קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על פסק דין של ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים: השופט ד"ר עדי זרנקין: ערעור על פסק דין מיום 22.4.2010 ,שניתן על ידי ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז- 1957 (להלן- "החוק"), ב- ו"ע 38552-12-09, לפיו הכירה הועדה במערערת בהתאם לחוק, אך זאת החל מיום 1.10.05. לטענת המערערת, הואיל והיא הגישה תביעתה ב- 5/1999, היה על הועדה לקבוע שהיא זכאית להכרה החל מן החודש שבו הוגשה התביעה לרשות המוסמכת. המערערת, ילידת 1930, נולדה ברומניה, והגישה תביעתה לפי החוק ביום 18.5.99, בגין הסבל שעבר עליה במלחמת העולם השנייה. בתביעתה, טענה המערערת להכרה בשתי עילות, הן ב"עילת העוצר" והן בעילה של ביצוע מעשה אלימות בבן משפחה קרוב לנגד עיניה- הכאת אביה אל מול עיניה, עת נלקח למעצר בבית הכנסת בברשוב שברומניה. יצוין, כי למערערת נשלח מכתב מיום 14.9.99, בו אישרה המשיבה את קבלת מסמכי התביעה, והוסיפה כי באם תמצא המערערת זכאית, ישולמו לה תגמוליה מיום 1.5.99. ביום 30.9.01 נשלחה למערערת הודעה מטעם המשיבה על כוונה לדחות את תביעתה. ביום 21.7.02 נשלחה למערערת הודעה שתביעתה נדחתה, אך הודעת הדחייה לא נשלחה אליה בדואר רשום, כמתחייב לפי סעיף 7(ב) בחוק. בשנת 2009, מששמעה המערערת כי החלו להכיר ביהודי רומניה כזכאים על פי החוק, פנתה המערערת אל בא כוחה הנוכחי, ובאמצעותו הגישה תביעה חדשה. בינתיים "התגלה" דבר התביעה הראשונה, ולכן הוגש ערר טרם ניתנה החלטה בתביעה החדשה. כאמור, הערר התייחס לתביעה הראשונה. בפסק דין מיום 24.5.10, קבעה הועדה כי היא מכירה במערערת כזכאית בהתאם לשתי העילות שצוינו על ידה. הועדה ציינה כי עדות המערערת ואחיה עשו רושם מהימן בכל הנוגע לאירוע של הכאת האב. המחלוקת היחידה שנותרה היא לגבי תחילת מועד ההכרה. בפסק דינה, דחתה הועדה קמא את גרסת המערערת ביחס ל"מחדל" (כהגדרת הועדה) שבאי נקיטת שום צעד משנת 1999 ועד לשנת 2009. הועדה כתבה בפסק הדין, כי "התנהגות העוררת מעידה על כך שבמשך שנים לא חשבה לערער ולא חשבה לפעול ביחס לתביעתה והיא אף "שכחה" מאותה תביעה ואפילו לא סיפרה עליה לבא כוחה הנוכחי בשלב הראשוני, הווה אומר שהעוררת שמעה שיש הכרה חדשה ומקילה ביהודי רומניה וביקשה להגיש תביעה חדשה בעניין זה מבלי לשמור על רצף דיוני ובהתאם לזכותה על פי סעיף 18 לחוק. לא מדובר באיחור קל ולא באיחור של שנה, שנתיים, שלוש או חמש, יש גבול שבו בעל דין צריך וחייב לפעול וכך מצופה, קל וחומר כשגרסת העוררת ביחס למה שידעה על גורל תביעתה בעייתית" (ההדגשה במקור). לפיכך, הכירה הועדה במערערת כזכאית הן בעילת העוצר והן בעילת מעשה אלימות בבן משפחה קרוב, אך זאת רק מיום 1.10.05, עקב האיחור המשמעותי בהגשת הערר. על קביעה זו, ביחס לתחילת מועד ההכרה, הלינה המערערת בערעורה וביקשה לקבוע כי היא זכאית לתגמולים החל מ 1.5.99. לטענת המערערת, הועדה כלל לא היתה מוסמכת לקבוע תאריך שונה לצורך קביעת תחילת מועד ההכרה. בנוסף, הפנתה המערערת אל ההלכה הפסוקה, לפיה מניין הימים להגשת ערר מתחיל מיום מתן הודעת הדחייה בדואר רשום , משלא נשלחה הודעה שכזו, נשמרו למערערת זכויותיה, ויש לראות בה כאילו הגישה ערר במועד (ע"א (ת"א) 3109/05 הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים נ' מרלן שכטר ([טרם פורסם], , ניתן ביום 16.4.07)); ו"ע 300/09 בכר נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים ([טרם פורסם], , ניתן ביום 12.8.10)). לשם חיזוק טענתה, הצביעה המערערת על פסק הדין שניתן בעניין חיימוביץ (ע"א (ת"א) 1232/09 הרשות המוסמכת נ' גולדה חיימוביץ ([טרם פורסם], , ניתן ביום 1.7.10), אשר בו נאמר כך: "אם הפרשנות האפשרית, מסקנתה כי מי שמוכר על פי חוק יקבל את אשר זכאי הוא לו במועד מוקדם, ומבלי שהעיכוב בפנייה לועדת הערר יעמוד לרועץ לו, יש ללכת בדרך זו. אין אני מתעלם מכך, שאכן, ייתכנו מקרים ספורים בהם יימצא מי שיטען כי אולי, באותו מקרה ספציפי, "ניצול" העדר משלוח בדואר רשום אינו צודק, אולם מנגד, אין זה ראוי כי בגין אותם מקרים יאבדו האחרים את אשר מעשית, זכאית הם. די לבחון את אותם מקרים בהם ועדת הערר דחתה את הטיעון הפורמאלי, וכשבסופו של יום נמצאו אותם עוררים זכאים לאשר עתרו". לעומת זאת, ב"כ המשיבה סבר, כי אין מקום להתערב בהחלטתה של הועדה, זאת נוכח שתיקתה של המערערת משך 7 שנים, דבר המלמד על השלמתה של המערערת עם החלטת המשיבה. לטענתו, צדקה הועדה קמא בקובעה כי המערערת תוכר רטרואקטיבית רק החל מיום 1.10.05, שכן המערערת לא טרחה לשמור על זכויותיה הדיוניות. ב"כ המשיבה הפנה למספר פסקי דין העוסקים בסוגיית תובעים המקבלים תגמוליהם ולאחר מכן מגישים תביעות להכרה רטרואקטיבית, המסתכמות בסכומים ניכרים ביותר, אשר, כדבריו, "מכבידים על הקופה הציבורית". ב"כ המשיב הפנה לע"ו 35141-11-10 זהבה פליק נ' הרשות המוסמכת ([טרם פורסם], , ניתן ביום 10.10.10)), שם הגדירה הועדה מצב בו התובעת לא שמרה על זכויותיה הדיוניות או על רצף שיפוטי כלשהו, כ"הפקרות דיונית". כמו כן, הפנה ב"כ המשיבה ל- ו"ע 9817-10-10 צילה סואק נ' הרשות המוסמכת ([טרם פורסם], , ניתן ביום 7.2.11)), שם נאמר כך: "המצב הוא שכיום מחלקת מדינת ישראל מאות מיליוני שקלים בגין תשלומים רטרואקטיביים לבעלי דין שלא שמרו רצף דיוני, שלא עשו דבר במשך שנים רבות ושבמרבית המקרים בעת שנדחו ע"י המשיבה, בדין נדחו על פי המצב המשפטי ששרר דאז ולמעשה השלימו עם אותה הדחייה, מדובר בבעלי דין שאם לא היו ניצולי שואה הרי על פי כל כלל משפטי היו ערריהם נדחים מכל וכל" (עמ' 3 בפסק הדין). לאחר ששקלתי את טענותיהם של הצדדים, סבור אני כי דין הערעור להתקבל. סעיף 3 בתיקון מס' 9 לחוק נכי רדיפות הנאצים (ביטול הגבלת מועדים להגשת זכאות), התשנ"ח- 1998, קובע כדלקמן: "לא ישולם תגמול ולא יינתנו הטבות אחרות לפי החוק העיקרי למי שנקבעה זכאותו לתגמול על פי חוק זה, אלא מהאחד בחודש שבו הגיש בקשה לתגמול לפי סעיף 6 לחוק העיקרי". סעיף 6 בחוק קובע כדלקמן: "6(א). התובע תגמול לפי חוק זה יגיש לרשות המוסמכת בקשה בצירוף ראיות הדרושות להוכחת תביעתו, כפי שייקבע בתקנות". סעיף 7(ב) בחוק קובע כדלקמן: "7(ב). הודעה על החלטת הרשות המוסמכת תישלח למבקש בדואר רשום; היתה ההחלטה שלילית - תפרש הרשות המוסמכת את נימוקיה". אין חולק על כך שההחלטה בדבר דחיית התביעה לא נשלחה למערערת בדואר רשום כמתחייב בחוק, ולכן המועד להגשת ערר על החלטת הדחייה טרם החל. לפיכך, החלטת הדחייה לא הפכה ל"לחלוטה", ומשכך, לא חסמה הועדה את דרכה של המערערת להגיש ערר בשנת 2009. עם זאת, מכיוון שההחלטה הראשונה לא הפכה לחלוטה, היה על הועדה לדון בעניינה של המערערת כאילו הוגש הערר בתוך המועד הקבוע להגשתו, וליתן למערערת את הסעדים להן היא זכאית מכוח החוק, ככל שיתקבל הערר. כך אף נפסק בע"ו 9278-05-10 מזל טייב נ' הלשכה לשיקום נכים ([טרם פורסם], , ניתן ביום 13.1.11)) וע"ו 34105-05-10 גברי גויטה נ' הלשכה לשיקום נכים ([טרם פורסם], , ניתן ביום 13.1.11)), שם קבע בית המשפט כי במקרים מעין אלו, בהם הבסיס לתביעה נוצר כבר בתביעה הראשונה והערר הוגש באיחור בשל אי משלוח בדואר רשום, יש להכיר בניצולים החל מיום הגשת התביעה. לעניין טענת ב"כ המשיבה, כי היעתרות למערערת משמעה הטלת נטל כבד ביותר על אוצר המדינה, וכי שיקול זה חייב שישפיע על פירושו של החוק, כבר נפסק, לא אחת, כי טענה מעין זו דינה להידחות, ויפים לעניין זה דבריו של כב' המשנה לנשיא (כתוארו אז) חשין בדנ"א 11196/03 גרנות נ' הרשות המוסמכת, פ"ד ס(3) 88, בעמוד 117: "זאת ועוד, משיימצא כי החוק מחייב את המדינה לשלם לעותרים ולשכמותם תגמולים, נדרשת היא המדינה לשלם תגמולים אלה. זה פירושו של עקרון שלטון החוק, ואת החוק נכבד. עמדנו על כך בבג"ץ 2344/98 מכבי שירותי בריאות נ' שר האוצר, בעמ' 753, ונחזור על מקצת הדברים: ההלכה קבועה ונטועה משכבר הימים ואין עליה עוררין כהיום הזה: חוק המטיל חובה מהותית על המדינה - חובה המתבטאת בחובה לשלם כסף לפלוני או לפלונים, חובה המוגדרת מבחינת היקפה וכמותה - חייבת היא המדינה לקיים את החובה במלואה ולא תישמע מפיה טענה כי טעמי-תקציב מונעים אותה מעמוד בנטל. החובה המהותית - חובה שנקבעה בחוק או בהסכם שכרתה המדינה - בה עיקר, בה ולא במקור התקציב אשר אמור לתמוך בה. הנטל הוא על בעלי-הסמכות למצוא מקור-תקציב לעמידה בחובה. ואם יגעת ולא מצאת - אל תאמֵן. כך היא, למשל, זכותו של אדם לקבל תשלומים מן המוסד לביטוח לאומי; כך היא זכותם של נכים לקבל תשלומים מקופת המדינה על-פי חוקי הנכים למיניהם; כך היא זכותו של אדם לקבל מן המדינה פיצויי נזיקין בעקבות פסק-דין שבו הוכרה זכותו לפיצויים וכך היא זכותו של אדם בשל כך שהמדינה הפרה הסכם שכרתה עמו. על כל אלה ייאמר: מקום שם הזכות - שם הסעד". כאמור לעיל, משהכירה הועדה במערערת כזכאית, על סמך התשתית העובדתית שהייתה קיימת בבקשה משנת 99, ובהתאם להוראת סעיף 3 בתיקון מס' 9 לחוק, היה על הועדה לקבוע כי התגמול ישתלם לתובעת "מהאחד בחודש" בו הגישה בקשה לתגמול, דהיינו 1.5.99. כך אף צוין במכתב שנשלח למערערת ביום 14.9.99. לפיכך, לו תתקבל דעתי, יש להכיר במערערת לפי החוק החל מתאריך 1.5.99. לא הייתי עושה צו להוצאות. השופט ד"ר עדי זרנקין השופטת ב. בר-זיו [אב"ד]: איני יכולה להסכים עם חוות דעתו של חברי. תביעתה של המערערת להכרה לפי חוק רדיפות הנאצים,תשי"ז- 1957 (להלן "החוק") נדחתה מאחר ולא עמדה בקריטריונים שקבע החוק לזכאות לקבלת תגמולים וכפי שהובא במפורש במכתב שנשלח למערערת על ידי המשיב ביום 24.7.02: " לאחר דיון בתביעתך החלטתי לדחותה מהסיבות הבאות: לא מתמלאים לגביך תנאי סעיף 1 לחוק הנ"ל, בכל הקשור להוכחת נרדפותך, ומבלי להתייחס בשלב זה לנושא הרפואי. הנך מייחסת את נכותך לתנאים בהם היית נתונה בברשוב שברומניה אשר למרות היותה נתונה להשפעה גרמנית לא היתה חלק משטח הכיבוש הנאצי. לא הוכחת כי נכותך נגרמה עקב היותך נתונה בתנאי מאסר או כעין מאסר במובן סעיף 43 לחוק הפיצויים הגרמני. המשמעות של האמור הוא כי לא היית זכאית לתגמול מאת הרפובליקה הגרמנית גם אילולא ההסכם בינה לבין מדינת ישראל הנזכר בסעיף 1 לחוק, ולכן אינך זכאית לתגמול על פי החוק הנדון" ולא בכדי לא הוגש ערר על החלטה זו במועד. בתביעה החדשה שהגישה המערערת צויין כי זו הוגשה משנודע למערערת על שינוי שחל במדיניות ההכרה (כאשר רק לאחר הגשת התביעה נודעה לב"כ של המערערת העובדה שכבר הגישה תביעה בעבר ומטעם זה משך תביעתהוהגיש את הערר בפני הועדה קמא). בנסיבות שכאלה - כאשר ברור כי במידה והערר היה מוגש במועד הקבוע בחוק הוא היה נדחה , איני סבורה כי יש לאבחן עניינה של המערערת מעניינה של המערערת בע"א 35141-11-10, כפי שהוצע על ידי חברי המלומד, ויש לראות גם בערר שהגישה המערערת משום "תביעה חדשה" . חברי הפנה בפסק דינו לסעיף 3 בתיקון מס' 9 לחוק נכי רדיפות הנאצים (ביטול הגבלת מועדים להגשת זכאות), התשנ"ח- 1998, ומבקש ללמוד ממנו כי המועד הקובע לתשלום הוא מועד הגשת הבקשה, ואולם אני סבורה כי סעיף זה בא לחומרא ולא לקולא באשר לפי החוק עובר לתיקון מועד תשלום התגמול נקבע באופן אחיד ליום 1.4.54. מאחר ובוטלה תקופת ההתיישנות להגשת התביעות נקבע כי "ההטבה" בעקבות התיקון - הזכאות לתגמול שלא היתה קיימת עוד ערב התיקון - תעמוד בתוקפה, אך לא באופן רטרואקטיבי משנת 1954 אלא ממועד התיקון בלבד. הוא הדין בענייננו - זכאותה של המערערת לא קמה מכוח החוק (כאמור לעיל, בהתאם להוראות החוק במועד הגשת התביעה בשנת 1999 היא לא היתה זכאית לתגמול) אלא מכוח הפרשנות המרחיבה של פסיקה חדשה. בנסיבות אלה יש גם לקבוע כי מועד תחילת הזכאות הוא מועד הגשת "התביעה החדשה" בלבד (ובעניינה של המערערת מועד הגשת התביעה השניה או מועד הגשת הערר לפי המוקדם) - כאשר המערערת נהנית מהעובדה שהחלטת הועדה משנת 2002 לא הפכה חלוטה בשל פגם טכני בלבד (אי משלוח ההחלטה בדואר רשום). לפיכך אני סבורה כי יש לדחות את הערעור. השופטת ב. בר-זיו [אב"ד] השופטת ב. טאובר: בנסיבות ענייננו, ההחלטה בדבר דחיית התביעה לא נשלחה למערערת בדואר רשום, כמתחייב מהוראת סעיף 7(ב) לחוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957. על כן, המועד להגשת הערר על החלטת הדחייה טרם החל. זאת ועוד, הוועדה הכירה בתביעת המערערת על פי התשתית העובדתית בעילות שנפרשו בתביעתה של העוררת משנת 1999. לאור האמור, אני מצטרפת לעמדתו של כב' השופט ד"ר עדי זרנקין, לפיה היה על הוועדה להכיר בתביעת המערערת ממועד הגשתה, ובהתאם להוראת סעיף 3 לחוק נכי רדיפות הנאצים (ביטול הגבלת מועדים להגשת בקשת זכאות), התשנ"ח-1998, לקבוע כי התגמול ישולם למערערת מ"האחד בחודש" בו הגישה המערערת בקשתה לתגמול, קרי מיום 01/05/99. השופטת ב. טאובר לפיכך, הוחלט ברוב דעות לקבל את הערעור ולהכיר בזכאות המערערת לתגמול מיום 1.5.99. ערעורניצולי שואהעררועדת ערר