קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על קולת העונש בעבירת גרימת מוות ברשלנות: השופט ר' שפירא [אב"ד]: בפנינו ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בחדרה, כב' השופט מסארווה, אשר ניתן בת"ד 3895-05-09, שם הורשע המשיב על פי הודאתו בעובדות כתב האישום ובעבירה של גרימת מוות ברשלנות, ביחד עם עבירות תעבורה נלוות ונגזר עליו עונש של 6 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, מאסר על תנאי לתקופה של 8 חודשים למשך 3 שנים על העבירה בה הורשע וכן על נהיגה בזמן פסילה, פסילת רישיון נהיגה לתקופה של 8 שנים, פסילה על תנאי של שנה לתקופה של 3 שנים וקנס בסך 5,000 ₪. הערעור מופנה כנגד קולת העונש, כאשר המערערת מתמקדת בערעורה אך ורק באופן ריצוי המאסר, דהיינו שינוי גזר דין כך שעונש המאסר ירוצה כמאסר בפועל במתקן כליאה. העובדות בתמצית הן כדלקמן: התאונה נשוא כתב האישום שהוגש לבית משפט קמא, ארעה ביום 17.4.08. המשיב נהג ברכב ולידו ישב צעיר אחר, אשר נהרג בתאונה, ובחלקו האחורי של הרכב נוסע נוסף. ברכב בו נהג המשיב היה בצמיג הקדמי השמאלי לחץ אוויר נמוך מהנדרש, והדבר היה ידוע למשיב. כנראה כתוצאה מעייפות הנהג, סטה רכבו של המשיב מהמסלול ופגע ברכב אחר. כתוצאה מכך נגרם מותו של המנוח, שהוא ידידו של המשיב. כמו כן נגרמו חבלות של ממש לנוסע הנוסף וכן למשיב עצמו. בנוסף גם נגרמו נזקים לרכבו של המשיב ולרכב הנוסף אשר היה מעורב בתאונה. בגזר הדין נקבע כי התאונה נגרמה לאחר שהמשיב נרדם בנהיגה, נהג ברכב בו הצמיג אינו מנופח באוויר כנדרש, כאשר כל זאת הוא עושה על אף שהוא מודע הן לעייפותו והן לליקוי בצמיג. בית משפט קמא קבע, כי המשיב נהג בקלות ראש ובחוסר זהירות. בנסיבות העניין, בשים לב לגילו הצעיר, בשים לב לעובדה שהן ההרוג והן הנוסע הנוסף שנהרג היו ידידיו, נגזר דינו של המשיב כמפורט לעיל. אציין, למען הסדר, כי שירות המבחן הגיש תסקיר לבית המשפט, בו ציין כי המשיב נאשם הוא בחור צעיר המצליח לשמור על רציפות תעסוקתית ובעל משפחה תומכת. שירות המבחן לא התרשם מקווים עברייניים בהתנהלותו של המשיב. עם זאת, נמנע שירות המבחן מהמלצה, בשים לב לחומרת העבירה וכן לאחר שהתרשם כי המשיב מתקשה להתחבר רגשית לחומרת המעשה. המאשימה מערערת על קולת גזר הדין וכאמור, מבקשת היא לשנות את אופן ריצוי המאסר, כך שבמקום מאסר בעבודות שירות, ירוצה כמאסר בפועל. בטרם אתייחס לערעור אבהיר, כי לטעמי, ולו אני הייתי יושב בבית משפט קמא, כי אז קרוב לוודאי שהייתי גוזר על המשיב עונש של מאסר ממושך יותר שירוצה במתקן כליאה. המשיב נהג עייף, כאשר הוא מודע לכך שהצמיג של רכבו אינו במצב תקין, ובכך יצר סיכון אשר בסופו של דבר התממש. בנסיבות אלו, ככלל סבור אני, כי יש מקום להחמיר בענישה. עם זאת, הכלל הוא כי בית משפט של ערכאת ערעור אינו מתערב בגזר דין, גם אם סבור הוא שניתן היה לגזור עונש אחר, אלא במקרים בהם חורגת הענישה בצורה בלתי סבירה מהענישה המקובלת. במקרה שבפנינו, עצם העובדה שהערעור ממוקד בסוגיה אחת, והיא אופן ריצוי המאסר, די בה כדי לקבוע שאפילו לגישת המאשימה, לא מדובר בחריגה בלתי סבירה מרמת ענישה מקובלת. די בכך כדי שהערעור יידחה. אוסיף עוד, כי בית משפט קמא פירט את נימוקיו, ובהם בין היתר, גילו הצעיר של המשיב, העובדה כי הוא עצמו נפגע בתאונה והנסיבות בהן מצא את מותו חברו. אמנם בדרך כלל, באירועים מסוג זה מדובר בנאשמים נורמטיביים, ולעיתים קרובות גורמים הם ברשלנותם לקרובים להם. כך שאין בנסיבות אלו משום ייחוד. עם זאת, לא ראיתי בגישתו של בית משפט קמא, כפי שבאה לידי ביטוי בגזר הדין, חוסר סבירות קיצוני המצדיק את התערבות ערכאת הערעור. כאמור, מדובר בצעיר נורמטיבי. לשליחתו למאסר בפועל השלכות מרחיקות לכת. בית משפט קמא החמיר עימו במידה הראויה, בדרך של פסילת רישיונו לתקופה ממושכת, ובכך הבטיח את הרחקתו מהכביש. בנסיבות אלו, כאשר בוחנים את העונש הכולל, לא ניתן לומר כי הענישה היא בלתי סבירה, במידה הקיצונית המצדיקה את התערבותה של ערכאת הערעור, זאת גם אם כל אחד משופטי הרכב הערעור היה פוסק אחרת, לו ישב בבית משפט קמא. אשר על כן ובנסיבות העניין, אציע לחברי ההרכב לדחות את הערעור. ר. שפירא, שופט[אב"ד] השופט ע' גרשון: 1. קראתי את דברי חברי הנכבד, אב בית-הדין השופט רון שפירא, ודעתי שונה משלו. 2. עובדות כתב האישום בהן הודה המשיב ביום 17.4.08 בסמוך לשעה 16:00 נהג המשיב ברכבו בכביש מס' 4 בכיוון מדרום לצפון סמוך לישוב עופר. במושב שליד הנהג ישב בזמן הנסיעה אמיר חלאילי ז"ל (להלן - "המנוח") ובמושב האחורי של הרכב ישב שאדי עלואן (להלן - "שאדי"). באותה עת נסע בנתיב הנגדי מיכאל טורצקי במשאית (להלן - "המשאית") במהירות של כ- 80 קמ"ש. הכביש במקום הינו כביש אספלט יבש ותקין דו סטרי עם נתיב לכל כיוון כאשר בין הנתיבים מפריד קו הפרדה מקווקו. המהירות המותרת במקום היא 80 קמ"ש, שדה הראיה פתוח לפנים וניתן בנקל להבחין ברכב מתקרב ממול ממרחק של 300 מטר לפחות. משני צידי הכביש שוליים סלולים ומעקה ברזל. בשלב כלשהו, משהגיע המשיב סמוך לק"מ 182.3 בכביש, הוא נרדם בעת נהיגתו, סטה מעט שמאלה, חזר לנתיבו ומיד לאחר מכן שב וסטה שמאלה לנתיב הנגדי והתנגש עם החזית הימנית של רכבו בחזית הימנית של המשאית (להלן - "התאונה"). המשיב נהג ברכב כשהוא מודע לכך שבצמיג הקדמי השמאלי לחץ האוויר נמוך מהנדרש. כתוצאה מהתאונה נגרם מותו המיידי של המנוח שהיה בן 16 שנים במותו. כמו כן נגרמו חבלות של ממש לשאדי בראשו, בבטנו ובחזה. שאדי נותח ונדרש לכריתת הטחול, המעי הגס וניתוח לקיבוע האגן. כמו כן נגרמה למשיב חבלה בגפה הימנית העליונה וכן נגרמו נזקים רבים לרכבו של המשיב ולמשאית. המערערת (המאשימה) טענה בכתב האישום כי המשיב נרדם במהלך הנהיגה ולא שם לב לכביש; הוא נהג ברכב עם לחץ ניפוח נמוך מהמותר בצמיג קדמי שמאלי; למרות שהרגיש בכך, המשיב לא עצר לניפוח הצמיג או להחליפו והמשיך בנהיגה; המשיב סטה שמאלה לנתיב הנגדי בו נסעה המשאית; המשיב נהג באי אכפתיות, בקלות ראש ובחוסר זהירות ולא כפי שנהג מן הישוב היה נוהג בנסיבות המקרה. 3. המשיב הודה בעובדות כתב האישום והורשע על פי הודאתו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, היינו, גרם מוות ברשלנות, נהיגה ברשלנות, גרימת נזק לרכוש ולגוף, נהיגה ברכב לא תקין וסטייה מנתיב נסיעה. 4. גזר הדין א. וכך נימק בית המשפט קמא (כב' השופט מוחמד מסארווה) את גזר דינו של המשיב: "בענייננו, מדובר בתאונת דרכים קשה ומצערת שאירעה עת סטה הנאשם מנתיב נסיעתו, עת נמנם הנאשם מעייפות לאחר יום עבודה קשה ומפרך, עבר לנתיב הנגדי, התנגש במשאית הבאה מהנתיב הנגדי וכתוצאה מן התאונה נהרג המנוח - חברו של הנאשם ושותפו לעבודה. מתסקיר שרות המבחן עולה, והדבר מוצא לו סימוכין בהודעותיו של הנאשם, נ/1 ו- נ/2, כי זה היה היום הראשון בו החל הנאשם את עבודתו אצל קבלן מזגנים, לאחר שרצה הנאשם לנסות עיסוק אחר מלבד ביצוע עבודות עפר, בתום יום העבודה נתבקש הנאשם ע"י העובדים האחרים לנהוג ברכב, הנאשם חשש מאחר ולא הכיר היטב את הכביש ובהיותו בעל רישיון נהיגה של כשנה בלבד, אולם ע"מ שלא להפסיד את מקום העבודה הוא הסכים, הוא הרגיש שחסר אויר בצמיג, ותכנן להיכנס לתחנת הדלק הקרובה לניפוח, אולם במהלך הנסיעה הרגיש עייפות, ביקש מהאחרים לשמור על עירנות ולבסוף הוא נרדם וכך קרתה התאונה. הנאשם ביום ביצוע העבירה היה בן 18 שנה, הוא הביע חרטה כנה לביצוע העבירה וחש תחושות קשות וכואבות בשל היותו אחראי למות חברו הטוב. כאמור, אין מדובר ברשלנות מהמדרג הגבוה של ביצוע עבירות של אי ציות לתמרור או נהיגה בריונית או נהיגה בשכרות תוך התעלמות מהוראות החוק והתקנות" (בפסקה 7 לגזר הדין). ב. בית המשפט קמא חתם את גזר הדין באומרו כדלקמן: "בהתחשב בטיעוני באי כח הצדדים, חומרת העבירה, דרגת הרשלנות הנמוכה, בעובדה שבתאונה וכתוצאה ממנה איבד הנאשם את חברו הטוב בן כפרו, הודאת הנאשם בהזדמנות הראשונה, הבעת חרטה כנה וכעולה מהאמור בתסקיר שרות המבחן, אני גוזר על הנאשם (...)" (בפסקה 8). בית המשפט קמא גזר על המשיב את העונשים שלהלן: 6 חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שרות; 8 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים שלא יעבור עבירה של נהיגה בזמן פסילה, או גרימת מוות ברשלנות בעת נהיגת רכב; פסילת המשיב מלקבל ומלהחזיק רישיון נהיגה למשך 8 שנים בפועל; פסילת המשיב מלקבל ומלהחזיק רישיון נהיגה למשך שנה על תנאי למשך 3 שנים; תשלום קנס בסך 5,000 ₪. 5. למה עתרה המערערת בערעורה? חברי הנכבד, אב בית הדין השופט שפירא, כתב בחוות דעתו כי "הערעור מופנה כנגד קולת העונש, כאשר המערערת מתמקדת בערעורה אך ורק באופן ריצוי המאסר, דהיינו שינוי גזר הדין כך שעונש המאסר ירוצה במאסר בפועל במתקן כליאה" (ההדגשה שלי. ע. ג.). חוששני כי דעתי שונה מדעתו של חברי בעניין זה. אסביר. בהודעת הערעור שהגישה המערערת נטען כי "הערעור מוגש על קולת העונש, לעניין רכיב עבודות השירות בלבד" (בעמ' 2 להודעת הערעור). נראה שחברי הנכבד למד מן המשפט המצוטט לעיל כי הערעור מופנה אך ורק לעניין אופן ריצוי המאסר (להבדיל מאורכו), היינו, 6 חודשי מאסר בעבודות שרות או 6 חודשי מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח. עיון בחוות דעתו של חברי מלמד כי עובדה זו, היינו העובדה שחברי סבר כי הערעור מתמקד אך ורק באופן ריצוי המאסר, היא שהובילה אותו למסקנה כי אין להתערב בעונש שהוטל על המשיב בבית המשפט קמא. זאת, משום שהוא עצמו כתב בחוות דעתו, בין היתר, כי "(...) לו אני הייתי יושב בבית משפט קמא, כי אז קרוב לוודאי שהייתי גוזר על המשיב עונש של מאסר ממושך יותר שירוצה במתקן כליאה". ובהמשך דבריו כתב חברי כי "(...) במקרה שבפנינו, עצם העובדה שהערעור ממוקד בסוגיה אחת, והיא אופן ריצוי המאסר, די בה כדי לקבוע שאפילו לגישת המאשימה, לא מדובר בחריגה בלתי סבירה מרמת ענישה מקובלת. די בכך כדי שהערעור יידחה". לאחר שעיינתי בהודעת הערעור ובדברי באת כח המאשימה, עו"ד גב' יוזבגי, במהלך הדיון סבורני, בשונה מחברי, כי הערעור הוגש כנגד קולת העונש לעניין תקופת המאסר (ולא רק באשר לאופן ריצויה). המערערת בקשה להתערב ברכיב אחד בלבד מבין העונשים שבגזר הדין, רכיב המאסר שירוצה על דרך עבודות שרות, ובקשה להחליפו במאסר משמעותי בפועל. לא נתבקשה התערבותנו ביחס ליתר חלקי גזר הדין (מאסר על תנאי, פסילה, קנס). בשום מקום בהודעת הערעור או בטיעונים בעל פה לא נאמר שהמערערת מבקשת להסתפק ב- 6 חודשי במאסר לריצוי בפועל במקום בעבודות שרות. בסעיף 7 להודעת הערעור נכתב כי "טעה בית המשפט משהקל בעונשו של הנאשם ולא הטיל עליו עונש של מאסר מאחורי סורג ובריח". ובסוף הודעת הערעור סוכמו הדברים באופן הבא: "8. תאונות הדרכים הן נגע שיש להלחם בו בענישה מחמירה. על בית המשפט לשלוח מסר ברור ומרתיע הן לנאשם דנן והן לכלל הציבור בדבר חומרת העבירות. אי שליחת הנאשם למאסר בפועל של ממש תחטיא את תכלית הענישה. 9. אשר על כן יתבקש בית המשפט הנכבד לקבל את הערעור ולהחמיר בעונשו של המשיב באופן שהמשיב ירצה עונש מאסר של ממש, שלא בעבודות שרות שישקף את חומרת העבירה". (ההדגשה שלי. ע.ג.). וכך טענה באת כח המערערת בדיון בערעור: "(...) לכן נבקש לקבל את הערעור ולהחמיר בעונש המאסר שהוטל על המשיב" (בעמ' 3 לפרוטוקול, שורות 15 - 16). ובהמשך טענה באת כח המערערת "(...) לטעמנו אין להסתפק רק בענישה חינוכית. (...)" (שם, שורה 19). בעיני ברורים הדברים בתכלית: המערערת בקשה להטיל על המשיב עונש מאסר משמעותי בפועל שיהיה בו כדי לשדר מסר מרתיע למשיב ולכלל ציבור הנהגים. 6. טענות המערערת א. המערערת טענה כי טעה בית המשפט קמא בקובעו כי מדובר בדרגת רשלנות נמוכה. לטענתה המשיב נרדם במהלך הנהיגה. במקום לעצור ולא להוסיף ולנהוג בשל עייפותו, הוא המשיך בנהיגה והסתפק בכך שבקש מהנוסעים האחרים, שהיו עייפים בדיוק כמוהו לאחר יום עבודה, שישמרו על ערנות. אולם למרבה הצער גם הם נרדמו. ב. המערערת טענה כי המשיב סטה מנתיב נסיעתו לנתיב הנגדי ולא קיימת רשלנות תורמת מצד נהג המשאית. גם עניין זה מעיד על רשלנותו הגבוהה של המשיב. ג. המערערת הוסיפה וטענה כי טעה בית המשפט קמא משלא ייחס חשיבות מספקת לעובדה שהמשיב היה מודע לכך שהוא נוהג ברכב שהצמיג הקדמי שמאלי שלו עם לחץ אוויר נמוך מהנדרש ולמרות זאת המשיך בנסיעה ובכך יצר סיכון מיותר לכלל המשתמשים בכביש. ד. עוד טענה המערערת, כי לא היה מקום לכך שבית המשפט יקל עם המשיב רק לאור התרשמות שירות המבחן כי אין המדובר באדם בעל התנהגות עבריינית. בעבירות מסוג זה מדובר בדרך כלל באנשים שהם נורמטיביים ואין בפרט זה כדי להוות שיקול לקולא. ה. המערערת טענה כי לא היה מקום להקל בעונשו של המשיב רק לאור העובדה שהוא התייסר על כך שכתוצאה מהתאונה איבד את חברו. נטען כי עובדה זו אינה יכולה לעמוד מול המסר שעל בתי המשפט להעביר לציבור הנהגים שלפיו מי שגורם ברשלנותו לאובדן חיי אדם חייב לשאת בתוצאות הקשות של מעשיו ואין די בעובדה שהוא מתייסר. מה גם שהנסיבות האישיות אינן גוברות על האינטרס הציבורי. ו. עוד טענה המערערת כי היה מקום להתחשב בעובדה שהמשיב היה נהג חדש. ז. על שום כל אלה, טענה המערערת כי טעה בית המשפט קמא משהקל בעונשו של המשיב ומשלא הטיל עליו עונש של מאסר של ממש מאחורי סורג ובריח "שישקף את חומרת העבירה". תאונות הדרכים הן נגע שיש להלחם בו בענישה מחמירה ועל כן יש לקבל את הערעור ולהטיל על הנאשם "עונש מאסר של ממש" שלא בעבודות שרות שישקף את חומרת העבירה בה הורשע. 7. טענות המשיב א. סניגורו של המשיב, עו"ד תאמר אסדי, טען כי דין הערעור להדחות לאור ההלכה הפסוקה לפיה ערכאת הערעור איננה מתערבת בעונש אלא במקרים בהם נפלה בגזר הדין טעות מהותית וסטייה של ממש מרמת הענישה המקובלת, ואין זה המקרה. ב. בא כח המשיב טען כי בענייננו הוטל על המשיב עונש שאינו חורג לקולא מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים. ג. עוד נטען כי ערכאת הערעור אינה ממצה את הדין עם המשיב. ד. באשר לרמת רשלנותו של הנאשם במקרה דנן, טען הסניגור כי מבלי להקל ראש בחומרת המעשים והתוצאות, הרי שמדובר במשיב שחזר מיום עבודה והרגיש עייף. כפי שעולה מהודעותיו במשטרה ומתסקיר שרות המבחן, הוא העדיף שלא לנהוג משום שטען שאינו מכיר את הדרך, אולם עקב לחצים ממעסיקו וחשש שיפוטר מהעבודה הסכים לנהוג. באשר ללחץ האוויר בגלגל טען הסניגור כי המשיב הודה כי הבחין בכך בעין אולם מאחר ולא הרגיש רעידה בהגה סבר שיוכל לנהוג ועל כן המשיך בנסיעה. ה. עוד נטען, כי עסקינן במשיב נורמטיבי, ללא עבר פלילי, שאינו בעל דפוסי התנהגות עבריינית, אשר הביע חרטה ולקח אחריות על מעשיו. המשיב איבד בתאונה את חברו הטוב והוא יישא את הצלקת הזו לאורך כל חייו וזה כשלעצמו מהווה חלק מהעונש שהוא קיבל על עצמו. ו. על שום כל אלה, טען בא כח המשיב כי העונש שהוטל הוא הולם בנסיבות העניין ויש לדחות את הערעור ולא למצות את הדין עם המשיב. 8. דיון א. לאחר עיון בטענות באי כח הצדדים, בגזר דינו של בית המשפט קמא ובמכלול נסיבות העניין, הגעתי למסקנה כי מן הדין לקבל את הערעור. ב. אכן, צודק חברי הנכבד השופט שפירא כי הלכה היא שהתערבות במידת העונש שנגזר על ידי הערכאה הדיונית לא תעשה אלא במקרים מיוחדים בהם ברור כי העונש שנגזר חורג משמעותית מן הראוי ומרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות (ראו, למשל, ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998), בפסקה 7; ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006), בפסקה 8; ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.1.2009) , בפסקה 11). ג. סבורני כי המקרה דנן נופל בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות. ד. כשלעצמי אני סבור שהעונש שהוטל על המשיב אינו מתחשב באופן הראוי בחומרת המעשים, ברשלנותו החמורה של הנאשם, בתוצאות הטרגיות של מעשיו ובחובתם של בתי המשפט להירתם למאבק בנגע תאונות הדרכים. לאחר שקילת כל הנתונים הגעתי לכלל מסקנה כי יש להחמיר בעונש שהוטל על המשיב באופן שבו ירצה המשיב מאסר משמעותי בפועל מאחורי סורג ובריח. ה. נוכח ריבוי תאונות הדרכים הקטלניות המתרחשות כמעט מדי יום ביומו וגובות את חייהם של קורבנות רבים, הביעו בתי המשפט פעמים רבות את הצורך במדיניות ענישה מחמירה ומרתיעה כלפי הנוהגים ברשלנות ובחוסר אחריות בכבישים. לעניין זה יפים הדברים שנקבעו בע"פ 5787/04 כמאל שחאדה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.9.2004) , בפסקה 3 לפסק הדין: "תאונות הדרכים המתרחשות בכבישי הארץ חדשים לבקרים בשל נהיגה רשלנית או פזיזה, גובות מחיר יקר מדי בנפש וכבר נפסק על-ידינו לא אחת כי אין מקום לענישה סלחנית מדי במקרים אלה ויש להעדיף את הצורך להעביר לציבור מסר ברור ומרתיע, אלא אם כן מתברר כי קיימות נסיבות אישיות חריגות ויוצאות דופן המצדיקות סטייה מרמת הענישה הראויה". [וראו גם: ע"פ 11786/04 חוסאם אבו טריף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.9.2005) , בפסקה 8 לפסק דינו של כב' השופט א' לוי]. מדיניות הענישה המחמירה והמרתיעה באה לידי ביטוי בכך שעל פי רוב הרשעה בעבירות גרימת מוות ברשלנות בתאונות דרכים מחייבת הטלת עונש מאסר בפועל ופסילת רישיון לתקופה ממושכת [ראו: ע"פ 708/10 מוחמד שלאפה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.6.2010)] . ו. עם זאת, ברור כי הענישה היא לעולם אינדיבידואלית ויש לשקול כל מקרה על פי נסיבותיו [ע"פ 291/81 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 438, 442 (1981)]. במקרה דנן, המשיב הודה כי נהג ברכב כשהוא עייף ולאחר יום עבודה. המשיב נרדם על ההגה, סטה מן הנתיב לנתיב הנגדי והביא ברשלנותו למותו של חברו ופציעתו הקשה של אדם נוסף. בנוסף, המשיב נהג כשהוא מודע לכך שהרכב אינו תקין שכן לחץ האוויר בגלגל הקדמי נמוך מהמותר ולמרות זאת עלה על הכביש תוך שהוא מסכן את עצמו, את חבריו לנסיעה ואת כלל ציבור המשתמשים בדרך. בשונה מבית המשפט קמא, דעתי היא כי רשלנותו של המשיב הינה רשלנות ברף הגבוה. לא מצאתי בנסיבותיו האישיות של המשיב סיבה חריגה המצדיקה הימנעות מהטלת עונש מאסר בפועל אשר יהא בו כדי לבטא את חומרת המעשים והתפשטותה של התופעה הקשה הנוטלת חיי אדם בטרם עת. לא מצאתי סיבה להסתפק במקרה דנן בענישה חינוכית בלבד. אכן המשיב הינו אדם נורמטיבי, בדומה לרבים אחרים הגורמים ברשלנותם לתאונות דרכים שתוצאותיהן קטלניות והרסניות. כמו כן אין עוררין כי התאונה לה גרם המשיב המיטה אסון כבד על משפחות הקורבן והנפגע, כמו גם על משפחת המשיב ועל המשיב עצמו, שכן עקב התאונה נגרם לו סבל פיסי ונפשי רב. עם זאת, עם כל הצער שבדבר, נראה לי כי במקרה זה יש ליתן משקל מכריע לשיקולי הגמול וההרתעה. אין בנסיבותיו האישיות של המשיב כדי להקטין את הצורך בהעדפת האינטרס הציבורי שלפיו על המורשעים בעבירה של גרימת מוות ברשלנות יוטל עונש מאסר בפועל, כך שיועבר לכלל ציבור הנהגים והמשתמשים בדרך מסר חד וברור כי יש להקפיד על חוקי התנועה ולהילחם בתאונות הדרכים ההרסניות. 9. אחרית דבר אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, ובשים לב להלכה לפיה ערכאת הערעור איננה ממצה את הדין עם הנאשם, אציע לחבריי כי נקבל את הערעור באופן שתחת רכיב המאסר למשך שישה חודשים בעבודות שרות יוטל על המשיב עונש של עשרה חודשי מאסר בפועל. יתר חלקי גזר הדין יישארו על כנם. ע. גרשון שופט השופט א' קיסרי: במחלוקת שנפלה בין חבריי דעתי היא כדעת אב בית הדין, כבוד השופט ר' שפירא. ראשית, מפני שמקובלת עלי דעתו של בית המשפט קמא שהעובדות שנטענו בכתב האישום ואשר בהן הודה המשיב אינן משקפות נהיגה בריונית או נהיגה בשכרות תוך התעלמות מהוראות החוק, ולכן אין לייחס למשיב רשלנות שהיא במדרג הגבוה של העבירות הקשורות בנהיגה ברכב. אציין בעניין זה כי המדינה הפנתה אותנו, הן בכתב הערעור והן בטיעון שבפנינו, לפסק דינו של בית המשפט בע"פ 6755/09 אלמוג נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 16.11.09) אולם גם בית המשפט קמא לא התעלם מן הדברים שנאמרו באותו עניין בעת שגזר את דינו של המשיב. עיון באותה אסמכתא מעלה כי אין קושי לאבחן את נסיבות העניין שנדון שם לנסיבות העניין שבפנינו באשר שם נדונה תאונה שנגרמה בעת שהמערער נהג בשעת לילה מאוחרת מאוד, במהירות הכפולה מהמהירות המותרת באותו אזור, וכל זאת כאשר ריכוז האלכוהול בדמו היה בלתי מבוטל. כל אלה הן נסיבות שאינן מתקיימות בענייננו ולכן דעתי היא שהשקפתו של בית המשפט קמא שאין מדובר בנהיגה בריונית המתעלמת מהוראות החוק, איננה משוללת יסוד. שנית, ועל רקע הדברים האמורים, מקובלת עלי דעתו של חברי, אב בית הדין, שאין מקום להתערב בגזר הדין מפני שההלכה היא שהתערבות כזאת תיעשה רק כאשר הענישה חורגת במידה בלתי סבירה מרף הענישה המקובל. כמו חברי, אף אני סבור כי לא כזה הוא המקרה ומשום כך יש לדחות את הערעור. למעלה מן הדרוש אוסיף, כי בהודעת הערעור ציינה המדינה, בהדגשה יתרה, ש"הערעור מוגש על קולת העונש, לעניין רכיב עבודות השירות בלבד". למקרא חוות דעתו של חברי, כבוד השופט ע' גרשון, ניתן להגיע למסקנה שניסוח זה סובל יותר מאשר פירוש אחד, אולם גם אם כך הדבר, נראה לי שהמשיב זכאי להנות מהספק ביחס למשמעות שביקשה המדינה לתת לדברים ומכאן שגם בעניין זה דעתי היא כדעת חברי, אב בית הדין. סיכומו של דבר, אני מצרף את דעתי לדעתו של אב בית הדין, כבוד השופט ר' שפירא, וכמותו אף אני בדעה שיש לדחות את הערעור. א' קיסרי, שופט הוחלט, כאמור, ברוב דעות, לדחות את הערעור. מקרי מוותגרימת מוות ברשלנותערעור