קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על סמכות בית המשפט לענייני משפחה: השופט יוסף שפירא לפנינו ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כב' השופט פ' מרכוס) בתיקי תמ"ש 21713-07-10 וכן תמ"ש 21528-07-10 מיום 23.12.10, בה נקבע שאין לבית המשפט לענייני משפחה הסמכות לדון בנושא רכוש הצדדים וכן במזונות המערערים, וכי הסמכות נתונה לבית הדין הרבני האזורי בירושלים. ההליכים שבין הצדדים 1. המשיב הגיש ביום 15.6.10 בבית הדין הרבני האזורי בירושלים (להלן: "בית הדין") תביעת גירושין נגד אישתו (המערערת דכאן), ובה כרך את מזונות חלק מן המערערים, וכן כרך את ענייני הרכוש של בני הזוג. ביום 7.7.10 הגיש המשיב תביעה מתוקנת לבית הדין. המערערת טענה לחוסר סמכות של בית הדין. ביום 15/7/10 הגישה המערערת לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים תביעה רכושית נגד המשיב, וכן יחד עם ילדיה (המערערים 5 - 2) תביעת מזונות. הדיון הראשון בבית הדין התקיים ביום 5.9.10. בית הדין קבע בהחלטה מיום כ"ח אלול תש"ע (7.9.10) כי הסמכות לדון בתביעת הגירושין על כל הכרוך בה, לרבות בענייני הרכוש, מסורה לבית הדין. בהחלטה נוספת מיום ט' טבת תשע"א (16.12.10) קבע בית הדין כי בסמכותו לדון אף בחלקו של המשיב במגרש הידוע כחלקה 46 בגוש 30130 (להלן: "המגרש"). החלטת בית המשפט לענייני משפחה 2. כאמור, בית המשפט קמא דחה על הסף את התביעות שהוגשו לפניו מחוסר סמכות עניינית. בית המשפט הסתמך על קביעת בית הדין, כדלקמן: "לבית הדין הרבני האזורי הסמכות לדון בתביעת הגירושין שהגיש הבעל ובכל הנושאים שנכרכו לתביעה לרבות ענייני הרכוש, משמורת הילדים, הסדרי הראיה ומזונותיהם ומזונות האישה" (שם, 3). בית המשפט קבע כי כך פסק בית הדין, באשר מדובר בטיעון משפטי שטענו הצדדים לפניו מבלי לשמוע עדויות. כן קבע כי לא מצא בפרוטוקול בית הדין בקשה של ב"כ המערערים לחקור את הבעל. הוסיף וקבע  בית המשפט קמא לעניין החלטת בית הדין, כדלקמן: "החלטת בית הדין מחייבת את ביהמ"ש על פי בג"ץ פלמן, ואין כל מקום שביהמ"ש זה יבקר את ההתנהלות בית הדין הרבני בנוגע לדיון. רק כאשר יש התנהגות שערורייתית של בית הדין, בקיפוח בעל דין, מבחינת מחטף, יוכל ביהמ"ש זה להתעלם מהחלטה בדבר סמכות. אכן התעוררה סוגיה נוספת בנוגע לנכס בשכונת תלפיות. גם בעניין זה התקיימו דיונים ונתקבלו סיכומים בבית הדין הרבני, ובית הדין דחה את טענות ב"כ האישה כנגד סמכות בית הדין לדון בנכס זה. עד כמה שניתן לומר בשלב זה, מדובר בטענות האישה לגופם של העניינים, ואין ספק שבית הדין הרבני יקשיב לכל טענה, הן בדבר הסתרת פרטים מכתבי הטענות והן בדבר תום לב וכל עניין רלוונטי אחר בהכריעו בתביעות המונחות בפניו. נראה שהדרך לתקוף את החלטות בית הדין היא הדרך הישירה בבית הדין הגדול. בהליך בפני בתיק תמ"ש 21528/07 הוגשה בקשת עיקול, בקשה מס' 8" (שם, 3, 4). כן דן בית המשפט בנושא העיקול לגבי המגרש. לאחר מתן ההחלטה הנ"ל, באותה  ישיבה, טענו ב"כ הצדדים לעניין תביעת מזונות הילדים, וב"כ המערערים טען כי הילדים לא היו צד להליך, וביקש להבהיר שבהחלטה הנ"ל אין כדי לפגוע במזונות הילדים. ב"כ המשיב טען כי בית הדין פסק בנושא המזונות. בית המשפט קמא, הוציא מלפניו, באותה ישיבה, החלטה נוספת ואביאנה בשלמותה, כדלקמן: "צודק ב"כ האיש שהדרך לתקוף את ההחלטה בדבר הסמכות בעניין מזונות הילדים היא תקיפה ישירה בבית הדין הרבני הגדול. סעיף 40 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, קובע את הסמכות של בית משפט לענייני משפחה, במונחים אלה: "כל עוד אין אותו בית דין דן בו" מסתבר שבית הדין דן בשאלת המזונות של הילדים, ולכן, הטענה של האיש בדבר העדר סמכות ביהמ"ש זה לדון בעניין בעינה עומדת. זאת משום שלא מצאתי פגם במהלך ההתדיינות בבית הדין הרבני עד כה, עניין הסמכות בעניין מזונות הילדים גם נדון בהחלטת בית הדין, ולכן, אינני רואה מקום לשנות את ההחלטה הקודמת בדבר העדר סמכות גם בעניין מזונות הילדים. הדבר גם נכון, כך לעניות דעתי, לאור המגמה שבאה לידי ביטוי בפס"ד פלמן, למנוע פיצול התדיינויות בין אותן צדדים כאשר ההכרעה בדבר הרכוש ובדבר המשמורת והסדרי קשר יש להם נפקות מכרעת על גובה המזונות" (שם, 6). טיעוני המערערים 3. על פי הלכת פלמן החלטות של בית הדין דשם הוחרגו, באשר  ההחלטה ניתנה ללא נימוק או כשלא היה דיון מקדים בשאלת תנאי הכריכה. במקרה שלפנינו, הילדים לא היו כלל צד להליך ולא ניתנה הסכמה בשמם. המשיב לא ביקש בכתב תביעתו בבית הדין לדון במזונות הילדים אלא לקבל את המשמורת בהם. מדובר בילדים שלא הגיעו לגיל 6, כאשר הקטן מביניהם היה בן שנה, דבר המלמד על חוסר כנות. כך גם לגבי נושא הרכוש. המשיב תבע כי כל הרכוש המשותף יעבור לרשותו. ב"כ המערערים מפנה למספר החלטות שפסקו שבמקרים כאלה יש לראות חוסר כנות השוללת את סמכות בית הדין. המשיב, לטענת המערערים, אף העלים את המגרש דלעיל, וכן העלים הכנסה בסך 2,000 ₪ לחודש, כעולה מחקירתו בבית הדין ביום 22.11.10. שאלת הכנות היא שאלה עובדתית ויש לשמוע על כך ראיות. החלטת בית הדין התקבלה במחטף על מנת לחסום את הדיון בבית המשפט לענייני משפחה, ולא אפשרו לו לחקור את המשיב. טיעוני המשיב 4. המשיב כרך את נושא הרכוש בתביעת הגירושין שהגיש ביום 15.610 בבית הדין. ביום 7.7.10 הגיש המשיב תביעת גירושין מתוקנת, ובית הדין קנה סמכות ייחודית בתביעה על כל שנכרך בה. אין מחלוקת כי הוא הקדים את תביעת האישה בבית המשפט קמא. ב"כ המשיב סומך ידיו על בג"צ 8497/00 פלמן נ' פלמן פ"ד נ"ז (2), 118 (להלן: "הלכת פלמן"). המערערת לא הגישה ערעור לבית הדין הגדול. הכריכה הייתה כנה  שנעשתה כדין. דיון 5. למעשה אין מחלוקת שהמשיב הקדים את המערערת בהגשת התביעה בבית הדין. המחלוקת נסובה, אפוא, על נושא הכריכה וכנותה, והאם הלכת פלמן ישימה וכן האם ישנו "טעם מיוחד" המצדיק את בירור הסוגיה בערכאה "השנייה", כגון מקרה של "מחטף" סמכויות. סוגיה זאת הינה עתיקה, והתעוררה ב"פרשת וינטר" (בד"מ 1/60 וינטר נ' בארי, פ"ד ט"ו, 1467). נבחן אפוא ראשית, מהי כריכה ובהמשך, האם במקרה דנן הכריכה הייתה כנה לאור החוק והפסיקה העניפה בסוגיה זו. סוגיית הכריכה 6. סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953 (להלן: "חוק השיפוט"), קובע: "ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי הדין הרבניים". ואילו סעיף 3 לחוק השיפוט מרחיב את סמכות בית הדין לדון בנושאים שנכרכים, שכותרתו: "שיפוט אגב גירושין", וקובע: "הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האשה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט ייחודי בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג". באשר לאופייה של הכריכה, נקבע, עוד בראשית הדרך מפי כב' השופט משה זילברג כי יש לבחון בין שני סוגי כריכה: (א). עניין אשר לפי עצם טיבו וטבעו כרוך בתביעה של גירושין. (ב). עניין אחר, ולאו דווקא עניין של המעמד האישי, אשר הכרעתו דרושה לשם החיסול היעיל של יחסי בני הזוג המתגרשים זה מזה. עד היום, רק נושא אחד הוכר ככרוך מעצם טיבו וטבעו בתביעת גירושין - והוא החזקת ילדים. ואף היום יש החולקים על כך (ראו: בר"ע (י-ם) 1016/99 אנגלמן נ' אנגלמן (7.9.99) (כב' השופטת פרוקצ'יה). יוצא אפוא, כי כל יתר העניינים, ניתנים לכריכה בפועל ובלבד: (א) שהם דברים שהכרעתם דרושה לשם החיסול היעיל של יחסי בני הזוג המתגרשים. (ב) שהם נכרכו במפורש בתביעת הגירושין. 7. בפסיקה, לאורך כל השנים, נקבע כי עניין החזקת הילדים - אשר כרוך מעצם טיבו וטבעו בהליך הגירושין- נתפס בסמכותו של בית הדין הרבני מיד עם הגשת תביעת הגירושין, וזאת אף אם נושא החזקת הילדים אינו מוזכר במפורש בתביעת הגירושין (ראה פרשת וינטר הנ"ל, בג"צ 181/81 מור נ' בית הדין הרבני האזורי, חיפה, פ"ד לז(3) 94, 100 (להלן: "פרשת מור"; בג"צ 522/83, ר"ע 563/83 שליו נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים ואח', פ"ד לח(2) 67, 75; בג"צ 5507/95 אמיר נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה ואח', פ"ד נ(3) 321, 329) (להלן: "פרשת שליו"; בג"צ 8754/00 רון נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נו(2) 625, 670) (להלן: "פרשת רון"). בתוך כך, גם עניינים אחרים, כגון חלוקת רכוש בני הזוג, לרבות דירת מגורי בני הזוג, מזונות האישה, מדור וחינוך הילדים - יש צורך בכריכתם בפועל על ידי פירוט מלא בתביעת הגירושין. אגב, יצוין כי כריכת החזקת ילדים בבית הדין הרבני אינו כולל בתוכו את נושא חינוך הילדים, לכן יש צורך לכרוך נושא זה במפורש ובאופן עצמאי (ראו: בג"צ 4238/03 בלה לוי נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד נח(1) 481, 486). כאמור, בכל העניינים הכרוכים, קמה סמכותו של בית הדין עם הכריכה, רק בתנאי שטרם הכריכה לא הוגשה כל תביעה באותו נושא לבית המשפט. מזונות האישה 8. אשר למזונות האישה, סעיף 4 לחוק השיפוט קובע שכאשר אישה מגישה תביעה למזונותיה שלא אגב גירושין, הברירה בידיה להגישה לבית הדין או לבית המשפט, בהתאם לרצונה. משמעות הוראה זו הינה כי כשמדובר בתביעה למזונות שלא אגב תביעת גירושין, אזי בחירת הערכאה המוסמכת היא בידי האישה. אולם, כשמדובר בתביעה למזונות אגב תביעת גירושין, אזי הכריכה של הבעל גוברת על בחירת האישה. במטרה לא לרוקן מתוכן את זכות הברירה של האישה על פי סעיף 4, נקבע בפסיקה כי כריכת עניין המזונות בתביעת גירושין אשר הגיש בעל לבית הדין, מחייבת קיומם של שלושה תנאים מצטברים: א. תביעת הגירושין אותה הקדים והגיש הבעל לבית הדין הרבני, היא כנה; ב. עניין המזונות נכרך בה כדין. ג. כריכת המזונות בתביעת הגירושין אף היא כנה. בהעדר אחד התנאים הללו, אין בית הדין רוכש את הסמכות לדון בעניין, אפילו אם תביעת הגירושין והכרוך בה הוגשה לבית הדין טרם כל תביעה אחרת לבית המשפט (ראו: ע"א 118/80 גבעולי נ' גבעולי, פ"ד לד(4) 155 שם, 157 (להלן: "פרשת גבעולי"); פרשת שליו הנ"ל). ביסוד מבחן הכנות עומד עקרון תום הלב אשר מהווה עקרון על בשיטת המשפט בישראל, לרבות בסוגיית הסמכות והכריכה (ראו: בע"מ 9530/02 פלונית נ' פלוני, תקדין-עליון 2003(2) 3185; בג"צ 5747/03 פלוני נ' פלונית ובית הדין הרבני האזורי, תל אביב, תקדין-עליון 2004(2), 2223). מכאן הדרך לכריכה בענייני רכוש הייתה קצרה (ע"א 423/79 צברי נ' צברי, פ"ד לה(4), 242, 249), (להלן: "פרשת צברי"), סוגיה שנדון בה להלן. תביעת גירושין כנה 9. על מנת שתביעת גירושין תחשב כתביעה כנה, חייב כתב התביעה לגלות עילת גירושין, כך שאם העובדות הנטענות בכתב התביעה אכן תוכחנה, יש בהן כדי לקיים עילת גירושין על פי דין תורה, ואין צורך בשלב המקדמי לבדוק את סיכויי תביעת הגירושין (רע"א 9357/96 הר נ' הר, פ"ד נא(2) 618, 622). ברם, גם אם תביעת הגירושין מגלה עילה, תביעת הגירושין תחשב כלא כנה אם מתברר שלמעשה אין לתובע רצון כן לגירושין, ואין בדעתו להתגרש מבת זוגו, אלא הגיש את התביעה לגט אך ורק מטעמים טקטיים. דהיינו, שתביעת הגירושין הוגשה לבית הדין על מנת לחסום את הדרך להגשת תביעת האשה לבית המשפט (רע"א 347/87 קפלן נ' קפלן, פ"ד מא(4), 587). כך גם, אם התביעה מגלה עילת גירושין ואכן ברצון התובע להתגרש, אולם הוא מסרב לעשות כן אלא עד, למשל, שהאישה מוכרזת כמורדת או כשהבעל דורש דרישות ממוניות אחרות או גורם לסחבת בדיונים לגירושין, אז ניתן לראות בתביעת הגירושין כתביעה לא כנה. כשמדובר בכריכת ענייני רכוש, דרוש פירוט של כל הרכוש. פריט של רכוש שלא נכרך בפועל אינו כלול בסמכותו של בית הדין (ע"א 4909/92 דורות נ' דורות, , תקדין-עליון 95(2),1473; ע"א 3868/95 בג"צ 5385/95 ורבר נ' ורבר, פ"ד נב(5), 817; בג"צ 772/00 זקס נ' בית הדין הרבני האזורי בפתח-תקווה, פ"ד נה(2), 49). אמנם תמיד קיימת האפשרות לתקן את כתב התביעה (ראו: ע"א 1327/90 שיבת קטינה ואח' נ' שיבת, פ"ד מה(3) 878 בעמ' 879 מול האות ו'; בג"צ 5747/03 פלוני נ' פלונית ובית הדין הרבני האזורי, תל-אביב, , תק-על 2004(2), 2223). כן נקבע כי ניסוח סתמי וכוללני אינו בגדר כריכה כדין (פרשת צברי הנ"ל). כנות הכריכה 10. כנות הכריכה היא שאלה עובדתית אשר יש להכריע בה על רקע הנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה. הכנות נבחנת על פי מבחן אובייקטיבי-חיצוני המבוסס על מכלול החומר העומד לרשות בית הדין או בית המשפט, לרבות נוסח כתב תביעת הגירושין וחקירתו של הבעל בפניו (ראו: בע"מ 9530/02 פלונית נ' פלוני, , תקדין-עליון 2003(2), 3185; בג"צ 5747/03 פלוני נ' פלונית ובית הדין הרבני האזורי, תל-אביב, , תקדין-עליון 2004(2)2223). יחד עם זאת, אין לתת משקל מכריע לכאן או לכאן, לחשיבות הדברים שהועלו בכתב התביעה. כך למשל נקבע בפרשת גבעולי הנ"ל לעניין יתר פירוט, ואילו בע"א 384/85 ב"ש 1035/85 בן יאיר נ' בן יאיר, פ"ד לט(4) 775 (להלן: "פרשת בן יאיר"), נקבע כי אין לתת משקל יתר לחסר בפירוט. מן הכלל אל הפרט ניסוח סתמי וכללי 11. ניסוח סתמי וכללי של כתב התביעה אינו מהווה רק בעיה של היעדר כריכה כדין, אלא הוא אף בעיה של היעדר כריכה כנה (בע"מ 9530/02 הנ"ל). בית הדין, בהחלטתו מיום כח' אלול תש"ע, סמך ידו על טיעוני הצדדים בקשר עם העובדות, ולא על חקירת הצדדים על ידי באי-כוחם. כעולה מן המסמכים שהוגשו בתיק המוצגים מטעם המשיב עצמו, התביעה הראשונה שהגיש המשיב לבית הדין הרבני ביום 15.6.10 הינה טופס סטנדרטי אשר מהווה את שלד התביעה ומקום למילוי בכתב יד את הפרטים הנחוצים, על פי ההדרכה בטופס גופו. את הטופס ניתן לקבל, מן הסתם, במזכירות בית הדין הרבני. בתחתית העמוד הראשון של טופס התביעה נאמר: "לתשומת לב: יש למלא את כל הפרטים הרלבנטיים. אם אין מספיק מקום בטופס, יש להשלים ע"י צרוף דף או דפים נוספים. אם מידע מסוים אינו תחת ידך, יש לציין זאת, להסביר את סיבת חסרונו וכיצד ניתן לקבלו. החסרת פרטים עלולה לפגום בכנות התביעה ו/או בכריכה ו/או בכנות הכריכה". אכן התביעה (הטופס) מולא בכתב ידו של המשיב ובחתימת ידו, בפרק ח' שבו שכותרתו "הצהרה", ובהמשך מקום לחתימה, מודפס כדלקמן: "יש לחתום על כתב התביעה בפני מייצג/ת (עו"ד או טו"ר) או בפני פקיד/ת בית הדין. הנני מאשר/ת כי התובע/ת חתם/מה בפני. שם המאשר/ת בעמוד הנ"ל, אין אישור חתימה בפני מי מהאמורים לעיל (אם כי ייתכן שהעותק שאושר בבית הדין נחתם בפני פקיד בית הדין). הנה כי כן, נראה לכאורה כי למשיב אצה הדרך להגיש את התביעה בבית הדין הרבני, על מנת להקנות לו סמכות, ולשלול את אפשרות המערערת להגיש תובענה בבית המשפט, שהרי בעמוד הראשון בטופס התביעה ישנה רובריקה לציון מייצג, ושם נאמר: "מיוצג ע"י עו"ד/טו"ר משה מיטלמן, טלפון 02-5000622, פלאפון ביום 7.7.10 הוגשה, כאמור, תביעה מתוקנת שהוכנה וחתומה על ידי ב"כ המשיב, עו"ד יוסי הרשקוביץ, ובה מפורטות כדבעי, עילות הגירושין, עיסוק הצדדים, כריכת המשמורת על הילדים, פטור ממזונות הנתבעת, מזונות הילדים, רכוש וה"עתירות" המבוקשות מבית הדין. בית הדין השתית את החלטתו על בסיס המפורט להלן, בציינו: "בדיון שהתקיים במעמד הצדדים וב"כ השמיעו הצדדים את טענותיהם. ב"כ האשה טען לחוסר סמכות ביה"ד לדון בכל העניינים הכרוכים, משום שתביעת הגירושין אינה כנה, וכן הכריכה פגומה. לאחר העיון בטענות ב"כ האשה לענין הסמכות ובתגובת ב"כ הבעל, אנו בדעה שצודק ב"כ הבעל, והסמכות לדון בכל הענינים שנכרכו לתביעת הגירושין של הבעל היא לביה"ד הרבני, ונפרש את דברינו: א. ב"כ האשה טוען, שתביעת הגירושין אינה כנה, וכי הכריכה אינה כנה, וגם הכריכה לא נעשתה כדין). הדברים נאמרו לא שום בסיס עובדתי או משפטי. שמענו את טענות הצדדים באריכות בדיון, והתברר שהבעל נחוש בדעתו להתגרש. ומאז הוציאה האישה את הבעל מן הבית באמצעות המשטרה הוא חושש לשוב לביתו. ולדבריו כך גם המליצה לו החוקרת המשטרתית. יש ממש בחששו של הבעל, שאם יחזור לבית הוא יהיה חשוף לתלונות מצד האשה, ודי היה לו במעצר לפני כשנתיים הראשונה, ובהרחקה האחרונה. בנסיבות כאלה קל מאוד יהיה ליצור פרובוקציות אשר יביאו את הבעל לבית הסוהר. וכבר אמרו חז"ל (כתובות עב ע"א): "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת" ופרש"י: "שכשלא ישמר ישכנו". הבעל העלה טענות קשות כנגד האשה והתנהגותה כלפיו וכלפי הוריו, שאם יוכחו כנכונות, תהיה האשה חייבת להתגרש. למעשה גם מפי האשה שמענו שאין שלום בית הצדדים כבר זמן רב, ורק בהתערבות הרבנים חזרו לשלו"ב לפני כשלוש שנים ואז נולד הבן הקטן". (שם, 1). ובהמשך: "ב. אשר ל'כנות הכריכה', הבעל פרט בכתב התביעה את כל הרכוש המשותף, והעובדה שהוא מבקש להשאיר בידיו חלק גדול יותר של הרכוש מנימוקים שונים, אינה פוגמת את הכריכה. כך גם בענין המזונות והמשמורת. על פי החוק, הסמכות היחודית לדון בכל הנושאים שנכרכו בתביעת הגירושין היא לביה"ד. ולא לאף ערכאה אחרת. סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג-1953 קובע: "הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האשה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט יחודי בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאשה ולילדי בני הזוג". כלומר, החוק קובע בפירוש שניתן לכרוך גם את ענין מזונות הילדים בתביעת גירושין. אמנם ביהמ"ש העליון פסק בעבר, שכריכה כאמור אינה שוללת מן הילדים את הזכות לתבוע מזונות מאביהם בבית המשפט בשמם שלהם. מכל מקום, גם פסיקת ביהמ"ש אינה שוללת את סמכות ביה"ד הקבועה בחוק מכח הכריכה". (שם, 1). וכן: "ד. יש להוסיף, שתביעת המזונות לא הוגשה לביהמ"ש על ידי הילדים, שהרי הילדים לא חתמו על יפוי כח לב"כ האשה, ולא התחייבו לשלם לו שכר טירחה. הם גם לא יכולים לעשות זאת, בהיותם קטינים, מחוסרי כשרות משפטית. מי שהגיש את התביעה בשמם היא האשה כאפוטרופסית טבעי על ידי בא כוחה". (שם, 2). ולבסוף: "לאור האמור החלטנו: א. לביה"ד הרבני האזורי הסמכות לדון בתביעת הגירושין שהגיש הבעל ובכל הנושאים שנערכו לתביעה לרבות ענייני הרכוש, משמורת הילדים, הסדרי הראיה ומזונותיהם ומזונות האשה. ב. מפנים את הצדדים לרב משה לוי כשליח בית דין למעקב והדרכה, ומאשרים הסכמתם כפסק דין, ותוגש חוו"ד על ידו בתום 90 יום. ג. בשלב זה, קובעים הסדרי ראיה בחגים הקרובים כדלהלן: בראש השנה ויום הכיפורים יהיה הבן הגדול משה חי אצל אביו, מערב החג בשעה 13:00 ועד שעתיים לאחר צאת החג. ואילו שלושת הילדים הקטינם יהיו עם האם. ב"כ הצדדים יתאמו יום נוסף בימי החול בו יקח הבעל את כל הילדים אחה"צ למשך 3 שעות. בחג הסוכות יהיו כל הילדים אצל האם בחג הראשון ובשבת חול המועד ועד ליום ראשון בשעה 18:00 והאב יקח את הילדים מיום ראשון בשעה 18:00 ויחזירם לבית האם במוצאי שמחת תורה בשעה 20:00". (שם, 2). טענת המערערים בדבר "מחטף" 12. ב"כ המערערים טוען בערעור שלפנינו כי לא זו בלבד שהחלטת בית הדין מיום 7.9.10, יומיים בלבד לאחר הדיון בבית הדין, היתה מחטף, ללא נימוקים עובדתיים וללא דיון מקדים, כדבריו, אלא שהחלטת בית הדין לוקה בפגם שיש בו כדי להביא לבטלותה מכח הלכת פלמן (מפנה לפסקה בע' 139 לפסק הדין). נעיין בפרוטוקול בית הדין והחלטתו הראשונה מיום 7.9.10, טרם אכריע בשאלה אם אכן נעשה "מחטף" כהגדרתו בהלכת פלמן. אפרט. מפרוטוקול בית הדין מיום 5.9.10 עולה כי בית הדין הוא שחקר את הבעל והאישה, וכך פותח הפרוטוקול: "הבעל: נשואים 11 שנים - נישואין ראשונים לשנינו ברבנות ירושלים - 4 ילדים קטנים - מ-18.8. היא פנתה למשטרה להרחיק אותי מהבית.- כבר 7 פעמים הזמינה לי משטרה ויעצו לי במשטרה לא לחזור הביתה.- אני רוצה להתגרש מהאשה הזאת זה מוחלט אצלי.- במשך 11 שנים היינו במשבר והיינו ביעוץ - פעם אחרונה לפני 3 שבועות היינו אצל הרב ברוך שרגא הוא דיבר אותנו ע"מ לפשר שנינו והרב משה לוי במשך 5 שנים הוא טיפל בנו. האישה: אני רוצה שלו"ב. ב"ד: עם מי? האישה: עברנו תקופה לא קלה היה לנו בתחילה ילד פג ועברנו תקופה לא קלה.- לפני שנתיים קרה משהו שהאמא שלו התערבה ולקחה אותו ממני.- אולי זה מקנאה היא ניצלה את הפרצה בינינו. ב"ד: למה חיכית עד היום? האישה: ניסיתי והנה היום אני מרוצה שיש לי במה לומר את דברי. ב"ד: הוא פתח את התיק של היום ולא את.- האישה: אני הופתעתי שהוא רוצה להתגרש לא האמנתי שהוא הגיע לכזאת רמה, למה הוא קנה לי מתנות במשך השנתיים האחרונות למה הביא עוד ילד במשך השנתיים האחרונות.- אני ביקשתי מהבן שלי שיבקש מהאבא שיחזור הביתה והוא אמר לו "אני לא רוצה יותר לראות את הפרצוף של אמא". ב"ד: מי שרוצה שלו"ב מזמינה לבעל משטרה? זה השפלה? האישה: יכול להיות שזה השפלה אבל אני סבלתי יותר השפלה.- כל החופשה הוא לקח את הילדים לטיולים ואותי השאיר בבית ואני הצטרפתי עם הורי לטיול בקברי צדיקים עם הילדים הקטנים ובעלי ראה שאני מתארגנת לנסיעה והוא קינא ולקח את התיק ופירק את כל החפצים שהכנתי לנסיעה והוא אמר זה תיק שלי ודחף אותי וקיבלתי מכה בעצם הזנב והוצרכתי לטפל בזה ורק אחרי 10 דקות קמתי מהרצפה והזמנתי משטרה". (ההדגשות - אינן במקור). כן נשאל הבעל על ידי בית הדין מהן עילות הגירושין שלו, ולאור תשובותיו נשאל "אבל למה הבאתם ילד לפני שנתיים". ובהמשך מציע ב"כ הבעל לסיים את התיק כך: "ב"כ הבעל: אפשר לגמור את התיק היום הדבר יכול ליפול על כך האם זה נכון שאמרה לו לך תשכב עם אמא שלך. האישה: אני לא זוכרת שאמרתי לו דבר כזה אבל יתכן שהוא גירה אותי ואני השבתי לו.- לא זוכרת שעשיתי דבר כזה מתוך להקניט אותו אבל עם זה נאמר אז הוא גרר אותי.- שהתחתנתי איתו הוא היה עם כיפה סרוגה והוא הלך לכיוון חרדי ואני הלכתי איתו, לובשת שרוול ארוך.- בחודש האחרון נכנס לרבי דוד מנהריה והסביר לו שהוא כהן והוא אמר לו יש לך אשה טובה ותחזור הביתה אליה, והביא לנו צלחת לשים בתנור כדי לבטל כישוף. הבעל: לא הייתי אצל רבי דוד.- האישה: הוא אמר שביקש ממני להתפלל תפילת חנה עכשיו אני מבינה שיחשבו אותי לשיכורה ולא כשרה.- אמא שלו גורמת לכל. הבעל: 11 שנים הורי לא היו אצלי בבית". בתשובות לדברי ב"כ הבעל השיב ב"כ האישה כדלקמן: "ב"כ האישה: נכון שאני טוען על חוסר סמכות, בגלל חוסר כנות, כי האישה אמרה שבעלה אמר שכל התביעה רק להפחיד אותה.- הוא בכלל מעלים את הכנסותיו כי אמר שעובד בעמותת חב"ד ולא גילה שעוסק במכירת טלפונים בשחור והוא רוצה להעלים את כל הרכוש ולכן זה חוסר כנות.- אני לא יכולתי להתייחס לתביעה חדשה שצירף שהוא טוען שזה הבהרה לתביעה קודמת.- התביעה כולה זה חוסר כנות, האישה טוענת גם היום שהוא לא רוצה להתגרש, ולפחות תביעת הרכוש אינה כנה בהן בגלל העלמת הכנסות שיש לו בשחור וגם באשר לתביעה לנשל אותה מכל מה שמגיע לה עפ"י החוק.- באשר להחזקת ילדים: אין מניעה שיחזור הביתה כי כבר נגמרו 15 יום של ההרחקה. ב"ד: יש כתב אישום? ב"כ האישה: אין כתב אישום ושום צו הרחקה נגד הבעל כרגע, ולכן אין מקום לבקשתו להסדרי ראיה". לאחר שבית הדין מציע הסדרי ראייה, מציין בית הדין: "ב"ד: בכח אפשר לעשות שלו"ב?! מי שרוצה שלו"ב צריך ללכת לקראתו.- מוכנה להישבע שלא נשכבתי עליו נידה. ב"ד: תלכי לפוליגרף. האישה: הוא זה שקרא לי לחדר ואמר לי תסגרי והכל ואני רוצה להיות איתך". ובהמשך לכך נאמר: "ב"ד: נגמר הדיון תאמרו לנו האם אתם רוצים ללכת לפוליגרף ואם כן תכינו שאלות לפוליגרף ואנו ניתן החלטה על סמכות. האישה: דיברתי הבוקר עם הבן שלי משה ואמר לי, הבוקר שהתפללתי שיבוא המשיח אני מתכוון שאבא יבוא הביתה ונהיה יחד. ב"ד: מי שרוצה שלו"ב לא מזמין משטרה. ב"כ האישה: רוצה לטעון על חוסר סמכות גם בעניין מזונות האישה, ומבלי לפגוע בטענה של חוסר סמכות מדובר באדם שמרוויח פי 2-3 ממה שאמר וחי ברמת חיים של 10,000 ₪ לחודש. הדיון הסתיים". יוצא אפוא, כי הדיון אכן קוצר בלא שהיו חקירות בעלי הדין על ידי ב"כ הצדדים. כן עולה מן הפרוטוקול, שבית הדין ניהל את חקירת הבעל והאישה והעיר הערות מספר כמצוטט לעיל. הגם שתקנות הדיון בבית הדין שונות מאשר תקנות סדר הדין האזרחי (לרבות הפרק הנוגע לבית המשפט לענייני משפחה), ואולם במקרה הנדון נראה כי לאחר מתן ההחלטה בדבר הסמכות התקיים דיון נוסף ביום ט"ז כסלו תשע"א לגבי הנכס שנמכר, והפעם הדיון היה שונה, ובית הדין אפשר לצדדים להגיש סיכומים בכתב, וכך נעשה, ולאחר מכן נתן החלטתו בנושא זה ביום ט' בטבת תשע"א. הגם שההחלטה הראשונה בדבר הסמכות העניינית ניתנה על ידי בית הדין יומיים בלבד לאחר הדיון, אין לראות בעובדה זו, כשלעצמה, משום מחטף, אלא נהפוך הוא, דהיינו, יעילות. אי-הצעת סכום סביר למזונות 13. הדעה הרווחת בפסיקה הינה כי על הבעל להציע סכום סביר לתשלום מזונות בכדי להוכיח כנותו. הימנעות מהצעת סכום או הצעת סכום שאינו סביר בנסיבות העניין, פוגעת בכנות (ע"א 2878/94 מזוז נ' מזוז, תקדין - עליון 94(4), 190; ע"א 5484/93 יהושע מיני נ' עופרה מיני (אתר נבו) (29.1.94) (להלן: "פרשת מיני")). מנגד, כב' השופט ג' בך סובר בפרשת בן יאיר הנ"ל, שאי ציון סכום מסוים כשלעצמו אין בו משום הוכחה על היעדר כנות. אולם הצעת סכום סביר עשויה לשמש הוכחה פוזיטיבית לכנות הכריכה ואילו הצעת סכום שאינו סביר עלולה להוליך למסקנה שהכריכה אינה כנה. הגם שכב' השופט בך בפרשת בן יאיר, המצטרף לדעתו המחמירה של כב' הנשיא מ' שמגר בפרשת מיני הנ"ל הרי שכאמור, במקרה דנן האיש (המשיב) לא כרך את סוגיית מזונות הילדים אלא תבע את משמורתם. האם גם במצב זה חייב היה להציע סכום למקרה וטענתו תדחה? 14. בשאלה דומה נחלקו דעות שופטי בית המשפט העליון וקיימות שלוש אסכולות לסוגיה. מכל מקום, בפסק דין מאוחר יותר, קבעה כב' השופטת שושנה נתניהו, כי גם במקרה שהבעל טוען שהוא פטור ממזונות אשתו, עדיין הבעל חייב לנקוב בסכום שהוא מוכן לשלם למקרה שטענתו תדחה. כך, כב' מ"מ הנשיא מ' זילברג בע"א 328/67 שרפסקי נ' שרפסקי, פ"ד כב(1) 277, וכן כב' השופט יצחק קיסטר בע"א 666/70 שלום נ' שלום, פ"ד כה(2) 701 בעמ' 707 מול האות ה', וכן כב' השופטת חנה אבנור בע"א 198/82 דותן נ' דותן פ"ד לח(1) 1, סברו הם שאם הבעל טוען טענת פטור לחיובו במזונות, אין הוא חייב לנקוב בסכום מזונות שהוא מוכן לשלם, אם טענתו תדחה. דרך ביניים נמצאה במספר פסקי דין בהם נקבע כי בעל הטוען טענת פטור ואינו מציע סכום, אזי בנסיבות אלו אי הצעת סכום כשלעצמה לא תהווה סממן יחיד לחוסר כנות. בית המשפט או בית הדין יהיה חייב לשקול את יתר העובדות, לרבות, בין השאר, סבירות טענת הפטור (ע"א 14/75 ברטל נ' ברטל, פ"ד כט(1) 810, 812; ע"א 213/77, 206/77 פיינברג נ' פיינברג, פ"ד לא(3) 831; בג"צ 552/83; פרשת שליו הנ"ל). במקרה דכאן, הבעל לא טען לפטור מתשלום מזונות, ולפיכך היה עליו להציע, בכל מקרה, סכום, אלא שהוא לא עשה כן. בית הדין אף לא נכנס לעובי הקורה בסוגיה זו. ודוק. המשיב לא טען כלל בכתב התביעה בבית הדין לעניין מזונות מערערים 2-5, ומכאן שהסמכות נתונה לבית המשפט, ואף בית המשפט קמא ציין זאת, אלא שסבר כאמור לעיל, כי אין מקום לפצל את הדיון, מטעמי יעילות. פירוט הרכוש 15. סוגיה נוספת לענייננו הינה העדר פירוט הרכוש. כבר נפסק כי העדר פירוט מלא וממצה של כל הרכוש אינו, בהכרח, מגלה חוסר כנות. הפירוט הדרוש יכול ויידרש במהלך הדיונים (ע"א 739/87, רע"א 397/87 בבלי נ' בבלי, תקדין עליון 89(3) 1049, 1050). אולם, ישנה מחלוקת בפסיקה באשר לתביעה לחלוקת רכוש, אם דרוש פירוט מלא וממצה של כל הרכוש או לאו. אפרט. הברחת והעלמת רכוש 16. הברחת רכוש תקופה קצרה לפני הגשת תביעה לבית הדין, והעדר התייחסות לכך בכתב התביעה מלמדת על כריכה שאינה כנה (פרשת צברי הנ"ל). כאמור, המשיב מכר את המגרש הנ"ל, ולא הזכיר זאת בתביעתו. כמו כן העלים המשיב הכנסה של 2,000 ₪ לחודש, כפי שעלה בחקירתו בביתה דין ביום 22.11.10. שנבעה מהשכרת הדירה ברח' הדודאים בירושלים. פיצול הרכוש 17. הגם שבתי הדין הרבניים, בדרך כלל אם כי לא תמיד - נוהגים לחלק את הרכוש המשותף של בני הזוג רק עם הגירושין, הרי בתי המשפט למשפחה נוטים כיום לחלק את הרכוש המשותף לרבות דירת המגורים הרשומה על שם שני בני הזוג, אפילו טרם פקיעת הנישואין (רע"א 4358/01 בר אל נ' בר אל, פ"ד נה(5), 856). במקרה דנן, המשיב לא ציין את המגרש שהיה ברשותו בגוש 30130 חלקה 46, ותירץ זאת בכך שעמד למכור אותו. עם זאת, הודה הוא שמכספי המכירה נשאר סכום של 100,000 ₪. המשיב אף עתר לבית הדין שכל הרכוש המשותף יועבר לרשותו. במאמרו של ד"ר שאוה ז"ל "על כרוך ועל כנות היפסק מרוץ הסמכויות בענין מזונות בין בית המשפט המחוזי ובין בית הדין הרבני" עיוני משפט ב' תשל"ב, עמ' 719 בעמ' 729, מציין המחבר שעמדה זו מהווה חוסר כנות השוללת את "תפיסת הסמכות" ויש להתעלם ממנה לענין סמכותו של בית המשפט. עמדה זו אומצה בפסיקה, ראו בש"א 3467/99 מפי כב' השופט עדיאל, בסעיף 11 להחלטה (לא פורסם) (צורף על ידי המערערים). מבחן הכנות בהחזקת ילדים 18. אכן, אמנם נושא החזקת הילדים כרוך מעצם טיבו וטבעו בתביעת הגירושין. על כן, אם הוגשה תביעת גירושין לבית הדין הרבני טרם שהוגשה תביעה להחזקת הילדים לבית המשפט לענייני משפחה, אזי בית הדין הרבני רוכש לעצמו את הסמכות הייחודית לדון בעניין החזקת הילדים, גם אם נושא החזקת הילדים לא מוזכר כלל בתביעת הגירושין. אולם יש ליתן הדעת לעובדות המקרה דכאן, שכאמור, מדובר בקטינים שהקטן שבהם הינו כבן שנה! האמנם זה המקרה שהמשיב מסוגל לטפל בכל הילדים? הדרישה לקבל המשמרת לגבי כל הילדים מעצימה, לשיטת המערערים, את חוסר תום הלב, ומהווה ניסיון לעקוף את הדרישה לפירוט סכום המזונות המוצע על ידי תובע הכורך בתביעתו סוגיות נוספות. נטל ההוכחה 19. בראשית הדרך, היו דעות בבית המשפט העליון אשר סברו כי נטל ההוכחה מוטל על מי שטוען שהתביעה והכריכה לא היו כדין וכנות; על כן, אם נותר לבית המשפט או לבית הדין ספק בדבר, הסמכות נשארת בידי בית הדין (ראו ע"א 14/75 ברטל נ' ברטל, פ"ד כט(1), 810). בפסיקה מאוחרת יותר התגבשה והתקבלה הדעה כי נטל ההוכחה רובץ על מי שטוען כי התביעה והכריכה אכן היו כדין וכנות. על כן, במקרה של ספק, הסמכות עוברת לבית המשפט (ראו: ע"א 118/08 גבעולי נ' גבעולי, פ"ד לד(4) 155, 157; פרשת בין יאיר נ' בן יאיר הנ"ל, (שם, 780), בג"צ 8754/00 רון נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נו(2) 625, 669; בע"מ 9530/02 פלונית נ' פלוני, תקדין-עליון 2003(2) 3185). הרציונל לגישה זו הוא שלבתי המשפט האזרחיים הסמכות הכללית לדון בנושאים אלו "הכרוכים" והסמכות שלהם היא ודאית. בתי הדין, לעומת זאת, "גוזמים" מהסמכות הכללית של בתי המשפט. סמכותו של בית הדין מוטלת בספק, מאחר שהיא תלויה בתוצאות הבדיקה אם נתקיימו כללי הכריכה ואם לאו. הואיל ואין הספק מוציא מידי הוודאי, אזי נטל ההוכחה מוטל על מי שרוצה להוציא מסמכותו הכללית של בית המשפט ולהעניק סמכות לידי בית הדין. יוצא, אפוא, שנטל ההוכחה רובץ על מי שטוען שהכריכה היתה כדין וכנה (ראו: בג"צ 5507/95 אמיר נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה ואח', פ"ד נ(3) 321, 334). למי הסמכות להכריע אם הכריכה כנה או אינה כנה? 20. אחת מהשאלות הקשות היא: למי הסמכות להכריע בשאלה האם הכריכה כנה אם לאו, לבית הדין או לבית המשפט? לכאורה פשיטא, כי כל ערכאה אשר טוענים נגדה טענת חוסר סמכות, רשאית אותה ערכאה להכריע לגבי סמכותה. כאן שבים אנו למשבצת הראשונה, דהיינו להלכת פלמן, שהרי לא היתה מחלוקת שאם כל ערכאה מכריעה לעצמה על סמכותה, עלול להיווצר מצב שתיתכנה החלטות סותרות. בפרשת פלמן בית המשפט העליון, פה אחד, אימץ לעצמו את עמדתו של היועץ המשפטי לשיפוט רבני, עו"ד אשר רוט, וקבע שאותה ערכאה המחליטה ראשונה בשאלת הסמכות היא הקובעת לשתי הערכאות - הן בית הדין והן בית המשפט. כך, אף אם הערכאה השנייה לא ידעה כי הערכאה הראשונה כבר הכריעה בדבר וקבעה שלה הסמכות. המבחן הוא אובייקטיבי ואינו תלוי בהפרה מכוונת של עיקרון הכיבוד ההדדי. ברם, הדעות נחלקו אם יש מקום לקבוע חריגים לשיטה זו של "כל הקודם זוכה". השופטת דליה דורנר היתה בדעה שאין מקום לחריגים, ולאחר שאחת מהערכאות פסקה בנדון רק ערכאת הערעור של אותה מערכת, או בג"צ, יכולים להפוך את הכרעת בית המשפט או בית הדין קמא. אבל בשום פנים לא הערכאה מהמערכת השניה. ברם, השופטת ביניש (כתוארה אז), וכן השופטת שטרסברג-כהן היו בדעה שיש צורך לקבוע חריגים ל"מרוץ החלטות", ובכללם: מחטף (ניתן פס"ד בשאלת הסמכות ללא דיון); ניתן פס"ד בשאלת הסמכות לא נימוקים, הערכאה לקחה לעצמה סמכות על נושא שעל פניו אין לה סמכות. כך למשל, כאשר בית הדין נוטל סמכות לגבי מזונות ילדים ללא הסכמת כל הצדדים. מלשון פסק הדין של בית המשפט העליון בפרשת פלמן, נראה בברור שהחריגים הנזכרים לעיל אינם רשימה סגורה ולא מדובר אלא על דוגמאות גרידא. כל התנהגות מצד הערכאה הראשונה אשר מהווה התנהלות שלא בתום לב או התנהגות הפוגעת בכללי הצדק הטבעי וההליך ההוגן, יכולה להוות חריג. מכל מקום, במקום שקיים חריג - מותר לערכאה השניה לשוב ולדון בשאלת הסמכות וזאת חרף שהערכאה הראשונה כבר הכריעה בנושא. השופטת ביניש הדגישה שעצם העובדה שהערכאה השניה סבורה שהערכאה הראשונה טעתה בהחלטתה, אינה מהווה חריג. בפרשת פלמן מציינת כב' השופטת ביניש כדלקמן: "עם זאת, מן הטעמים שפורטו, אין לקבוע כי בהכרח הערכאה השנייה תיסוג מפני הכרעתה של הערכאה שהקדימה להחליט בשאלת הסמכות. בשל עקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות, אני סבורה כי רק במקרים חריגים, ובהתקיים "טעם מיוחד" שיצדיק זאת, תחליט הערכאה השנייה בשאלת סמכותה לדון בסוגיה שנתבעה בפניה, על אף שהערכאה האחרת כבר החליטה כי בסמכותה לדון באותה הסוגיה ממש... או למשל, כאשר נכרכה בתביעת גירושין סוגיה שאינה ניתנת לכריכה (כגון - תביעת ילד למזונותיו), ואף-על-פי-כן קבע בית-הדין הרבני כי בסמכותו לדון בסוגיה זו מכוח כריכתה בתביעת-הגירושין. במקרה זה, החלטתו של בית-הדין לוקה בפגם שיש בו כדי להביא לבטלותה (ראו: בר"ע 120/69 שרגאי ואח' נ' שרגאי, פ"ד כג(2) 171, 176; ע"א 404/70 עברון נ' עברון, פ"ד כה(1) 373, 378-377). רק במקרים חריגים ומצומצמים כגון אלה, מתקיים "טעם מיוחד" המצדיק כי הערכאה השנייה תיזקק לטענות הנוגעות לסמכותה לדון בתביעה שבפניה, על-אף קיומה של הכרעה סותרת בנוגע לסמכות (השוו: בד"מ 1/81 נגר הנ"ל, בעמ' 400; ע"א 680/84 שני נ' שני, פ"ד לט(2) 444, 447)". 21. במקרה דכאן, אין מקום לומר כי ישנו מחטף מן הטעם של העדר דיון כלל או העדר נימוקים, שהרי אין מחלוקת שבית הדין דן בנושא (אם כי לא שמע עדים חיצוניים) ושמע טיעונים. על הערכאה הראשונה לבדוק אם נתקיימו כל שלושת המרכיבים של "המבחן המשולש" ורק אחר כך לנמק. הבדיקה בערכאה השנייה הינה בדיקה דו-שלבית. בדיקת החובה של כיבוד ערכאות, לרבות האם יש חריג אחר? 22. עיון בהחלטת בית המשפט קמא מלמד, כי בית המשפט סבר כי בית הדין בדק את הכריכה וכנות הכריכה, ושוכנע כי אכן המשיב מעוניין בגירושין. בית המשפט אף נכנס לעובי הקורה בנושא העברת נכס המקרקעין. מכל מקום, בין אם בית המשפט קמא סבר שהסמכות נתונה לבית הדין ובין אם היה סובר הפוך, הרי שההכרעה למי הסמכות, מסורה בסופו של יום לבית המשפט הגבוה לצדק. (ראו: בר"ע 315/86 רגוניס נ' רגוניס, פ"ד מ(2) 828, 829, רע"א 347/87 קפלן נ' קפלן, פ"ד מא(4) 587, 588). מפרשת פלמן עצמה, שם, בעמ' 137, עולה שההלכות הללו עומדות בעינן. הנה כי כן, על הערכאה השנייה, במקרה דנן בית המשפט לענייני משפחה, להתכבד ולבדוק את כנות הכריכה טרם הכרעה בטענה כי הסמכות נתונה לערכאה הראשונה שדנה בנושא (בית הדין הרבני), וללמד על הכנות אף לאור התנהגות הצדדים לאחר הגשת התביעה, כפי שבא לידי ביטוי בפסיקת בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כב' השופט ב' גרינברגר) לאחרונה, בתמ"ש 48183-03-10 א' נ' א' (לא פורסם) (6.3.11), כדלקמן: "על כן, שומה על בית המשפט לבדוק בקפדנות את צעדיו של התובע בבית הדין הרבני על מנת לבחון את כנות כוונותיו, כדי לקבוע האם הגיש תביעתו אך ורק כדי לחסום בפני האישה את האפשרות של הגשת תביעה לבית המשפט האזרחי, או, לחלופין, שהיו לו כוונות כנות לתבוע גירושין כתביעה העומדת בפני עצמה. לענין זה חשוב לציין כי כנותה של התביעה נבחנת בראש ובראשונה לפי כוונותיו של התובע בעת הגשת תביעת הגירושין, שהוא המועד הקובע העיקרי לעניין כנות התביעה וכנות הכריכה. זאת, על בסיס ההלכה הידועה כי סמכות השיפוט מתגבשת בעת הגשת התביעה (ראה, לדוגמא, בג"ץ 159/63, בעמ' 2341; בר"ע 13/66 בעמ' 516; ע"א 184/75 דויטש נ' דויטש) , אם כי, כבר נקבע לא אחת כי למרות ההלכה האמורה, ניתן ללמוד על כנות התביעה גם מהתנהגות הצדדים לאחר הגשת התביעה (ראה, ע"א 275/87 פלד נ' פלד, פ"ד מא(4) 518)" (שם, פסקה 7). סיכום: 23. מן המקובץ עולה, כי אכן פני המשיב לגירושין ואילו פני האישה לכאורה לשלום בית, אם כי נראה שהתנהלותה אינה מלמדת על כך. כן הוכח, כי הכריכה כנה, והמערערת לא הצליחה לערערה. הסכסוך בין הצדדים לא נולד ערב הגשת התביעה על ידי הבעל, אלא נמשך זמן ממושך ואף כלל הזמנת המשטרה, כעולה מדברי הצדדים עצמם בבית הדין. המסקנה היא אפוא, כי לא נעשה מחטף בבית הדין הרבני, וכי הכריכה היתה כנה, וכי לא קיים חריג כמשמעותו בהלכת פלמן. עם זאת, המשיב לא כרך את מזונות מערערים 2-5, ולא הציע סכום מזונות לתשלום הילדים, והילדים לא היו צד לתביעה בבית הדין. מכאן, כפי שציין בית המשפט קמא, בית הדין לא קנה סמכות לגבי מזונות הילדים, ולפיכך דין התביעה למזונותיהם להתברר בבית משפט קמא, וכך נקבע בזאת. התוצאה היא אפוא, שאציע לחבריי לקבל את הערעור בעמ"ש 29909-01-11 בענין סמכות בית המשפט קמא לדון בנושא מזונות הקטינים, ולדחות את הערעור בעמ"ש 29834-01-11 בענין סמכות בית המשפט קמא לדון בנושאים האחרים שנכרכו. לאור התוצאה, המשיב יישא בהוצאות מחצית האגרה בהליך זה, וכן בשכ"ט עו"ד המערערים בסך 5,000 ₪, כשסכום זה צמוד ונושא ריבית כדין עד תשלומו בפועל. הפקדון יוחזר למפקידו. יוסף שפירא, שופט השופטת ת' בזק-רפפורט: מצטרפת אני לתוצאה אליה הגיע חברי המלומד כב' השופט י. שפירא. אינני סבורה כי בנסיבות הענין, לאור הלכת פלמן (בג"צ 8497/00), קמה עילה לדיון חוזר בשאלת הסמכות בבית המשפט לענייני משפחה באשר להחזקת הילדים, חלוקת הרכוש ומזונות האשה, לאחר שבית הדין הרבני דן בסוגיה זו והכריע בה בהחלטה מנומקת. החלטת בית הדין בעניינים אלו ניתנה לאחר דיון במעמד הצדדים, אשר היו מיוצגים בו בידי עורכי דין מנוסים. בסופו של הדיון הודיע בית הדין כי בכוונתו להכריע בשאלת הסמכות, ולא מצאתי כי לאחר דברים אלו מופיעה בפרוטוקול הדיון (או בבקשה לתיקונו או להשלמתו), או בכל מסמך אחר בקשה מטעם ב"כ המערערת בקשה להשלמת טיעון או לחקירת בעלי הדין בידי עורכי הדין בטרם מתן החלטה. משאלו פני הדברים, אין לקבל את הטענה כי מדובר בהחלטה שניתנה ב"מחטף", ואף אין מקום לשמוע בדיעבד טענה בדבר פגיעה בזכות הטיעון ובזכויות דיוניות. המערערת לא הצביעה על טעם מיוחד לסטיה מן הכלל שנקבע בהלכת פלמן בדבר כיבוד הדדי בין בית הדין הרבני לבית המשפט לעניני משפחה בכל הנוגע לפסיקה באשר לסמכות בנושאים האמורים, ומשכך צדק בית משפט קמא שהורה בענין זה כפי שהורה. שונה הדין באשר לתביעת הילדים למזונות. כפי שנפסק בענין פלמן - ענין זה הוא דוגמא מובהקת לנושא שלא ניתן לכורכו לתביעת גירושין בבית הדין, ומשפוסק בית הדין אחרת, ישוב בית המשפט לענייני משפחה וידון בשאלת הסמכות. כפי שמציין כב' השופט שפירא, דיון חוזר בסוגיה זו לגופה מוביל למסקנה כי הסמכות לדון בענין מזונות הילדים מסורה לבית המשפט לענייני משפחה, ובהתאם יש לקבל את הערעור בחלקו, כאמור בפסק דינו של כב' השופט שפירא. תמר בזק רפפורט, שופטת השופט, ד' מינץ: נוכח ההלכה שנפסקה במסגרת פסק הדין בעניין פלמן (בג"צ 8497/00), אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי המלומד כב' השופט שפירא. דוד מינץ, שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט י' שפירא. ערעורבית המשפט לענייני משפחה