קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על פינוי שוכרים: השופטת רות לבהר שרון בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב שניתן על ידי כב' השופט ישי קורן בת.א. 35313-13-03 ביום 20.6.10, בו ניתן למשיב סעד של פינוי כנגד המערערים. העובדות ופסק דינו של בית משפט קמא 1. בהתאם להסכם שכירות מיום 22.1.09 (להלן: "ההסכם") השכיר המשיב למערערות אולם בקומת קרקע שבבעלותו, המצוי ברח' נחום טברסקי בתל אביב (להלן: "המושכר"). בהתאם לאמור בהסכם, הוסכם בין הצדדים כי המושכר ישמש את המערערים לצורך הפעלת מוסך. 2. תקופת השכירות נקבעה בהסכם לשלוש שנים, מיום 1.2.09 עד ליום 31.1.12, וכללה שתי תקופות אופציה נוספות, בנות 12 חודש כל אחת, כאשר נקבע כי המשיב רשאי להודיע 90 יום לפני תום שנת השכירות השלישית, על רצונו להפסיק את השכירות. 3. המחלוקת בפני בית משפט קמא התמקדה בשאלה האם הופר ההסכם על ידי המערערים. המשיב טען, להפרות שונות, כאשר חלקן הפרות יסודיות, המקנות לו זכות לביטולו של ההסכם וכן עתר לפינוי המערערים מהמושכר. מנגד טענו המערערים כי ההסכם לא הופר על ידם באופן כלשהו. בית משפט קמא, קיבל את טענת המשיב לפיה המערערים הפרו הפרות יסודיות את ההסכם, וקבע כי על יסוד ההפרות השונות, ובייחוד לאור הפעלת המושכר ללא רשיון, דין תביעת הפינוי של המשיב להתקבל. טענות הצדדים בערעור 4. המערערים מכחישים כי הפרו את ההסכם. לדידם ככול שקימת הפרה כלשהי של ההסכם, הרי שזו תוקנה על ידם. לטענתם, גם לו היו הפרות כלשהן מצדם, הרי שאלו אינן הפרות יסודיות, והן אינן מקנות סעד של פינוי המושכר, שכן המשיב לא ביטל את ההסכם באופן הקבוע בהסכם, קרי, מתן התראה בכתב לגבי ההפרה עם מתן אורכה של 24 יום לתיקונה, כן גם לא נשלחה הודעה על ביטול ההסכם בתוך 21 יום. 5. המערערים טוענים, כי בית משפט קמא ביסס את קביעתו לפיה למשיב עילת פינוי כנגדם בעיקר בשל הפעלת העסק ללא רישיון. בהקשר זה טוענים המערערים, כי הפעלת עסק ברישיון אינה חלק מ"עיקרי ההסכם" ועל כן אינה מהווה הפרה יסודית של ההסכם המקנה זכות לביטולו ולסעד של פינוי המושכר, והמשיב גם לא ציין זאת בתכתובות מטעמו למערערים. כך גם לטענתם, הרשויות לא דרשו בשום עת כי תופסק פעילותו של העסק, אלא הסתפקו בדרישה שתוגש בקשה לרישיון עסק בהתאם לדין. זאת ועוד, לגרסתם המשיב הטעה אותם, והסתיר מהם את העובדה כי בעבר התקיימו הליכים משפטים ביחס למושכר, בהם נקבע שהמשיב ביצע חריגות בניה שמנעו קבלת רישיון עסק. בכך פעל המשיב לגרסתם בחוסר תום לב ובחוסר ניקיון כפים שאף הם מהווים שיקול שלא להיעתר לבקשתו לפינוי המושכר. 6. עוד נטען על ידם, כי שגה בית משפט קמא בקביעתו, לפיה היה עליהם להמציא למשיב בטוחה נוספת, למרות שזו לא הוגדרה די הצורך בהסכם. 7. בכל הקשור לפוליסת הביטוח, טוענים המערערים, כי זו תואמת את דרישות ההסכם, וגם אם קיימות אי התאמות בין ההסכם לפוליסה, אלו אינן יורדות לשורשו של עניין, ומצדיקות סעד של פינוי. 8. המערערים מכחישים כי תשלום כלשהו בו הם חבים מכוח ההסכם, לא שולם על ידם, וטוענים כי גם אם הפרו את ההסכם על ידי אי תשלום דמי שכירות במועד, הרי שהפרת ההסכם "נמחלה" מעצם המשך יחסי השכירות בין הצדדים. 9. עוד טוענים המערערים, כי בית משפט קמא טעה בכך שלא דחה את התביעה כנגד המערער 2 בהעדר יריבות בינו ובין המשיב, שכן, לטענתם, ערבותו של המערער 2 ניתנה לגבי חיובים כספיים בלבד, ועל כן אין היא חלה על שאר הסעדים המוקנים בהסכם. 10. לבסוף, טוענים המערערים כי פסק הדין נשוא הערעור אינו מעניק משקל ראוי לאינטרס ההסתמכות שלהם ולהשקעה רחבת ההיקף שבוצעה על ידם במושכר, העומדת על סך של כ- 700,000 ₪. 11. לטענת המשיב, המערערים הפרו את ההסכם לא רק בכך שלא דאגו לקבלת רישיון עסק אלא, לא המציאו למשיב פוליסה בהתאם לאשר נקבע בהסכם; לא סיפקו חשבוניות מס ובטחונות כנדרש; לא שילמו חשבונות מים וחשמל; איחרו בתשלום דמי השכירות וביצעו שינויים במושכר שלא כדין, תוך שפלשו לשטחים שאינם כלולים במושכר. 12. המשיב טוען, כי המערערים עצמם מודים שפעלו ללא רישיון, ומכחיש כי העירייה אפשרה להם לפעול במושכר. אילו הייתה אמת בטענה זו של המערערים, הרי שהיה ניתן להם, לטענתו, רישיון זמני. עוד מוסיף המשיב ומציין, כי נגד המערערים הוגש כתב אישום בגין ניהול עסק ללא רישיון שאף הוא מאיין את טענתם. 13. לבסוף טוען המשיב, כי אין מקום להידרש לטענת המערערים לפיה, ביטול ההסכם לא נעשה בהתאם למנגנון הקבוע בהסכם, שכן טענה זו לא נטענה בפני בית משפט קמא, ולכן לא ניתן לעלותה בשלב זה. לגופו של עניין טוען המשיב, כי עסקינן בטענה חסרת תום לב שאינה נכונה עובדתית. דיון 14. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים אני סבורה שדין הערעור להידחות וזאת מהטעמים המפורטים להלן: הפרת ההסכם 15. בית משפט קמא, לאחר ששמע את הראיות, קבע כי המערערים הפרו את ההסכם, וקביעתו זו מבוססת וראויה, ואין מקום להתערב בה, כפי שיפורט להלן: א. הפעלת עסק במושכר ללא רישיון בענייננו, לא יכולה להיות מחלוקת, שהפעלת עסק ללא רישיון מהווה הפרה של הסכם השכירות לאור סעיף 8.2 להסכם הקובע כדלקמן: "השוכר מתחייב לכבד ולמלא כל הוראות החוק ו/או תקנה בין ממלכתיים ובין של הרשות המקומית..." בשל האמור, ברי כי הפעלת עסק ללא רישיון ובניגוד לדין, מהווה הפרה של הסכם השכירות המקנה גם אפשרות לביטולו ובצדק קבע כך בית משפט קמא. אוסיף ואציין, כי בדין נדחתה גם טענת המערערים בכל הקשור לאחריות המשיב לאי קבלת רישיון עסק. מקובלת עלי בהקשר זה קביעתו של בית משפט קמא, לפיה ככול שסבורים המערערים שהאשם בגין אי קבלת הרישיון, רובץ לפתחו של המשיב, פתוחה היתה הדרך בפניהם להגיש כנגדו תובענה כספית, אך אין בכך כדי לגרוע מהעובדה שהפרו בעניין זה את ההסכם. ב. אי תשלום דמי השכירות בעיתם, והנפקת חשבוניות עצמיות באיחור חובתם של המערערים לשלם את דמי השכירות בעיתם למשיב, מעוגנת בסעיף 10.2 להסכם, בו נקבע כדלקמן: "10.2 תנאי תשלום: כל חודש מראש". בית משפט קמא קבע, על סמך המסמכים שצרפו המערערים בעצמם, כי דמי השכירות שולמו באיחור, וכן דחה את טענת המערערים לפיה האיחור בתשלום דמי השכירות נעשה בהרשאת המשיב. לטעמי, לנוכח מערכת היחסים העכורה בין הצדדים, אין זה סביר, כי ניתנה הרשאה של המשיב לאיחור בתשלום, ועל כן בצדק קבע בית משפט קמא, כי דין טענה זו של המערערים להידחות, מה גם שכפי שציין בית משפט קמא, המערערים לא תמכו את טענתם בראיות מהימנות. חובת המערערים להנפיק למשיב חשבוניות עצמיות מעוגנת בסעיף 10.5 להסכם בו נקבע כך: "10.5 השוכר יוסיף לדמי השכירות הנ"ל מע"מ בשיעור הקבוע בחוק כפי שהיה בתוקף בעת התשלום וישולם ישירות ע"י השוכר לשלטונות מע"מ (באופן של חשבונית עצמית)." גם ביחס לחשבוניות העצמיות בדומה לדמי השכירות, מצא בית משפט קמא, כי אלו הופקו באיחור לאורך כל תקופת השכירות. בהקשר זה, הדגיש בית המשפט כי המשיב הינו תושב חוץ, והחשבוניות הללו עליהן הוסכם היו דרושות לו כדי להבטיח ניהול כדין של עסקת השכירות. קביעתו זו של בית משפט קמא, אף היא מבוססת וראויה בנסיבות העניין שכן כפי שצוין על ידו לא הומצאה ראיה לפיה הועבר העתק של החשבוניות העצמיות למשיב חרף דרישותיו החוזרות ונשנות. לאור האמור, גם התנהלותם זו של המערערים, מהווה הפרה של הסכם השכירות. ג. אי הסבת חשבונות החשמל והארנונה ואי תשלום החובות סעיף 12.2 להסכם קובע את חובתו של השוכר לשלם את המיסים השונים ביחס למושכר כדלקמן: "12.2 השוכר יישא על חשבונו בהוצאות המיסים החלים על המושכר: בתשלום עבור החשמל, מסי עיריה, לרבות ארנונה...." בית משפט קמא מצא כי המערערים לא הסבו את החשבונות השונים הקשורים במושכר על שמם בזמן, כך שהמשיב נאלץ לשלם בעצמו ובמקום המערערים חשבונות שוטפים בקשר למושכר. עוד נקבע כי המערערים לא הרימו את הנטל להראות כי התשלומים בהם נשא המשיב הוחזרו לו. לאור קביעתו זו של בית משפט קמא, ולנוכח סעיף 12 דלעיל, ברי כי המערערים הפרו את ההסכם גם ביחס לסוגיה זו. ד. הפרת הוראות ההסכם ביחס לפוליסת הביטוח בכל הקשור לפוליסת הביטוח, דרישות ההסכם ברורות הן, סעיף 13 להסכם קובע כדלקמן: " ... הביטוחים יכללו ניסוח לפיו מוותר המבטח על זכות כלשהי לתחלוף (שיבוב) כלפי המשכיר. והמשכיר עצמו ירשם כמוטב בסעיף המבנה בלבד לכל עניין ודבר..." (ההדגשות שלי - ר.ל.ש.) בית משפט קמא מצא כי המערערים הפרו את הוראות הסעיף, וקבע בין היתר כך: "בפוליסה עצמה, אין כל זכר לתובע והמוטבת היחידה על פי הפוליסה היא הנתבעת עצמה. לא זו אף זו, אין בהודעת המבטחת כדי למלא אחר הוראות ההסכם. היא אינה כוללת ניסוח מפורש בדבר היות התובע מוטב לעניין המבנה, ובדבר ויתור על זכות החילוף כלפי התובע, הוראה זו נקבעה כהוראה שהפרתה מהווה הפרה יסודית של החוזה". לפיכך, גם התנהלות המערערים בקשר לביטוחו של המושכר, מהווה הפרה של ההסכם. ה. אי המצאת בטוחה נוספת למשיב ביחס לבטוחות שעל השוכר להעמיד למשכיר, בסעיף 15 להסכם נקבע כדלקמן: " 15. להבטחת קיום כל אחת מהתחייבויות השוכר עפ"י חוזה זה ובכלל זאת חובות התשלומים, שמירת המושכר, ביטוח ופינוי, יפקיד המשכיר במעמד חתימת הסכם זה את הבטחונות הבאים: 15.1 ימציא שני ערבים לשביעות רצון המשכיר אשר יחתמו על כתבי ערבות בנוסח המופיע בסוף הסכם זה. וכן שטר ערבות, או ערבות בנקאית." בית משפט קמא קבע כי סעיף הביטחונות דלעיל הינו סעיף חסר. מצד אחד ברור כי דרישת הסעיף מכוונת להמצאת שתי בטוחות, ומצד שני הבטוחה השנייה אינה מוגדרת די הצורך. עוד ציין בית משפט קמא, כי חרף אי הבהירות ביחס לדרישת הבטוחה הנוספת בהסכם, שומה היה על המערערים להגיע להסכמה עם המשיב ביחס אליה, והימנעותם מלעשות כן מהווה חוסר תום לב, ואף הפרה יסודית של ההסכם. לטעמי, עסקינן בקביעה ראויה ואין מקום להתערב בה. קיומה של אי ודאות, בקשר לסוג, או למהות הבטוחה הנוספת, אינה פוטרת את המערערים מחובתם להמציא בטוחה, אם לא בהסכמת המשיב, אזי לכל הפחות לפי ראות עיניהם. מעת שלא עשו זאת המערערים, בדין נקבע כי הפרו את חובתם לפי סעיף 15 בהסכם. ו. שימוש שלא כדין ברכוש המשיב שימוש המערערים במושכר הוגבל בהסכם למטרות השכירות בלבד וכך נקבע: "5.2 השוכר לא יהא רשאי לשנות את מטרת השכירות ולא יהא רשאי להשתמש במושכר שלא בהתאם למטרת השכירות הנ"ל אלא ברשות המשכיר בכתב ומראש". בית משפט קמא קיבל את עדות המשיב באשר לשימוש שעשו המערערים, ללא אישור בגג, ובחדר השירותים שעל הגג, ובאשר להתקנת המזגנים על הגג ועל קרניז חזית הבית ללא אישור. בהקשר זה ציין בית משפט קמא, כי טענות אלו חזרו שוב ושוב במכתבי התובע למערערים, ואף לא הוכחשו על ידם. טענת המערערים לפיה עסקינן בשימוש בזכות, נדחתה מכל וכל על ידי בית משפט קמא, אשר קבע כי המושכר הוא רכוש המשיב ואין למערערים רשות לעשות בו שימוש ללא הסכמתו המפורשת. כך גם קיבל בית המשפט את עדות המשיב ביחס למניעת השימוש בחלקים אחרים של המושכר שלא כדין, עקב פלישת המערערים, לשטחים אשר השימוש בהם לא הותר להם לפי ההסכם. גם בסוגיה זו, לא יכול להיות ספק, כי התנהלות המערערים כפי שזו נקבעה על ידי בית משפט קמא, אינה עולה בקנה אחד עם חובתם לפי ההסכם ועל כן מהווה את הפרתו. קביעות עובדתיות 16. עוד יש להוסיף ולציין כי כל טענות המערערים בנוגע להפרתו או לאי הפרתו של הסכם השכירות מתייחסות לקביעות עובדתיות של בית משפט קמא אשר בחן את חומר הראיות, שמע את העדים השונים, התרשם מעדותם, וקבע כממצא עובדתי, כי המערערים הפרו את ההסכם. עסקינן למעשה, בקביעות עובדתיות, אשר הלכה היא, כי ערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בהן, אלא במקרים חריגים, בהם הגרסה העובדתית שאומצה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת, או שהיא תוצאה של התעלמות מראיות שהוצגו בפניה [ע"א 4814/09 טמפו תעשיות בירה בע"מ נ' מדינת ישראל ( 22.12.10); רע"א 7791/09 חממה מאיר סחר (1996) בע"מ נ' טחינת השלום 2001 בע"מ ( 04.01.10)], אשר המקרה דנן אינו נמנה עליהם. יפים לעניין זה דברי כב' השופט דנציגר ב-רע"א 7791/09 חממה מאיר סחר (1996) בע"מ נ' טחינת השלום 2001 בע"מ ( 04.01.10): "... ככלל אין ערכאת הערעור מתערבת בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית, זאת מכיוון שמלאכת קביעת העובדות היא מלאכתה של הערכאה הדיונית, אשר שומעת את העדים ובוחנת את התשתית הראייתית כולה. יחד עם זאת, קיימים מקרים בהם נדרשת התערבותה של ערכאת הערעור בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית. התערבות זו תעשה במשורה ובפרט במקרים חריגים בהם: 'קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות התערבות או אם מתגלים על פני הדברים פגם או שגיאה עקרונית, היורדים לשורש הדברים, בהערכת הראיות ובקביעות העובדות....'". בענייננו לא ראינו נסיבות המצדיקות התערבות בממצאים ובקביעות של בימ"ש קמא שקבע שהמערערים הפרו את הסכם השכירות כפי שפורט לעיל. מכל מקום, לאור מספר ההפרות הרב, הרי גם אם היינו מקבלים השגה זאת או אחרת, עדיין די באשר נותר להותיר התוצאה על כנה. זכות המשיב לביטול ההסכם 17. מעת שנקבע כי המערערים הפרו את ההסכם, יש לקבוע האם עסקינן בהפרות המקנות למשיב זכות לביטולו של ההסכם. 18. ברישא לסעיף 16.1 להסכם מפורטים התנאים העיקריים להסכם, שהפרת אחד מהם ע"י השוכר תחשב כהפרה יסודית, כדלקמן: " 16.1 מוסכם בזה במפורש כי התנאים המצויינים בסעיפים 3, 4, 5, 6, 7, 10, 12, 13, 14, 15 לעיל, הינם תנאים עיקריים לחוזה והפרת כל אחד מהם ע"י השוכר תחשב כהפרה יסודית של החוזה". בהמשך הסעיף מפורטת הדרך לביטול ההסכם במקרה של הפרת תנאי יסודי, כדלקמן: "המשכיר יהיה זכאי עקב הפרה יסודית כזו לבטל את החוזה ע"י שליחת הודעת ביטול של 21 יום לשוכר ולתבוע את פינוי המושכר וכל הסעדים האחרים המוקנים לו עפ"י חוזה זה ועפ"י דין". בהתאם להסכם, גם הפרת תנאי לא מהותי מזכה את המשכיר לבטל את ההסכם- כמפורט בסעיף 16.2 להסכם, כדלקמן: "16.2 מוסכם בזה כי במקרה והשוכר יפר תנאי שאינו יסודי מחוזה זה, הרי אם כעבור 24 ימים מיום שנדרש לכך ע"י המשכיר לא חזר בו מההפרה, יהיה המשכיר זכאי לבטל את החוזה ע"י משלוח הודעת ביטול כאמור לעיל". המסקנה העולה למקרא הסעיף היא, כי למשכיר זכות לביטול החוזה במקרה בו השוכר הפר תנאי עיקרי להסכם, כך גם כאשר השוכר הפר תנאי שאינו יסודי ולא חזר בו מההפרה תוך 24 יום מיום שקיבל הודעה עליה. 19. לא יכולה להיות מחלוקת בענייננו, כי כלל הפרות המערערים שפורטו דלעיל, זולת הפעלת העסק ללא רישיון, הן בגדר הפרות יסודיות של הסכם השכירות, המקנות זכות לביטול ההסכם ולסעד של פינוי. מעת שבית משפט קמא קבע כממצא עובדתי, כי המערערים הפרו את סעיפים 10.5, 12.2, 13, ו- 15 להסכם, על ידי כך שבין היתר, לא שילמו דמי שכירות בעיתם, לא הסבו על שמם חשבונות הקשורים למושכר, לא ביטחו את המושכר בהתאם לדרישות ההסכם, ולא המציאו בטוחות כנדרש, לא יכולה להיות עוד מחלוקת כי הפרות אלו מהוות הפרה יסודית של ההסכם. סעיף 16 להסכם קובע באופן ברור, כי סעיפים 3, 4, 5, 6, 7, 10, 12, 13, 14, ו- 15 הם מעיקרי ההסכם, ועל כן ברי כי הפרתם הינה הפרה יסודית, המקנה זכות לביטול ההסכם. בהקשר זה, הוסיפו וטענו המערערים, בכתב הערעור, ובעיקרי הטיעון, כי ביטול ההסכם לא נעשה בהתאם למנגנון הקבוע בסעיף 16 להסכם, ועל כן למשיב לא הייתה זכות לבטול ההסכם ולקבלת סעד של פינוי. לטענתם, טרם ביטול ההסכם, נדרש המשיב להודיע על דבר ההפרה בכתב, וליתן שהות בת 24 יום לתיקונה, ורק מעת שזו לא תוקנה, רשאי היה להודיע על ביטול ההסכם, תוך 21 יום. ראשית יש לציין, כי טענתם של המערערים אינה מדויקת. סעיף 16 להסכם עורך הבחנה בין הפרות שהן מעיקרי ההסכם, ועל כן הן מהוות הפרות יסודיות, ובין הפרות אחרות. כאשר עסקינן בהפרה יסודית של ההסכם, כל שנדרש לפי סעף 16 הנ"ל, הוא ליתן הודעת ביטול בכתב של 21 יום לשוכר, ולתבוע את פינוי המושכר. ביחס להפרות אחרות, שהן למעשה הפרות "רגילות" של ההסכם, על השוכר לעמוד בדרישה נוספת, טרם משלוח הודעת ביטול, בדמות שליחת הודעה על ההפרה ומתן שהות בת 24 יום לתיקונה. בשל האמור, ולאור העובדה כי המערערים הפרו את ההסכם בהפרה יסודית, כל שנדרש מהם טרם ביטול ההסכם, הוא משלוח הודעת ביטול בכתב למערערים, וזו אכן נשלחה, במכתב מטעמו של בא כוח המשיב, מיום 20.1.10 (מש/7). במכתב זה, נטען, בין היתר, כי המערערים מפרים את עיקרי ההסכם, וכי ככל שהפרות אלו, לא יתוקנו, המשיב יראה עצמו חופשי לפעול לביטול ההסכם, וכך צוין במכתב: "בהתאם לאמור לעיל, מרשי הורני להודיעך, כי נקעה נפשו של מרשי מהתנהלותך ואם תוך 21 ימים, ממועד מכתבי זה, לא תתקן את כל הפרותיך, לרבות ומבלי לגרוע המצאת אישור עריכת ביטוחי השוכר, כנדרש על פי ההסכם, המצאת ערבות בנקאית ו/או שטר חוב בסך של 240,000 ₪ ותיקון כל הפרותיך כפי המפורט במכתבי זה, מרשי יראה עצמו חופשי לנקוט בכל סעד ו/או זכות המוקנים לו על פי ההסכם ו/או הדין לרבות ביטולו המיידי של הסכם השכירות. ללא צורך בהתראה נוספת". עוד יש לציין, כי מקומה של הטענה דלעיל, לפיה כאמור לא בוטל ההסכם כדין, נפקד בכתבי הטענות של המערערים בפני בית משפט קמא, והיא עלתה לראשונה רק בפני בית משפט זה המשמש כערכאת ערעור, וגם מטעם זה, דינה להדחות. 20. לבסוף אציין, כי לא נפל פגם בקביעתו של בית משפט קמא, לפיה אין מקום לדחיית התביעה כנגד המערער 2. המערער 2, כפי שקבע גם בית המשפט קמא, הינו בעלים יחיד של המערערת 1, וערב להתחייבויותיה, ועל כן, ככול שזו תחוב בחיוב כלשהו, בין בחיוב של פינוי המושכר, ובין בחיוב כספי, כגון הוצאות, יחול החיוב גם עליו. לאור האמור, דין הטענה להידחות. סוף דבר 21. לו נשמעה דעתי, אמליץ לחברי להרכב לדחות את הערעור על כל חלקיו ולחייב את המערערות לשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחה בסך 25,000 ₪. 22. הפיקדון שהפקידו המערערים על פירותיו, יועבר למשיב באמצעות בא כוחו על חשבון ההוצאות הנ"ל. רות לב הר שרון, שופטת השופט י' שנלר, אב"ד אני מסכים. ישעיהו שנלר, שופטאב"ד השופט ד"ר ק' ורדי אני מסכים. ד"ר קובי ורדי, שופט הוחלט כאמור בפסק דינה של כב' השופטת לבהר שרון. פינוי מושכרערעורשכירותפינוי