קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על תקיפת עובד ציבור: 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט י. ברקלי) בת.פ. 2635/09. .בהכרעת הדין מיום 17.10.10 הרשיע בית משפט קמא את המערער בעבירה של תקיפת עובד ציבור, לפי סעיף 381(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. זאת לאחר שבית משפט קמא מצא, כי ביום 26.12.08, במהלך הפגנה שהתקיימה בסמוך לכפר גירת ע-שמעה, תקף המערער את סמח"ט עציון, סא"ל גיא אושרי, בכך שדחף אותו. בגזר הדין מיום 10.11.10 דן בית משפט קמא את המערער לעונש מאסר על תנאי וקנס. הערעור מופנה הן נגד הכרעת הדין והן נגד גזר הדין. בפי המערער שורה של טעמים ונימוקים, בהם נדון להלן. 2. טענתו הראשונה של המערער היא, שבית משפט קמא הרשיע את המערער על סמך גרסה עובדתית שונה מזו שיוחסה לו בכתב האישום, ואשר מנוגדת, לטענת המערער, הן לראיות התביעה ולגרסתה, והן לראיות ההגנה ולגרסתה. ב"כ המערער מפנה לעובדות כתב האישום שם נטען על ידי המשיבה, כי המערער "עמד על משטח אבנים, קפץ על המתלונן מלפנים ודחף אותו לאחור." לטענת ב"כ המערער, בפני בית משפט קמא עמדו שתי גרסאות סותרות: הגרסה האחת היא גרסת המשיבה שטענה, כי המערער דחף את המתלונן תוך כדי קפיצה מערימת האבנים. הגרסה השניה היא גרסת ההגנה שטענה, כי המערער כלל לא תקף את המתלונן. לטענת ב"כ המערער, "על ביהמ"ש קמא היה לבחון את הראיות אשר הציגו שני הצדדים ולקבוע האם גרסת התביעה לאירועים הינה אמינה מעבר לכל ספק סביר או שמא גרסת הנאשם אמינה ברמה שלפחות מעלה ספק סביר לגבי האשמה. על אף זאת, כב' ביהמ"ש קמא בחר בדרך שלישית, תוך יצירתה של גרסה חדשה לאירועים אשר לא הוצגה על ידי מי מהצדדים ואשר איננה נתמכת על ידי ראיות אשר הובאו בפני ביהמ"ש" (סעיף 5 לנימוקי הערעור). 3. אכן, אין חולק על כך שבית משפט קמא הרשיע את המערער על סמך גרסה עובדתית שונה מזו שיוחסה לו בכתב האישום. ניתן ללמוד על כך מדבריו המפורשים של בית משפט קמא, אשר בסעיף 14 להכרעת הדין אמר דברים אלה: "כיוון שארבעה עדים, המתלונן ושלושה נוספים, העידו שהייתה דחיפה שוכנעתי שהמאשימה הרימה את נטל הראיה והייתה אלימות באירוע הנדון. אמנם לא הוכח שהנאשם קפץ מהבטונדה ישר על המתלונן, כפי שרשום בכתב האישום. גם לגירסת הנאשם הוא ירד מהבטונדה ופגש את המתלונן והחליף עמו דברים. שוכנעתי שבשלב זה הייתה הדחיפה, לכן אני מרשיע את הנאשם בעבירת תקיפה לפי סעיף 381(ב) לחוק העונשין." בית משפט קמא אימץ, אם כן, רק חלק מגרסת המשיבה וקבע, כי המערער דחף את המתלונן, אולם לא תוך כדי קפיצה עליו. אנו סבורים כי בית המשפט רשאי היה לעשות כן. המדובר באירוע שארע בחטף, ואשר ביחס אליו העידו בפני בית משפט קמא לא פחות משמונה עדים: ארבעה עדים מטעם המאשימה (סרגיי גנרלוב, דרור פורת, גיא אושרי, ואילן גאנם), וארבעה עדים מטעם ההגנה (המערער, כרמלי פולק שי, מוחמד טהא אחמד, ואדר גרייבסקי). אך טבעי ומובן, שלא תהיה זהות בין העדויות. זאת בין משום שכל אחד מהצדדים עמד, מבחינה פיזית, במקום שונה; בין משום חולשת הזכרון; בין משום קיומם של הבדלים לגבי אופן הניסוח ותיאור הדברים; בין משום ההטייה הנובעת מכך שאין מדובר בעדים אובייקטיבים המעידים על אירוע זר להם, אלא בעדים אשר עמדו באותו ארוע מצדדים שונים של המתרס; ובין מטעמים אחרים. יתרה מכך, הטעמים עליהם עמדנו יכולים להביא לידי כך, שגרסאות שמסר עד פלוני בהזדמנויות שונות, תהיינה שונות, במידת מה, האחת מהשניה. כך, למשל, נטען על ידי המאשימה ביחס למערער, כי הוא "שינה מספר פעמים את גרסתו ביחס למגע הראשוני בינו לבין החיילים..." (עמ' 31 לפרוטוקול). 4. הנה כי כן, אירועים מסוג זה שבפנינו, מחייבים בחינה זהירה של מכלול הגרסאות והעובדות שמובאות בפני בית המשפט. בסופו של דבר על בית המשפט בערכאה הדיונית לקבוע ממצאים עובדתיים. קביעה כאמור אינה חייבת להעשות, בהכרח, על דרך אימוץ גרסתו המלאה של עד זה או אחר. בית המשפט יכול לקבוע את ממצאיו העובדתיים תוך אימוץ חלקי ומשולב, של מספר גרסאות ועדויות. במקרים המתאימים, יכול בית משפט לקבוע ממצאים עובדתיים בהסתמך על התמונה המצטיירת מתוך מכלול הראיות שהובאו בפניו, גם אם הממצא אותו קבע אינו נובע מעדותו המפורשת של עד זה או אחר. המבחן הקובע הוא, האם הקביעה שבית משפט קבע ביחס לממצאים העובדתיים היא ברמת הוודאות הנדרשת בפלילים, היינו מעבר לספק סביר. 5. דומה, שכך היה בענייננו: גרסת המאשימה הייתה, שהמערער זינק על המתלונן מערימת המרצפות עליה עמד, ותוך כדי אותו זינוק דחף את המתלונן. גרסת ההגנה הייתה, שהמערער ירד בנחת מערימת המרצפות עליה עמד, ניגש אל המתלונן ושוחח איתו, אך לא פגע בו. בית משפט קמא שוכנע, כי המערער דחף את המתלונן. מאידך, לא היה בידו לאמץ את הגרסה ולפיה, הדחיפה נעשתה תוך כדי הזינוק. התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא נבעה, אפוא, מקריאת התמונה העובדתית על סמך מכלול הראיות שהובאו בפניו. לא למותר לציין, שגם ב"כ המערער מסכימה, ש"אין כל ספק כי ביהמ"ש רשאי לייצר ולאמץ גרסה השונה מזו המופיעה בכתב האישום ובעדותו של המתלונן ולא לקבל מנגד את גרסת ההגנה, אך על מנת לבצע זאת עליו לתמוך גרסה זאת בראיות, דבר אשר כאמור לא נעשה" (סעיף 7 לנימוקי הערעור). כאמור, סבורים אנו, כי בית משפט קמא היה רשאי לקבוע את ממצאיו, כפי שקבע. 6. סיכומה של נקודה זו הוא, אפוא, שלא מצאנו עילה להתערב בקביעתו של בית משפט קמא בעניין זה. כאמור, בפני בית משפט קמא העידו שמונה עדים ביחס למה שהתרחש באותו מעמד. בית משפט קמא שמע את דברי העדים, וקבע את ממצאיו על סמכם. כידוע, אין זו דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים מיוחדים ויוצאי דופן. אין אנו סבורים, כי מקרה זה נמנה עם אותם מקרים. 7. הטענה השניה של המערער היא, כי "שגה ביהמ"ש קמא כאשר בחר להתעלם מהסתירות הרבות שבעדויות התביעה". התשובה לטענה זו מצויה בדברים שכבר אמרנו. אך טבעי ומובן שבאירועים מסוג זה שבפנינו, לא תהייה זהות בין העדויות השונות. קיומה של זהות עלול, לעתים, להצביע על תיאום גרסאות. לעתים דווקא הסתירות בין העדויות מלמדות על אמינותן. במקרה שבפנינו, אכן היו סתירות מסויימות בעדויות עדי התביעה כמו גם בעדויות עדי ההגנה. בית משפט קמא היה ער לסתירות אלו, ובסעיף 5 להכרעת דינו הוא כותב: "בעדותם של עדי התביעה היו סתירות קלות בתיאור הזוויות שבה עמדו המתלונן והנאשם, אך סתירות אלה בטלות בשישים ואין בהן לבטל כליל את עדותם". עיקרו של דבר הוא, שבית המשפט התרשם מכך, "שארבעה עדים, המתלונן ושלושה נוספים, העידו שהייתה דחיפה..." ושוכנע שהייתה דחיפה (סעיף 14 להכרעת הדין). כפי שעמדנו על כך לעיל, מדובר בקביעות עובדתיות, שאין זה מדרכן של ערכאות הערעור להתערב בהן. 8. הטענה השלישית היא, כי "שגה בהמ"ש קמא כאשר הרשיע את המערער בסעיף עבירה אשר בוטל מספר החוקים", ולפיכך אין ההרשעה יכולה לעמוד ויש לזכות את המערער. בטענה זו מכוונת ב"כ המערער לכך, שסעיף 381(ב) לחוק העונשין, בו הואשם המערער בכתב האישום, בוטל במסגרת תיקון מס' 105 לחוק העונשין. 9. ראשית יש לומר, כי הטענה אותה מעלה ב"כ המערער בפנינו בעניין זה, לא הועלתה על ידה בפני בית משפט קמא. זאת למרות שתיקון מס' 105 לחוק העונשין פורסם בספר החוקים ביום 16.2.10, והראיות וסיכומי הצדדים נשמעו לאחר מועד זה. שנית, וזה העיקר, אין מדובר בביטול העבירה, כמשמעותו של ביטול בסעיף 4 לחוק העונשין. מדובר ב"שינוי חיקוק לאחר עשיית העבירה", כמשמעות הדברים בסעיף 5(א) לחוק העונשין הקובע: "נעברה עבירה ובטרם ניתן פסק דין חלוט לגביה, חל שינוי בנוגע להגדרתה או לאחריות לה, או בנוגע לעונש שנקבע לה, יחול על הענין החיקוק המקל עם העושה...". במקרה שבפנינו, הוחלף סעיף 381(ב) לחוק העונשין, בו הואשם המערער בכתב האישום, בסעיף 382א לחוק. עיון בשתי הוראות חוק אלה מעלה, כי ההגדרה הבסיסית של העבירה המצויה בהן, נותרה כשהייתה, אולם העונש שלצדה הוקל ("התוקף עובד הציבור או מי שממלא חובה או תפקיד המוטלים עליו על פי דין או מי שנותן שירות לציבור מטעם גוף המספק שירות לציבור, והתקיפה קשורה למילוי חובתו או תפקידו של הנתקף, דינו מאסר שלוש שנים"). המסקנה הנובעת מכך היא, שיש לדחות את טענת ב"כ המערער כי יש לזכות את המערער. מאידך יש לקבוע כי היה על בית משפט קמא להרשיע את המערער בתקיפת עובד ציבור לפי ס' 382א לחוק העונשין, שהוא החיקוק המקל עם המערער. 10. הטענות הרביעית והחמישית אותן מעלה המערער היא, כי "שגה ביהמ"ש כאשר לא בחן את היסוד העובדתי הנחוץ להרשעה בעבירה עד תומו וקבע כי התביעה עמדה בנטל הוכחתו". לטענת ב"כ המערער, "היה על ביהמ"ש קמא לבחון לא רק האם הוכיחה התביעה כי הנתקף הינו עובד ציבור אלא בנוסף האם הצליחה התביעה להוכיח כי התקיפה התרחשה תוך כדי שהנתקף ממלא את חובתו או תפקידו". עוד טוען המערער כי שגה ביהמ"ש קמא כאשר קבע כי יסוד "במילוי תפקידו" מתקיים. אין בידנו לקבל טענות אלה. שהרי אין חולק על כך, שהמתלונן נכח בזירת האירועים במסגרת תפקידו, ולא במסגרת "פרטית" כלשהי. אף לא נטען ע"י המערער כי דחיפתו את המתלונן באה על מנת למנוע או להתנגד לפעולה בלתי חוקית שביצע המתלונן. 11. הטענה השישית אותה מעלה המערער היא, כי "שגה ביהמ"ש קמא כאשר החליט לדחות את טענת המערער בדבר הגנת "זוטי דברים". יש לדחות גם טענה זו, ומקובלים עלינו דברי בית משפט קמא כי: "בענייננו מדובר בתקיפת חייל צה"ל בעת מילוי תפקידו. החייל צווה לשמור על הסדר, והאזרח המפגין דחף אותו. אמנם האלימות שנקט הנאשם לא הייתה מוגזמת, אולם המעשה עצמו אינו קל ערך...." 12. הטענה השביעית אותה מעלה המערער היא, שהיה על בית משפט קמא לבטל את האישום מחמת "הגנה מן הצדק". זאת בשל כך, שבמהלך שמיעת הראיות התברר, כי אחד החיילים שנכח באירוע, צילם באמצעות מצלמה צבאית תמונות של ההתרחשויות. הצלם מסר רק תמונה אחת, ואולם יתר התמונות לא הועברו לצדדים, וככל הנראה אבדו. 13. אנו סבורים, כי אין באי מסירת התמונות כדי לבסס טענה של הגנה מן הצדק. לא הובאה כל ראיה לכך שבתמונות שאבדו הונצח האירוע נשוא כתב האישום. יצויין, כי במקום נכח עיתונאי, מר מוחמד טהא אחמד, אשר צילם את האירועים באמצעות מצלמת ווידאו, והעיד מטעם ההגנה. הקלטת שצולמה על ידי העיתונאי הוגשה כראיה. אלא, שכפי שציין בית משפט קמא "... המפגש הלא מוכחש שהיה בין המתלונן לנאשם לא צולם כלל. בדיסק נראה הנאשם פעמיים בלבד, ורק לשניות ספורות....". הנה כי כן, גם בצילומי הווידאו שצולמו על ידי עד ההגנה, לא היה כדי לסייע לבירור העובדות. 14. אנו מחליטים, אפוא, לדחות את הערעור ככל שהוא מופנה נגד ההרשעה. הוא הדין ביחס לערעור ככל שהוא מופנה נגד העונש. בית משפט קמא הטיל על המערער עונש מאסר על תנאי לתקופה של שלושה חודשים, כאשר התנאי הוא שהמערער לא יעבור בתוך שנה עבירה לפי סעיפים 380-382 לחוק העונשין. בנוסף, הטיל בית משפט קמא על המערער קנס בסך 1,500 ₪, או 7 ימי מאסר תמורתו. בית משפט קמא קבע בגזר דינו, כי המערער יוכל לשלם את הקנס ב-5 תשלומים. אנו סבורים כי עונש זה אינו מצדיק התערבות, גם לאחר שנתנו דעתנו לכך, שהעונש המקסימלי הקבוע בצידה של העבירה לפי סעיף 382א לחוק העונשין (ככל שמדובר בתקיפה ב"נסיבות רגילות"), הוא שלוש שנים, בעוד שהעונש המקסימלי שהיה קבוע בצידה של העבירה לפי סעיף 381(ב) לחוק העונשין, הוא חמש שנים. 15. סוף דבר. מהטעמים עליהם עמדנו לעיל, ובכפוף להרשעת המערער בעבירה לפי ס' 382א לחוק העונשין תחת עבירה לפי ס' 381(ב) לחוק, החלטנו לדחות את הערעור על שני חלקיו. אלימותערעורעובדי ציבורתקיפה