קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על פסק דין של תביעות קטנות בנושא דוחות חניה: 1. פלונית הגישה תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות כנגד העירייה, ובה ביקשה כי בית המשפט יצהיר כי הקנסות שהושתו עליה בגין דו"חות חניה שלא שולמו (משום שהדו"חות לא הומצאו לידיה כדין, לטענתה) - התיישנו, יורה על ביטול העיקול שהוטל על חשבונה בגין החוב שלא שולם, וכן כי בית המשפט יחייב את העירייה לפצותה בשל נזקים שנגרמו לה בשל הליכי גבייה בלתי ראויים, אם לא בלתי חוקיים, שנקטה כלפיה. בית המשפט לתביעות קטנות סילק על הסף את התביעה, ככל שהיא נוגעת לשני ראשיה הראשונים, היינו הסעד ההצהרתי המבוקש ומתן הוראה על ביטול העיקול, מן הטעם שאינם מצויים בסמכותו העניינית. עם זאת קבע, כי הסעד השלישי, חיוב העירייה בפיצויים בגין הנזק שנגרם בשל התנהלותה, מצוי בסמכותו. לאחר שדן בחלק זה של התביעה, חייב את העירייה בפיצויים. העירייה סבורה כי בית המשפט לתביעות קטנות לא יכול היה לדון בתביעה לפיצויים בטרם נקבע על ידי בית המשפט המוסמך כי הקנסות התיישנו, וכי התביעה לפיצויים הינה בבחינת טפל ההולך אחר העיקר. לפיכך, משקיבל את עמדתה כי אין הסעד הנוגע לתוקפם של הקנסות ושל העיקול מצוי בסמכותו העניינית, לא יכול היה להמשיך ולדון בתביעה לפיצויים, המיוסדת כולה על הטענה כי הקנסות התיישנו ומשכך לא רשאית הייתה העירייה לנקוט הליכי גבייה. מכאן הבקשה למתן רשות ערעור. 2. העובדות הצריכות לעניין הן אלה: המשיבה התגוררה בירושלים בין השנים 1992 ו- 1995. בשנת 1995 עקרה לתל-אביב והתגוררה בה עד שנת 1997. בשנת 1997 עקרה לנתניה, התגוררה בה עד לשנת 2005, ואז שבה להתגורר בתל-אביב. בין השנים 1993-1997 צברה המשיבה 16 דו"חות חנייה שנרשמו לחובתה על ידי פקחי עיריית ירושלים. באוגוסט 2004 קיבלה המשיבה מכתב מעיריית ירושלים, ובו התראה אחרונה לפני נקיטת הליכי הוצאה לפועל, בגין אי תשלום החוב שצמח מאותם 16 דו"חות חנייה. בשל אי התשלום במועד, צברו הדו"חות פיגורים, והסכום לתשלום הועמד על 8,417 ₪, בעוד גובה החוב המקורי היה 1,060 ₪. לטענת המשיבה הופתעה מן המכתב, ופנתה לעירייה, באמצעות בא כוחה, לשם בירור תוכנו. על פי הנטען בכתב התביעה, במהלך שיחה שקיים עם נציגת העירייה, נאמר לבא כוחה של המשיבה כי בין יולי 1998 לבין אוגוסט 2004 שלחה אליה העירייה מספר הודעות בקשר לחוב האמור. הודעות אלה נשלחו לכתובתה של המשיבה בתל-אביב מן השנים 1995-1997, שעה שהמשיבה התגוררה בנתניה כל אותה העת. הכתובת בתל-אביב היא זו שהופיעה ברישומי העירייה ככתובתה המעודכנת של המשיבה, עד שהוברר לה, בשנת 2004, כי המשיבה מתגוררת בנתניה. רישומי העירייה, כך נאמר לב"כ המשיבה, נשענים על המידע המתקבל מרשות הרישוי. יוער, כי העירייה טוענת, כי עד לשנת 1995 נשלחו על ידה הודעות תשלום לכתובתה של המשיבה בירושלים, ואילו בין השנים 1996-2003 נשלחו ההודעות לכתובתה הראשונה של המשיבה בתל-אביב. החל מן ההודעה מאוגוסט 2004, התנהלו מגעים בין המשיבה לבין העירייה. המשיבה ביקשה כי הדו"חות יבוטלו בשל התיישנותם, העירייה, כך על פי הטענה, התמהמהה ולא הגיבה לבקשה זו, וביני לביני, ללא התראה מוקדמת, ועוד בטרם הוחלט אם להיעתר לבקשה לביטול הדו"חות, הטילה העירייה עיקול על חשבון הבנק של המשיבה. העירייה מודה כי העיקול הוטל בטעות, בשל תקלה מחשובית, ועוד באותו יום הוסר. לטענת העירייה, בשנת 2008 הודיע התובע הממונה כי הוא דוחה את טענת ההתיישנות, אולם קבע כי החוב יופחת באופן משמעותי בהתחשב בתקלה שבהטלת העיקול. המשיבה טוענת כי מעולם לא קיבלה מכתב זה. בשנת 2009 שבה העירייה והטילה עיקול על חשבונה של המשיבה. העירייה טוענת כי העיקול הוטל לאחר שבשלהי 2008 נשלחה התראה לפני עיקול. ההתראה, כך על פי הטענה, נשלחה לכתובתה האחרונה והמעודכנת של המשיבה בתל-אביב, אם כי המשיבה כופרת בכך, ולדבריה בבירור בעל פה עם מי מנציגי העירייה נאמר לה כי ההתראה נשלחה לכתובת בנתניה. לטענת המשיבה, רק בעקבות פנייתה לעירייה בשל העיקול שהוטל, עדכנה העירייה את רישומיה. בקשתה של המשיבה לביטול העיקול נדחתה, והעירייה אף הטילה עיקול נוסף, הפעם על חשבון השייך למלכ"ר שהמשיבה פעילה בו. דרישתה הנוספת של המשיבה להסיר את העיקולים נדחתה, אולם העירייה הודיעה כי תהיה מוכנה להסתפק בתשלום הסכום המופחת אותו קבע התובע הממונה בשנת 2008. זה הרקע לתביעה שהגישה המשיבה לבית המשפט לתביעות קטנות. 3. בית משפט קמא קבע כי העירייה התרשלה בבירור כתובתה של המשיבה, קיבל את טענתה שהעיקול הנוסף הוטל על חשבונה ללא התראה, וסבר שבשל נסיבה זו, וכן בשל סירובה של העירייה לבטל את העיקול על החשבון העסקי הקשור בפעולות ההתנדבות של המשיבה, במיוחד על רקע המחלוקת נשוא התביעה, זכאית המשיבה לפיצוי. בית המשפט חייב את העירייה בפיצוי, בסכום כולל של 6,700 ₪. יוזכר, כי חובה של המשיבה בגין דו"חות החנייה עומד על סכום של כ- 9,000 ₪. חוב זה לא בוטל שכן בית המשפט לתביעות קטנות קיבל את טענתה של העירייה לפיה אין הוא מוסמך לעשות כן. 4. בבקשה למתן רשות ערעור טוענת העירייה כנגד ממצאיו העובדתיים של בית המשפט לתביעות קטנות. טענות אלה, כשלעצמן, אינן יכולות לבסס עילה למתן רשות ערעור, ולפיכך לא אדרש להן. בנוסף טוענת היא, כי תביעת הנזיקין היא בבחינת טפל ההולך אחר העיקר. רוצה לומר, תחילה צריך היה בית משפט מוסמך להכריע במחלוקת האם דו"חות החנייה תקפים או שמא הם, או הקנסות שהוטלו בגין אי התשלום במועד - התיישנו. רק אם ייקבע כי אכן כך הוא, יהיה מקום להידרש לטענות המשיבה באשר לנזקים שנגרמו לה עקב פעולות הגבייה. העירייה סומכת את טענתה זו על פסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 2747/08 שאוליאן נ' חורש [פורסם במאגרים], , אשר לטענתה תומך בעמדתה לפיה כך צריך להיות סדר הדברים. לטענת המשיבה, רשלנותה של העירייה גרמה לה נזקים, המקימים לה עילת תביעה מכוח פקודת הנזיקין. עילה זו נמצאת בסמכותו של בית המשפט לתביעות קטנות, על פי סעיף 60(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. עוד טוענת היא, כי פסק הדין בעניין שאוליאן מבחין בין טענה להתיישנות עבירה, שדינה להתברר בהליך פלילי, בבית המשפט לעניינים מקומיים, לבין טענות נזיקיות, שמקומן בהליך אזרחי. מאחר שתביעתה עניינה בטענות נזיקיות, דינן להתברר בהליך אזרחי בפני בית המשפט המוסמך, ובמקרה זה - בית המשפט לתביעות קטנות. 5. הצדדים נתנו הסכמתם לכך שהדיון בבקשה יתקיים כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, מכוח סמכותו של בית המשפט על פי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הערעור. 6. תחילה לעניין חלוקת הסמכויות: סעיף 55(א) לחוק בתי המשפט קובע, כי בית המשפט לעניינים מקומיים הוא בית המשפט המוסמך לדון בעבירות לפי חיקוקים שונים, ובכללם חוקי עזר עירוניים. מכאן, שבית המשפט לעניינים מקומיים הוא בית המשפט המוסמך לדון בעבירות חנייה שמקורן בחוקי עזר עירוניים. בפסק הדין בעניין שאוליאן נקבעה ההבחנה העקרונית בין טענות התוקפות את ההרשעה בעבירת חנייה, אשר מקומן להידון בפני בית המשפט לעניינים מקומיים, לבין טענות הנוגעות להתיישנות העונש (הקנסות) ולפעולות הגבייה שננקטו בגינו, אשר מקומן להידון בהליך אזרחי. בבסיס אבחנה זו עומדת הקביעה, שטענות כנגד התיישנות הקנסות והליכי הגבייה שונות במהותן מטענות כנגד התיישנות העבירה. בעוד שהראשונות מניחות את תקפות ההרשעה והעונש וטוענות אך כנגד אכיפתו, הרי שהאחרונות מערערות על תקפות ההרשעה. בית המשפט העליון מצא, כי מסקנה זו עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 70 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, לפיו על הליכי גביית קנס שלא שולם במועדו יחולו הוראות פקודת המסים (גבייה), והליכים אלה, לפי טבעם, דינם להתברר בפני ערכאה אזרחית. עוד נקבע בפסיקה, כי בקשה להצהיר על התיישנות של קנס היא במהותה בקשה למתן סעד הצהרתי. על פי הוראת סעיף 75 לחוק בתי המשפט, הסמכות להעניק סעד כזה נתונה לבית המשפט הדן בעניין אזרחי (ע"פ 3482/99 פסי נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 715, בעמ' 719). אלא שבית המשפט לתביעות קטנות אינו מוסמך ליתן סעד הצהרתי, שכן גדר סמכותו, על פי הוראת סעיף 60 לחוק בתי המשפט, הינו תביעת יחיד לתשלום, עד לגובה סכום מסוים (העומד היום על 31,200 ₪), או למתן צו להחלפת מצרך, תיקונו או ביטול עסקה, כששווי העניין באותו סכום. לפיכך, בדין קבע בית המשפט לתביעות קטנות, כי אינו מוסמך לדון בבקשת המשיבה ליתן סעד הצהרתי בדבר התיישנותם של הקנסות. 7. כאמור, העירייה סבורה, כי משבא בית המשפט למסקנה האמורה, לא יכול היה להמשיך ולדון בטענות המשיבה שעניינן התנהלות העירייה בכל הנוגע לאכיפת החוב. בהעדר הכרעה ביחס לנדבך הראשון, היינו התיישנות הקנסות, נשמט הבסיס מן הטענה לפיצוי בשל אופן אכיפתם, שכן הטענה נשענת על ההתיישנות. 8. טענה זו אין בידי לקבל. איני סבורה כי תביעת נזיקין בשל אופי אכיפתם של קנסות נשענת, באופן אינהרנטי, על הקביעה כי הקנסות התיישנו, וכי בלא קביעה כזו לא תיכון תביעת נזיקין. ענייננו יוכיח, שהרי גם העירייה מודה, שהעיקול הראשון שהוטל על חשבון הבנק של המשיבה מקורו בטעות. בנוסף קבע בית המשפט לתביעות קטנות ממצא עובדתי כי גם העיקול הנוסף שהוטל על חשבונה של המשיבה הוטל ללא התראה, וכן הוטל עיקול בלתי מוצדק על חשבון עסקי הקשור בפעולת התנדבות של המשיבה, ואינו חשבונה האישי. קביעות אלה אינן נשענות כל עיקר על ההכרעה האם התיישנו הקנסות. הנה כי כן, בין אם הקנס התיישן בין אם לאו, ניתן להעלות על הדעת מקרים בהם אין מחלוקת שהקנס לא התיישן ואף ניתן לנקוט פעולות אכיפה לשם גבייתו, אלא שרשלנות בפעולות הגבייה עשויה להצמיח עילת תביעה בנזיקין. הסמכות לדון בתביעה כזו תהא נתונה לבית המשפט לתביעות קטנות, ככל שסכום הפיצוי הנדרש מצוי בגבולות סמכותו. 9. יתרה מזאת. סמכותו של בית המשפט נגזרת מן הסעד המבוקש. אין חולק, כי תביעת נזיקין כנגד העירייה, שגובהה אינו עולה על הסכום הקבוע בסעיף 60(א)(1) לחוק בתי המשפט, מצויה בסמכותו של בית המשפט לתביעות קטנות. במסגרת הדיון בתובענה כזו, מוסמך בית המשפט לקבוע קביעות עובדתיות שונות, גם אם משמעותן ה"הצהרתית" היא שהקנסות התיישנו. קביעה כזו היא קביעה שבגררא (סעיף 76 לחוק בתי המשפט), ואין היא מחייבת אלא במסגרת ההליך בו נקבעה. משכך, איני סבורה כי מתעוררת בענייננו שאלה הנוגעת לסמכותו של בית המשפט לתביעות קטנות, אשר לאחר שמחק אותם חלקים מן התביעה שאכן אינם מצויים בסמכותו, המשיך לברר את החלק המצוי בסמכותו. ככל שהמשיבה תבקש לנהל הליך במטרה להביא לקביעה שיפוטית כי הקנסות התיישנו וכי על כן פטורה היא מלשלמם, יהיה עליה להגיש את תביעתה לבית המשפט המוסמך, וקביעותיו של בית המשפט לתביעות קטנות לא תחייבנה. נוכח כל אלה החלטתי לדחות את הערעור. המבקשת תשלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 1,000 ₪. משפט תעבורהתביעות קטנותערעורחניהדוח חניה