קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על מתן פטור מאגרת בית משפט: בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופט י' רטנר) מיום 11.5.10 בתיק ע"ר 2048-05-09 ("פסק הדין"), . בפסק הדין התקבל ערעורו של המשיב ובוטלה החלטתה של רשמת בית משפט השלום בחיפה (כבוד הרשמת ש' פומרנץ) מיום 6.4.09, שלפיה ניתן למבקש פטור מאגרת משפט בגין תביעה שכנגד שהגיש נגד המשיב 1 ("המשיב") בת"א 13299-07 בבית משפט השלום בחיפה ("ההחלטה"). לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובות המשיב והמשיבה 2 ("המדינה"), החלטתי לקבל את הבקשה ולדון בה כבערעור עצמו, לקבל את הערעור, לבטל את פסק הדין ולהחזיר על כנה את ההחלטה. בין המבקש לבין המשיב התנהלה מסכת שלמה של התדיינויות אשר לטעמי אין צורך לסקור את כולה. לענייננו, רלוונטי ההליך המתנהל בת"א 13299-07 בבית משפט השלום בחיפה, שבו מתבררת תביעה שהגיש המשיב נגד המבקש ונגד חברה בבעלותו. המבקש מצידו הגיש תביעה שכנגד על סכום של 109,000,000 ₪, שהגשתה מחייבת תשלום אגרה בסכום של למעלה משני מיליון ₪. בקשות שהגיש המבקש לפטור מאגרה, על יסוד תקנה 14 לתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2007 ("התקנות"), נדחו על ידי המותבים שדנו בהם, וכך אף בקשות רשות ערעור על החלטות אלה. תחילה הגיש המבקש בקשה לפטור מתשלום אגרה (בש"א 4332/08), ובהחלטת הרשמת מיום 11.9.08 ניתן לו פטור חלקי וסכומה של האגרה הועמד על 300,000 ₪. כנגד החלטה זו הוגש ערעור לבית משפט השלום (ע"ר 13207-09-08), , ובפסק דין שניתן על ידי כב' השופט י' רטנר ביום 10.11.08 התקבל הערעור, הפטור החלקי בוטל והמבקש נדרש לשלם את מלוא האגרה. בפסק הדין התייחס בית המשפט לעילת התביעה של המבקש וליכולתו הכלכלית, ולבסוף קבע כי לא שוכנע שיש מקום להעניק פטור מאגרה. בקשת רשות ערעור (רע"א 6076-12-08) שהוגשה על פסק הדין נדחתה (החלטת כב' השופט י' עמית מיום 5.3.09). המשיב סומך את עיקר תשובתו על ההחלטות השיפוטיות הללו אולם לדעתי, שאותה אבאר להלן, החלטות אלה אינן רלוונטיות לענייננו ואין בהן כדי להועיל לו, וזאת מן הטעם שהתשתית החוקית שעליה מבוסס הפטור שונה מזו שהייתה רלוונטית לאותן החלטות, ועל רקע השוני הזה יש לבחון את פסק הדין. מה שעמד לדיון בפני בית המשפט קמא היה פטור מאגרה שניתן למבקש על יסוד תקנה 19(7) הקובעת כי: "אלה פטורים מחובת תשלום אגרה: (1) .... (7) בעל דין המיוצג על ידי עורך דין מטעם לשכת סיוע משפטי, בהליך שלגביו אושרה בקשתו לקבלת שירות משפטי מהטעם שידו אינה משגת לשאת בו;". ביום 5.4.09 נמסרה על ידי לשכת הסיוע המשפטי במחוז חיפה והצפון ("הלשכה") לבית משפט השלום בחיפה הודעה, שלפיה ניתן סיוע משפטי בהגשת תביעה שכנגד על ידי המבקש נגד המשיב, והוא מיוצג על ידי עורך דין מטעם הלשכה. עוד נאמר בהודעה שלאור תקנה 19(7) לתקנות, פטור המבקש מאגרה. על רקע זה החליטה הרשמת הנכבדה, ביום 6.4.09, לפטור את המבקש מאגרה, והמשיב ערער על ההחלטה. בגדר הדיון בערעור הורה בית משפט קמא, בהחלטה שנתן ביום 18.2.10, שהלשכה תנמק את החלטתה לתת למבקש סיוע משפטי, ובעקבות כך הוגשה על ידי הלשכה ביום 10.3.10 הודעה המפרטת את השתלשלות העניינים בקשר לכך. ראוי לציין גם כי בדיון שהתקיים ביום 18.2.10 התייצבה גם המדינה, אשר הודיעה שלאור עמדת הלשכה אין למדינה התנגדות לפטור מאגרה, וזאת בכפוף להסתייגויות מסוימות שאינן רלוונטיות לכאן. כאמור, בית המשפט קמא קיבל את הערעור. בפסק הדין הוא הצביע על העובדה שבקשות קודמות של המבקש למתן פטור מאגרת משפט נדחו, ובקשר לכך ציין שנקבע שהמבקש לא הציג תשתית עובדתית המצדיקה מתן הפטור, לא מבחינת סיכויי התביעה שכנגד ולא מבחינת העדר יכולת כלכלית. בית המשפט קמא סבר שהחלטת הלשכה אינה עומדת באמות מידה של החלטה מנהלית תקינה, שכן היא אינה מנומקת לגופו של עניין, ואין בה הסבר לכך שהיא עומדת בסתירה (לפחות בנוגע לפטור מאגרה) לשלוש החלטות שיפוטיות מנומקות שדחו את הבקשה. הוא הוסיף כי בנסיבות אלה יש להעדיף את ההחלטות השיפוטיות הקודמות אשר דחו את בקשות הפטור על פני החלטת הלשכה, שאותה הוא ראה כ"משיכת קולמוס לקונית של רשות מינהלית ללא הנמקה או ביסוס". עוד הוא ציין שיש לפרש את תקנה 19(7) באופן שהפטור מאגרה מכוחה לא יחול שעה שבקשה קודמת לפטור מאגרה נדחתה על ידי ערכאה שיפוטית. דעתי היא, בכל הכבוד, שהנמקת בית משפט קמא אינה יכולה לעמוד, ומשום כך יש לבטל את פסק הדין ולהחזיר על כנה את החלטתה של הרשמת. מעיון בהודעה שנמסרה על ידי הלשכה לבית המשפט קמא, עולה כי ביסוד החלטתה להעניק למבקש סיוע משפטי לפי חוק הסיוע המשפטי עמד הליך מנהלי של בחינת אמות המידה הקבועות בחוק הסיוע המשפטי תשל"ב-1972 ("חוק הסיוע"). בהודעה הוסיפה הלשכה וציינה כי בעקבות פניות של בא כוח המשיב שבה הלשכה ובדקה את העניין, לרבות מסמכים והבהרות שנראו לה דרושים לצורך העיון מחדש בהחלטתה, והיא הגיעה למסקנה שאין מקום לשנות ממנה. הלשכה הוסיפה וציינה, ולטעמי יש חשיבות לעניין, שבמסגרת שיקוליה אין היא יכולה לשקול את עניין הפטור מאגרה, שכן פטור כזה ניתן אוטומטית למי שנמצא זכאי לסיוע על פי חוק הסיוע. הלשכה גם ציינה בהודעתה שהקריטריונים הקבועים בחוק הסיוע לזכאות לסיוע משפטי אינם זהים לקריטריונים למתן פטור מאגרה לפי התקנות, קריטריונים המוחלים על מי שאינו מיוצג על ידי עורך דין שמונה על ידי הלשכה. בהמשך הדברים הוסיפה הלשכה וציינה שסמכותה היא לשקול, לפי הקריטריונים המחייבים אותה, אך ורק את זכאותו של הפונה אליה לקבלת סיוע משפטי, והיא אינה יכולה להביא בחשבון את העובדה שהזכאי לסיוע פטור מאגרה, כיוון שעובדה זו היא פועל יוצא של התקנות ולא של החלטתה להעניק סיוע. על רקע הדברים האלה, שהובאו לתשומת לבו של בית המשפט קמא, דומני כי הנמקתו של בית המשפט קמא מסיגה את גבולה של הרשות המנהלית, שכן מדובר בהליך אזרחי אשר שאלות הנוגעות לסבירות או חוקיות החלטתה של רשות מנהלית כלל אינן מתעוררות בו, ועל אחת כמה וכמה כאשר אותה רשות מנהלית איננה צד להליך. על מנת לקבוע, כדעת בית המשפט קמא, שהחלטת הלשכה אינה עומדת באמות המידה הדרושות להחלטה מנהלית תקינה, היה על בית המשפט לבחון את הליך קבלת החלטת הלשכה במלואו, לרבות העובדות שהובאו בפניה על ידי המבקש, וכן את השיקולים שנשקלו על ידי הלשכה בגדר הדיון בבקשתו. בחינה כזו איננה בגדר סמכותו של בית המשפט קמא בפרט, ואף לא של בית משפט אזרחי בכלל, ומשכך הוא לא יכול היה להגיע למסקנה שאליה הגיע בדבר העדר תקינות החלטתה של הלשכה. אחד מעיקרי המשפט המנהלי - ונשוב ונזכיר כי בית המשפט קמא אינו ערכאה מוסמכת לכגון דא - הוא שהחלטת הרשות המנהלית חוסה בצל חזקת התקינות ועל מנת לקבוע כי ההחלטה בטלה, או ניתנת לבטול, יש לקבוע כי היא לוקה בפגם אשר המשפט המנהלי מכיר בו כעילת ביטול (חוסר סמכות, שיקולים זרים, חוסר סבירות קיצוני וכיו"ב) (בר"ם 8499/06 עו"ד גדעון אליאב נ' עיריית הרצליה (טרם פורסם, , 15.11.06); ע"א 6066/97 עיריית תל-אביב-יפו נ' אבן אור פסגת רוממה בע"מ , פ"ד נד (3) 749 (2000)). לכן, אפילו היה בכוחו של בית המשפט קמא להורות על בטלות החלטתה של הלשכה, הוא יכול היה לעשות כן רק אם הייתה נחה דעתו שקיימת עילה, ואפשרות, לעשות כן. תחת זאת הוא סבר שפסלות החלטת הלשכה היא מסקנה הכרחית מן העובדה שהיא עומדת בסתירה להחלטות שיפוטיות ולדעתי, בכל הכבוד, הוא טעה בכך. כאן המקום להוסיף הערה על מעמדו של המשיב בהליך שעניינו פטור מאגרה. המשיב הוא התובע בתביעה שבפני בית המשפט קמא והוא גם הנתבע שכנגד. ככזה הוא בעל עניין בתוצאות הליך הפטור, ואף אם יש לו מעמד בהליך כזה (ע"א 9331/10 בוריס לוין נ' רמי אביבי, פיסקה 10 (טרם פורסם, , 16.3.11); רע"א 8813/05 עמותת במות נ' מדינת ישראל, פיסקה 3 (טרם פורסם, , 17.8.06)), אין הוא בעל הדין העיקרי בהליך זה ויש להביא בחשבון, כאשר שוקלים את טענותיו, את היותו בעל עניין. לעומת זאת, בעת שהתקיים הדיון התייצבה המדינה, שהיא בעל העניין העיקרי בכל נושא אגרות המשפט, ועמדתה הייתה שאין לה התנגדות למתן הפטור. אני סבור שהיה מקום שבית המשפט קמא יביא בחשבון שיקוליו הן את עמדתה של המדינה והן את העובדה שהמשיב הוא בעל עניין בתוצאות ההליך. זאת מפני שמוסכם על הכול שהחובה לשלם אגרת משפט היא גורם המגביל, ולפעמים אף מונע כליל, את זכות הגישה לערכאות, ומשום כך מתן משקל יתר לעמדתו של הצד האחר, תוך התעלמות מעמדתה של המדינה, מביא לתוצאה הבלתי רצויה שאחד מבעלי הדין יכול למנוע מן הצד האחר את האפשרות של בירור תביעתו. אוסיף עוד, כי בהודעה שהגישה המדינה בתשובה לבקשה הנוכחית היא ציינה שעמדתה היא שהפטור מכוחה של תקנה 19(7) הוא סטטוטורי והוא פועל יוצא של החלטת הלשכה להעניק למבקש סיוע משפטי. לא נעלמה מעיניי העובדה, שעליה עמד בית המשפט קמא בפסק דינו, ואשר צוינה גם בהחלטות קודמות של הערכאות למיניהן, שתביעת המשיב נראית על פניה כתביעה לסכום החורג מן הסביר, ולא מן הנמנע שגובהו של הסכום, היינו כ-109 מיליון ₪, עמד ביסוד ההחלטות השיפוטיות הקודמות, כפי שלא מן הנמנע שבית משפט קמא סבר שכאשר הלשכה דנה בבקשתו של המבקש לסיוע משפטי, היא לא נתנה לגובהו של הסכום את המשקל הראוי. בין אם כך הדבר ובין אם לאו, משהחליטה הלשכה להעניק למבקש סיוע משפטי על מנת לממש את הליך תביעתו-שכנגד כנגד המבקש וכאשר, כפועל יוצא מכך, זכאי המשיב לפטור מאגרה מכוחה של תקנה 19(7) של התקנות, לא היה מקום להתערב בהחלטתה של הלשכה ולשלול מן המבקש את הפטור שלו הוא זכאי מכוח תקנה 19(7) האמורה. מעבר לדרוש אוסיף כי גם לאחר שיינתן למבקש הפטור לו הוא זכאי קיימים בידי הערכאה המבררת כלים דיוניים שבאמצעותם ניתן להגביל, ואולי אף למנוע, את החשש של שימוש לרעה בהליך המשפטי בחסותו של הפטור שניתן למבקש מתשלום האגרה. ראוי להתייחס גם לניגוד הקיים, כביכול, בין הפטור מחובה לשלם אגרה מכוחה של תקנה 14(א) לבין הפטור מכוחה של תקנה 19(7). תקנה 14(א) קובעת כי "בעל דין, הטוען שאין ביכולתו לשלם אגרה, יצרף לתובענה, עם הבאתה לראשונה לבית המשפט, בקשה לפטור מתשלום אגרה בגין אותה תובענה, בצירוף תצהיר שיפרט בו את רכושו, רכוש בן זוגו ורכוש הוריו אם הוא סמוך על שולחנם, ומקורות הכנסתו בששת החודשים האחרונים שקדמו לתאריך הבקשה". לעומת זאת, לשון תקנה 19(7) המצוטטת לעיל היא בבחינת קביעה, שאינה נתונה לשיקול דעתה של הערכאה המשפטית, שבעל דין המיוצג על ידי עורך דין מטעם הלשכה פטור מחובת תשלום אגרה. בית המשפט קמא ראה ליישב את הסתירה המתעוררת, כביכול, בנסיבות המקרה שבפניו על ידי כך שהוא קרא לתוך תקנה 19(7) תנאי, שהפטור הניתן מכוחה לא יחול במקום שבית משפט דחה בקשה קודמת לפטור מאגרה, גם במקום שהלשכה מוצאת להעניק סיוע משפטי. פרשנות כזו, בכל הכבוד, איני יכול לקבל. ראשית מפני שאני סבור שהיא מרחיקת לכת והיא קוראת לתוך לשון התקנה את מה שאין בה, ושנית, מפני שגם לגוף העניין אני סבור שלא ניתן לעשות כן. לדעתי, ההבדל בין תקנה 14(א) לתקנה 19(7) אינו רק עניין של ניסוח. תקנה 14(א) היא התקנה המאפשרת לבית המשפט את שיקול הדעת לפטור בעל דין מחובת תשלום אגרה, ונוסחה כולל גם את התנאים שאותם צריך למלא מבקש הפטור על מנת שבית המשפט יוכל לשקול את הבקשה. תקנה 19, לעומתה, היא תקנה המונה את מיני בעלי הדין אשר מתקין התקנות ראה לפטור אותם מחובת תשלום האגרה (המדינה, המוסד לביטוח לאומי, האפוטרופוס הכללי, רשויות מקומיות וכיוצא בזה), ובכלל אלה גם בעלי דין המיוצגים על ידי עורך דין מטעם הלשכה (תקנת משנה (7)) ובעלי דין הזכאים לשירות משפטי לפי התוספת לחוק הסיוע (תקנת משנה (8)). תקנות משנה אחרונות אלה לא נכללו בגרסתן הקודמת של התקנות, והן הוספו רק בגרסתן שהותקנה בשנת 2007. מעובדה זו יש להסיק שמתקין התקנות סבר שמתן הפטור למי שמתמלא לגביו התנאי שבתקנת משנה (7) או (8) הוא עניין ששיקול הדעת לגביו נמסר ללשכה, בעת שהיא שוקלת מתן סיוע לבעל דין על ידי ייצוג על ידי עורך דין או על ידי שירות משפטי אחר, אבל על כל פנים, שיקול הדעת לגבי בעלי דין אלה שוב איננו בידיו של בית המשפט. משום כך, איני רואה כיצד ניתן לתמוך את הפרשנות שנתן בית המשפט קמא לתקנה 19(7), שלפיה יכול בית המשפט לבטל פטור שניתן לבעל דין מכוח תקנה 19 בנסיבות שהוא סבור שראוי לעשות כן. מסקנה כזו היא מרחיקת לכת בעיניי, ולא ניתן לקבלה. טרם סיום אתייחס עוד לטענתו של המשיב, כי מדובר בגלגול שלישי של אותו עניין, אשר על פי ההלכה אין להתיר את הרשות לערער בו אלא במקרים בעלי חשיבות מיוחדת, החורגים מעניינם המיידי של בעלי הדין, והוא מוסיף וטוען כי למעשה לא מדובר בגלגול שלישי כי אם ב"גלגול שישי", תוך שהוא מצביע על כל ההחלטות השיפוטיות שכבר דנו בנושא והכריעו בו, ולטענתו העניין הפך להיות חלוט. לאור ההבחנה שעליה הצבעתי בין תקנה 14(א) לתקנה 19(7), דומה כי להחלטות הקודמות שעליהן מצביע המשיב ואשר אליהן התייחס גם בית המשפט קמא אין רלוונטיות ישירה לעניין שבפנינו, מפני שבכל המקרים הקודמים נשקלה זכאותו של המבקש לפי תקנה 14(א), ואילו במקרה הנוכחי מדובר בפטור שלו הוא זכאי מכוחה של תקנה 19(7). מכאן שאין לומר כי ההחלטות הקודמות הן חלוטות ושיש בהן כדי לחסום את טענותיו של המבקש בבקשת רשות ערעור זו. אשר לעניין הגלגול השלישי, נראה לי לקבל את טענות המבקש כשהוא מצביע על כך שמדובר בשאלה עקרונית שעניינה הוא הפטור הסטטוטורי הניתן מכוחה של תקנה 19(7). כמוסבר לעיל, בית המשפט קמא פירש את התקנה באופן המכפיף אותה לתנאי שאינו מנוי בה ואשר, לכאורה, נוגד את כוונתו של מתקין התקנות. עניין זה מצדיק את הדיון בבקשה גם כאשר היא מובאת כערעור שני באותו עניין. משקל נוסף יש לייחס לעובדה שבפסק דינו של בית המשפט קמא הוא קיבל את ערעור המשיב על החלטת הרשמת, ופשיטא שהערעור הוא אמנם ערעור שני, אולם הוא מתייחס לעניין שבו הייתה מחלוקת בין הערכאות הקודמות שדנו בו. סיכומו של דבר, אני מחליט לקבל את הבקשה, לדון בה כבערעור עצמו ולקבל את הערעור. פסק הדין מתבטל, והחלטת הרשמת שלפיה המבקש פטור מאגרה תושב על כנה. המשיב ישלם למבקש שכר טרחת עורכי דין בסכום של 5,000 ₪. פטור מאגרהאגרת בית משפטערעוראגרה