קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על זיכוי מחמת הספק: 1. בפניי ערעור על הכרעת הדין של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כבוד השופט מ' כדורי), בת"ד 2295/09, מיום 26.1.11, בה זוכה המשיב מחמת הספק מהעבירות שיוחסו לו. המדובר באירוע שהתרחש ביום 10.1.08, בעת שהמשיב נהג ברכב מסוג מאזדה, בכביש 443 מירושלים לכיוון מודיעין. בסמוך לתחנת הדלק דור, סטה המשיב מנתיבו שמאלה, התנגש במעקה הבטיחות, הסתחרר בכביש, סטה לימין, סטה שוב שמאלה, שבר מעקה בטון, שב וסטה ימינה ונעצר בשוליים הימניים. בגין המתואר, הואשם המשיב בעבירות של גרימת נזק לרכוש או אדם, רשלנות, סטייה מנתיב, חבלה של ממש ונסיעה במהירות שאינה מתאימה לתנאי הדרך. 2. בהליך שהתקיים בפני בית משפט קמא, לא חלק המשיב על כך שהוא סטה מנתיב נסיעתו. הוא הסכים, כי במצב דברים זה, הנטל עבר אל שכמו, להוכיח, כי סטייתו מנתיב הנסיעה לא נבעה מנהיגה רשלנית במהירות שאינה מתאימה לתנאי הדרך, אלא מסיבה אחרת - לטענתו, עקב תקר בגלגל האחורי ימני של הרכב. בעדותו בפני בית משפט קמא, שלל בוחן התנועה, שהעיד מטעם התביעה, את האפשרות שיצא אויר מהגלגל בשל תקר, בציינו, כי לא נמצאו במקום התאונה סימנים התומכים בסברה זו. כן, העיד, כי בדק את הרכב והוא בטוח בכך, שהאוויר יצא מהגלגל כתוצאה מדחיפה של הצמיג. הבוחן אישר, כי הוא לא פירק את הגלגל, לא בדק האם נגרם נזק בדופן הפנימי שלו ולא בדק את הגלגל בהתאם לנוהל המשטרתי הקיים בעניין זה. בהכרעת דינו, קבע בית משפט קמא, כי מאחר שהרכב היה שייך לחברת השכרה ושוחרר על ידי הבוחן לאחר הבדיקה החיצונית שנערכה לו, שלא לידיו של המשיב, לא התאפשר למשיב לשלול את סברתו של הבוחן ולהוכיח את טענתו בדבר ליקוי בצמיג. במצב דברים זה, כך קבע, אין בהיעדר ראיות מטעם המשיב כדי לשמש לחובתו, ובנסיבות אלה, לא די באינדיקציות שהועלו על ידי הבוחן כדי להוכיח מעבר לכל ספק סביר, כי לא היה ליקוי בגלגל הרכב. לפיכך, החליט בית משפט קמא לזכות את המשיב מחמת הספק. הטענות בערעור 3. המערערת טוענת, כי שגה בית משפט קמא בכך שלא הרשיע את המשיב. להשקפתה, מהראיות שהובאו בפני בית משפט קמא "לא נותר ספק", כי לא תקר או פיצוץ בגלגל גרמו לאיבוד השליטה ברכב המשיב, אלא נהיגה רשלנית, לא זהירה ובמהירות שאינה מתאימה לתנאי הדרך (ס' 13 לערעור). המערערת טענה, כי המשיב לא הצליח לסתור את מסקנותיו של בוחן התנועה, שבדיקתו היסודית במקום התאונה מצאה, כי האשם הוא בנהג ולא ברכב או בגורם אחר, והפנתה לכך שהמשיב אף הודה בפני בית המשפט, כי "אין לי הסבר איך קרתה התאונה, ממש לא" (ע' 9 ש' 6). כן טענה המערערת, כי שגה בית משפט קמא בקביעתו שלא התאפשר למשיב לשלול את סברתו של הבוחן ולהוכיח את טענתו בדבר ליקוי בצמיג, שכן המשיב יכול היה לפנות לחברת ההשכרה או למערערת בבקשה לבחון את הרכב, אך הוא בחר שלא לעשות כן (ומה גם שהמשיב לא טען כי נעשו ברכב שינויים או תיקונים מרגע התאונה ועד לבדיקה שנעשתה לאחר חקירתו במשטרה). נוסף על כך, לטענת המערערת, שגה בית משפט קמא בהתעלמו מהאישום של נהיגה במהירות בלתי סבירה שיוחסה למשיב, זאת גם בשים לב לכך, שהמשיב לא טען דבר לגבי ממצאי הבוחן בעניין נהיגתו במהירות בלתי סבירה עובר לתאונה. בהקשר זה הוסיפה המערערת וטענה, כי גם אם היה ספק בעניין מצב גלגלי הרכב, הרי שדי בכך שהתאונה נגרמה בשל מהירותו הבלתי סבירה של המשיב בכניסה לעקומה, כדי להרשיעו ברשלנות שהובילה לתאונה. לבסוף, טענה ב"כ המערערת, כי לא מדובר בממצאי מהימנות, אלא בניתוח של ממצאים עובדתיים ולכן המקרה שלפנינו אינו מסוג המקרים בהם נמנע בית המשפט שלערעור מלהתערב במסקנותיו של בית משפט קמא. 4. ב"כ המשיב, מצידו, טען, כי הזיכוי לא נבע רק מן העובדה שלא התאפשר למשיב לבדוק את הרכב, אלא גם בשל מחדלו של בוחן התנועה, שלא בדק את הרכב על פי הנוהל המשטרתי העוסק בסיטואציה של סטייה מנתיב, לא פירק את הגלגל ובדק האם נגרם נזק בדופן הפנימי שלו, ולא שלח את הגלגל לבדיקה אצל המומחה לצמיגים, ד"ר איתמר שרון. כן הוסיף, כי כשמשחררים את הרכב בחזרה לחברת ההשכרה, המשיב "יוצא מהתמונה" ואין באפשרותו לקחת בעצמו את הגלגל לבדיקה מחברת ההשכרה, אלא רק המשטרה יכולה היתה להורות על כך. דיון 5. כאמור, בהכרעת דינו, קבע בית משפט קמא: "אמנם, היה מקום לסברה כי די בהעדר ממצאים בזירת התאונה ובבדיקה החיצונית שנערכה על ידי הבוחן כדי לשלול במידה מספקת את האפשרות בדבר ליקוי בגלגל, ולהעביר לנאשם פעם נוספת את הנטל המשני להראות כי ליקוי כזה לא היה קיים. אולם, הדבר לא התאפשר לנאשם, שכן הרכב אינו שייך לנאשם אלא לחברת השכרה, והוא שוחרר על ידי הבוחן לאחר הבדיקה החיצונית שנערכה לו, שלא לידיו של הנאשם". משכך, קבע בית משפט קמא, כי אין בהיעדר ראיות מטעם המשיב כדי לשמש לחובתו ו"בנסיבות אלו אין די באינדיקציות שהעלו על ידי הבוחן כדי להוכיח מעבר לכל ספק סביר כי לא היה ליקוי בגלגל הרכב" ויש לזכות את המשיב מחמת הספק (הדגשות שלי - א' כ'). עולה, כי, למעשה, בית משפט קמא כלל לא מצא את הליקויים השונים שנפלו בבדיקת הבוחן כליקויים שיש בכוחם לעורר ספק סביר במשקל של יתר הממצאים של הבוחן, שמעידים כי סטייתו של המשיב מקורה בנהיגה רשלנית ולא בתקר בגלגל. כך, הוא קבע, כי די היה בבדיקה החיצונית שביצע הבוחן ובהיעדר ממצאים בזירת התאונה לקיומו של תקר בגלגל, כדי להעביר את הנטל למשיב, להוכיח, כי סיבה אחרת, ולא רשלנותו, היא שהובילה לסטייה מנתיב הנסיעה. ברם, מאחר שסבר, כי הדבר לא התאפשר למשיב - שכן הרכב שוחרר לידי חברת ההשכרה ולא לידי המשיב - הוא זיכה את המשיב. מכאן, ושלא כטענת ב"כ המשיב, הרי שזיכויו של המשיב נבע אך מן הסיבה, שבית משפט קמא הגיע למסקנה, כי לא ניתנה למשיב האפשרות לבדוק את הרכב ולהוכיח את טענתו לפיה היה ליקוי בגלגל. ובמילים אחרות: בית משפט קמא לא מצא שדי במחדלי הבוחן כדי לזכות את המשיב, אלא מצא לזכות את המשיב אך משום שסבר שנפגעה יכולתו להתגונן ולהביא ראיות מטעמו, שיטילו ספק סביר בחזקה העובדתית לפיה סטייתו מנתיב הנסיעה נבעה מנהיגה רשלנית. המשמעות היא, שהשאלה הניצבת במוקד ערעור זה היא אחת: האם אכן נמנעה מהמשיב האפשרות להוכיח את טענתו, כי בגלגל הרכב היה תקר שהוביל לסטייה מנתיב הנסיעה. למעלה מן הצורך, אוסיף, כי שיטת המשפט הישראלית אינה דורשת את הבאתה של הראיה המקסימאלית, ובית המשפט מכריע על סמך הראיות שבפניו, ולא על סמך הראיות שהיו יכולות לבוא בפניו. לפיכך, אף שאי בדיקת הצמיגים יכולה להוות מחדל חקירתי, הרי שבהינתן שרשלנותו של המשיב הוכחה בראיות פוזיטיביות אחרות (העדר ממצאים בזירת התאונה להיווצרותו של תקר בגלגל והבדיקה החיצונית שביצע הבוחן), רשאי היה בית המשפט לאמץ את מסקנת הבוחן גם ללא בדיקה אחרת של הצמיגים. 6. בטרם אדון בשאלה לגופה, אתייחס תחילה לשאלת התערבותו של בית משפט זה בשבתו כערכאת ערעור, בהכרעתו של בית משפט קמא. כאמור, הצדדים אינם חלוקים על העובדה, שהרכב שוחרר לידי חברת ההשכרה ולא לידי המשיב, אלא המחלוקת היא האם אכן כמסקנתו של בית משפט קמא, מצב דברים זה לא אפשר למשיב לבדוק את הגלגל. עיון בהכרעת הדין מלמד, כי מסקנתו זו של בית משפט קמא נסמכה על בסיס ההיגיון בלבד ולא על בסיס ראיות בכתב או על הופעתם, התנהגותם ומהימנותם של העדים שהתייצבו בפניו. בית משפט קמא יצא מתוך ההנחה, שאם הרכב לא היה שייך למשיב אלא לחברת ההשכרה, ושוחרר לידיה ולא לידיו, הרי שלא התאפשר למשיב להוכיח את טענתו בדבר ליקוי בצמיג. כך גם בדיון עצמו, לא נשאל הנאשם (או התייחס מיוזמתו) האם ביקש לבדוק את הרכב והיה מנוע מלעשות זאת, וגם הבוחן לא נשאל בקשר לשחרור הרכב לחברת ההשכרה ומשמעות הדבר. עולה, כי בסיטואציה שלפנינו, אין לערכאה הדיונית יתרון כלשהו על פני ערכאת הערעור, ולמעשה התערבותה של ערכאת הערעור הינה אך התערבות בשיקול דעת ולא התערבות בממצאים של מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. לפיכך, אין מניעה מהתערבותו של בית משפט זה בשבתו כערכאת ערעור. ומתאימים הם לכאן דבריו של כבוד השופט א' א' לוי, בע"פ 11541/05 פלוני נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 21.8.06), שם קבע, כי מידת הרתיעה מהתערבות של ערכאת הערעור הינה "קטנה יותר כאשר הכרעתה של הערכאה הדיונית מבוססת על הסקת מסקנות לוגיות מן הראיות אשר הוצגו בפניה" (שם, בפסקה 20). 7. ולגופם של דברים. איני שותף למסקנתו של בית משפט קמא, כי לא נתאפשר למשיב להוכיח קיומו של תקר בגלגל מהטעם ש"הרכב אינו שייך לנאשם אלא לחברת ההשכרה, והוא שוחרר על ידי הבוחן לאחר הבדיקה החיצונית שנערכה לו, שלא לידיו של הנאשם" (ש' 17-18 לפסק הדין). אני סבור, כי גם אם הרכב הוחזר לחברת ההשכרה, עדיין, יכול היה המשיב לפנות אליה בנקל בבקשה לבצע בדיקה ברכב, ואם היה נענה בשלילה, יכול היה לפנות למשטרה בבקשה להורות לחברת ההשכרה ליתן לו לבצע בדיקה ברכב. ברם, המשיב לא הציג כל ראיה המעידה על ניסיון כלשהו לפנות לחברת ההשכרה, וכי נענה על ידה בשלילה, וכן לא הציג כל פניה שלו למשטרה בנידון. הדברים מקבלים משנה תוקף בהינתן שמדו"ח בדיקת הרכב של הבוחן והתמונות שצילם, עולה, כי ביום 23.1.08 (שלושה ימים לאחר חקירתו במשטרה ביום 20.1.08 ולמעלה מ-10 ימים מיום התאונה שהתרחשה ביום 10.1.08), עדיין שהה הרכב ב"גרר דני" וטרם תוקן מאז התאונה או שוחרר לחברת ההשכרה. כך, לדברי הבוחן: "הגעתי למגרש, בדקתי את הרכב וגם צילמתי שוב ורק לאחר מכן ניתן אישור שחרור לנהג" (ע' 3 ש' 10). המשמעות היא, כי היה למשיב זמן רב לפנות למומחה מטעמו שיבדוק את הרכב, ובפרט את גלגל הרכב, אך הוא לא עשה כן. ניתן גם לראות, כי בחקירתו במשטרה, כלל לא היה משוכנע המשיב בכך שתקר בגלגל הוא שגרם לתאונה. כך, כשנשאל האם הוא יודע או מעריך מדוע איבד שליטה על הרכב, השיב: "אולי היה לי פנצ'ר בגלגל האחורי ימני. אני לא בטוח", וכשנשאל מדוע הוא חושב שהיה לו תקר, השיב: "כי זאת סיבה הגיונית מדוע נזרקתי וישנם תמונות בהם צד ימני אחורי נקי ללא שריטות והגלגל מחוסר אויר" (ע' 3 ש' 52-55 לת/8)). כן מסר, כי לא שמע פיצוץ צמיג ולא חש בכל תקלה טכנית לפני התאונה, כגון משיכה של ההגה. גם במשפט עצמו, כשנשאל המשיב האם התקר בגלגל הוא בגדר סברה שלו, אמר, כי אין לו הסבר כיצד התרחשה התאונה (ע' 9 ש' 19). עולה, כי אף לשיטתו של המשיב עצמו, האפשרות שהתאונה התרחשה בשל תקר בגלגל, היא אחת מיני אפשרויות רבות אחרות, ותו לו. דומני, כי זו גם הסיבה מדוע הוא לא ביקש לבצע בדיקה של הגלגל בעצמו ומדוע לא הביא מומחה מטעמו שיסייע לו בהטלת ספק סביר בחזקה העובדתית, שזכתה לכינוי "כלל הדרך", ולפיה חזקה על נהג הסוטה ממסלול נסיעתו כי עשה כן מתוך נהיגה לא זהירה, וחובת ההוכחה עוברת לנהג, להוכיח, ולו ברמה של יצירת ספק סביר, כי הסטייה לא נבעה מהתנהגותו הרשלנית (ע"פ 1713/93 בוקובזה נ' מדינת ישראל, , ניתן ביום 7.6.93; וראו גם רע"פ 6368/02 אלקיים נ' מדינת ישראל, , ניתן ביום 2.9.02). בנסיבות אלה, אין למשיב אלא להלין על עצמו, שקפא על השמרים ולא פעל להבאת ראיה או עדות מטעמו להפרכת ההנחה העובדתית, כי סטייתו ממסלול נסיעתו נבעה מהתרשלות. כידוע, "ספק" לבדו אינו מספיק, אלא הוא צריך להיות ספק "סביר": "אין מדובר בספק שהסתברות התממשותו היא תיאורטית בלבד, אלא ספק ממשי שיש לו עוגן ואחיזה בחומר הראיות. אותו ספק צריך להיות בעל משקל, כזה שיש בו כדי לערער את המערך העובדתי-נסיבתי שהוצג על התביעה, עד שלא תוכל עוד לעמוד על רגליה מסקנה חד-משמעית בדבר אשמתו של הנאשם ... מכאן, שנאשם אינו יוצא ידי חובתו בהצבעה על קיומה של אפשרות חלופית או קיומה של מערכת נסיבות אחרת, אלא נדרשת הוכחתה של אפשרות שהסתברותה סובסטאנטיבית" (ע"פ 6890/04 מדינת ישראל נ' מקסים, , ניתן ביום 13.9.05, בפסקה 12). במקרה דנן, בחן הבוחן את הרכב ואת גלגליו כשעה לאחר קרות התאונה ולא מצא בהם תקלה. כן בדק את הגלגלים בשנית, לאחר שמיעת גרסת המשיב במשטרה, זאת משום שחשש ש"פספסתי משהו במקום התאונה" (ע' 3 ש' 8). גם בדיקה זו העלתה, כי לא היה תקר בגלגל. הבוחן הבהיר, כי החלטתו שלא לשלוח את הגלגל לבדיקה של מומחה לצמיגים, אינה משום שבדיקה כזו עולה כסף רב, אלא נבעה מן העובדה, שבדיקותיו העידו "בבירור" שלא היה תקר בגלגל שגרם לתאונה (ע' 5 ש' 23). במצב זה, כך הסביר, לא נדרש לשלוח את הגלגלים לבדיקה של מומחה לצמיגים. מן האמור עולה, שלמול בדיקתו המבוססת והמקיפה של הבוחן, עומדת האפשרות התיאורית שהעלה המשיב לקיומו של תקר בגלגל, שנותרה, גם לשיטת המשיב עצמו, בגדר השערה בעלמא. 8. יתר על כן, גם בקבלת הנתון לפיו היה תקר בגלגל, לא היה, לדעתי, כדי לפטור את המשיב מכל אחריות, שכן התרשלותו אינה נובעת אך מעצם הסטייה למסלול הנגדי, אלא מן העובדה שנהג במהירות בלתי סבירה בהתחשב בתנאי הדרך - העקומה בכביש. אמנם, בהכרעת דינו לא התייחס בית משפט קמא במפורש לשאלה האם המשיב נהג במהירות שאינה מתאימה לתנאי הדרך, אך בעניין זה מסתפק אני בדבריו, כי "היה מקום לסברה כי די בהעדר ממצאים בזירת התאונה ובבדיקה החיצונית שנערכה על ידי הבוחן כדי לשלול במידה מספקת את האפשרות בדבר ליקוי בגלגל". אלה באו על רקע עדותו של הבוחן בנוגע לזירת התאונה, שבדיקתה העלתה, כי "הנהג נסע במהירות העולה על המותר וזאת בהתבסס על התרשים של מקום התאונה, ת/4, ניתן לראות את המסלול הגדול שעבר הרכב מרגע שאיבד שליטה ועד שנעצר בשול ימין של הכביש. מדובר במרחק של 120 מטר לפחות" (ע' 2 ש' 21-23). כן כתב הבוחן בדו"ח מיום 14.1.08, תחת מסקנותיו: "בכיוון נסיעתו אחרי עקומה קלה ימינה איבד הרכב שליטה .... מהממצאים עולה כי הרכב איבד שליטה בעקבות מהירות מופרזת ונהיגה בחוסר זהירות" (סעיף 14 לת/3). בנוסף, כאשר נשאל הבוחן על ידי ב"כ המשיב "אם ניקח בחשבון את התיאוריה של הנהג שמה שגרם לתאונה הוא תקר בצמיגים אז המרחק לעצור בסדר גודל של 120 מטר הוא סביר", השיב הבוחן בשלילה, והסביר: "המדובר במסלול שהוא גם כולל פגיעה במעקה הביטחון מצד שמאל, מצד ימין הרכב לא נעצר בסיום הבלימה אלא פגע במעקה ונגרם נזק לרכב, המהירות הסופית שלו לא היתה אפס" (ע' 7 ש' 6-11). המשיב, מצידו, אמנם שלל בחקירתו במשטרה את האפשרות שנסע במהירות העולה על 80-90 קמ"ש (ש' 72 לת/8), אך במהלך הדיון שהתקיים בפני בית משפט קמא, הוא לא הציג כל ראיה הסותרת את ממצאי הבוחן - שהינו בוחן תנועה ותיק ומנוסה, המשמש בתפקידו מאז שנת 1998 - בדבר נהיגתו במהירות בלתי סבירה. כך גם לא העיד המשיב מומחה מטעמו בנידון, זאת על אף שהנטל להפריך את ממצאיו של הבוחן, רבץ, כאמור, עליו. ניתן לראות, כי הגנתו התמקדה בטענת התקר בגלגל, ותו לו. 9. פועל יוצא הוא, שאין חשיבות לקביעת ממצא חד משמעי בנושא התקר בגלגל, שכן גם קבלת הנתון לפיו היה תקר בגלגל - לא היתה משנה את אחריותו של המשיב, שעה שנהג במהירות בלתי סבירה בהגיעו לעקומה בכביש. וראו בהקשר זה את דבריה של כבוד השופטת ש' נתניהו, בע"פ 84/85 ליכטנשטיין נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 13.7.86): "המהירות המופרזת בה נהג המערער היא שהכשירה את הקרקע ויצרה את הרקע לקרות התאונה. התקר וההתפוצצות שבאה בעקבותיו הם שהיו הגורם הישיר לתאונה. התוצאה לא הייתה קורית לולא המהירות. היא לא הייתה קורית אלמלא התקר. שני אלה חברו והצטלבו יחד. כל אחד משני אלה גרם לתאונה, אך מענייננו לבחון את אחריותו הפלילית של המערער, ואם התקיימו בו כלל יסודות העבירה שבה הורשע, הן היסוד העובדתי הן היסוד הנפשי. למעשה, כבר ניתנה על כך התשובה. משנקבע, כי התנהגות המערער הייתה אחד הגורמים לתאונה, נתקיים בה הקשר הסיבתי העובדתי, ואין זה משנה, שהתנהגותו הייתה רק אחד הגורמים, כל עוד היה גורם הכרחי, שבלעדיו לא הייתה התאונה קורית. התקיים בה גם הקשר הסיבתי המשפטי, הן על-פי מבחן הצפייה והן על-פי מבחן הסיכון והשכל הישר". ובהמשך הוסיפה: "נהג סביר חייב להביא בחשבון אירועים שונים, שניסיון החיים מלמד שהם עשויים לקרות במהלך הנהיגה, ביניהם אפשרות של תקר. בנהגו במהירות מופרזת בנסיבות, הוא יוצר סכנה, שאם יארע איזה מאירועים אלה, הוא יאבד את השליטה ... המערער התרשל בכך שיצר מצב טעון סכנה. גיבושה של התוצאה התהווה והתממש על רקע מצב מסוכן זה, אמנם על-ידי גורם זר - התקר בגלגל. אך היה זה רק מימושה של הסכנה, שבעטיה חלה על המערער חובת הזהירות. סכנה זו (להבדיל מהאופן שבו תתממש) יכול היה וחייב היה המערער, כנהג סביר, לצפות. הוא אינו פטור לכן מאחריות בשל כך שהסיבה המיידית והישירה לתאונה הייתה של הגורם הזר". (שם, בפסקה 12). 10. אשר על כן, דין הערעור להתקבל. לפיכך, אני מרשיע את המשיב בעבירה של גרימת נזק לרכוש או אדם, עבירה לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961; עבירה של נהיגה ברשלנות, עבירה לפי סעיף 62(ב) יחד עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961; סטייה מנתיב נסיעה, עבירה לפי תקנה 40(א) לתקנות התעבורה; חבלה של ממש, עבירה לפי סעיף 38(3) לפקודת התעבורה; ונסיעה במהירות שאינה מתאימה לתנאי הדרך, עבירה לפי תקנה 51 לתקנות התעבורה. 11. התיק יוחזר לבית משפט קמא לצורך הדיון בגזר הדין. משפט פליליזיכוי מחמת הספקערעור