים שלפי חוק לשכת עורכי הדין". במקביל להגשת העתירה, הגיש המערער ערעור על אותה החלטה גם לבית משפט זה בעל"ע 7024/09, ערעור שנדון לפני חברי, כב' השופט מ' סובל. כב' השופט סובל דחה את הערעור על הסף מחוסר סמכות. זאת מן הטעם ,שסעיף 64(ב) לחוק לשכת עורכי הדין אינו מלוּוה בהוראה מפורשת המקנה זכות ערעור עצמאית על החלטת יו"ר בית הדין הארצי לבית המשפט המחוזי בירושלים. זאת בניגוד להוראות דין אחרות המקנות זכות ערעור על הליכי ביניים אחרים של בית הדין המשמעתי הארצי לבית המשפט המחוזי . יצוין, כי כב' השופט סובל לא הביע עמדה מפורשת בשאלה האם ניתן לערער על החלטת יו"ר בית הדין הארצי במסגרת ערעור על פסק דינו של בית הדין הארצי בהליך העיקרי , שבגדרו ניתנה החלטת יו"ר בית הדין הארצי. הסוגייה האמורה איננה נקייה מספקות. אולם לאור העובדה שבג"צ הביע דעתו כי קיים למערער סעד חלופי, לתקוף ערעורית החלטה כאמור, במסגרת ההליכים המשמעתיים שלפי חוק לשכת עורכי הדין, ומאחר שמקובלת עליי דעתו של כב' השופט סובל, כי לא קיימת סמכות ערעור עצמאית ונפרדת על אותה החלטה, מכוח סעיף 71 לחוק לשכת עורכי הדין, הרי שבדרך האלימינציה, האופן היחיד שבו ניתן לתקוף ,ערעורית, החלטה של יו"ר בית הדין הארצי מכוח סעיף 64(ב), הינה במסגרת ערעור על פסק דינו של בית הדין הארצי, שבגדרו התקיים אותו הליך ביניים. 57. לגופם של דברים, סבורני כי לא נפל כל פגם בהחלטתו של יו"ר בית הדין המשמעתי הארצי. סמכותו של יו"ר בית הדין הארצי לפי סעיף 64 לחוק הלשכה היא מקבילתה בדין המשמעתי של סמכות נשיא בית המשפט העליון לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] , להעביר עניין שהובא בפני בית משפט מחוזי או בית משפט שלום ממחוז שיפוטי אחד למשנהו. אחד הטעמים להפעלתה של סמכות כזאת, אף כי החריג שבהם, הנו קיומה של "פסלות מוסדית" של כל שופטי אותו בית משפט -ובענייננו כל חברי בית הדין המשמעתי במחוז פלוני- לדון באותו עניין. זאת באשר מתקיימת טענת פסלות מהותית כלפי כל אחד מאותם שופטים או שמראית פני הצדק מחייבת להעביר את העניין למחוז שיפוטי אחרי משום החשש שכל אחד משופטי אותו בית משפט לא יוכל לדון בו באופן נטול פניות. אמות המידה להפעלת הסמכות בהקשר זה נותחו בבש"פ 11637/04 ובבש"א 1947/06 הנ"ל שאוזכרו בפסקה 53 לעיל. מקובל עליי לחלוטין שהמערער בענייננו אף לא היה קרוב להרמת אותו נטל "כבד שבכבדים" המוטל עליו כדי להוכיח את אותה טענה ,מעבר לגיבוב של טענות קונספירציה בלתי מבוססות , ולפיכך בדין דחה אותה יו"ר בית הדין הארצי. הטענות הדיוניות הנוספות 58. המערער תוקף גם שתי החלטות דיוניות נוספות של בית הדין המחוזי שאושרו בידי בית הדין הארצי: הראשונה, ההחלטה שלא לאפשר לו להזמין עדים מטעמו ,על מנת לעמוד על "נסיבות ביצוע העבירות " והשניה , היעדר הסבר לביטולו של הדיון מיום 2.9.09 בבית הדין הארצי ודחייתו ליום 17.11.09. באשר לעניין הראשון, מקובלת עלי עמדתו של בית הדין המחוזי, כי הליך לפי סעיך 75 איננו הזדמנות "לדיון נוסף" בהליך הפלילי שהפך לחלוט. לא זו אף זו, אינני מקבל את האבחנה שמבקש המערער לערוך בין עצם ההרשעה בהליך הפלילי לבין "נסיבות ביצוע העבירה", שאותן ניתן ,לטענתו, להוכיח במסגרת הדיון בבית הדין למשמעתי ולטעון כי הן מבססות "היעדר קלון". ניתוח הקלון שקובע בית הדין מבוסס אך ורק על העובדות שנקבעו בפסק הדין המרשיע עליו מבוססת בקשת הקובל. נסיבות ביצוע העבירה הן חלק מאותן עובדות. ניסיון לזמן מחדש את עדי התביעה וההגנה על מנת שיעידו מחדש על נסיבות האירוע, ככפי שניסה המערער לעשות , משמעו עריכה מחודשת של ההליך הפלילי שהפך לחלוט והוא מרוקן למעשה מתוכן,את הוראת סעיף 75 ,הסומכת את קביעת הקלון על פסק דינו המרשיע של בית המשפט .פרשנות זו של המערער יש לדחות.באשר לביטול הדיון מיום 2.9.09 העניין מוצה והוסבר בהליכים בעל"ע 7039/09 ובבר"ש 5891/10, ראו פסקה 18 לעיל, ואין מקום להתייחסות נוספת בעניין . הטענות בערעור לגופו קיומו של קלון 59. בפי המערער, בהקשר זה, שתי טענות מרכזיות. האחת - שלא ניתן לקבוע כי המעשים הפליליים בהם הורשע יש עמם קלון, וזאת משום שבנסיבות שבהן בוצעו אין משום קלון. הטענה השנייה הינה, שעונש ההשעיה שנגזר עליו איננו מידתי, והוא שרירותי, קיצוני ולא הגיוני. באשר לסוגיית הקלון מעלה המערער טענה נוספת והיא העובדה שעיקר המעשים בהם הורשע אירעו עוד בטרם הוסמך לכהן כעורך דין ולכן אין הוראת סעיף 75 חלה עליהם. 60. באשר לסוגיית הקלון, לא מצאתי כי יש להתערב בהנמקתו המפורטת של בית הדין הארצי. על פי העובדות בהן הורשע המערער ואשר שימשו בסיס לבקשה להטיל עליו אמצעי משמעת מכוח סעיף 75 מדובר בשורה של מקרים של תקיפה פיזית וגם באמצעות חפצים שונים של אשתו, וכן של השפלות, יריקות, שפיכת מים קרים וחמים וכן אילוצה של אשתו לשהות בלילה קר מחוץ לבית. כפי שנקבע בעל"ע 3467/00 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב נ' עו"ד מיכאל צלטנר, פ"ד נו(2) 894, 900 "המייחד עבירות שיש עמן קלון מעבירות רגילות הוא הדופי המוסרי הנלווה אליהן. מושג הקלון ניזון מתפיסות ערכיות ומאמות מידה מוסריות הרווחות בחברה". אין ספק בעיניי כי עבירות של אלימות במשפחה, בוודאי עבירות הכרוכות באלימות פיזית כלפי בן או בת הזוג , הן עבירות אשר מבחינת הדין המשמעתי החל על עורכי הדין, דבק בהן קלון. על פי פסיקת בית המשפט העליון, אשר צוטטה גם על ידי המערער "בנסיבות חריגות ויוצאות דופן בלבד, ניתן יהיה לקבוע, כי הפעלת אלימות על ידי עורך דין אין עמה קלון" (על"ע 11744/04 עו"ד מאיר זיו נ' לשכת עורכי הדין) . באותו עניין תקף עורך דין באירוע חד פעמי את שכנתו על רקע ויכוח על מקום חנייה, ונקבע שיש במעשיו קלון, ואילו בענייננו מדובר במסכת ממושכת של מעשי תקיפה והתעללות חמורים של המערער כלפי בת זוגו, מעשים שבהם, בחינת קל וחומר, דבק פסול מוסרי חמור העולה כדי קלון. 61. הפסיקה המשמעתית בעניינם של עורכי דין, זנחה זה מכבר את ההבחנה בין מעשים פליליים הנעשים על ידי עורך דין במסגרת עיסוקו במקצוע, לבין מעשים המבוצעים במסגרת חייו הפרטיים והאישיים. אותה פסיקה קבעה כי גם מעשים מן הסוג האחרון אינם הולמים את מקצוע עריכת הדין ומהווים פגיעה בכבודו. מעשים כאלה גם מערערים את האמון שרוחש הציבור לעוסקים במקצוע עריכת הדין, כמי שאמונים על כיבוד החוק ועל קיומו (ראו: על"ע 8/81 לשכת עורכי הדין נגד פלוני, פ"ד לו(1) 756, 761; על"ע 1734/00 לשכת עורכי הדין נ' עו"ד יורם שפטל) . לפיכך יש לדחות בשתי ידיים את טענתו המופרכת של המערער, כי עצם ביצועם של המעשים בד' אמותיו הפרטיות ובמסגרת התא המשפחתי - יש בו כדי ליטול את העוקץ מהקלון שדבק בהם וענישתם המשמעתית מהווה אף פגיעה בפרטיותו . 62. מאותו טעם יש גם לדחות את טענת המערער כי ראוי להתחשב בעובדה שחלק מן המעשים בהם הורשע אירעו עובר לכניסתו בשערי המקצוע. ראשית - חלק לא מבוטל מן העבירות בוצע גם לאחר מועד זה, שעה שהמערער כבר נשא בתואר "עורך דין". שנית - המחוקק עצמו איננו מבחין בסעיף 75, לצורך נקיטת הליכים נגד עורך דין שהורשע בדין, בין מעשים שבוצעו לפני שקיבל את רישיון עריכת הדין לבין מעשים שבוצעו לאחריו. הדגש הינו על עצם הרשעתו של עורך דין בעבירה פלילית ועל הכתם המוסרי הנגזר ממנה ולא על עיתוי ביצועה של אותה עבירה, שכן אין המדובר בענישה נוספת על עצם המעשה, אלא על אמצעי שנועד להגן על כבודו ותדמיתו של מקצוע עריכת הדין . חילוקי הדעות לגבי מידת העונש 63. כאמור, הדיינים בבית הדין הארצי היו תמימי דעים לגבי הקלון שדבק במעשיו של המערער והמחלוקת שהתגלעה ביניהם נגעה רק למידת העונש המשמעתי שראוי להטיל עליו. הטענה המרכזית שעלתה בעניין זה נגעה לפסק הדין בעניינו של עו"ד ויסאם קאסם בתיק בד"ם 82/07 של בית הדין המשמעתי במחוז חיפה מיום 30/12/07 ומשמעותו לגבי העונש שנגזר לגבי המערער בענייננו . אותו פסק דין הוצג ,לראשונה, ע"י המערער בהליך הערעור כראיה לחריגה מעקרון אחידות הענישה. באותו עניין הורשע עו"ד קאסם בבית משפט השלום בחיפה במספר מעשי אלימות כנגד אשתו (עשרה מעשי אלימות שאירעו בין השנים 2000-2003, בעבירות של פציעה בנסיבות מחמירות, תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, ואיומים) ונדון לשמונה חודשי מאסר בפועל. בעניינו של עו"ד קאסם ,הגיעו הצדדים בבית הדין המחוזי להסדר טיעון שגדרו הוטל עליו בהסכמה, במסגרת הליך לפי סעיף 75 , השעיה לתקופה של שנה וחצי בלבד. בית הדין המחוזי קבע באותו עניין, כי העונש המוסכם "אינו חורג ממתחם הסבירות ויש בו כדי לשקף את האיזונים הנדרשים בגין חומרת מעשיו של המשיב לבין עברו הנקי ונסיבותיו האישיות". בית הדין הוסיף שם, כי "יכול שאלמלא הצדדים הגיעו להסדר טיעון היינו מחמירים יותר בענישה, אך נאמנים לכלל שבדרך כלל יקבל בית הדין הסדר טיעון, אלא -אם-כן מדובר בהסדר בלתי סביר שאינו הולם את תקנת הציבור, והסדר זה אינו כזה". לאור הפער הניכר בין עונש ההשעיה הקצר שנגזר על עו"ד קסאם בבד"מ 82/07 לבין העונש הממושך שנגזר על המערער דנן , סבר חבר בית הדין הארצי , עו"ד טועמה עודה, בדעת מיעוט, כי "אם עונש של שנה וחצי הנו עונש סביר וניתן לקבלו, הרי מאליו ברור כי עונש של השעיה לתקופה של תשע שנים (צ"ל שמונה שנים, מ' ה') ה"נו מחמיר יתר על המידה, במיוחד לגבי עורך דין שאין לו עבר משמעתי, והעבירות נעברו בתקופה בה לא היה בכלל עורך דין (לעומת המקרה של עו"ד קאסם שכל העבירות נעברו בזמן היותו עורך דין)". 64. עו"ד עודה הוסיף כי העונש שהושת במקרים דומים חמורים של אלימות במשפחה נע בסביבות חמש שנות השעיה. (לדוגמא, על"ע 8283/99 בעניין עו"ד חולודנקו) ולפיכך ,לגישתו, העונש שהושת על המערער שהוא נעדר עבר פלילי חמור ביותר וחורג מהעונש הראוי.לפיכך הציע להעמיד את עונשו של המערער על חמש שנות השעיה בפועל ,חלף שמונה שנים שגזר עליו בית הדין המחוזי. 65. לעומתו, סבר אב בית הדין, עו"ד וואנו, שהצטרף אליו ללא הנמקה מפורטת חבר בית הדין, עו"ד גושן, כי "איני יודע מה היו השיקולים שהביאו לעסקת הטיעון במקרה של עו"ד ויסאם קאסם, אבל אין לי ספק שצדק גם צדק בית הדין קמא, שעה שהשית על המערער את העונש שהושת". עו"ד וואנו הוסיף כי במקרה דנן אין מדובר במעידה חד פעמית של המערער, אלא פרושה בפנינו מסכת התעמרויות אלימה, קשה וסדרתית של המערער ברעייתו, ולפיכך אין מקום להתערב בהחלטת בית הדין המחוזי. ההכרעה בסוגיית העונש 66. אכן, מקובל עליי כי, ברגיל, הן בהליך פלילי, והן בהליך משמעתי, עונשים שהם תולדה של הסדרי טיעון אינם יכולים , במסגרת הליכי ערעור, לשמש כראייה בעלת משקל לצורך תמיכה בטענה של חריגה מעקרון אחידות הענישה. זאת משום שבדרך כלל אין לדעת מהו מכלול השיקולים שעמד ביסוד הסכמת התביעה במסגרת ההסדר , לעניין העונש . לעתים קרובות , מדובר בשיקולים ראייתיים הקשורים בקושי להוכיח את קיומה של העבירה בגינה נגזר העונש ולכן אין אפשרות לערוך השוואה חד ערכית בין עמדת המאשימה - בענייננו הקובל בהליכים המשמעתיים- לעניין העונש במסגרת הסדר טיעון, לבין עמדתה במסגרת טיעון פתוח. שונים פני הדברים כשמדובר בהליך לפי סעיף 75 לחוק הלשכה , שבו הבסיס העובדתי-ראייתי הינו הרשעה פלילית חלוטה של בית משפט, שלגבי עובדותיה לא יכולה להיות מחלוקת. 67 . לפיכך , כאשר מוצגת על ידי הקובל בתיק אחד עמדה עונשית מחמירה כלפי עורך דין פלוני שהורשע בפלילים ולעומתה ,מוצגת על ידו בהליך אחר, באותו מחוז שיפוטי, עמדה עונשית מקילה ומוסכמת , כלפי עו"ד אלמוני שאף הוא הורשע בתיק פלילי המתאפיין בנסיבות דומות , המאומצת ע"י בית הדין ,מבלי שמוצגים לכך טעמים מבחינים כבדי משקל, עלולה להיווצר, הן אצל הנאשם הספציפי הטוען לאפליה, הן בקרב ציבור עורכי הדין והן בקרב הציבור הרחב, תחושה ש "הפער בין העונשים הוא כה גדול, שכל אדם סביר ירגיש בהם 'אי צדק צורב' ((a burning sense of grievance ". (ראו: ע"פ 10998/08 מחמוד גלאיטה נ' מדינת ישראל, , בעקבות הנאמר בע"פ 348/77 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ב(1)517, 521, בציטוט מדברי הלורד וידג'רי בפסק הדין R.v. Dickinson Cr. L.R. (1977) 303). תחושה כזו חותרת תחת כלל אחידות הענישה, הנגזר מעקרון שוויון הכול בפני החוק ועלולה לפגוע באימון הציבור בהליכי השפיטה והענישה . מטעם זה,קיומו של פער חריג ובלתי מוסבר בין עונשיהם של עבריינים שעברו עבירות דומות , עשוי להצדיק הקלה בעונש המחמיר. 68. ב"כ הקובל בבית הדין הארצי ניסה להצדיק את האבחנה בין עניינו של עו"ד קאסם לבין עניינו של המערער במספר טעמים.העיקרי שבהם הינו הטענה שעו"ד קאסם הפנים את הפסול שבמעשיו,שיתף פעולה עם ההליך הטיפולי וזכה להערכה חיובית מצד שירות המבחן שאף המליץ על הימנעות משליחתו למאסר בפועל ולכן ראוי היה לנקוט כלפיו בגישת "בית הלל" .זאת, בניגוד בולט לגישתו המכחישה והמתריסה של המערער ,שלמעשה לא הביע עד היום חרטה אמיתית על מעשיו וחלף זאת ,מטיל את האחריות למעשיו על ציבור הנשים בכלל ועל אשתו בפרט, גישה מצדיקה החמרה עמו ,גם במישור המשמעתי .כמן כן נטען כי שעה שעו"ד קאסם היה, טרם הרשעתו, בעל וותק של שלוש עשרה שנה במקצוע ועברו עד אז היה נקי ,הרי וותקו המקצועי של המערער, עובר להרשעתו, עמד על ששה חודשים בלבד. עוד נטען ,כי העובדה שכתב האישום נגד המערער הוגש לבית המשפט המחוזי שעה שעניינו של עו"ד קאסם נדון בבית משפט השלום מצביעה על החומרה היתירה הנודעת למעשי המערער.עוד טען ב"כ הקובל כי גם אם נפל פגם בהסדר הטיעון המקל שנעשה עם עו"ד קאסם ,אין הדבר צריך לפעול לטובת המערער ואין לתקן טעות באמצעות טעות נוספת. יצויין כי ב"כ המשיבה בטיעונו לפניי, כלל לא התייחס לסוגיה האמורה והסתפק בטענה שאין להתערב במסקנתה הסופית של דעת הרוב הדין הארצי . 69 . אכן מקובל עליי, כי קיימים הבדלים מסוימים בין עניינו של המערער לבין עניינו של עו"ד קאסם ,במיוחד במישור החרטה וההפנמה, כמפורט ע"י ב"כ הקובל, המצדיקים הבחנה מסוימת בענישה בין שניהם, אף כי מתקשה אני להבין את טענת ב"כ הקובל לפיה הוותק המקצועי הקצר של המערער, טרם הרשעתו,לעומת הוותק הממושך של עו"ד קסאם, אמור לשקול דווקא כנימוק לחומרה לחובת המערער ,שעה שאין המדובר בעבירות משמעת הקשורות בתפקודם המקצועי של השניים כעורכי דין . על אף ההבדלים האמורים , ראוי לזכור ולהזכיר שגם עו"ד קאסם, בדומה למערער ,הורשע במסכת התעללות קשה באשתו שנמשכה כשש שנים ובמהלכה נהג להכותה,גם בתקופת הריונה, באמצעות ידיו ורגליו וכן באמצעות חפצים שונים וגרם לה חבלות של ממש .לפיכך, ברי שאותם הבדלים אינם יכולים להצדיק פער כה משמעותי של שש וחצי שנים בין תקופת ההשעיה שנגזרה על המערער, לביו זו שנגזרה על עו"ד קאסם. פער כה ניכר יש בו כדי ליצור את אותה תחושת " אי צדק צורב" , החותרת תחת עקרונות אחידות הענישה ושוויון הכול בפני החוק.לפיכך, צודקת בעיניי דעת המיעוט בבית הדין הארצי הגורסת כי הפער האמור מחייב את התערבותה של ערכאת הערעור ע"י מיתון מסוים בחומרת העונש המקורי שנגזר על המערער, תוך קביעת עונש חדש שיהיה במסגרת מתחם הענישה הראוי, בהתחשב בחומרת הרשעתו של המערער. 70. בניגוד לדעת המיעוט , דעת הרוב בבית הדין הארצי מתעלמת כליל ובאופן תמוה מהנימוקים שמנה ב"כ הקובל להצדקת ההסדר המקל עם עו"ד קסאם וכלל אינה מתמודדת עם הטענות בדבר הפגיעה בעקרון אחידות הענישה. קביעתה, "שאין לדעת מה היו השיקולים להביאו לעסקת טיעון במקרה עו"ד ויסאם קסם" , מנותקת מהטיעון העובדתי שהובא בפני בית הדין ומעוררת קושי להתייחס אליה ברצינות . 71. בנוסף לכך, מתעלמת דעת הרוב מהאיזכורים שהובאו בדעת המיעוט של פסיקת בית הדין הארצי לגבי ענישת עורכי דין שהורשעו בעבירות אלימות במשפחה - בד"מ 86/99 ובד"מ 69/99 . במקרה הראשון, דובר בעורך דין שהורשע בשלושה תיקים נפרדים בסדרה של עבירות תקיפה ואיומים כלפי אמו וכלפי אשתו ,כולל איומים ברצח, וכן במעשה מגונה כלפי אשתו ונגזרו עליו חמש שנות השעיה בפועל. במקרה השני נגזר על עורך דין שהורשע בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש והיזק בזדון שלושה חודשי השעיה בפועל. דעת המיעוט ראתה גם בהחלטות אלה משום התווית דרך לגבי הרף העונשי הראוי.דעת הרוב הסתפקה באמירה שמעשי המערער לא היו בגדר מעידה חד פעמית ולכן אין להשוותם לענישה בתיקים אחרים, אולם היא התעלמה מכך שגם בבד"מ 86/99 הורשע עורך הדין בסדרה של מעשים אלימים ולא במקרה אחד. 72 . בנקודה זו , ביקש ב"כ הקובל בבית הדין הארצי להפנות את בית הדין ,כתמיכה לעמדתו, לנאמר בעל"ע 8283/99 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א נ' פלוני (מיום 5/8/01) .באותה פרשה הורשע עורך הדין בשש עבירות של איומים ,בשתי עבירות של תקיפה ובעבירה של מעשה מגונה.בית הדין המחוזי החליט להעמיד את עונשו על חמש שנות השעיה בפועל ,אולם בית הדין הארצי קיבל את ערעורו והעמיד את ההשעיה על שלוש שנות השעיה בפועל . בית המשפט העליון אליו ערער הוועד המחוזי, קיבל את הערעור והעמיד את תקופת ההשעיה על חמש שנים ,בציינו כי "לא מן הנמנע שאילו ישבנו כערכאה ראשונה היינו מטילים על המשיב אמצעי השעיה לתקופה ארוכה יותר" .כיוון שלשיטת ב"כ הקובל העבירות בהן הורשע המערער חמורות מאלה שנדונו בעניין פלוני,יש באמירתו זו בית המשפט העליון משום הנחיה לערכאות המשמעתיות להטיל תקופות השעיה ארוכות יותר על עורכי דין שהורשעו בעבירות מן הסוג ובהיקף שבו הורשע המערער. יצויין, כי אותו פסק דין לא אוזכר לא ע"י דעת הרוב ולא ע"י דעת המיעוט כבסיס להחלטתם .אולם, דעתי היא שגם אם הוא מתווה דרך להחמרה בענישה מעבר לחמש שנות השעייה , בנסיבות מתאימות , לא מקרהו של המערער הוא המתאים לכך. זאת,כמוסבר לעיל, בשל תחושת אי הנוחות שמעורר הפער בין עונשו של המערער לבין זה שהוטל, בהסכמה, על עו"ד קאסם , תחושה שהסברי ב"כ הקובל בבית הדין הארצי לא היה בהם כדי להפיגה וב"כ המשיבה לפניי כלל לא ניסה להתמודד עמה . 73. בנסיבות אלה, סבורני כי הפיתרון שאותו הציעה דעת המיעוט בבית הדין הארצי, שכלל מיתון בעונש שהוטל על המשיבה ע"י בית הדין המחוזי ,בשל החריגה מכלל אחידות הענישה שיצרה ההשוואה למקרהו של עו"ד קאסם וקביעת עונש חדש למערער במסגרת מתחם הענישה הראוי, בהתחשב בחומרת מעשיו, הוא הפיתרון הראוי שאותו יש לאמץ. 74. לפיכך מתקבל הערעור בחלקו במובן זה שחלף תקופת ההשעיה בפועל של שמונה שנים שנגזרה עליו ,ירצה המערער תקופת השעייה של חמש שנים מיום 15/7/09 . 75. בנסיבות אלה אני מבטל גם את ההוצאות בסך 5,000 ₪ שהוטלו על המערער. עם זאת ועל אף קבלתו החלקית של הערעור אינני פוסק לזכותו הוצאות וזאת בשל התנהלותו הבוטה והבלתי ראויה בהלכי הערעור. השעיה מלשכת עורכי הדיןלשכת עורכי הדין (משמעת)ערעורהשעיהעורך דין