קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור פלילי בנושא טביעות אצבע: השופטת זהבה בוסתן רקע 1. המערער הורשע לאחר שמיעת ראיות בת.פ 13353-05-10 (בית משפט השלום ברמלה), בעבירות של החזקת סם שלא לצריכה עצמית, בניגוד לסעיף 7(א)+(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים, התשל"ג-1973 (להלן:"הפקודה" ו/או "פקודת הסמים") (אישום ראשון); תקיפת שוטר בשעת מילוי תפקידו, בניגוד לסעיף 273 לחוק העונשין, התשל"ז-1973 (להלן:"החוק") ואיומים, בניגוד לסעיף 192 לחוק (אישום שני). על המערער הוטלו 40 חודשי מאסר בפועל והופעלו שני מאסרים מותנים, האחד בן 20 חודשים והשני בן 4 חודשים במצטבר זה לזה ובמצטבר לעונש בתיק שנידון ובסה"כ הוא נידון ל-64 חודשי מאסר. כמו כן הוטלו עליו קנס כספי בסך 7,500 ₪; 18 חודשי מאסר על תנאי ו - 6 חודשי מאסר על תנאי בתנאים המפורטים בגזר הדין, וחולטו 44,643.86 ₪, 300 אירו ו - 280$, שהם חלק מהסכומים אשר נמצאו בארון המטבח בביתו. בפנינו ערעור המכוון כנגד ההרשעה בעבירה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית המיוחסת למערער באישום הראשון, ולחלופין כנגד עונש המאסר בפועל וכנגד חילוט הכספים. 2. כתב האישום כלל שני אישומים. באישום הראשון נטען כי ביום 19.04.09 החזיק המערער ללא היתר במתחם ביתו בלוד, כשהם טמונים בחצר (להלן:"הבית" ו/או "המתחם"): קוקאין במשקל של כ-51.69 גר' נטו בשתי אריזות; הרואין, במשקל 173.11 גר' נטו, בשתי אריזות והרואין במשקל של 38.27 גר', מחולק ל-48 מנות (סה"כ חמש אריזות). באישום השני נטען כי במועד האמור לעיל, במהלך חיפוש שביצעו שוטרים במתחם, אמר המערער לשוטר חנן אלון "אני אזיין אתכם, אין לכם כבוד", וצעק לעברו "לא חיפוש ולא כלום, זוז עכשיו". בתגובה אחז השוטר בידו של המערער והודיע לו כי הוא עצור. המערער הכה את השוטר באגרופו והחל לדוחפו וכן הכה שוטר נוסף שהגיע למקום. במהלך מעצרו, צעק המערער לעבר השוטר "אני אזיין אותך, אתה מת, אני הולך איתך עד הסוף, תעזוב אותי, אני יודע איפה אתה גר" וכן "זה היום האחרון שלך". 3. העובדות שלא היו שנויות במחלוקת: ביום 19.4.10 נערך חיפוש במתחם בית המערער במהלכו נמצאו בחצר הסמוכה למתחם הבית 3 אריזות סם מוסלקות באדמה, במקום אחד, בכמויות ובסוגים המפורטים בכתב האישום. על גבי חלק מהאריזות נתגלו ארבע טביעות אצבע של המערער. במחסן ביתו של המערער נמצאו נעליים מסוג פומה ובתוכן בנזוקאין, המשמש כחומר לערבוב קוקאין, כשהוא ארוז בניילון נצמד, עליו נמצאו שתי טביעות אצבע של המערער. בנוסף, נמצאו בחיפוש בחדר הכושר ובפח האשפה בתוך המתחם שקיות ניילון וסרטי הדבקה שעליהם כיתוב "דלקול", המשמשים למארז סמים. הכיתוב "דלקול" נמצא גם על סרטי הדבקה שהיו על אריזות הסמים שנתפסו. 4. עיקר הדיון בפני בית משפט קמא ובערעור שבפנינו התמקד בשאלה אם יש בטביעות האצבע של המערער שנמצאו כאמור כדי לשייך לו את הסמים נושא האישום הראשון שכן נמצאו על גבי אריזות הסמים גם 4 טביעות אצבע שאינן שייכות למערער ו- 12 מעתקים שאינם ניתנים להשוואה. הקביעות בהכרעת הדין של בית משפט קמא הסמים שאחזקתם מיוחסת למערער נמצאו כולם במחבוא אחד בתוך האדמה ונארזו כולם באופן דומה. השטח בו נמצאו הסמים מצוי בסמוך לבית המערער ובין בית המערער לשטח שבו נמצאו הסמים מפרידה גדר גבוהה. השטח בו נמצאו הסמים היה בשליטת המערער והכניסה אליו ביום תפיסת הסמים (בהבדל מהמועד בו ערך בית המשפט קמא ביקור במקום), היתה רק מהמתחם בו מתגוררת משפחת המערער. גירסת המערער לפיה השטח הנ"ל אינו שייך למשפחתו, נכנסים אליו אנשים רבים והוא משמש נרקומנים היא "גרסה כבושה", שלא ניתן לה הסבר משכנע ואינה עומדת במבחני המציאות וההיגיון. גירסה זו לא נטענה על ידי המערער בשלוש האמרות שנגבו ממנו, הגם שבאמרה השלישית הוא התבקש לתת לכך הסבר. ניסיון החיים והשכל הישר מלמדים כי אדם המטמין סם עושה כן במקום שיש לו גישה זמינה אליו, כפי שהיתה למערער במקרה הנדון. בסמוך למקום בו נתפסו אריזות הסם, היתה במועד הארוע מלונה ובה כלב. השוטר אלון העיד כי אמו של המערער אמרה שהכלב שייך למערער, אשר רכש אותו תמורת 700 ₪. המערער לא הזמין את אמו כעדה על מנת שתסתור את הדברים, הגם שעומת עם דברי אמו. המערער הרחיק עצמו מהכלב על מנת להרחיק עצמו מהעבירה המיוחסת לו הואיל והכלב נמצא בסמוך למקום בו נמצאו הסמים ולכאורה מדובר בהתנהגות מפלילה. 4. העובדה שנמצאו על האריזות טביעות אצבע גם של אחרים ו/או טביעות אצבע שאינן ניתנות לזיהוי, אינה שוללת את החזקת המערער בסם לאור הגדרת המונח "החזקה" בסעיף 34 כ"ד לחוק העונשין, ולאור דרכי ההחזקה המפורטות בסעיף 8 בפקודת הסמים. 5. הסבריו השונים של המערער, שנועדו ללמד כי טביעות אצבע שלו הגיעו לאריזות הסמים באופן תמים וייתכן שאדם אחר עשה באריזות שימוש חוזר, אף הם עדות כבושה. המערער מסר בחקירתו הראשונה (ת/11) שלא יתכן שטביעות אצבע שלו ימצאו על הסמים ותגובתו הראשונה היתה שאולי המשטרה שמה את הסמים ואולי שונאים שלו שמו אותם. משהוצג למערער כי הסמים נתפסו בחצר המתוחמת באיסכורית גבוהה ולה פתח מחצר ביתו בלבד, הוא לא טען שהחצר אינה שייכת למשפחתו ואף לא טען שלכולי עלמא גישה לחצר. בחקירתו השניה (ת/24) השיב המערער לשאלות שנשאל ולא בחר בזכות השתיקה עד לשלב בו הופנו אליו שאלות אודות תפיסת הסמים ביום 19.4.10. משלב זה הוא בחר להשיב רק לשאלה אחת המתייחסת לכניסתו לשטח בו נמצאו הסמים וטען כי נכנס לשם רק כאשר שמע רעש ודפיקות על הפחים. 6. העובדה שנמצא חומר ערבוב שהיה ארוז בניילון נצמד, שלא ניתן לעשות בו שימוש חוזר, ועל גבי הניילון הנצמד נמצאה טביעת אצבע של המערער מלמדת לכאורה כי יש למערער קשר לחומר ערבוב הסם. המערער לא רק שלא סיפק הסבר להמצאות טביעות אצבע שלו על אריזת חומר הערבוב, שנמצא במחסן בתוך נעל שמידתה כמידת נעליו, ולא הכחיש שהנעל שלו אלא בחר לשתוק עוד לפני שקיבל עצה זו מבא כוחו, הגם ששיתף פעולה עד השלב בו נשאל אודות מציאת הסם ביום 19.4.10. 7. דברי המערער לשוטר אלון (כגרסת המערער), שעה שהאחרון בא לערוך את החיפוש "אין לך מה לדאוג מה שיש בבית זה שלי, אני יודע מאה אחוז שאין לי שום דבר העובר על החוק, הכל תקין" (או כגירסת השוטר אלון "אני אחראי על מה שיש לי בפנים בחוץ לא מענין אותי"), תמוהים וכל השומע אותם יכול להסיק כי המערער לא מחזיק בביתו דברים שאינם כשרים, אך מחוץ לבית הוא יודע שמצויים דברים שאינם כשרים. 8. הסמים נעטפו והוטמנו על ידי מי שהיתה לו גישה לכל אותם מקומות בתחומי ביתו של המערער בהם נמצא נייר הדבק ועליו הכיתוב "דלקול". הסברו של המערער לפיו נייר דבק מסוג זה מקורו במפעל ליד פסי הרכבת שפשט את הרגל, וכי יש גלילים רבים כאלה, הינו הסבר בעלמא שלא הובא לו חיזוק בראיות מטעמו של המערער. 9. על אף שטביעות האצבע של המערער נמצאו על שקיות ניילון, שהן חפץ נייד, שקיות אלה היו עטופות בנייר דבק עם הכיתוב "דלקול" וניירות דבק מסוג זה נמצאו במתחם בית המערער. ההסבר שטביעות אצבע של המערער הגיעו לשקיות הניילון באופן תמים, וכי נעשה בהם מאוחר יותר שימוש שאינו תמים על ידי זר, שגם עשה שימוש בנייר דבק מהסוג שנמצא בבית המערער, איננו הסבר סביר. בית המשפט קמא תימצת את הממצאים בזו הלשון (עמ' 306 להכרעת הדין): "במקרה שלפני כאמור טביעות אצבע, לא אחת כי אם ארבע, נמצאו על אריזות סמים מוטמנות באדמה. בבית הנאשם נמצא חומר ערבוב שעל נייר הניילון הנצמד אשר עטף את החומר, נמצאו טביעות אצבע של הנאשם. החומר הוטמן בנעליים במידתו של הנאשם. הנאשם לא מסר גירסה לגבי זהות בעל הנעלים. הסמים נמצאו במתחם סמוך לבית מגורי הנאשם, מתחם אשר בתחילה לא הכחיש הנאשם את השייכות למתחם ולאחר מכן הרחיק עצמו מהמתחם בו נתפסו הסמים וטען כי המתחם אינו שייך למשפחה. בזמן אמת למתחם ניתן היה להיכנס כפי שעלה מתצלום האוויר ומעדויות השוטרים ממתחם מגורי הנאשם בלבד. בשטח ביתו בחדר הכושר ובפח האשפה נמצאו גליל דבק מסוג הגליל שעטף את הסמים". על יסוד ממצאים אלה קבע בית משפט קמא: "לאור כל האמור ולאחר שבחנתי את הראיות שהובאו לפני, את העדויות ואת המוצגים ואת הגיונם של הדברים על פי נסיון החיים והשכל הישר, אני קובעת כי המאשימה הוכיחה את העובדה שהנאשם החזיק בסמים המיוחסים לו בכתב האישום באישום הראשון, מעל לכל ספק סביר, וזו המסקנה היחידה אליה הגעתי לאחר ששמעתי את העדויות ובחנתי את מכלול הראיות". נימוקי הערעור על הכרעת הדין העובדה שעל אריזות הסם נמצאו גם ארבע טביעות אצבע שאינן שייכות למערער ו - 12 מעתקים שאינם ניתנים לזיהוי בצרוף לעובדה שעל ניירות הדבק שארזו חלק מהמארזים לא נמצאו טביעות אצבע של המערער מחזקת את המסקנה שנעשה שימוש חוזר בשקיות הניילון, לצורך אריזת הסמים, רק על ידי זר. ולא כפי שקבע בימ"ש קמא שגם אחרים נגעו בסם. בימ"ש קמא, בהכרעת הדין, לא התמודד עם השאלה כיצד יתכן שעל גבי נייר הדבק שארז את שקיות הסם לא נמצאה אף טביעת אצבע של המערער. בית המשפט קמא התעלם מהעובדה שבבית בו מתגורר המערער מתגוררים גם אימו ושני אחיו (יוסף ועיסאם) וכי בני משפחה נוספים נוהגים לפקוד את המקום באופן תדיר. כן שגה בימ"ש קמא כשהתעלם מהעובדה שפרט לאימו, לאחיו יוסף ולאדם בשם שאדי (שיפוצניק ששהה בבית בעת החיפוש), לא נערכה בדיקה השוואתית בין המעתקים שהתקבלו מאריזות הסם לבין טביעות אצבע של בני משפחה נוספים של המערער שיש להם גישה חופשית לחצר ולבית, לרבות אחיו עיסאם המתגורר בבית. ביהמ"ש קמא שגה כשקבע כי המערער הרחיק עצמו מהכלב שהוחזק סמוך למקום מציאת הסמים על מנת להרחיק עצמו מהעבירה המיוחסת לו ולכאורה עסקינן בהתנהגות מפלילה. דברי השוטר אלון ששמע מפי אימו של המערער כי הכלב שייך למערער, שרכש אותו תמורת 700 ₪, הם עדות מפי השמועה, שאינה קבילה. יתרה מכך, מדובר בגור כלבים ולא בכלב שמירה שנועד לשמור על הסמים שהוטמנו, ובעובדה שהמערער הרחיק עצמו מהכלב אין כדי להצביע על התנהגות מפלילה. המערער טען שהוא אינו יודע כיצד הגיעו טביעות האצבע לאריזות הסם אך לא הרחיק עצמו ממגע עם שקיות הניילון. לגרסתו יתכן ונגע בשקיות לצורך פעולה חוקית וללא קשר לסמים. בעדותו העלה המערער מספר אפשרויות סבירות ומתקבלות על הדעת לאופן בו הגיעו טביעות האצבע שלו לאריזות הסם: האפשרות שהוא עורך את הקניות לבית עבור אימו החולה ויתכן ונגע בשקיות הקניות; לעיתים הוא נוהג לתת לשכניו בשקיות פירות מהעצים המצויים בחצר הבית; מזה כשלושה חודשים עובדים בשיפוצים בביתו שאדי ובני משפחתו והוא נהג לקנות להם אוכל, שתייה וירקות. ביהמ"ש קמא שגה כשקבע כי גרסת המערער הנוגעת לטביעות אצבע שנמצאו על שקיות הניילון הינה גרסה כבושה שאין לקבלה. ביהמ"ש קמא התעלם מאופן התנהלות החקירה המשטרתית בעניין זה ובפרט מהעובדה שהסמים נמצאו ביום 19.04.09, במועד זה הכחיש המערער כל קשר לסם וכעבור מספר ימים שוחרר ממעצרו. בחלוף חודש ימים, ביום 17.05.09, נעצר המערער שוב נוכח גילוי טביעות אצבע שלו על גבי אריזות הסם. חרף הגילוי לא הוטח הדבר בפניו במהלך חקירתו ביום 17.5.09 ורק בחקירתו השלישית ביום 21.05.09 הוצגו בפניו פיסות הניילון אשר עברו תהליך כימי והוטחה בפניו עובדת גילוי טביעות האצבע. בעדותו בבית המשפט מסר המערער הסבר מפורט לכבישת גרסתו לפיו בחקירות הראשונה והשנייה כלל לא העלו את נושא טביעות האצבע על אריזות הסם, והוא פעל בהתאם לעצת עו"ד לשמור על זכות השתיקה. זאת ועוד במהלך חקירתו השלישית, עת הוצגו לו השקיות, הן נראו לו כניירות כסף שרופים, הוא סבר שמדובר בתרגיל חקירתי ולפיכך הוא לא מסר הסבר על אתר. הסברו של המערער והאפשרויות שמסר מתיישבים עם ההיגיון הבריא והשכל הישר ככל שהדבר נוגע להתנהלות החקירה, לעובדה שטביעות אצבע נמצאו על חפץ נייד, שטבעו לעבור מיד ליד, ולעובדה ששקיות הניילון נמצאו סמוך לחצר ביתו ולא במקום מרוחק שאז בהחלט היה בכך כדי לסבכו. 6. קביעת ביהמ"ש קמא שאין זה סביר כי נעשה בשקיות שימוש מאוחר יותר, שאינו תמים, על ידי זר, שגם עשה שימוש בנייר דבק שמסוגו נמצאו בבית המערער, מתעלמת מהעובדה שלא נמצאו טביעות אצבע של המערער על ניירות הדבק שארזו את הסמים, עובדה שיש בה כדי לעורר ספק רב. יתכן והסמים נארזו לא ע"י אדם זר אלא ע"י בן משפחה של המערער שיש לו נגישות חופשית לבית ולחצר. 7. יש להפחית במידה ניכרת ממשקל טביעת האצבע, היות ואריזות הסם עליהן נמצאו טביעות אצבע נמצאו בחצר ביתו של המערער, שהוא סביבתו הטבעית, ולא במקום מרוחק. טבעי שימצאו טביעות אצבע של המערער על חפצים עימם הוא בא במגע כדבר שבשגרה. הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שנמצאו עליהן טביעות אצבע נוספות אשר אינן שלו ומעתקים נוספים שאינם ניתנים להשוואה. 8. ביהמ"ש קמא שגה כשקבע כי העובדה שנמצאו טביעות אצבע של המערער על חומר ערבוב לסמים שנארז בניילון נצמד, שעל פי ניסיון החיים לא ניתן לעשות בו שימוש חוזר, מלמדת כי למערער קשר לחומר ערבוב הסם. ביהמ"ש קמא התעלם מהעובדה שעל גבי אותה אריזת ניילון נצמד נמצאו שני מעתקים נוספים שלא ניתנים להשוואה, כך שיתכן ואינם שייכים למערער, מה גם שבאותו מחסן נמצאה קופסת פח שהכילה חומר שאינו סם בה נמצאו חמישה מעתקים, שניים מהם שאינם שייכים למערער ושלושה שאינם ניתנים להשוואה, דבר המחזק מסקנה כאמור. בפסיקת ביהמ"ש העליון נקבע כי בניגוד לטביעת אצבע שנמצאה על חפץ נייח, כאשר מדובר בחפץ נייד, שיכול לעבור בקלות מיד ליד וממקום למקום, קיימת אפשרות סבירה שהחפץ נושא טביעת אצבעות של אדם שאינו מעורב, וכי החפץ הגיע בדרך כלשהי למקום שבו הוא נמצא. כן נפסק שהיתכנותה של מסקנה שונה מהמסקנה המרשיעה יכול ותועלה אף ביוזמת בית המשפט, גם אם הסבר אפשרי שכזה לא הועלה על ידי הנאשם. עוד נקבע בפסיקה שאומנם ניתן להרשיע אדם בפלילים כשההוכחה היחידה נגדו הינה טביעת אצבע שנמצאה בקרבת מקום הפשע, אך על ביהמ"ש לנהוג בזהירות בהרשעה. כוחה המשכנע של טביעת אצבע כראיה נסיבתית גובר ככל שקיים בטחון שהיא נוצרה במקום המעשה ובשעת המעשה. אם הנאשם נתן הסבר סביר למציאת טביעת אצבע במקום העבירה המתיישב עם חפותו, ערער בכך את גרסת המאשימה אולם לא די שיצביע על אפשרות תיאורטית גרידא. בטחון זה אינו קיים לגבי גורם המקום ולגבי גורם הזמן כשטביעת אצבע מופיעה על חפץ שהינו בשימוש יומיומי ודרכו לעבור ידיים רבות. 9. ביהמ"ש קמא שגה בהרשיעו את המערער בהחזקת כל כמות הסם אשר יוחסה לו בכתב האישום, לרבות הסם מסוג הרואין במשקל 173.11 גר' נטו שנמצא בשתי אריזות, על אף שלא נמצאו טביעת אצבע שלו על כמות סם זו ובהעדר כל ראיה ישירה ו/או נסיבתית הקושרת אותו לסם אלא על דרך הסקת מסקנות. 10. בימ"ש קמא שגה בהתעלמו מהעובדה שלא הובאה בפניו כל ראיה לכך ששלושת מארזי הסם עליהם נמצאו טביעת אצבע של המערער (הסם במשקל של כ-51.69 גר' נטו שנמצא בשתי אריזות והסם במשקל של 38.27 גר', מחולק ל-48 מנות ) נארזו בו זמנית ע"י אותו אדם ויתכן כי הן הוטמנו על ידי אנשים שונים במועדים שונים. שגה ביהמ"ש קמא משהרשיע את המערער בהחזקת הסם במשקל 173.11 ג'. 11. ביהמ"ש קמא התעלם ממחדלי חקירה בתיק. בזירה נתפסה מחברת עם קודים ששימשה לתיעוד הכנסות מסחר בסמים ומשום מה לא בוצעה השוואת כתב היד במחברת עם כתב ידו של המערער. עמדת המשיבה לעניין טביעות האצבע, מעולם לא נטען שהמערער הוא היחיד שהיה לו קשר ומגע עם הסמים, אלא שנגדו יש ראיות שקושרות אותו לסמים נושא האישום הראשון. גם אם על כמות הסם הגדולה, במשקל 173.11 גר' נטו, לא נמצאו טביעת אצבע של המערער יש להרשיע אותו בהחזקת המארז האמור לאור נסיבות מציאת הסם. נמצאו 5 אריזות סם, כולן באותו מקום, כולן ארוזות באופן כמעט זהה, בצורת ביצה עטופה בנייר דבק לבן שעליו כתוב בצבע אדום "דלקול". גליל נייר דבק שעליו אותו כיתוב, ואשר טרם נעשה בו שימוש נמצא בתוך מתחם המגורים של המשפחה ובתוך חדר שהמערער קשר עצמו אליו (חדר כושר בו הוא מתאמן). בנוסף לטביעות אצבע שנמצאו על 3 מתוך 5 אריזות הסם, נמצאו טביעות אצבעותיו של המערער על אריזה עם חומר ערבוב סם. הטענה כי טביעותיו הגיעו באופן תמים שש פעמים גם לתוך הבית וגם לאריזות הסם הינה טענה שאין לתת בה אמון. זאת ועוד; מדובר בטענה משתכללת ומתגלגלת שכן בחקירה המערער לא מסר גרסה לעניין הימצאות טביעת אצבע. במענה לכתב האישום הוא מסר גרסה אחת לפיה הוא הכין אוכל לפועלים שעבדו במתחם ואילו בעדותו הוא נתן הסברים נוספים דוגמת הימצאותם של שבחי"ם במתחם, השכנים שעוברים דרך המתחם, ושכנים שמקבלים ממנו פירות. 3. המערער ניסה להרחיק עצמו מהמקום בו נמצא הסם וטען שהוא לא נכנס לשם ושהמקום לא שייך למשפחתו. כשנערך סיור במקום שונו תנאי השטח מהתנאים ששררו בעת החיפוש ונפתח פתח גישה נוסף למקום מהרחוב. בזמן אמת הגישה למקום בו נתפסו הסמים התאפשרה רק מתוך דירת המגורים של משפחת המערער. המערער לא יכול לטעון מחד כי אין לו קשר לאותו מקום שבו נמצאו הסמים ומאידך לטעון שזה אזור שקרוב לביתו ומטבע הדברים סביר כי טביעות אצבעותיו התגלגלו לשם. 4. באשר לטענה כי העדות בעניין הכלב מקורה בעדות שמיעה בלתי קבילה, יש די ראיות לצורך הרשעתו של המערער גם ללא הסתמכות על דברי האם בעניין הכלב. מדובר במערער הנוטה לשקר בעדותו, כפי שעלה משקריו שנגעו לעובדות האישום השני, כשטען שנפצע, טענה שלא עלתה בקנה אחד עם התעודה הרפואית. דיון והכרעה - הכרעת הדין לאחר עיון במסמכים ובחינת טענות הצדדים אני מציעה לחברי במותב לדחות את הערעור על הכרעת הדין, ואלה נימוקי: 1. הלכה פסוקה היא כי די במציאת טביעת אצבע של נאשם בזירת העבירה, על אף היותה ראיה נסיבתית, כדי לבסס הרשעה, כאשר זו המסקנה ההגיונית היחידה המתבקשת ממציאת טביעת האצבע בזירה. בע"פ 4510/07 אדוארד סרבוריאן נ' מ.י., ניתן ביום 17.1.08, להלן "ענין סרבוריאן", נפסק כי "המצאות טביעת אצבע של נאשם בזירת עבירה הינה מהמיוחסות שבראיות הנסיבתיות ולא אחת יהיה בה לכשעצמה כדי לבסס הרשעה, זאת במקרים בהם המסקנה ההגיונית היחידה המתבקשת מכך הינה זו המרשיעה". הפסיקה הבחינה בין משקלה הראייתי של טביעת אצבע כשהיא נמצאת על חפץ נייד, שאז יש חשש שהחפץ הובא לזירה באקראי, לבין טביעת אצבע שנמצאה על חפץ נייח. בהימצא טביעת אצבע על חפץ נייד, על בית המשפט להשתכנע כי מעורבותו של הנאשם בביצוע העבירה היא האפשרות היחידה ההגיונית למציאתה של טביעת האצבע על החפץ. וכך נאמר בענין סרבוריאן: "חפץ שמטבעו נייד הוא, ועליו נמצאה טביעת אצבע של נאשם, מעורר ביחס אליו חשש שהובא לזירת העבירה באקראי, וחשש זה גורע ממשקלו כראיה (ע"פ 389/62 נאטור נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד יח(1) 62, 64 (1964); ע"פ 1888/02 הנ"ל, בעמ' 231; ע"פ 7293/97 ז'אפר נ' מדינת ישראל פ"ד נב(5) 640, 474 (1998)). מכאן הזהירות בה מצוות הערכאות לנהוג כאשר הן מרשיעות נאשם על סמך טביעת אצבע כראיה יחידה. אולם, מכך אין ללמוד כי טביעת אצבע על חפץ נייד - אפילו מדובר בחפץ המצוי בשימוש יומיומי, "שידיים רבות בוחשות בו" (פסקה 9 לחוות-דעתו של חברי) - לעולם לא תוכל לשמש כראיה מספיקה להרשעה. גם אז עומד לטביעת האצבע כוחה הראייתי המפליל כראייה נסיבתית, העשויה לבדה או ביחד עם ראיות נסיבתיות נוספות, להצביע על אשמת הנאשם. או אז, נדרש הנאשם לספק לראיות נסיבתיות אלו הסבר חלופי, המתיישב עם חפותו. אמת, כאשר טביעת האצבע מצויה על חפץ נייד, בייחוד כזה המצוי בשימוש יומי והעובר מטיבו ממקום למקום, קל יותר לספק הסבר כזה. יחד עם זאת, כאשר בית-המשפט מוצא שהסברו של הנאשם אינו סביר, וכי מעורבותו בביצוע העבירה היא האפשרות ההגיונית היחידה להימצאותה של טביעת האצבע - נסללת הדרך להרשעה". עוד נקבע בפסיקה כי, אין בעובדה כי לא נמצאו טביעות אצבע הניתנות לזיהוי כדי לשלול את העובדה שחשוד נמצא במקום בו לא נתגלו טביעות אצבע שכן כוחן הראייתי של טביעות אצבע הוא בהימצאותן ולא בהעדרן: "העדר טביעת אצבעות במקום שבו חייבת היתה להשאר כזאת במהלך הדברים הרגיל - אינו משמש, בדרך כלל, ראיה לזכותו של הנאשם; והוא בבחינה "לא ראינו" - אינה ראיה" (י. קדמי על הראיות, חלק שלישי, מהד' תש"ע-2009, עמ' 1249). בע.פ. 5724/95 אחמד בן מוחמד אבו דחל ואח' נ' מ.י. (ניתן ביום 12.5.96) אמר בית המשפט כי "נסיון החיים מלמד, כי בנסיבות כגון דא, אין בהעדרן של טביעות אצבעות הניתנות לזיהוי כדי להוכיח, שהחשוד לא שהה במקום שבו לא נתגלו טביעות אצבעותיו; והכלל הוא, שכוחן הראייתי של טביעות האצבעות נעוץ בהימצאותן ולא בהעדרן". (כן ראה ע.פ. 6679/04 אלכסנדר סטקלר נ' מ.י.) 2. בעניננו, נמצאו אריזות הסם כשהן מוסלקות במקום מסתור אחד, ארוזות באופן דומה ועליהן נייר דבק ייחודי עליו הכיתוב "דלקול". נייר דבק זהה נמצא במספר מקומות בבית המגורים של המערער, לרבות בחדר הכושר בו עושה המערער שימוש. במועד מציאת הסם ניתן היה להגיע למתחם בו נמצאו הסמים רק ממתחם ביתו של המערער. עובדות אלה מצביעות כי הסם הוטמן על ידי אדם או אנשים שלהם יש גישה חופשית למתחם המגורים בביתו של המערער ומביתו של המערער למתחם בו נמצאו הסמים. מסקנה זו מצמצמת את האפשרות ש"זר", שאינו נמנה על משפחת המערער, עשה שימוש בשקיות הניילון בהן נגע המערער. ממצאים אלה לבדם עדיין אינם יכולים להצביע על המסקנה כי המערער הוא זה שהסליק את הסמים ולו היו אלה הממצאים היחידים, לא ניתן היה, לדעתי, להרשיע את המערער בהחזקת הסם, שכן טביעות אצבע על גבי שקית ניילון, שכמותה מצויה בכל בית ונעשה בה שימוש יומיומי לצרכים שונים ומגוונים, אינה מוליכה למסקנה ההגיונית היחידה שרק המערער עשה שימוש בשקית הניילון והאפשרות שמי מבני משפחתו של המערער עשה שימוש בשקית הניילון לצורך אריזת הסם, לאחר שהמערער עשה בה שימוש תמים, אינה אפשרות שניתן לשללה על הסף, במיוחד כשעל גבי אריזות הסם נמצאו גם שתי טביעות אצבע שאינן שייכות למערער. באותה מידה לא ניתן היה, במקרה כזה, לזקוף לחובתו של המערער את העובדה שהשערותיו לגבי המצאות טביעות האצבע על גבי השקיות נמסרו רק בעת מתן עדותו בבית המשפט שכן לא סביר שאדם יזכור מתי והיכן נגע בשקית ניילון סטנדרטית המצויה בביתו. אלא שבענייננו שקיות הניילון אשר ארזו את הסמים ועליהן נמצאו טביעות אצבעותיו של הנאשם, אינן החפץ היחיד עליו נמצאו טביעות האצבע של המערער. לממצאים אלה מצטרפות טביעות אצבעותיו של המערער שנמצאו גם על גבי הניילון הנצמד שעטף את חומר הערבוב, שאף הוא היה עטוף בסרט ההדבקה המיוחד עליו הכיתוב "דלקול", היה מוטמן בתוך נעל שמידתה כמידת הנעל של המערער ושהמערער לא מסר גירסה לגבי זהות בעל הנעל. עובדות אלה מייחדות את המערער משאר דיירי הבית ויוצרות את זיקת ההסבר ההגיוני היחיד, העולה מכלל הראיות הנסיבתיות, למציאת טביעות האצבע של המערער על גבי אריזות הסם. זה אחד המקרים אליו כיוונה הפסיקה כשקבעה בענין סרבוריאן כי "לעיתים, לא ניתן להסתפק בראיה נסיבתית בודדת. או אז, עשויה ההרשעה להתבסס על מקבץ של ראיות נסיבתיות, שגם אם בכל אחת מהן, כשלעצמה, לא די להוכחת האשמה ברמה הנדרשת בפלילים, משקלן של כולן יחד מכריע את הכף לחובת הנאשם (ראו את דברי חברי, השופט ג'ובראן, בע"פ 346/02 אגבריה נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(5) 828, 836 (2003); וכן את ע"פ 4656/03 הנ"ל; ע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מדינת ישראל, בפסקה 7 (לא פורסם, , מיום 1.9.03))". 3. אין בעובדה שעל גבי שקיות הניילון שארזו את הסם נמצאו גם שתי טביעות אצבע שאינן של המערער, כדי לגרוע מהמסקנה כי הסם הוחזק על ידי המערער, אלא עובדה זו יכולה להצביע, כפי שקבע בימ"ש קמא, שגם אחרים נגעו בסם, בין אם כשותפיו של המערער ובין אם באורח תמים. 4. העובדה שנמצאו 12 מעתקים שאינם ניתנים להשוואה וכי לא על כל האריזות נמצאו טביעות האצבע של המערער אף היא אינה יכולה לשנות מהמסקנה כי המערער החזיק בסם, בין אם לבדו ובין אם ביחד עם אחרים, כפי שקבע בית משפט קמא שכן, כאמור, העדר טביעת אצבע אינה ראיה וכוחה הראייתי של טביעת אצבע הוא בהימצאותה ולא בהעדרה. בכך יש גם תשובה לטענת ב"כ המערער לפיה ביהמ"ש קמא התעלם מהעדר טביעות אצבע של המערער על גבי נייר הדבק שארז את חומר הערבוב. צירוף ארבע טביעות אצבע של המערער על גבי שקיות הסם שהיו מוסלקות באותו מקום וארוזות באותה צורה ושתי טביעות אצבע שלו על הניילון הנצמד שעטף את חומר הערבוב שהיה מוטמן בתוך נעל במידתו של המערער, כשגם הסמים וגם חומר הערבוב עטופים בניר דבק עם כיתוב מיוחד שכדוגמתו נמצא בבית המערער, ובחירתו של המערער לשמור על זכות השתיקה החל מחקירתו השניה, בשלב שהחל להיחקר אודות הסמים, הן ראיות שבהצטברותן מהוות ראיות ברמה שמעבר לספק הסביר ומביאות להרשעתו של המערער. 5. ב"כ המערער התייחס בהודעת הערעור ובטיעוניו לפנינו למשקל שנתן בית המשפט קמא לעובדת הימצאותו של כלב במלונה הסמוכה למקום בו נמצאו הסמים ולשיוכו של הכלב למערער על פי דברי אמו שנאמרו לשוטר אלון. לטענת ב"כ המערער עדות זו היא עדות שמיעה שאינה קבילה. בית המשפט קמא אומנם הביא בהכרעת הדין עובדות אלה אך בסופו של יום, בסיכום הממצאים כפי שצוטט לעיל (עמ' 306 להכרעת הדין), לא מנה אותן בין העובדות שהוליכו אותו למסקנתו המרשיעה. גם אם היה בית המשפט קמא מייחס לעובדות אלה משקל כלשהו הרי שדי בעובדות הנוספות, כפי שהובאו לעיל, כדי להביא להרשעתו של המערער. 6. לאור האמור, צדק בימ"ש קמא במסקנתו כי על פי מכלול הראיות, הגיונם של דברים, נסיון החיים והשכל הישר הוכיחה המאשימה מעבר לכל ספק סביר כי המערער החזיק בסמים ולא ניתן הסבר אחר להימצאותם של טביעות האצבע של המערער על גבי אריזות הסם שנתפסו, ולפיכך אציע לחבריי לדחות את הערעור על הכרעת הדין. נימוקי הערעור על גזר הדין וחילוט הכספים 1. ביהמ"ש קמא שגה בהטילו על המערער תקופת מאסר כה ממושכת, בת 64 חודשים, וכשהפעיל את שני המאסרים המותנים שהיו תלויים כנגד המערער באופן מצטבר זה לזה ובמצטבר לעונש המאסר בפועל שהוטל עליו בגין העבירות שיוחסו לו בכתב האישום הנוכחי. ביהמ"ש קמא התעלם בהחלטתו מהגישה הרווחת לפיה כאשר מדובר במספר מאסרים מותנים אשר נדרש להפעילם, יש לחפוף אותם ביניהם או לפחות חלק מהם זה לזה ו/או לעונש המאסר שנקבע בגין התיק העיקרי. הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח תקופת התנאי הראשון הארוכה של 20 חודשים. 2. ביהמ"ש קמא התעלם מכך שלמרות שהרשיע את המערער בדין, הרי שלא ברור מה חלקו בהחזקת הסמים ואין כל אינדיקציה למעורבותו המדויקת. עובדה זו, בתוספת הימצאותן של טביעת אצבע נוספות שאינן שלו על אריזות הסמים, מהוות נסיבות מקלות שהיה לשוקלן בעת גזירת הדין. 3. ביהמ"ש קמא שגה בהחלטתו להשיב לאימו של המערער רק חלק מהכספים שנתפסו בביתו של המערער בקביעתו שהמערער לא הטה את מאזן ההסתברות לזכותו, ובקביעתו כי הטוענים לזכות בכסף לא הפריכו את החזקה כי הכספים מקורם בעסקאות הסמים שביצע המערער ושייכים לו. ביהמ"ש קמא התעלם מהעובדה כי הכסף נתפס בתוך קופסת פח בארון המטבח בבית, לאחר שאימו של המערער הפנתה את אנשי המשטרה אליו. בימ"ש קמא התעלם מהעובדה שהאם ידעה לומר בדיוק כמעט מירבי מהו סכום הכסף אשר היה ברשותה, התעלם מגרסתה העקבית, הסדורה והמהימנה, אותה מסרה בחקירתה במשטרה ביום 19.05.09, שנתמכה במסמכים אותנטיים אותם הציגה ואשר תומכים בגרסתה. לכך יש להוסיף שהמערער כלל לא ידע על קיומו של הכסף המצוי בקופסת הפח וכשנשאל בעניין דיבר על כסף 'קטן' שהיה מצוי בשולחן בסלון. 4. בימ"ש קמא שגה בהתעלמו מגרסת האם כפי שבאה לידי ביטוי בחקירתה הנגדית באשר למקור הכסף, ובקביעתו כי מסכום של 3,700 ש"ח לחודש לא ניתן לחסוך. לגרסת האם מדובר בסכום כסף אותו היא חוסכת מזה זמן רב לצורך רכישת דירה עבור בנה הנוסף, כאשר לסכום הנחסך על ידה נוספו מידי חודש סכומי כסף משתנים על ידי אותו אח. עמדת המשיבה בענין העונש והחילוט אין מקום להקל בעונש המאסר שהוטל על המערער, ובפרט אין להעתר לבקשה לחפוף את המאסרים המותנים כולם או חלקם לעונש המאסר בפועל שהוטל בגין התיק העיקרי. מדובר בעונשי מאסר על תנאי שהוטלו בגין עבירות קודמות שבוצעו על ידי המערער והחוק קובע כי נדרשים נימוקים מיוחדים כדי לחפוף עונש מאסר על תנאי שמופעל. בהתייחס לטענה כי יש להקל בעונשו של המערער מכיוון שלא ברור מה חלקו בביצוע העבירה, אין בכך כדי להוות נימוק להקלה מה גם שהמערער לא טרח להסביר מה היה חלקו. המערער יכול היה לזמן את קרובי משפחתו, בפרט את אחיו אנואר, כעדי הגנה גם בלי לסכנם והימנעותו מזימונם אומרת דרשני. בבית המערער נתפסו בארון המטבח 107,000 ₪, 300 אירו ו-280$. המערער הוכרז כסוחר סמים ועל כן התבקש חילוט הכסף שנתפס. מכח סעיף 61 (6) (ב) לפקודת הסמים רכוש שנמצא בחזקת הנאשם, יראה כשלו ועל הנאשם להפריך את החזקה. בימ"ש קמא קבע כי לא עלה בידי המערער להפריך את החזקה. בימ"ש קמא דחה את גרסת אמו של המערער לפיה מקור הכספים מפדיון פיצויים מקופת גמל של בעלה המנוח (35,642 ₪) ומכספי עזבון בעלה (35,642 ₪) עוד משנת 2006 ויתרתם מעזרת ילדיה ומסך של 3,700 ₪ בו מזוכה חשבונה מידי חודש. מבין ילדי האם העיד רק עיסאם ובימ"ש קמא דחה את גרסתו לפיה הוא הפריש מידי חודש לטובת החסכון 2,000 ₪ מאחר ולפי תלושי השכר שלו הוא החל לעבוד רק ב 1.1.09 והמערער עצמו לא העיד בקשר למקור הכספים. 3. עדות האם הייתה בלתי סבירה ולא ניתן לתת אמון בגרסתה. עדותה לא סתרה את החזקה באופן כללי, מה גם שהמערער לא הגיב לעניין החילוט, ולא בכדי. האם לא ידעה לומר איזה חלק מהכסף, שנשמר באותה קופסת פח, משמש אותה לצרכיה בהוצאות השוטפות ואיזה חלק משמש לחסכון והדבר אינו הגיוני כאשר שומרים כסף למטרה מסוימת. 4. ביהמ"ש קמא בסופו של יום נעתר לשיקולים שעניינם התחשבות במשפחת המערער ולא בשיקולים המצדיקים את החזרת סכום הכסף שחולט, כאשר החילוט הינו חלק משמעותי בענישה בנגע הסמים ויכול להיות יותר משמעותי מעונש מאסר שכן המניע בעבירות הסם הינו הרווח הכספי. המערער מסר תלושי שכר המתייחסים למספר חודשים בודדים לפני שנעצר כשלכאורה הכסף נחסך מעיזבון שהתקבל בשנת 2006. למרות האמור, ועל אף הספקות שהטיל בית המשפט קמא בטענה כי חלק מהכסף מקורו בפדיון כספים מהבנק בשנת 2006, הוא הורה, לפני משורת הדין, להחזיר לאמו של המערער סך של 62,756 ₪, שהם הסכומים שהוצאו לכאורה מהבנק בשנת 2006. 5. גם בטיעוניו בבית המשפט, לא עלה בידי ב"כ המערער להצביע על נטית מאזן ההסתברות לטוענים לכסף ולהפריך את הטענה כי מקורו של הכסף אינו מעסקאות הסמים. לגבי הכסף הזר (אירו ו-$), לא היה בפי הטוענים לכסף כל הסבר ולגבי היתרה ההסבר שסיפקו לא מפריך את החזקה. דיון והכרעה - גזר הדין 1. בית המשפט קמא התייחס, ובצדק, בהטלת המאסר בפועל על המערער, להרשעותיו הקודמות, הכוללות גם עבירות על פקודת הסמים, ולעובדה כי הוא ריצה עונשי מאסר גם בגין עבירות על פקודת הסמים ועבירות כנגד שוטרים. בית משפט קמא הדגיש כי המערער לא למד לקחו, ובעת ביצוע העבירות היו שני מאסרים מותנים תלויים ועומדים כנגדו. בנוסף, המערער לא הביע חרטה על מעשיו. ביהמ"ש קמא הדגיש כי הוא אינו זוקף את ניהול ההוכחות לחובתו של המערער, אך לא ניתן לטעון להקלה בעונש ובשל לקיחת אחריות וחסכון בזמן שיפוטי. ביהמ"ש קמא זקף, ובצדק, לחובת המערער את חומרת העבירות בהן הורשע ובפרט את החומרה שבעבירות הסמים, בהדגישו שהמערער החזיק בסמים קשים בכמות גדולה, חלקם מחולק למנות. ההלכה הפסוקה הינה שיש להחמיר עם סוחרי סמים על מנת להגן על הציבור ועל מנת להרתיע עבריינים בפוטנציה, בפרט כאשר מדובר בכמות סם גדולה. 2. ביהמ"ש קמא אבחן בין גזרי הדין המקלים אותם הציג ב"כ המערער, לבין עניינו של המערער ומצא כי בניגוד למקרה שבפניו במקרים האחרים הגיעו הצדדים להסדר טיעון, הנאשם הודה, לקח אחריות והיה נעדר עבר פלילי. באשר לטענת ב"כ המערער שאין לדעת מה חלקו של המערער בביצוע העבירה לנוכח העובדה שנמצאו טביעות אצבע של אחרים על גבי אריזות הסם, הרי שיש לומר כי המערער לא סיפק בחקירותיו ובעדותו את המידע האמור שנמצא ברשותו. 3. ביהמ"ש קמא נהג לפי החוק והפסיקה כאשר הורה על הצטברות עונשי מאסר שהפעיל זה לזה ועל הצטברותם למאסר שהטיל בגין העבירות נושא גזר הדין. סעיף 58 לחוק העונשין קובע כי "מי שהוטל עליו עונש מאסר בשל עבירה נוספת והופעל נגדו עונש מאסר על תנאי, ישא את שתי תקופות המאסר בזו אחר זו, זולת אם בית משפט שהרשיעו בשל העבירה הנוספת ציווה, מטעמים שיירשמו, ששתי תקופות המאסר או מקצתן יהיו חופפות". בע"פ 1323/08 מדינת ישראל נ' פלוני, ניתן ביום 29.10.08, קבע כב' השופט דנציגר בסעיף 32 לפסה"ד כי: "כלל הוא כי מאסר מותנה שנגזר על נאשם בגין עבירה קודמת יופעל במצטבר לעונש שנגזר בגין עבירתו הנוכחית "זולת אם בית משפט שהרשיעו בשל עבירה נוספת ציווה, מטעמים שירשמו, ששתי התקופות כולן או מקצתן יהיו חופפות", כאמור בהוראות סעיף 58 לחוק העונשין [ראו למשל: ע"פ 3231/94 פאדי אליאס נ' מדינת ישראל (, 23.3.95); ע"פ 10786/04 מדינת ישראל נ' אביעד שמואל (, 3.4.06); רע"פ 4300/07 איהאב נאצר נ' מדינת ישראל (, 18.5.07)]. לפיכך, הכלל הוא כי מאסר מותנה ירוצה באופן מצטבר לעונש החדש, למעט במקרים חריגים המצדיקים זאת, כאשר על בית המשפט לנמק את הטעם לחריגה מכלל זה". 4. באשר לחילוט הכספים אין מחלוקת כי במטבח ביתו של המערער נתפסו, כאמור, סכומי כסף שונים, חלקם בש"ח וחלקם במטבע זר (107,000 ₪, 300 אירו ו- 280 $). סעיף 31(6)(ב) לפקודת הסמים המסוכנים קובע כי כל רכוש שנמצא בחזקתו או בחשבונו של הנידון ייראה כרכוש שלו אלא אם הוכיח שהרכוש הוא של זולתו. סעיף 36א(א)(2) לפקודה קובע כי בעקבות הרשעת אדם בעבירה של עיסקת סמים והכרזתו כסוחר סמים יחולט כל רכוש שהושג במישרין או בעקיפין כשכר או כתוצאה מביצוע העבירה. 5. המערער טען שהכסף שנתפס אינו שייך לו, אולם בחר שלא להעיד לענין זה. אמו של המערער העידה כי הכסף שייך לה. בהודעתה במשטרה היא טענה כי מקורו של הכסף מפרדס שבבעלותה, אך בעדותה בבית המשפט התברר כי הפרדס כבר אינו בחזקתה מזה 10 שנים ולטענתה היא לא אמרה בהודעתה כי מקור הכסף הוא בפרדס אלא שמקורו בעזבון בעלה שנפטר בשנת 2006 ובכספי פדיון קופת גמל על שמו, ויתרתו מחסכון חודשי, על אף שהכנסתה החודשית עולה כדי 5,700 ₪ בלבד, שמקורה בסכום של 3,700 ₪ שהיא מקבלת מהביטוח הלאומי ובסכום של 2,000 ₪ שהיא מקבלת כתמיכה מבנה האחר. אמו של המערער לא מסרה כל הסבר לשטרות במטבע זר שנמצאו כאמור. 6. הסברה של אמו של המערער לא זכה לאמון ביהמ"ש קמא בשל הסתירה בין האמור בהודעתה לבין עדותה בבית המשפט ובשל התרשמותו הבלתי אמצעית מעדותה. בנוסף ראה ביהמ"ש קמא לציין את חוסר ההיגיון בדברים, כפי שהוסבר היטב בגזר הדין ונובע מניסיון החיים. זאת ועוד, על פי טענת אמו של המערער, הכסף שנתפס היה מיועד לרכישת דירה עבור בנה האחר, שהוא זה שתמך בה מידי חודש בסכום של 2,000 ₪, ובדיון בבית משפט קמא התברר כי אותו אח עובד פרק זמן קצר של שנה בלבד, משכורתו השנתית מסתכמת ב- 36,000 ₪ בלבד ומסכום כה נמוך לא ניתן גם להתקיים וגם לחסוך (או לתמוך באם) בשיעור של 2,000 ₪ לחודש, שהם שני שלישים מההכנסה השתית. 7. כידוע, אין ערכאת הערעור מתערבת בממצאי המהימנות שקבעה הערכאה המבררת, על שום יתרונה של הערכאה המבררת בשמיעת העדים וההתרשמות הבלתי אמצעית מהם (ראה לאחרונה פסה"ד של כב' השופט מלצר בע"פ 1725/06 טאראבין נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 25.5.11, סעיף 15 לפסה"ד, ופסה"ד של כב' השופט רובינשטיין בע"פ 2285/09 אללו נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 24.5.11, סעיף יא' לפסה"ד). באשר לשורת ההגיון אף אני תמימת דעים עם ביהמ"ש קמא כי אין זה סביר שמסכום של 3,700 ₪ ניתן לקיים את כל צורכי המשפחה ואף לחסוך. 8. ביהמ"ש קמא, על אף שלא נתן אמון בגירסת אמו של המערער הטוענת לזכות בכסף, החליט לפנים משורת הדין להשיב לה את הסכומים לגביהם הציגה אישורים משנת 2006 ושמקורם, לכאורה, בעזבון בעלה המנוח ומפדיון קופת הגמל שלו, וגם אני בדעה כי החלטה זו היא לפנים משורת הדין. לאור האמור אני מציעה לחברי במותב לדחות את הערעור גם כלפי גזר הדין והחלטת החילוט. זהבה בוסתן, שופטת השופט אברהם טל, אב"ד - סג"נ אני מצטרף לחוות דעתה של כב' השופטת זהבה בוסתן ולתוצאה אליה הגיעה. אברהם טל, שופט, סג"נ - אב"ד השופט שאול מנהיים אני מצטרף לחוות דעתה של כב' השופטת זהבה בוסתן ולתוצאה אליה הגיעה. שאול מנהיים, שופט ההכרעה לאור כל האמור לעיל, אנו דוחים את הערעור. משפט פליליטביעת אצבעותאצבעותערעור