קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על תביעת שיבוב: 1. הערעור הוא על פסק דין של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת מעין צור) בתיק תא"מ 20716-10-09 מיום 21/12/10 לפיו נתקבלה תביעת שיבוב שהגישה המשיבה, שומרה חברה לביטוח בע"מ, בגין נזקים בהם פיצתה את המבוטחת עבור נזקי רכב שנגרמו עקב נפילת עץ על הרכב. הרקע וההליכים הקודמים: 2. אין חולק כי ביום 21/2/09 נפל עץ הנמצא בתחום שיפוטה של המערערת (להלן: המועצה), על רכב שהיה מבוטח על ידי המשיבה. המשיבה פיצתה את המבוטחת עבור נזקיה ובגין כך הגישה תביעת שיבוב כנגד המועצה. המבוטחת, הגב' ניצן הלביץ (להלן: הגב' הלביץ), מסרה בעדותה כי בשעות לילה החנתה את רכבה סמוך לביתה בפרדס חנה, ברחוב המלאכה מול בית מספר 12. בעדותה בבית המשפט במסגרת החקירה הנגדית ציינה כי במהלך הלילה מזג האוויר היה סוער וקר, נשבו רוחות ואף ירד גשם במהלך הלילה. למחרת בבוקר התברר כי נפל עץ על הרכב. כתוצאה מן האמור נגרם נזק לרכב. המשיבה פיצתה אותה בגין הנזקים שנגרמו בסכום של 17,431 ש"ח ודרשה את הסכום מהמועצה באשר לטענתה התרשלה בכל הנוגע לטיפול בעץ נשוא התביעה. 3. המשיבה הגישה כתב תביעה בסדר דין מהיר. במסגרת כתב התביעה טענה כי המועצה אחראית על מניעת מפגעים בשטח השיפוט של הרשות, לרבות גיזום עצים וענפים באופן שימנע קריסתם, ומאחר שהנזק נגרם בעת שהרכב היה במצב של עצירה מוחלטת בחניה ברחוב והרכב נפגע "מענף אשר קרס על גבי הרכב הנפגע והסב לו לנזקים", הכל כפי שפורט בחוות הדעת שצורפה, ותוך הסתמכות על סעיפים 38 ו-41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין), יש להעביר את נטל ההוכחה על המועצה, וכי עליה להוכיח כי לא התרשלה באופן הפיקוח הנדרש ממנה בנוגע לעצים שנטועים בתחומה. לחילופי חילופין נטען כי התאונה נגרמה בשל רשלנותה של המועצה אשר לא פעלה כדי למנוע קיומם של מפגעים כגון אלה, ולא נהגה כפי שרשות מקומית זהירה אמורה לפעול. 4. המועצה אשר הביאה לעדות את מנהל מחלקת תשתיות ונכסים במועצה (להלן: מר וקנין) בהיות העץ הנטוע ברחוב, טענה כי יש לדחות את עמדת המשיבה ככל שהטענה היא בדבר היות עץ בגדר של "דבר מסוכן" לפי סעיף 38 לפקודת הנזיקין או כי מדובר ברשלנות שהדבר מעיד על עצמו לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין, וכי למעשה התביעה מבוססת על עילת רשלנות, ומכאן שנטל הראיה מוטל על המשיבה, והיא לא עמדה בו. לכן עתרה לדחיית התביעה. פסק הדין של הערכאה הדיונית: 5. בפסק הדין נקבע כי המועצה לא הוכיחה כי מילאה את חובתה לדאוג למניעת סיכונים ומפגעים בתחומה בנוגע לעצים הנטועים שם. לעניין עדותו של מנהל מחלקת התשתיות והנכסים קבע בית משפט השלום שלמעשה הובאה בפניו ראייה שהאחריות לפקח על העצים בתחומיה הם בתחום סמכותה של מחלקת הגינון. המועצה לא הביאה לעדות את נציג מחלקת הגינון. לא הובאה עדות על פיקוח שוטף, ככל שמתקיים כזה, אשר אמור היה להתבצע על ידי מחלקת הגינון, ובהעדר עדות של נציג מן המחלקה, לא ברור אם התקיים פיקוח כזה, ובאיזה תדירות הוא מתנהל וכיצד. זאת ועוד, לא הוצגה כל ראייה כי לפני האירוע בוצע פיקוח ברחוב מגוריה של גב' הלביץ. לכן קבע בית המשפט כי לא הוכח קיומו של מנגנון פיקוח הולם שיש בו לצאת ידי חובת הזהירות המוטלת עליה (סעיף 6 בפסק הדין). עוד קבע בית משפט השלום שיש לדחות את טענת המועצה בדבר קיומם של תנאי מזג אוויר קשים אשר הביאו לקריסת העץ וכי המועצה לא הייתה יכולה לצפות מראש כי כך יקרה, ולמנוע את התוצאה האמורה, אפילו נקטה בזהירות סבירה. בית משפט השלום כאמור דחה את הטענה וקבע כי מדובר בנזק שניתן היה לצפייה ולמניעה, וכי לא מדובר היה בתנאי מזג אוויר חריגים ובלתי צפויים, ועל המועצה היה להביא בחשבון תנאי מזג אוויר כאלה במסגרת טיפולה בעצים שבתחומה. לעניין זה הפנה בית המשפט לת"א (מחוזי חי') 110/01 נפו מניאשיץ ורה נ' עיריית חיפה [22/7/04]. בהסתמך על שני הממצאים האמורים קבע בית משפט השלום כי יש לראות את המועצה כאחראית לנזק שנגרם כתוצאה מקריסת העץ בתחומה וחייבה את המועצה לשאת במלוא התשלום שתבעה המשיבה. 6. במהלך הדיון בערעור סבר בית המשפט כי יש מקום להביא את הצדדים לפשרה, באופן שהנזקים יחולקו בדרך מסוימת בין המועצה לבין המשיבה, בעיקר בשל חובת הזהירות המושגית המוטלת על המועצה. משלא נתקבלה הצעת הפשרה, יש ליתן פסק דין. טענות בעלי הדין בערעור: 7. המועצה טענה כי התביעה התבססה על עילת רשלנות. המועצה אכן הודתה בחובת הזהירות המושגית המוטלת עליה, אך טענה כי נטל הראייה במקרה זה, בנוגע לאי עמידה בחובת הזהירות הקונקרטית מוטלת הייתה על המשיבה, והיא לא עמדה בחובה זו, ודי היה בנימוק זה כדי לדחות את התביעה. עוד טענה המועצה כי עדותו של מר וקנין, מנהל מחלקת תשתיות ונכסים במועצה, היא עדות נדרשת ומספיקה לצורך המחלוקות שהיו בין הצדדים, ודי היה בעדות זו כדי להוכיח שהמועצה עמדה בחובת הזהירות הקונקרטית, ובית משפט קמא טעה עם כל הכבוד משהגיע למסקנה אחרת (ראה סעיף 11 להודעת הערעור). לעניין זה טענה המועצה שהמשיבה לא הביאה נתונים וראיות לעניין סוג העץ, הליקוי אשר היה קיים בו, וכי המועצה אכן יכולה הייתה לצפות את האירוע, וממילא לא הוכיחה כיצד הפרה המועצה את חובת הזהירות המוטלת עליה ומה היו האמצעים שהיה עליה לנקוט כדי למנוע את האירוע. המועצה הפנתה עוד לכך כי גם המשיבה הגדירה את האירוע כ"נזק טבע". המועצה טענה עוד שגם מעדותה של הגב' הלביץ עולה כי לא היו סימנים מקדימים לקרות האירוע ובכל מקרה מזג האוויר הסוער ניתק את הקשר הסיבתי בין קריסת הענף ובין מעשי המועצה. כך שגם מטעם זה אין להשית על המועצה לשאת בנזקי הרכב. המועצה הדגישה עוד כי למעשה בית משפט השלום לא קבע קביעות עובדתיות, וככל שהסיק מסקנות, אין אלה עולות מן הראיות שהוצגו בפניו. לפיכך לעמדתה, יש לקבל את הערעור, שאם לא כן די יהיה בהוכחת קיומו של נזק בתחומה של הרשות כדי להטיל עליה חבות, ואין חבות מוחלטת כזו מוטלת על רשות מקומית. 8. המשיבה טענה כי למעשה מדובר בערעור עובדתי, ומן הטעם האמור יש לדחות את הערעור. הערכאה הדיונית שמעה את הראיות, התרשמה מן העדים, ובכגון זה ידועה ההלכה בדבר הסמכות המצומצמת של ערכאת הערעור להתערב באלה. המשיבה חזרה וטענה כי בכל הקשור בטיפול בעץ חלים סעיפים 38 ו-41 לפקודת הנזיקין המעבירים את נטל ההוכחה לכתפי המערערת, ועליה היה להוכיח כי לא התרשלה, וכי אכן היה במזג האוויר הסוער משום כוח עליון אשר ניתק את הקשר הסיבתי בין חובת הזהירות הקונקרטית לבין הנזק שנגרם. בנוגע לעדותו של מר וקנין, חזרה המשיבה והדגישה כי מדובר בעדות יחידה של אדם המעוניין בתוצאות המשפט. לעניין זה קובע סעיף 54 לפקודת הראיות כי אין לבסס את פסק הדין על עדות יחידה של אדם המעוניין בתוצאות המשפט, לא כל שכן בעל דין, אלא אם כן מצוי לעדותו חיזוק בחומר הראיות, אשר יכול לבסס טעם מיוחד, לצורך קבלת עדותו. יתר על כן, בעדות האמורה נמצאו בקיעים רבים, שלא אפשרו את קבלת העדות. המשיבה טענה עוד כי יש לאשר את החלטת בית משפט השלום כי מזג אוויר חורפי איננו בגדר נתון פתאומי אשר המועצה לא הייתה יכולה לצפותו מראש כגורם נזק, וכי תחזוקת העצים בתחומה של המועצה היא באחריותה ועליה לבצע בדיקה תקופתית של העצים הנמצאים בתחומה, שאם לא כן נוטלת היא על עצמה סיכון במודע כי עלול להיווצר מצב אחד העצים ייפול ויקרוס ויגרום נזק לצד שלישי תמים, מאחר שזו דרכם של עצים וטבעם ליפול. לעניין זה הפנתה המשיבה לת"א (שלום י-ם) 7773/02 סהר-ציון נ' סורוקה, . לפיכך, סבורה המשיבה כי יש לאשר פסק הדין של בית משפט קמא. דיון ומסקנות: 9. עיון חוזר בתיק ובטיעוני הצדדים מורה כי התביעה מבוססת על עילת רשלנות. יש לדחות את הטענה בדבר היות עץ "דבר מסוכן" כהגדרתו בסעיף 38 בפקודת הנזיקין וכן יש לדחות את הטענה כי במקרה דנן מתקיימים התנאים להחלת הכלל בדבר הדבר מעיד על עצמו לפי סעיף 41 לפקודה. מכאן שנטל ההוכחה, במיוחד בנוגע לחובת הזהירות הקונקרטית, מוטל היה על המשיבה. לא הייתה כל מניעה, במיוחד לאור המועד בו הודע למשיבה על האירוע, לברר מה סוג העץ שקרס, מצב שורשיו, אם ניטע בקרקע לא מתאימה, אם נתקף במחלה כלשהי, מה היה מצב צמיחתו קודם לאירוע ונתונים נוספים שהיה בהם כדי להצביע על הגורם לתאונה, כמו גם השוואה לעצים מאותו סוג הנטועים, אם נטועים, לאורך אותו רחוב או בתחום המועצה במקומות אחרים. בנושא זה, יש מקום לאמץ את המסקנה אליה הגיע בית משפט השלום בת"א 5455/03 ביטוח ישיר נ' פשטיין מרים [11/2/05] (השופטת ריבי צוק), וכן את האמור בסעיף 15 לפסק הדין בת"א (שלום-ת"א) 44949/04 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' מועצה מקומית נווה מונוסון [16/2/06] (השופטת חנה פלינר). כמו כן יש להפנות לצורך השוואה לע"א 241/89 ישראליפט (שרותים) תשל"ג בע"מ נ' רחל הינדלי, פ"ד מט(1) 45, 58; ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539). לאור ממצאים אלה, יש לבחון את הראיות שהוצגו בבית משפט קמא. 10. המשיבה הביאה את עדותה של הגב' הלביץ בלבד. העדה העידה כי כל שראתה הוא שנפל עץ על האוטו וזאת בעקבות הודעה שמסר לה השכן. בכתב התביעה שהוגש טענה המשיבה לענף שנפל מן העץ. בסעיף 3 לכתב התביעה נכתב: "... לפתע פתאום נפגע הרכב מענף אשר קרס על גבי הרכב..." . המשיבה לא ציינה את סוג העץ, לא הגישה חוות דעת לעניין נטייתו של העץ בנוגע לכוח עמידתו בכלל ובמזג אוויר חורפי בפרט. יתר על כן, בתצהיר שהוגש מטעם גב' הלביץ נכתב כי האירוע היה ב-21/12/10 ואילו בכתב התביעה שהוגש על ידי המשיבה דובר על חודש פברואר 2009. יחד עם זאת, נתון אחרון זה אין בו כדי לשמש שיקול משמעותי בשקילת ראיות, למעט ראייה כוללת של המשיבה אשר למעשה ייחסה למועצה חבות כמעט מוחלטת, עד כדי העברת נטל ההוכחה אליה, והעדר הצורך להביא ראיות מטעמה. מעדותה של הגב' הלביץ עצמה עולה כי מדובר במקום חניה קבוע בו היא מחנה את הרכב מזה 5 שנים ומעולם לא סברה שיכול לקרות דבר כזה. בתשובה לשאלה אם כאשר יצאה מהאוטו סברה שיש סיכוי שענף של עץ ייפול על הרכב, ומדובר היה בענף ולא כל העץ כולו, השיבה: "זה בית שאני גרה בו 5 שנים וזו חניה שהיא מחוץ לבית ואני מחנה בה כמעט תמיד ובעלי הבית שלי מחנים בה. לא חשבתי שיכול לקרות דבר כזה, בגלל שאני גרה שם הרבה זמן וזאת החניה שלנו"(עמ' 3 לפרוטוקול). בהמשך עדותה הוסיפה גב' הלביץ ואישרה שלא ידוע לה על מקרים דומים בעבר, ועוד הוסיפה וציינה: "לא חשבתי שיכול לקרות כזה מקרה. זה לא היה נראה לי עץ רקוב ושרוף, זה היה עץ. לא חשבתי שזה יכול ליפול. גם עוד אנשים חונים שם". העדה הוסיפה וציינה כי באותו רחוב ישנם עצים נוספים וגם לגביהם לא הייתה לה ידיעה שנפל מהם ענף או שעץ נפל. עוד העידה העדה כי היה מזג אוויר חורפי אשר כלל רוחות, רוחות שאינם חזקות וגשם במהלך הלילה. המסקנה העולה מעדות זו, שהמשיבה לא הוכיחה למעשה כי האירוע כפי שארע והנזק שנגרם, היה צפוי או ניתן היה לצפותו, הגם שמזג האוויר היה חורפי, ובמיוחד לאור העדות היחידה האמורה שהרוחות גם לא היו חזקות. מכל מקום, אין כל ראייה בקשר לטיבו של העץ ומצב נטיעתו או אופן צמיחתו של העץ עובר למועד הקריסה, אשר צריך היה להזהיר את המועצה מפני סיכון קיים ואשר מחייב היה נקיטת אמצעי מנע שהיה בהם למנוע את הנזק שארע. מכאן שלא הוכח קיומה של חובה קונקרטית שמוטלת הייתה על המועצה בנוגע לאפשרות לקריסת העץ שסוגו אינו ידוע, והסבת הנזק בעקבות זאת. המסקנה המתבקשת מן האמור שדי היה בטעם זה כדי שבית משפט השלום ידחה את התביעה. ואולם גם אם הגיע בית המשפט למסקנה כי קיימת חובת זהירות וכי נטל הראיה הועבר לידי המועצה, הרי שהיה בעדות שהוצגה מטעמה כדי לעמוד בנטל האמור ולבסס תוצאה לפיה אכן ננקטו אמצעי פיקוח זהירים כפי שנדרשו ממועצה סבירה על מנת למנוע נזק דומה, וגם מטעם זה דין התביעה היה להידחות. 11. השאלה הנוספת שבחנה הערכאה הדיונית הייתה מנגנון הפיקוח שהופעל על ידי המועצה. בית משפט השלום הגיע למסקנה שמאחר שהמועצה לא הביאה מטעמה עדות של נציג מחלקת הגינון, הרי שלא הוכח פיקוח שוטף ותדירותו של אותו פיקוח, ולכן נקבע כי המועצה לא הצביעה על קיומו של מנגנון פיקוח הולם, ומכאן שהמועצה לא יצאה ידי חובת הזהירות המוטלת עליה. מסקנה זו של בית משפט קמא אין לקבל. המועצה העידה את מר קינן, שהוא מנהל מחלקת תשתיות ונכסים. העד העיד כי העץ למרות שהוא באחריות הגינון, הוא חלק מהתשתית. לדבריו במקרה דנן מדובר על עץ שהיה ממש במדרכה או בתחום מגרש הבית ובהתאם לכך "אם זה במדרכה זה נחשב לתשתית. אומנם זה גם גינון, אבל גם תשתיות". מר קינן העיד כי למרות שאיננו ממחלקת הגינון, ידוע לו שמערכת הגינון מבצעת גיזום של עצים וככל שנדרשת כריתת עצים, זו מתבצעת בכפוף לקבלת אישורים. בתשובה לשאלה במסגרת חקירה נגדית, השיב כי בקשות כאלה ככל שנדרשות, יכול שיוגשו גם על ידו, והאישור שצריך להתקבל הוא מקק"ל. העד הסביר שמחלקת הגינון אחראית על הגינון, והוא על תשתיות ונכסים. העד הוסיף והסביר כי למרות שאין בידו דו"ח תקופתי בנוגע לעריכת בדיקה, ידוע לו כי מחלקת הגינון פועלת במהלך כל השנה, כי יש קבלן גזם ועושים סיורים ובודקים, ובנוסף ישנן גם פניות ציבור שמגיעות למוקד 106, כאשר מדובר בעץ שעומד ליפול או משהו דומה (עמ' 5 לפרוטוקול). לשאלה אם היוזמה לבדיקה מסודרת מותנית בתלונות בלבד מצד הציבור, השיב העד כי מטעם המועצה גם בודקים וגם מסיירים. בתשובה לשאלות בית המשפט השיב העד שסיורים בנושא תשתיות ובטיחות נעשים מטעם המחלקה שלו, אם מתקבלת תלונה או כאשר יש בעיה של עץ על המדרכה או בסמוך לכביש, וככל שיש צורך בכריתה, מתבצע ההליך באמצעות מחלקת התשתיות. העד חזר ואישר כי יש סיורים גם ללא קשר לתלונות, ובנוסף, יש גם מחלקת תפעול שכפופה להנדסה ומדווחת, וכי הסיורים הנעשים על ידי מחלקת התשתיות הם סיורים שבועיים. העד הוסיף וסיפר כי כאשר נעשית בדיקה של בטיחות וכאשר הוא נתקל בעץ אחד או שני עצים כפי שארע באחד הסיורים שערך, ונמצאו עצים במצב מאוד מסוכן, ומאחר שמדובר היה בעצי אורן שהוא עץ מוגן, דאגו לשדרוג הכביש ודאגו לפנות לקק"ל לצורך קבלת האישורים הנדרשים. בנסיבות אלה ובהסתמך על העדות האמורה, המסקנה המתבקשת היא שגם אם עבר נטל הראייה למועצה לעניין חובת הזהירות המוטלת עליה במקרה דנן, הרי שעמדה בנטל הנדרש. 12. למעשה, קבלת התביעה על ידי בית משפט קמא יש בה כדי להטיל על המועצה חבות כמעט מוחלטת לכל נזק עקב נפילת עץ, ולשחרר את המשיבה מחובת ההוכחה המוטלת עליה מעצם מעמדה כתובע, כל זאת על אף שמדובר בעילת רשלנות. התוצאה: 13. אשר על כן, אני מורה על קבלת הערעור ועל ביטולו של פסק הדין של בית משפט קמא. המשיבה תשלם למערערת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 8,000 ש"ח, בתוך 30 ימים מהיום. העירבון, אם הופקד, יוחזר למפקיד באמצעות בא-כוחו. תביעת שיבובערעור