קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור תביעות קטנות על דוח חניה: רקע וההליך בבית משפט קמא מונחת לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים (כב' השופטת מ' אביב) מיום 30.1.11, במסגרתו נתקבלה תביעתו של המשיב נגד המבקשת (להלן: "הבקשה"). מושא התביעה שהוגשה בבית משפט קמא הוא דו"ח חניה שנרשם לחובתו של המשיב ביום 19.3.02, בירושלים, בגין החניית רכבו במקום אסור (להלן: "הדו"ח"). בכתב התביעה שהגיש טען המשיב, כי הוא כלל לא היה בירושלים במועד מתן הדו"ח וכי מדובר בטעות. עוד טען המשיב, כי לאחר שקיבל לביתו דרישה לתשלום הקנס, פנה אל המבקשת בבקשה להמציא לידיו העתק של הדו"ח שהודבק לרכבו לטענת המבקשת, אך נענה כי אין ברשות המבקשת העתק של הדו"ח. בנסיבות אלה טען המשיב בכתב התביעה שהגיש, כי לנוכח העובדה שאין בידי המבקשת העתק של הדו"ח, אין כל אסמכתא לביצוע עבירה מצדו. המשיב הוסיף וטען, כי במשך שנים ארוכות הוא ניהל תכתובות עם המבקשת עד שבסופו של דבר עוקל חשבונו. לנוכח זאת, עתר המשיב לפצותו בגין הנזק שלטענתו נגרם לו, וכן בגין הוצאות שהוציא, בסך כולל של 2,000 ₪. בתגובה לתביעה, הגישה תחילה המבקשת לבית משפט קמא בקשה לדחיית התביעה על הסף, במסגרתה טענה כי בית משפט קמא נעדר סמכות עניינית לדון בביטול והשבת קנסות שכן, על פי הדין, הדבר מצוי בסמכותו הייחודית של בית המשפט לעניינים מקומיים. בהחלטת ביניים מיום 27.10.10 (שניתנה באמצעות הודעת העוזר המשפטי), קבע בית משפט קמא כי הבקשה לדחיית התביעה על הסף תידון במועד הדיון. בעקבות כך הגישה המבקשת כתב הגנה. ביום 30.1.11 התקיים דיון בתביעה בבית משפט קמא, במסגרתו העידו נציגת המבקשת והמשיב. בתום הדיון, ניתן פסק דינו של בית משפט קמא. בפסק הדין קיבל בית משפט קמא את טענת המשיב לפיה לא ניתן להסתמך על הצמדת הדו"ח לשמשת הרכב כאינדיקציה לקבלת הדו"ח על ידי המשיב. עוד קבע בית משפט קמא, כי המבקשת אינה פועלת כנדרש שעה שהיא שולחת לבעל הרכב הודעה לתשלום הדו"ח בדואר רשום, מבלי לצרף להודעה זו את העתק הדו"ח. בכך, ציין בית משפט קמא, נמנעת ממקבל הדו"ח האפשרות לקבל פרטים מלאים על העבירה שנטען כי ביצע ולוודא כי לא נפלה טעות במתן הדו"ח. בית משפט קמא התייחס לטענת היעדר הסמכות העניינית שהעלתה בפניו המבקשת ודחה אותה, בקובעו כי מאחר שהמשיב לא קיבל את הדו"ח המקורי, נמנעה ממנו האפשרות להודיע על רצונו להישפט. בית משפט קמא הוסיף, כי טענותיו של המשיב אינן במישור של הגנה כלפי העבירה הנטענת אלא הן במישור העקרוני של התנהלות המבקשת, ולשיטתו של בית משפט קמא הוא מוסמך לדון בכך. בנסיבות העניין סבר בית משפט קמא כי המשיב זכאי לפיצוי בגין התנהלות המבקשת אותו העמיד על סך של 550 ₪, הכולל בתוכו גם את החזר גביית החוב. עיקרי טענות הצדדים לטענת המבקשת, טעה בית משפט קמא משהחליט לדון בתביעת המשיב, אף שהוא נעדר סמכות עניינית לעשות זאת. זאת משום שעל פי הפסיקה, ענייני עבירות ועונשים שמקורם בדיני העונשין ובסדר הדין הפלילי, לרבות עבירות על חוקי עזר עירוניים, מקומם להתברר בבית המשפט לעניינים מקומיים ולא בבית המשפט האזרחי. עוד טוענת המבקשת, כי תביעת המשיב לקבלת פיצוי בגין הליך הגבייה שהתנהל בעניינו, היא טפלה לבקשתו של המשיב, הלכה למעשה, לביטול הדו"ח. המבקשת מוסיפה וטוענת, כי טענות נזיקיות יכולות להיטען רק לאחר שבית המשפט המוסמך קבע כי הדו"ח אינו חוקי או שלא היה בתוקף מלכתחילה. היינו, רק לאחר ביטול הדו"ח ולמעשה ביטול פסק הדין הפלילי, ניתן לדרוש פיצוי בגין הליך הגבייה שננקט בעניין הדו"ח. המבקשת טוענת עוד, כי בפסק הדין של בית משפט קמא נפלו טעויות משפטיות ועובדתיות נוספות. לטענת המבקשת טעה בית משפט קמא בקובעו כי לא ניתן לסמוך על כך שהודעת התשלום המקורית הגיעה אל בעל הרכב, וזאת על אף שתקנה 41(א) לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד - 1974 (להלן: "התקנות") קובעת, כי ניתן להמציא את הדו"ח לבעל הרכב בדרך של הצמדה על שמשת הרכב. עוד טוענת המבקשת בהקשר זה, כי אל בעל הרכב נשלחת הודעה נוספת, בדואר רשום, ככל שלא שולם הקנס במועד שננקב בדו"ח, וזאת על מנת לוודא כי בעל הרכב קיבל את הדו"ח. בענייננו טוענת המבקשת, נשלחה אל המשיב בדואר רשום הודעה לתשלום כארבעה חודשים לאחר מועד מתן הדו"ח, אך היא לא זכתה למענה מצדו של המשיב, במסגרת המועדים הקבועים בחוק. המבקשת מוסיפה וטוענת, כי בניגוד לקביעת בית משפט קמא, הרי שבהודעה לתשלום הנשלחת אל בעל הרכב מופיעים כל פרטי העבירה. המבקשת אינה מקבלת את עמדתו של בית משפט קמא לפיה היה עליה לשמור את העתק הדו"ח המקורי על מנת שתהיה לה מערכת בקרה נוספת שתוכל למנוע תקלות כגון שגיאה בהקלדת פרטי הרכב על ידי הפקח וכיוצ"ב. בהקשר זה טוענת המבקשת, כי מדובר בדרישה בלתי סבירה, וכי בהחלט תיתכן טעות טכנית, אך במקרה כזה על מקבל הדו"ח לפעול במסגרת הקבועה בחוק, היינו הגשת בקשה לביטול הדו"ח, בקשה להישפט וכו'. בתגובתו לבקשה טוען המשיב, כי לא קיבל את דו"ח החנייה, וכי גם הודעה ראשונה (שנשלחה בדואר על ידי המבקשת) קיבל זמן רב לאחר שחלף המועד בו יכול היה להשיג על הדו"ח. המשיב שב ומלין על התנהלותה של המבקשת בכל הקשור בהליכי הגבייה שננקטו נגדו. דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה ובתגובת המשיב, החלטתי לדון בבקשה זו כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. דין הערעור להתקבל. הטעמים לכך יפורטו להלן. כידוע, תכלית הקמתו של בית המשפט לתביעות קטנות הינה לאפשר דיון מהיר, קצר, פשוט וזול בעניינים בעלי ערך כספי מועט. כפועל יוצא מתכלית זו, קיים שוני בסדרי הדין ובדיני הראיות הנוהגים בבית המשפט לתביעות קטנות בהשוואה לבתי המשפט ה"רגילים", וכן נקבע בחוק כי ערעור על פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות איננו בזכות אלא טעון קבלת רשות לערער. בפסיקה נקבע, כי לא תתקבל כדבר שבשגרה בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות, שכן היעתרות ביד רחבה לבקשות מסוג זה, עלולה לסכל את תכלית הקמתו של בית המשפט לתביעות קטנות, שכן היא תאריך את משך ההתדיינות הכולל ותייקר את עלותה של ההתדיינות. עם זאת נקבע, כי כאשר מדובר בטעות משפטית או עובדתית גלויה על פניה שאינה דורשת דיונים ארוכים וטענות מקדמיות, תינתן רשות לערעור (ראו בר"ע (מחוזי י-ם) 375/08 ארקיע נ' קורח מיום 3.4.08). לטעמי, המקרה דנן נופל בגדר החריג הנ"ל ומצדיק מתן רשות לערעור ואת קבלת הערעור, כפי שיובהר להלן. הצדק עם המבקשת בטענה, כי בית משפט קמא נקלע לכלל טעות משלא קיבל את הבקשה שהגישה לדחיית התביעה על הסף בשל היעדר סמכות עניינית. סמכותו של בית המשפט לעניינים מקומיים קבועה בסעיף 55 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד- 1984 הקובע כך: " (א) בית משפט לענינים מקומיים ידון בעבירות לפי פקודת העיריות, פקודת המועצות המקומיות, וחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, ולפי תקנות, צווים וחוקי עזר על פיהם, וכן בעבירות לפי החיקוקים המנויים בתוספת השלישית, לרבות תקנות, צווים וחוקי עזר על פיהם." דהיינו, סמכותו של בית המשפט לעניינים מקומיים היא לדון, בין היתר, בעבירות לפי חוקי עזר, ובכללן עבירות חניה. סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982 (להלן: "חסד"פ"), שכותרתו "תשלום הקנס" בגין עבירת קנס, קובע כי מי שנמסרה לו הודעת תשלום קנס, הברירה בידו לשלם את הקנס, להגיש בקשה לביטולו או להודיע שברצונו להישפט על העבירה. עוד קובע סעיף 229 כך: " (ח) שילם אדם את הקנס רואים אותו כאילו הודה באשמה בפני בית המשפט, הורשע ונשא את עונשו. אולם הוראות סעיף קטן זה לא יחולו על אדם ששילם את הקנס ותובע ביטל את הודעת תשלום הקנס לפי סעיף קטן (ג) או על אדם שבית המשפט החליט לקיים את משפטו אף על פי שהודיע באיחור על רצונו להישפט כאמור בסעיף 230. (ח1) בוטלה הודעת תשלום קנס לאחר שהקנס שולם, יוחזר סכום הקנס ששולם. (ח2) לא שילם אדם את הקנס, חלפו המועדים להגשת בקשה לביטול הודעת תשלום קנס או להודעה על בקשה להישפט לפי סעיף קטן (א), ולא הוגשו בקשות כאמור או הוגשה בזמן בקשה לביטול הודעת תשלום קנס ונדחתה, יראו אותו, בתום המועדים הקבועים בסעיף קטן (א) להגשת בקשות אלה, כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס ואולם הוראות סעיף קטן זה לא יחולו על אדם שבקשתו לביטול הודעת תשלום קנס הוגשה שלא במועד אך התובע דן בה מכוח סמכותו לפי סעיף קטן (ה) וביטל את הודעת תשלום הקנס, או על אדם שבית המשפט החליט לקיים את משפטו אף על פי שהודיע באיחור על רצונו להישפט כאמור בסעיף 230." [ההדגשה הוספה] כלומר, על פי הוראות אלה, אדם שלא שילם את הקנס שהוטל עליו וחלפו המועדים להגשת בקשה לביטולו או להודעה על רצונו להישפט, רואים אותו כאילו הורשע ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס. משכך, הטוען נגד תוקפו של הקנס, בנסיבות האמורות לעיל, מבקש למעשה להשיג על הרשעה פלילית. השגה שכזו אין מקומה בבית המשפט האזרחי, אלא בבית המשפט אשר היה דן בעניין לו עשה האדם עושה שימוש בזכותו לבקש להישפט - היינו בית המשפט לעניינים מקומיים. ראו בעניין זה: ע"א (מחוזי ת"א) 3758/06 שאוליאן נ' חורש, מיום 19.2.08; כן רע"א 2747/08 שאוליאן נ' חורש, מיום 21.8.08, שם נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, תוך שנאמרו הדברים הבאים: "ראשית יש לומר, כי המסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי עולה בקנה אחד עם ההסדר החקיקתי הקיים ועם הפסיקה הרלוונטית. סמכותו של בית המשפט לעניינים מקומיים מעוגנת בסעיף 55(א) לחוק בתי המשפט, במסגרתה נכללת הסמכות לדון בעבירות לפי חוקי עזר, בכללן עבירות חניה. סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי קובע חזקה כי מששולם קנס רואים את מקבל הדו"ח כמי שהודה באשמה בפני בית המשפט. סעיף 229(ח2) לחוק קובע כי אף אם לא שילם אדם את הקנס, וחלפו המועדים להגשת בקשת ביטול הקנס או בקשה להישפט או שהבקשות נדחו, יראו אותו כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס. בעניין וקס, קבע בית משפט זה כי תביעות אשר עניינן תקיפת חוקיות הקנסות הינן למעשה השגות על הרשעה פלילית, אשר מקומן אינו בהליך אזרחי" (מפי כב' השופטת ארבל). הוא הדין בענייננו. לטענת המשיב, הוא מעולם לא קיבל את הדו"ח שהוצמד למכוניתו והוא כלל לא היה בירושלים במועד הנטען. ואולם, המשיב עצמו מודה כי קיבל "בדואר רשום לשלם דו"ח", "שנה שנתיים אחרי האירוע" כלשונו (ראו פרוטוקול הדיון בבית משפט קמא מיום 30.1.11. ראו גם כתב התביעה שהגיש המשיב בבית משפט קמא ותשובת המשיב לבקשה שלפניי). מהאסמכתאות שהגישה המבקשת במצורף לכתב ההגנה (נספח ד' בבקשה שלפניי) עולה, כי לאחר שחלף המועד לתשלום שהיה נקוב על גבי הדו"ח שהוצמד לשמשת רכבו של המשיב, שלחה המבקשת אל המשיב "הודעת תשלום קנס חדשה" (בהתאם לתקנה 41(ב) לתקנות) בדואר רשום, עוד בטרם חלפה שנה מיום מתן הדו"ח, על פי כתובתו של המשיב (אותה כתובת אשר צויינה על ידי המשיב עצמו בכתב התביעה). אמנם, לא צורף אישור המסירה של הודעה זו לידיו של המשיב, ואולם, בהתאם להוראות תקנה 44א לתקנות, יש לראות בכך המצאה כדין לידי המשיב. יוער, כי לאחר שגם הודעה זו לא שולמה על ידי המשיב ולחילופין לא הוגשה על ידו בקשה להישפט, שלחה המבקשת אל המשיב הודעות נוספות בדבר חובו, אשר לוו בהתראות בדבר נקיטה בהליכי גבייה. במצב דברים זה, בא המשיב בגדרו של סעיף 229(ח2) לחסד"פ שצוטט לעיל, שכן הוא לא שילם את הקנס, חלפו המועדים להגשת בקשה לביטול הודעת תשלום קנס או להודעה על בקשה להישפט, ולא הוגשו בקשות כאמור. דהיינו, יש לראות במשיב כמי שהורשע ונגזר עליו הקנס הנקוב בדו"ח. בנסיבות אלה, תביעתו של המשיב בבית משפט קמא היא בבחינת השגה על הרשעה פלילית, שאין מקומה בבית משפט קמא אלא בבית המשפט לעניינים מקומיים, שם היה מתברר העניין לו היה מודיע המשיב על רצונו להישפט. משכך, נעדר בית משפט קמא סמכות לדון בתביעת המשיב. יוער, כי הדרך הנכונה להשיג על הדו"ח, מבחינתו של המשיב, ככל שהוא טוען כי בטעות יסודו, הייתה לפנות אל המבקשת, בסמוך לאחר שנודע לו לראשונה על דבר קיומו של הד"וח, בבקשה לביטול הדו"ח, ולחילופין, ככל שהבקשה הייתה נדחית, להודיע על רצונו להישפט. ואולם, המשיב לא פעל כך במועדים שנקבעו לכך בחוק, ופנייתו לבית משפט קמא בהגשת תביעה אזרחית נגד המבקשת הייתה מוטעית (יוער, כי מתכתובת בין הצדדים שצורפה לכתב ההגנה (נספח ד') עולה, כי המשיב פנה לראשונה אל המבקשת בעניין הדו"ח בשנת 2005). לנוכח כל האמור לעיל יש לקבוע, כי במקרה דנן, משקיבל המשיב את הודעת תשלום הקנס החדשה בדואר ולא פעל במועד לביטול הדו"ח ולא הודיע, לחילופין, על רצונו להישפט, יש לראות אותו כמי שהורשע ונגזר דינו. בנסיבות אלה, כאמור לעיל, כל השגה של המשיב על הדו"ח צריכה הייתה להיות מוגשת לבית המשפט לעניינים מקומיים ולא לבית משפט קמא. נוכח התוצאה אליה הגעתי, לא ראיתי מקום להידרש לקביעתו של בית משפט קמא ולפיה, ככלל על המבקשת לשמור ברשותה העתקים של הדו"חות המקוריים אותם פקחיה מצמידים לשמשות המכוניות, או לחלופין, לסרוק את הדו"חות ולשומרם במחשב. לטענת המבקשת, מדובר בדרישה המטילה עליה נטל בלתי סביר, ובעניין זה היא מפנה לפסק הדין בב"ש (מקומיים ירושלים) 7175/07 ליאור כרמל נ' עיריית ירושלים, . כאמור, לא ראיתי מקום להכריע בעניין זה אך אציין, כי בנסיבות המקרה שבפנינו, כלל לא ברור שבדו"ח המקורי מצויים פרטים נוספים לאלו שמצויים ברשות המבקשת בהתאם לנוהל העבודה בו היא נוקטת. ועוד יש לציין, כי מדברי המשיב עולה האפשרות, שמכוניתו "שוכפלה". בעניין זה ראו מכתבו מיום 25.7.05 בו כתב למבקשת: "יש חשד כי מס' רכבי, הועתק! שוכפל!", וכן לתרשומת שרשם ביום 2.8.06 בה כתב: "מס' רכבי שוכפל וזוכיתי ב-4 משפטים". אם אמנם כך הדבר, יש להניח כי העובדה שהדו"ח נרשם על שמו של המשיב אינה נובעת מטעות ברישום של הפקח או מי מטעמה של המבקשת, אלא מ"שכפול" המכונית. ככל הידוע, המשיב לא המציא למבקשת את פסקי הדין בהם נקבע שמכוניתו "שוכפלה". הדעת נותנת, שאם יעשה זאת, אפילו עתה, תמצא טענתו אוזן קשבת. סוף דבר הבקשה מתקבלת. פסק דינו של בית משפט קמא מבוטל ותביעתו של המשיב נדחית על הסף בשל היעדר סמכות עניינית. המשיב יישא בשכר טרחת המבקשת בסך של 350 ₪. משפט תעבורהתביעות קטנותערעורחניהדוח חניה