קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על עונש לשוטר מג''ב שהורשע בתקיפה: כללי 1. בפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית משפט השלום בראשל"צ (כב' השופט אברהם היימן - סגן נשיא) בת"פ 10710-05-09, מיום 21.9.2011. המערער (בעפ"ג 8846-11-11 , להלן:"המערער") משיג על עצם הרשעתו בדין וטוען כי היה על בית המשפט להסתפק באי הרשעה, ובהטלת עבודות של"צ. ערעור המדינה (עפ"ג 6424-10-11 אשר תכונה להלן "המשיבה") מכוון לקולת העונש. 2. המערער הורשע, על פי הודאתו בעובדות כתב אישום מתוקן, בשתי עבירות של תקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן:"חוק העונשין"), שתי עבירות של גניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין ושתי עבירות של שימוש לרעה בכוח המשרה לפי סעיף 280 לחוק העונשין. בית משפט קמא השית על המערער 3 חודשי מאסר על תנאי משך 3 שנים שלא יעבור העבירות בהן הורשע, קנס בסך 500 ₪ או חלף מאסר תמורתו וכן, תשלום פיצוי בסך 500 ₪ לשלושה מתוך שישה מתלוננים, לכל אחד מהם בנפרד. כתב האישום 3. במועד הרלוונטי לכתב האישום, שירת המערער במג"ב כ- 9 חודשים. על פי עובדות כתב האישום, ביום 15.1.08 במהלך משמרת ובשעות הלילה המאוחרות, הגיעו המערער ואחרים, כולם שוטרי מג"ב, לבושים במדים ומצוידים בנשק לאתר בניה במושב מצליח, בו שהו שישה שוהים בלתי חוקיים, תושבי איו"ש (להלן: "המתלוננים"). המערער ואיש מג"ב נוסף (הנאשם 2 בכתב האישום, להלן: "הנאשם 2"), פרצו לקונטיינר בו שהו המתלוננים, היכו בהם והוציאו אותם בכוח אל מחוץ לקונטיינר, שם ערכו המערער והנאשם 2 חיפוש בחפצי המתלוננים ונטלו את כספם. המערער נטל בנוסף, חלק מרכושם. 4. יומיים לאחר מכן הגיעו המערער והנאשם 2 פעם נוספת לאתר הבנייה דנן, גם כן לבושי מדים ונושאי נשק, נכנסו בכוח לקונטיינר בו ישנו המתלוננים והכו אותם. לאחר "חיפוש" שערכו בגופם, נטל המערער כסף של אחד המתלוננים ולאחר שזה הטיח בו כי הינו נוטל את כספו, השליך המערער את הכסף על הרצפה. בטרם היה סיפק בידי המתלונן לאסוף את כספו, לקחו המערער ונאשם 2 את המתלוננים מהמקום. בהמשך, בעוד המתלוננים מצויים ברכבם, נתקלו המערער והנאשם 2 בניידת משטרה. אחד המתלוננים ניסה לפנות אל השוטרים ולהתלונן על גניבת כספו, אולם, המערער והנאשם 2 הניחו את דעתם של השוטרים, כי הם עצמם שוטרים ובכך מנעו מהמתלונן להלין עליהם. במועד מאוחר יותר, הגיע המערער פעם נוספת לאתר הבניה, ברם במקום נכח מנהל העבודה האחראי על המתלוננים ובפניו הלין אחד המתלוננים על מעשי המערער. המתלונן עוכב במשטרה, מסר גרסה ומכאן התגלגל האירוע לפתחו של בית המשפט. הסדר הטיעון 5. ביום 26.1.2011 הגיעו הצדדים להסדר טיעון, לפיו תוקן כתב האישום נגד המערער וכן נגד הנאשם 2 באופן משמעותי, השניים הודו בעובדות כתב האישום המתוקן ועל פי ההסדר הוסכם, כי בטרם יורשעו, יישלחו לשירות המבחן לשם קבלת תסקיר. המשיבה הגבילה את טיעוניה לעונש, על פי ההסדר, ל- 6 חודשי מאסר בפועל, מאסר מותנה ופיצוי למתלוננים והמערער היה רשאי לטעון לעונש באורח חופשי. כך סיכמו הצדדים את ההסדר העונשי: "המאשימה תגביל עצמה לעניין העונש, לעונש מאסר של 6 חודשי מאסר בפועל, מאסר מותנה ופיצוי למתלונן. ההגנה תהיה חופשייה בטיעוניה. ב"כ הנאשם אינו מוגבל בטיעוניו לעונש, בכפוף לאמור בהסדר זה". בתסקיר שרות המבחן שהתקבל אודות המערער, נסקרו נסיבותיו האישיות והומלץ, לאחר התלבטות, שלא להרשיעו בדין, להעמידו בצו מבחן וכן להשית עליו עונש חינוכי בדמות עבודות של"צ. בית משפט קמא דחה את המלצת שרות המבחן, הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן והשית עליו את העונשים שפורטו לעיל. כן קבע בית משפט קמא, כי בעצם הרשעתו של המערער, יש משום עונש כבד ולפיכך, נמנע מלהטיל עליו עונש מוחשי, למעט הפיצוי והקנס הסמליים שהטיל והסתפק בעונש מרתיע, הצופה פני העתיד. נימוקי הערעור מטעם המערער 8. המערער טוען, כי שגה בית המשפט כאשר הרשיעו בדין, בהתעלמו מנסיבותיו האישיות, מהערכים הנורמטיביים עליהם חונך וגדל ומשאיפותיו להתקדם בצבא, להיות קצין ולהמשיך לשרת שירות קבע. 9. המערער טוען, כי שומה היה על בית משפט קמא ליתן משקל יתר לעמדת שירות המבחן, אשר התרשם מהמערער, כי הינו אדם רגיש, מופנם ושקט, בעל דימוי עצמי והערכה נמוכים. אירועי כתב האישום חריגים מאוד להתנהגותו הנורמטיבית ותפקודו התקין. כן, התרשם שרות המבחן מהחרטה והצער שהביע המערער על מעשיו. המערער הוסיף, כי בית משפט קמא לא נתן משקל ראוי להתרשמות שירות המבחן לפיה, המעשים בוצעו על רקע "תחושות צורך להשתייך ולהידמות לחבריו הוותיקים ממנו בשירות הצבאי". 10. המערער טוען, כי בית משפט קמא התעלם ממעמדו הזוטר בקרב צוות מג"ב ומהשפעתם הרעה של שותפיו למשימה, הבכירים ממנו. 11. המערער טוען, כי קיבל את עונשו, משהודח מתפקידו כאיש מג"ב והועבר לתפקיד לוגיסטי. 12. המערער טוען, כי הרשעתו עלולה לסכל את מאמציו והישגיו, אליהם הגיע בעמל רב ולהיות לו למכשול בעתיד. כך, קיים חשש כי בעטיה של ההרשעה בדין, ישוחרר המערער משירות הקבע ומטה לחמו יגדע. 13. המערער טוען, כי היה על בית משפט קמא להעדיף את אי הרשעתו על פני הרשעתו, אשר אף בה יש כדי לשרת את האינטרס הציבורי, בהיותו איש צבא השואף להצלחה. 14. המערער טוען, כי היה על בית המשפט ליתן משקל יתר להודאתו ולנטילת האחריות על מעשיו. לדידו, ההודיה לא נעשתה מהשפה כלפי חוץ, אלא באורח כן ורציני. מאז האירוע הוא שינה את אורחותיו, ללמדך על אופיו ורצינות כוונותיו וחרטתו. 15. בהתייחסו לערעור המשיבה, טען המערער, כי בעצם הגשתו, הפרה המשיבה את הסדר הטיעון ופעלה בניגוד לערכי ההגינות המשפטיים המצופים ממנה. טענתו נסמכת על הנחיות פרקליט המדינה ופסיקת בית המשפט העליון, לפיהן, כך לשיטתו, שומה היה על המשיבה להזהירו באילו נסיבות תהא רשאית לערער על גזר הדין, חרף הסדר הטיעון. לעניין זה, הפנה המערער להנחיה מספר 8.1 סעיפים 23 עד 25 לפיהן: "23. אשר לעונש, ניתן לשקול הסכמה המתייחסת לטווח העונש הראוי בנסיבות העניין, או לחילופין להסכים על עונש מוסכם. כן צריך תובע להבהיר כי אין הוא יכול להתחייב שלא לערער על גזר הדין, אם העונש שיוטל יחרוג לקולא מהסדר הטיעון. על התובע החובה להבהיר לנאשם, כבר בעת עריכת ההסדר, כי אינו יכול להתחייב מראש מה תהיה עמדת התביעה בערעור, אם יחרוג בית המשפט לחומרה... ויוגש על כך ערעור מצד הנאשם... החובה להבהיר מגבלה זו מראש מוטלת על התביעה כדי שהנאשם יוכל להעריך נכונה את הסיכויים והסיכונים בהסדר הטיעון שהוא עורך עם התביעה". 16. לשיטת המערער, המשיבה לא הזהירה אותו, עובר להסדר הטיעון, כי בכוונתה לשמור על זכותה לערער, במקרה בו העונש שיוטל על המערער יהא במסגרת הסדר הטיעון ולפיכך, מנועה היא מלערער ומכל מקום, נשמט היסוד לערעורה. ב"כ המערער הוסיף, מניסיונו, כי דרכה של המשיבה להצהיר מראש ובמפורש על כוונות שאלו. 17. המערער טוען, כי קמה מניעות מלפני המשיבה להגיש את ערעורה, אף מכוח הוראות סעיפים 3 ו- 4 להסכם הסדר הטיעון שקובעים כלהלן: "3. ההגנה מודעת לכך שהתביעה רשאית לחזור בה מההסכם על פי הדין ובכל עת, עד לרישום הודעת הנאשם והסכמת הצדדים המפורטת להלן, בפרוטוקול בית המשפט. 4. ההגנה מודעת לכך שהתביעה אינה מתחייבת מראש מה תהא עמדתה בערעור, אם יחרוג בית המשפט לחומרה מהעונש עליו הוסכם בהסדר, ויוגש על כך ערעור מצד ההגנה". מהוראות אלו עולה לטענתו, כי זכות הערעור נשמרה למשיבה רק למקרה בו בית משפט קמא היה חורג מגבולות ההסדר, דא עקא, העונש שהשית עליו מצוי במתחם גבולות ההסדר. 18. חזקה על המשיבה, כך לטענת המערער, כי בעת גיבוש הסדר הטיעון, היא הביאה בחשבון את כלל הגורמים והשיקולים, לרבות האפשרות שבית המשפט יקל בעונשו, במסגרת גבולותיו המוסכמים של הסדר הטיעון, כפי שאירע. המערער טוען, כי הסדר הטיעון מהווה הבטחה שלטונית, שעל המשיבה לקיימה, מה גם שלמערער עומד אינטרס הצפייה וההסתמכות. אשר על כן, עותר המערער לקבל את ערעורו ולדחות את ערעורה של המשיבה. נימוקי הערעור מטעם המשיבה 21. המשיבה טוענת כי דין ערעורו של המערער להידחות, שכן חומרת העבירות ונסיבות ביצוען מחייבות את הרשעתו של המערער בעבירות כתב האישום. 22. באשר לערעור מטעמה, טוענת המשיבה כי שגה בית משפט קמא בהטילו על המערער עונש הצופה את פני העתיד, תחת עונש מוחשי ומרתיע, מאחורי סורג ובריח. העונש שהוטל על המערער סוטה לקולא באורח חריג ואין בו כדי לשקף את האינטרס הציבורי. 23. המשיבה טוענת, כי בהתנהגותו, רמס המערער זכויותיהם של חלשים ברגל גסה, באורח בזוי ונקלה, תוך ניצול כוחו וסמכויותיו לרעה. מעשיו מכתימים את מערכת אכיפת החוק בישראל. העובדה ששב על מעשיו הינה בבחינת הוספת חטא על פשע, ויש בה כדי להצביע על כך, שאין מדובר במעידה חד פעמית וחרטתו לכאורה של המערער, לאו חרטה היא. 24. המשיבה טוענת, כי רק עונש של מאסר בפועל יהלום את חומרת מעשיו של המערער. במעשיו הכתים המערער את המחנה כולו, את ציבור השוטרים העושים מלאכתם נאמנה. 25. נוכח חומרת המעשים והישנותם, לרבות העובדה שבוצעו במסגרת תפקידו של המערער, טוענת המשיבה, כי אין לייחס משקל רב לעברו הנקי ולאורח החיים הנורמטיבי שקיים ואין בכל אלו משום נסיבות מקלות. 26. בהתייחסה לתסקיר שירות המבחן, טוענת המשיבה כי התסקיר אינו חיובי כלל וכלל, חרף ההמלצה החותמת אותו. המערער נמנע מלקבל אחריות מלאה למעשיו, לא הודה בחלקים ניכרים מהמיוחס לו בכתב האישום המתוקן, ואף כאשר הודה בחלק מהעובדות, השליך את האחריות לפתחם של חבריו לצוות, אליהם ביקש להידמות. חרטתו אף היא מן השפה אל החוץ, וכך גם הסכמתו לשתף פעולה בהליך הטיפולי, אשר מקורה בחרדתו מפני גזר הדין. 27. המשיבה טוענת, כי בעבירות מהסוג דנא, זכות בכורה מוענקת לאינטרס הציבורי, הגובר על נסיבותיהם האישיות של הנאשמים באשר הם. 28. המשיבה טוענת, כי שגה בית משפט קמא בקביעתו לפיה בעצם הרשעת המערער יש משום עונש כבד, בהינתן הכלל לפיו, הימנעות מהרשעה היא החריג והכלל הוא, שיש להרשיע אדם בעבירות שביצע. 29. בהתייחסה לרכיב הפיצוי למתלוננים, טוענת המשיבה, כי סכום הפיצוי שנקבע אינו הולם, בהיותו נמוך מאוד. זאת ועוד, רק שלושה מבין ששת המתלוננים פוצו. 30. אשר על כן, עותרת המשיבה לקבל את ערעורה ולהחמיר בעונשו של המערער על דרך הטלת עונש מאסר מאחורי סורג ובריח. דיון והכרעה 31. על חומרת מעשיהם של המערער וחבריו אין להכביר במילים. כלובשי מדים ונושאי נשק, כמי שתפקידם לאכוף את החוק ולשמור על הסדר הציבורי, הפרו המערער וחבריו את האמון שניתן בהם ברגל גסה, תוך שימוש נלוז במדיהם, בכוחם ובסמכויות שהוענקו להם, אגב זלזול בזכויותיהם של אחרים - חלשים וחסרי ישע, השפלתם וביזויים. 32. על ההיבט העקרוני שיש בניצול לרעה של שוטרים את תפקידם, לשם ביצוע מעשי אלימות שלא כדין, עמדו בפסיקה לא פעם. כך, בע"פ 64/86 אשש נ. מדינת ישראל : "שוטרי ישראל, מלאכתם קשה ואחראית, מלווה לא אחת סיכונים והתנכלויות, והינם ראויים לכל אהדה שיכולים בתי המשפט לתת להם. אך במה דברים? כל עוד הם זוכרים וערים לכך שהסמכות והמרות שהוענקו להם רק לצרכי ביצוע התפקיד ניתנו ואסור שיעשה בהם שימוש לרעה. עליהם לשנן זאת לעצמם השכם והערב, דווקא משום שמלאכתם מחייבת לעיתים קרובות נוקשות ואפילו שימוש בכוח. המעבר מ"כוח סביר" לאלימות מיותרת, לא יעניקו להם בתי המשפט אהדה וימצו עמם את הדין.." בענייננו לא היה מקום לשימוש בכוח כלל. נהפוך הוא, הנאשם וחבריו היו אלו אשר יזמו את האירוע לימות והשימוש בכוח. 33. במעשיהם חטאו המערער וחבריו לא רק לתפקידם כנושאי סמכות, אלא אף לערכי הדמוקרטיה ואכיפת החוק. המערער וחבריו הכתימו את שמו הטוב של הצבא בכלל ומג"ב בפרט. חומרת יתר יש לייחס למעשיהם החוזרים של המערער וחברו, הנאשם 2. אין לדעת אם לא היו שבים ומבצעים מעשים דומים, אלמלא התאפשר בידי המתלוננים להגיש תלונותיהם בסיוע מנהל העבודה האחראי עליהם. 34. החומרה היתרה שיש בניצול המדים, הכוח, הסמכות והעוצמה לשם ביצוע עבירות של תקיפה וגניבה כלפי קורבנות חסרי ישע - סותמת את הגולל על טענות המערער לפיהן, נסיבותיו האישיות, היותו אדם נורמטיבי, דרך כלל, ורצונו להתקדם בסולם הדרגות - מצדיקים את ביטול הרשעתו. בדין הרשיעו בית משפט קמא. 35. חסד עשה צה"ל עם המערער, כאשר הותיר אותו בשירות ואף אפשר לו לשרת קבע, תוך התחשבות בנתוניו האישיים, כישוריו ורצונו להתקדם במערך הצבאי. 36. ברי אפוא, כי אין המערער עומד בתנאים הנדרשים לאי הרשעה, כפי שנקבעו בהלכה הפסוקה (הלכת כתב). המעשים חמורים ואין לראות בהם כישלון נקודתי, המצדיק אי הרשעה. על המערער לשאת אפוא בתוצאות מעשיו. לפיכך, ערעורו של המערער נדחה. 37. באשר לערעורה של המשיבה - טענותיו של המערער, ביחס להתנהלותה הבלתי תקינה לכאורה של המשיבה - דינן להידחות. ערים אנו להלכה הפסוקה, לפיה, לא בנקל יתערב בית המשפט בעונש שהוטל על נאשם, אם הוא מצוי בטווח הענישה המוסכמת, על פי הסדר טיעון. יחד עם זאת, סבורים אנו, כי מתקיימים במקרה הנדון התנאים המקימים למשיבה את זכותה - שהוכרה בפסיקה - לחרוג מהכלל ולערער על מידת העונש, המפליג בקולתו. ודוק; המשיבה אינה עותרת לחריגה מהסדר הטיעון, אלא עותרת להטיל על המערער עונש המצוי ברף הגבוה שבהסדר הטיעון. 38. יש ממש בטענת המשיבה, לפיה נסיבותיו המיוחדות של המקרה מחייבות התערבות בעונש הקל שהושת על המערער, המצוי ברף הנמוך ביותר של הסדר הטיעון. טיעוניה נסמכים על שיקולים סבירים וראויים (ראה: ע"פ 4173/07 פלוני נ' מדינת ישראל וע"פ 4709/10 גיא פיצחזדה נ' מדינת ישראל ). 39. איננו רואים עין בעין את גישת בית משפט קמא לפיה, בעצם הרשעתו, נענש המערער בעונש "כבד" ולפיכך, ניתן היה להסתפק בעונש הצופה פני העתיד. 40. בית משפט קמא עמד בהרחבה על חומרת מעשיו של המערער, לרבות ההשלכות הקשות שיש למעשים אלו על הציבור בכלל ועל הצבא בפרט ויחד עם זאת, נמנע מלתת ביטוי עונשי הולם לחומרתם. 41. במעשיו, חתר המערער תחת היסודות הבסיסיים של צדק והגינות האנושית. המערער וחבריו פגעו בערכי זכויות אדם באופן עמוק, מהותי וחמור. כישלונם איננו מתמצה בביצוע העבירות הפליליות, אלא משקף הלך רוח הנעדר מוסר ואנושיות, אשר מחובתו של בית המשפט לא רק להביע את מורת רוחו אלא אף לעקרו מהשורש. על הענישה הפלילית לבטא את חריגותם של מעשים אלו ולהעביר מסר נוקב ומוקיע, לבל יישנו. סבורים אנו, אפוא, כי הביטוי העונשי הראוי וההולם את חומרת העבירות שביצע המערער, הינו באמצעות הטלת עונש מאסר לריצוי בפועל, מאחורי סורג ובריח. 42. אשר על כן, אנו מקבלים את ערעורה של המשיבה, מבטלים את גזר דינו של בית משפט קמא ומטילים על המערער 5 חודשי מאסר לריצוי בפועל. הקנס יעמוד על סך 2,000 ₪ או 20 ימי מאסר. המערער יפצה כל אחד מהמתלוננים (6 מתלוננים) פיצוי בסך 1,000 ₪. בנוסף, יוטלו על המערער 6 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שבמשך 3 שנים מיום שחרורו לא יעבור עבירה בה הורשע. משטרהמשפט פליליאלימותצבאהרשעהערעורתקיפהמשמר הגבול (מג"ב)שוטר