קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על קולת העונש על תקיפה: 1. במסגרת הסדר טיעון שנערך בין הצדדים, הודה המערער בביצוע עבירות של תקיפה בתנאים מחמירים לפי סעיפים 382 ו-380 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ואיומים לפי סעיף 192 לחוק זה, והורשע בהתאם. לאחר קבלת תסקיר מטעם שירות המבחן, ביטל ביהמ"ש קמא את הרשעתו של המשיב ודן אותו, כאמור - ללא הרשעה, ל-200 שעות של"צ, למבחן למשך שנה ולתשלום פיצוי למתלונן בשיעור 50,000 ₪. ערעור שהוגש מטעם המדינה (ע"פ 28734-05-10) התקבל (פס"ד מיום 15/9/10, להלן: "הערעור הראשון"), המשיב הורשע בעבירות שביצע, והדיון הוחזר לביהמ"ש קמא לגזירת עונשו מחדש. לפיכך, ביהמ"ש קמא שב ושמע את טיעוני הצדדים, קיבל תסקיר חדש אודות המשיב, ובגזר-דין מיום 06/04/11, דן אותו לעונשי מאסר על תנאי - האחד למשך 14 חודשים בתנאי שלא יעבור עבירת אלימות מסוג פשע במשך 3 שנים, והשני למשך 4 חודשים, בתנאי שלא יעבור עבירת אלימות שאינה פשע תוך 3 שנים; כן, דן ביהמ"ש את המשיב לחתימה על התחייבות בסך 5,000 ₪, לשל"צ למשך 180 שעות ולתשלום פיצוי למתלונן בשיעור 50,000 ₪. על עונש זה הוגש הערעור שבפנינו. 2. מעובדות כתב האישום (המתוקן בשנית) בהן הודה המשיב, עולה, כי המתלונן, שהיה חברו הקרוב, היה גם בן זוגה של אחותו של המשיב, והאחות עברה להתגורר עמו ביום 26/12/08. צעד זה של האחות, לא מצא חן בעיני הוריו של המשיב, ולפיכך, וביום 30/12/08, בשעה 19:34, התקשר המשיב אל המתלונן ואיים עליו בכך שאמר לו: "אני בא אליך עכשיו לבית, אני אזיין אותך, אני ארצח אותך". כשעה לאחר מכן, בסביבות השעה 20:30, הגיע המשיב לביתו של המתלונן כשהוא מלווה באחר בשם טל (שנדון בנפרד), ושם חבט בו המשיב, הכה אותו ובעט בו: תחילה הכה המשיב את המתלונן באמצעות ברכו, וגרם לו לדימום בראשו. וכאשר המתלונן נכנס לחדר האמבטיה, כדי לשטוף את הדם מראשו, נכנס המשיב, אף הוא, לחדר האמבטיה אחריו, ושם, בעוד המתלונן שוטף את ראשו, בעט בו באגן. לאחר מכן תקפו המשיב וטל את המתלונן בצוותא חדא, בכך שבעטו בפניו והכו בו בכל חלקי גופו. המשיב אף אמר למתלונן ש"אמא שלי לא תבכה בגללך" ושב ואיים עליו על ידי כך שהרים את ידו וקרב אותה לגופו של המתלונן בצורת אקדח, תוך שהוא אומר לו "יש לי נשק, אני אחורר אותך, אתה יודע שאני משוגע". גם כשהמתלונן עזב את חדר האמבטיה, המשיך המשיב והכה אותו באמצעות אגרופים ובעיטות בכל חלקי גופו ואח"כ, אז תפס את ראשו של המתלונן עם ידו וחנק אותו בצווארו בחוזקה. המשיב לא עזב את המתלונן, גם לא לאחר ששניים שהגיעו למקום ניסו לשחרר את אחיזתו במתלונן, ורק לאחר שהמתלונן אחז באשכיו - שחרר המשיב את אחיזתו. כתוצאה ממעשי המשיב, נגרמו למשיב חבלות של ממש, ובין היתר נגרם לו פצע של כ-7 ס"מ בקרקפת; פצע באזור העפעף של עין שמאל; חתך בלחי שמאל באורך של כ-2 ס"מ ובעומק של כ-1 ס"מ. המשיב נזקק, בגין כל אלה, לטיפול בבית חולים, שם סגרו את פצעיו באמצעות סיכות ותפרים. 3. לטענת המערערת, העונש שהוטל על המשיב, ואשר לא כלל רכיב של מאסר בפועל, אינו הולם את חומרת המעשים וחורג מרמת הענישה, כפי שזו נקבעה על ידי ביהמ"ש העליון. לעמדתה, ביהמ"ש נתן משקל יתר לנסיבותיו האישיות של המשיב ולתסקירים מטעם שירות המבחן בעניינו, שהיו חיוביים, ולא נתן את המשקל הראוי לנזקים הפיזיים והנפשיים שנגרמו למתלונן כתוצאה ממעשי המשיב, כמו גם לשיקולי ההרתעה, הן כלפי המשיב עצמו והן כלפי הציבור בכללותו. לעומתה, טען ב"כ המשיב, כי העונש הוא ראוי בנסיבותיו המיוחדות של המשיב ותוך השוואה לעונש המקל אף יותר שנגזר על שותפו לעבירה. הסנגור ציין את הזמן שחלף מאז ביצוע העבירות נוכח ההליכים המשפטיים השונים שהתקיימו בעניינו של המשיב; ציין, כי ביהמ"ש ביקש שלא לפגוע במשיב, שהיה לוחם בסדיר ואף בצבע הקבע; ציין, כי המשיב עבר הליך טיפולי, במהלך ההליכים המשפטיים, הן במסגרת שיחות פרטניות והן במסגרת קבוצתית; ציין, כי האירועים היו חריגים להתנהלותו הנורמטיבית של המשיב, שעברו הפלילי נקי - הן לפני האירועים נשוא כתב האישום והן לאחריהם; ואף ביקש להתחשב בכך, שכל האירועים, קשים ככל שהיו, לא היו אלא פרץ של טירוף חושים, במהלכם תקף המשיב את חברו הטוב, בין היתר בשל הלחצים המשפחתיים שהופעלו עליו. לדבריו, יש לדון את המשיב כאדם שחטא באופן חד פעמי, ולא כעבריין שיוצא ובא בין כותלי ביהמ"ש, ולכן, אין מקום להתערב בעונש שפסק ביהמ"ש קמא. 4. לא הייתה מחלוקת בין הצדדים, לא בפנינו ולא בפני ביהמ"ש קמא, כי המשיב לא ביצע מעשים פליליים זולת אלה נשוא הערעור. גם שירות המבחן היטיב לתאר את התנהלותו החיובית של המשיב לאורך חייו. כך, ניתן ללמוד מהתסקירים שהוגשו על המשיב, כיום כבן 27, שהוא "בחור אחראי, בעל מוטיבציה להתקדם ולהצליח בחיים. במשך השנים תיפקד באופן תקין... ועמד בהצלחה במצבי לחץ ומתח... האירוע הנוכחי הינו חריג לאורח חייו ומהווה גורם משברי שהפא את האיזון בחייו..." (מתוך התסקיר שהוגש לביהמ"ש קמא בטרם הערעור הראשון, מיום 15/09/09). המשיב סיים 12 שנות לימוד; שירת שירות סדיר ביחידת "מורן"; לאחר מכן עבד כמאבטח במשרד הביטחון; וטרם מעצרו, ולמשך שנתיים, שרת בצבע הקבע כלוחם באיו"ש. במהלך הדיונים בתיק שבפנינו, השתתף המשיב בקבוצה טיפולית, שמטרתה לזהות סימני סיכון להתנהגות אלימה, ולרכוש כלים להתמודדות עמם באופן חוקי ובונה. המשיב השתתף באופן פעיל בכל המפגשים, ושירות המבחן התרשם, כי רכש כלים חדשים למניעת התנהגות דומה בעתיד. לפיכך, וחרף חומרת המעשים והפגיעה במתלונן, המליץ שירות המבחן על ענישה שיקומית. וכך ציין: "מדובר בבחור צעיר, שבמשך השנים תפקד באופן תקין ופעל להתקדמותו. אנו מתרשמים, כי התנהגותו בעבירה הנוכחית אינה מאפיינת את אורח חייו בדרך כלל. הוא חש צער וחרטה על מעשיו... אנו מעריכים כי הרשעתו בתיק תפגע בסיכויי קבלתו בחזרה לשירות הקבע בצבא, שירות משמעותי עבורו בחייו ותחסום אפשרויות להתקדמותו האישית והמקצועית..." (שם). בתסקיר זה, שהוגש "בגלגולו" הראשון של התיק, הומלץ שלא להרשיע את המשיב. גם בתסקיר, שהוגש לקראת גזר הדין המחודש (לאחר הרשעת המשיב על ידי ערכאת הערעור), ההמלצה הייתה חיובית. צוין גם, כי מאז התסקיר האחרון החל המשיב לעבוד כטכנאי ב"הוט" והוא עומד להתחיל לימודי הנדסה במכללת "ספיר". 5. שירות המבחן נפגש גם עם המתלונן (תסקיר מיום 28/12/09), ופגישה זו נערכה בביתו של המתלונן, לאחר שעבר תאונת דרכים זמן קצר עובר לכך. המתלונן מסר, כי היה חברו הקרוב של המשיב במשך 12 שנה, וגם הקשר שלו עם אחותו הקטנה של המשיב (קשר שנמשך כשנתיים לפני האירועים), לא פגע בקשרי החברות שלהם. רק כשאחותו של המשיב עברה להתגורר עמו, חל השינוי בהתנהגותו של המשיב, אשר תקף אותו באלימות קשה ביותר, עד כי חשש לחייו. מאז, לדבריו, הוא נסגר בביתו תקופה ארוכה, פחד להישאר לבד והתקין סורגים על החלונות והדלת; לא יכול היה לעבוד תקופה ארוכה ונכנס לחובות כבדים, כאשר תאונת הדרכים שעבר, החמירה את מצבו. המתלונן אף מסר את דבריו בביהמ"ש בטרם גזר הדין הראשון בעניינו של המשיב, וגם שם ביטא את כעסו על המשיב, שפגע בו בצורה כה קשה - פיזית ונפשית. 6. על חומרת מעשי המשיב עמד בימ"ש זה (בהרכב שונה) כבר במסגרת הערעור הראשון, עת בוטלה ההחלטה הראשונה של ביהמ"ש קמא, שלא להרשיעו. חברתנו, השופטת מרוז, ציינה בחוות דעתה את נחישותו של המשיב להלום במתלונן ולחבול בו, כאשר לא הסתפק בפגיעה שפגע בראשו, ואף לאחר שראשו זב דם, לא הניח לו, ושב ותקף אותו פעם אחר פעם. הוא הכה בו באמצעות אגרופיו, הוא בעט בכל חלקי גופו ואף חנק אותו כה חזק, עד שגם שניים שנחלצו לעזרת המתלונן, לא יכלו לו. צוין גם, כי אף אם האלימות אינה מדפוסי התנהגותו של המשיב, דרך כלל, הרי שנסיבות המקרה מלמדות, כי המשיב אלים ואינו ירא את מורא החוק. אמנם, החרטה שהביע המשיב וההליך הטיפולי שעבר, כמו גם נסיבות חייו האחרות, יש בהם כדי להשפיע על עונשו ויש לזקוף אותם לזכותו, אולם נדמה, כי נקודת האיזון הראויה בין שיקולים אלה לבין שיקולי ההרתעה והגמול, נוכח מצבו של המתלונן ונוכח חומרת המעשים, מחייבת התערבות בענישה המקלה יתר על המידה של ביהמ"ש קמא. 7. ידועה ההלכה, כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית, רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ר' למשל ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי מיום 3.7.2006; ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל, פיסקה 7(ב), מיום 3.2.1998; ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פיסקה 11, מיום 29.1.2009). אולם אנו סבורים, כי מקרה זה נמנה על אחד מאותם מקרים המצדיקים התערבות בעונש, שכן קיימת סטייה ממדיניות הענישה הראויה במקרה הנדון. כפי שכבר צוין, מעשיו של המשיב חמורים ביותר. אל מול אלימות שכזו, המכרסמת ביסודות חברתנו הדמוקרטית, יש לנקוט בענישה מרתיעה הכוללת גם רכיב של מאסר בפועל. מצווים אנו ליתן ידנו למלחמה העיקשת בתופעת הבריונות שפשטה בארצנו, וידע כל מי שנוטל לעצמו את החרות לנהוג באלימות, כי הוא עלול לשלם על כך בחרותו וכי הדבר גם ישפיע על עתידו. וכך נקבע בפסיקת ביהמ"ש העליון: "יש לשוב ולהדגיש כי זכותו של כל אדם לחיים ולשלמות הגוף היא זכות יסוד מקודשת ואין להתיר לאיש לפגוע בזכות זו. יש להלחם באלימות שפשטה בחברה הישראלית על כל צורותיה וגווניה, אם בתוך המשפחה ואם מחוצה לה, אם בקרב בני נוער ואם בקרב מבוגרים. זהו נגע רע שיש לבערו מן היסוד" (ע"פ 3868/09 מדינת ישראל נ' חסן, מיום 10.11.2009). 8. עם זאת, צדק הסנגור המלומד עת טען, כי בין מכלול השיקולים עלינו להביא בחשבון גם את העקרון החשוב של אחידות הענישה. עקרון זה נגזר מעקרון שיוויון הנאשמים בפני החוק, ומורה כי על מצבים דומים, מבחינת אופי העבירות והנסיבות האישיות של הנאשמים, ראוי להחיל, במידת האפשר, שיקולי ענישה דומים (ר' ע"פ 2287/09 והבה נ' מדינת ישראל, מיום 25.1.2010). נקבע, כי "עקרון אחידות הענישה הוא כלל חשוב הבא למנוע קיום הפלייה בין שווים או דומים, למען עשיית צדק עם נאשמים, ולצורך שמירת אימון הציבור בהליך הפלילי" (ע"פ 9792/06 חמוד נ' מדינת ישראל, בפיסקה 15, מיום 1.4.2007). משמעות הכלל היא שמקום בו מורשעים מספר נאשמים באותה פרשה, ומעשיהם דומים, אחריותם המשותפת תבוא בעיקרון לידי ביטוי בעונש דומה שיוטל עליהם. אולם, עקרון אחידות הענישה אינו חזות הכול ויכול שייסוג מפני עקרונות וערכים אחרים, שכן "אין כלל אחידות הענישה קובע - א-פריורי - כי דין אחד לכל העבריינים המורשעים באותו סוג של עבירות, ולא בהכרח ילמד בית-המשפט מהכרעת-הדין או מגזירת-הדין של אחד לגבי חברו ... כל מקרה והנסיבות המיוחדות שבצדו, לאמור: נסיבות העבירה ונסיבותיו האישיות של הנאשם" (ע"פ 5640/97 רייך נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 433, 470, 1999). אלא, שבענייננו, שותפו של המשיב הורשע במסגרת הסדר טיעון בכתב אישום קל בהרבה מזה בו הורשע המשיב, ובסופו של יום נתן את הדין בגין עבירות של איומים, אי מניעת פשע ושיבוש מהלכי משפט. לא יוחסו לו, בכתב האישום המתוקן, עבירות של אלימות בצוותא, כשם שיוחסו למשיב. אכן, יש בכך מן האנומליה, כפי שציין הסנגור, שהרי המשיב הורשע בביצוע עבירות אלימות בצוותא חדא עם חברו, שלא הורשע בעבירות אלה, אולם, לא מדובר במקרה חריג או באפליה של הרשויות. כל אחד, יש לזכור, נדון בגין סדרה נפרדת של מעשים, בהתאם להסדרי הטיעון שנערכו עם כל אחד מהם בנפרד. ובענייננו, המשיב היה הדומיננטי בביצוע המעשים, גם על פי כתב האישום בו הורשע, ותיקון כתב האישום של שותפו, שנעשה בהתאם להנמקה שניתנה שם, אינו יכול לשנות מאחריותו של המשיב ומחומרת המעשים בהם הוא הודה והורשע. בענייננו, לכן, לא ניתן ללמוד גזירה שווה ממעשי האחר ומענישתו (הוא נדון ל-4 חודשי מאסר על תנאי, תשלום פיצוי בשיעור 3,000 ₪ ו-100 שעות של"צ) - למשיב ולענישתו. 9. נוכח כל האמור לעיל, ולאחר שבשלב גזירת העונש עלינו להביא בחשבון את מגוון השיקולים ולאזן ביניהם בצורה הראויה, ותוך מתן משקל הן לנסיבותיו האישיות של המערער, כפי שאלה פורטו בדברי הסנגור ובתסקירי שירות המבחן, כולל העדר הרשעות נוספות - אם לפני המקרה נשוא הערעור ואם לאחריו; אך גם תוך מתן משקל לנסיבותיו של המתלונן ולהשפעה הקשה שהיו למעשי המשיב עליו, כמו גם לחומרת המעשים ולצורך בהרתעת הרבים והיחיד, אנו סבורים שיש מקום להטיל על המשיב גם רכיב של מאסר בפועל. אולם, היות וערכאת הערעור אינה ממצה את מלוא חומרת הדין, ולאור הזמן שחלף מאז ביצוע העבירות ועד לסיום ההליכים בפסק-דין זה, עונש המאסר הנ"ל ירוצה בדרך של עבודות שירות. לכן, אנו מקבלים את הערעור וקובעים, כי בנוסף לעונשים שהוטלו של המשיב בביהמ"ש קמא, הוא נדון גם למאסר בפועל של 5 חודשים, אותם ירצה בדרך של עבודות שירות, בהתאם לחוות הדעת של הממונה מיום 06/11/11. המשיב יתחיל לבצע את עבודות השירות בתאריך 07/02/12, כאשר במועד זה עליו להתייצב אצל הממונה על עבודות השירות במפקדת מחוז דרום, יחידת עבודות שירות, שליד כלא באר-שבע, וזאת עד לשעה 08:00. המזכירות תעביר העתק מפסק-דין זה לממונה על עבודות השירות. משפט פליליאלימותערעורתקיפה