קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור עורך דין על רשלנות מקצועית / ערעור תביעת רשלנות מקצועית של עורך דין: ערעור על פסק דין שניתן בבית משפט שלום בחיפה (כב' השופטת אריקה פריאל) בתיק אז' 21798/04, בו חויב המערער, עורך דין במקצועו, לפצות את המשיב ב-40,000 ₪, בשל רשלנות מקצועית. רקע עובדתי 1. המשיב היה לקוח של המערער בעניינים שונים. בין יתר השירותים שנתן לו המערער, הוא הגיש בשם המשיב תביעה לפירוק שיתוף בינו לבין בתו בשתי דירות מגורים שהיו בבעלותם. התובענה לפירוק השיתוף הסתיימה בהליך גישור בין המשיב לבתו - בו המערער לא נטל חלק - במסגרתו הגיעו המשיב ובתו להסכמה לפיה הבת רכשה את חלקו של המשיב (75%) בדירה ברחוב יגאל אלון (להלן- "הדירה הראשונה") כנגד ויתורה על חלקה (25%) בדירה ברחוב יואב (להלן- "הדירה השנייה"). המשיב המשיך לפעול בעניין זה בעצמו: פנה לבית המשפט לאישור הסכם זה, ועל פי בקשתו ניתן לו תוקף של פסק דין, דיווח לשלטונות מס שבח על העסקה בינו לבין בתו וקיבל פטור בגינה. 2. המשיב חתם ביום 24/2/03 על זכרון דברים עם אחרים (להלן- "הקונים"), לפיו הסכים למכירת דירתו. זכרון הדברים כלל גם תניית פיצויים מוסכמים של 30,000$ אם העסקה תבוטל על ידי מי מהצדדים. עובר לעריכת ההסכם, לא הודיע המשיב למערער שהוא עומד לחתום על זכרון דברים למכירת דירתו. רק לאחר שהתחייב בזכרון הדברים, פנה אל המערער, וביקש כי יכין הסכם לחתימה על סמך זכרון הדברים. המערער כתב, כפי שהתבקש, הסכם, אשר נחתם ביום 17/3/03 על ידי המשיב והקונים. המערער השאיר בידיו 60,000 ₪ מהתמורה עבור תשלום למס שבח, אולם השומה שהתקבלה הייתה גבוהה בהרבה - 130,000 ₪. המערער פנה אל הקונים בהצעה לבטל את החוזה, אולם הם סירבו לה, ואף המשיב, ששמע על הצעה זו מהקונים, לא הסכים לה. 3. על רקע זה, הגיש המשיב תביעה נגד המערער בבית משפט קמא, לפיה המערער התרשל כלפיו בכך שלא הזהיר אותו שלא ימכור את שתי הדירות תוך פחות מארבע שנים ואף לא הביא לפניו, שישנה אפשרות לבקש פטור ממס שבח על העסקה היקרה יותר. הסעד שהמשיב ביקש היה פיצוי בסך 100,000 ₪. קביעות בית משפט קמא בפסק הדין הראשון 4. אין זו הפעם הראשונה בה מונחת המחלוקת בין הצדדים בתיק זה לפתחה של ערכאת הערעור. לפסק הדין שלפני, קדם פסק דין של בית משפט קמא מיום 31/1/07 (להלן- "פסק הדין הראשון"), בו נקבעה אותה תוצאה. להלן עיקריו, ככל שהם מתקשרים למחלוקת שלפנינו עתה. השופטת קבעה שהמשיב החליט למכור את הדירה השניה מבלי להתייעץ לפני הכנת זכרון הדברים עם המערער, ולפיכך הוטל חלק הארי של האשם על המשיב. אולם, נקבע כי גם למערער חלק באחריות, שכן ""גם התנהגות הנתבע, שפעל לביטול העסקה מיד לאחר חתימת החוזה אז ניסה להתיר את הסבך אליו נקלע התובע בעקבות חתימתו על זכרון הדברים מעידה על מודעותו לנושא מס שבח". אדגיש, כי בית משפט קמא לא קבע איזו עצה נתן המערער לתובע - האם הסביר לו שיש להמנע ממכירת הנכס כל עוד לא עברו ארבע שנים מיום ההסכם למכירת הדירה הראשונה, או שהתייחס באופן כללי לכך שיש או אין חבות במס שבח. עוד ביססה השופטת קמא את אחריות המערער, בכך שידוע כי המשיב הוא אדם דעתן ועצמאי, שאינו שומע לאזהרותיו של המערער. לכן, משידע המערער, שעצותיו נופלות על אזניים ערלות, אסור היה לו להסתפק באמירות בעל פה והיה עליו לוודא שהנחייתו תובן על ידי המשיב כהלכה. הדרך הנכונה לעשות זאת, כך קבעה השופטת, היתה להעלות את תוכן הייעוץ על הכתב. בכך שהמערער הסתפק במתן ייעוץ בעל פה בלבד, למרות שידע שהמשיב לא מתכוון לשעות לעצותיו, ישב באפס מעשה, ורק לאחר שנגרם כבר הנזק, ניסה להקטינו באמצעות ביטול העסקה, התרשל המערער. נקבע כי על המערער לשאת ב- 40% מהנזק והוא חוייב לשלם למשיב 40,000 ₪. פסק הדין של בית המשפט המחוזי 5. על פסק הדין הראשון הוגש ערעור בע"א 4257/07 (בהרכב השופטים סגן הנשיא גינת - אב"ד, שטמר ובר-זיו). בפסק הדין של ערכאת הערעור, מיום 18/5/08, נכתב כי השאלה העומדת על הפרק אינה אם הייעוץ ניתן בעל פה או בכתב, אלא אם עמד המערער ברמה המקצועית הנאותה בשירות שנתן למשיב, ואם מסר לו בזמן אמת את המידע הדרוש לגבי החיובים האפשריים במס שבח. השאלה העובדתית העיקרית - אם אכן הזהיר המערער כיאות את המשיב - לא הוכרעה על ידי בית משפט קמא. ערכאת הערעור לא קיבלה את הנמקת השופטת קמא להטלת אחריות על המערער, לפיה גם אם הזהיר המערער את המשיב, אזהרה זו ניתנה בעל פה בלבד. אם ניתן להבין כי נקבע שניתנה אזהרה על ידי המערער אולם זו ניתנה בעל פה, לא ניתן לקבוע אשם תורם, משנושא הכתב ראייתי בלבד. הדיון הוחזר לבית משפט קמא על מנת לפסוק בשתי שאלות עובדתיות, שההרכב סבר שהן בעלות משקל מכריע ושלא נמצא להן התייחסות בפסק הדין הראשון: "א. האם הזהיר המערער את המשיב, כי מכירת הדירה השנייה כפופה למס שבח? ב. אם אכן הזהיר המערער את המשיב, האם המערער רק הזכיר את עניין מס השבח כנושא כללי או פירט באופן חד משמעי, כי יש לחכות 4 שנים בין מכירת דירה ראשונה למכירת דירה שנייה (כקבוע בחוק)?". פסק הדין נשוא הערעור 6. לאחר השלמת ראיות על ידי הצדדים בבית משפט קמא, ניתן פסק הדין נשוא הערעור (להלן- "פסק הדין") ביום 9/11/09. השופטת לא האמינה לגרסת המשיב לפיה באף הזדמנות המערער לא הזכיר את נושא המיסוי, שכן - כקביעת בית משפט קמא - הצדדים היו בקשר רצוף, והמשיב נהג להיוועץ במערער לפני שנקט בצעד כלשהו. עוד העירה השופטת, כי אין להניח שעורך דין לא יהיה מודע לחיוב במס שבח כשנמכרת דירה שנייה תוך פחות מארבע שנים. אולם המערער הזכיר את נושא המיסוי באופן כללי אגב שיחות עם התובע בנושאים אחרים, ולא במסגרת ייעוץ משפטי. לא ניתנה אזהרה מפורשת, שאם יתקשר בחוזה מכר שני לפני תום ארבע שנים מהמכירה הראשונה, יחויב במס שבח, שאף יהיה גבוה, שכן הדירה השנייה יקרה יותר מהראשונה. עוד קבעה השופטת, שבשל אישיותו של המשיב, כשהמערער ידע כי לא ישעה לעצותיו ויתכן שדבריו לא יובנו כהלכה, לא די היה באמירה בעל פה. היה עליו להעלות את תוכן הייעוץ על הכתב כאמצעי זהירות, המבטיח כי העצה הובנה כהלכה. תוצאות פסק הדין נותרו כפי שהיו בפסק הדין הראשון, חיוב המערער ב-40,000 ₪ נכון ליום 13/12/04. טענות הצדדים 7. המערער חולק על קביעתו של בית משפט קמא כי היה עליו להסיק, שייתכן שדבריו למשיב לא יובנו כהלכה, בשל אופיו של המשיב. לעמדתו, הוא מסר את המידע הדרוש למשיב ולכן אין להטיל עליו אשם, ואין נפקא מינה אם מסירת המידע נעשתה בעל פה או בכתב. הקביעה העובדתית היא שהמערער הזהיר את המשיב, אולם האחרון החליט לבצע את העסקה באופן עצמאי. מערכת היחסים בין הצדדים התאפיינה בכך, שהמערער נתן ייעוץ למשיב, והמשיב מתעלם מייעוץ זה. משנקבע כי נושא המיסוי עלה בשיחות בין הצדדים, ברור שהמדובר הוא חוסר הפטור ממס שבח. כן טען המערער שיש לתת משקל גם ללחץ הכבד בו היה נתון המשיב מכיוון שלא יכול היה להמשיך ולהתגורר בדירתו בשל מדרגות שבה ועקב מצב בריאותו, מה שהוביל אותו למכירת דירתו על אף המידע שקיבל מהמערער. 8. המשיב טען כי המערער לא הזהיר אותו, שלא ימכור שתי דירות בארבע שנים. בטרם עשה צעד משפטי כלשהוא, הוא נהג ליידע את המערער והוא לא פעל מעולם בניגוד לעצתו. לאחר מכירת הדירה השניה, וכאשר התברר כי מס השבח הוא גבוה ביותר, המערער לא בירר אם ניתן לשלם מס על הדירה הזולה יותר במקום על הדירה היקרה וגם בכך התרשל, שכן החמיץ את המועד לתשלום מס שבח קטן יותר. המשיב טען טענות נוספות, ביחס לשקרים, לגירסתו, של המערער וכספים שהמערער חייב לו. הוא ביקש לחייב את המערער בפיצויים של 100,000 ₪, כפי שתבע בכתב תביעתו. אולם, המשיב לא הגיש ערעור נגדי, וטענות אלה נטענו כחלק מעיקרי טיעון ביחס לערעורו של המערער. דיון והכרעה הממצאים העובדתיים של בית משפט קמא 9. ההלכה שעומדת בבסיס החלטתי, היא שבית המשפט לערעורים אינו מתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית, אלא אם נפל בקביעת ממצאים אלה פגם מהותי היורד לשורשו של עניין (ראו למשל, ע"א 2989/95 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר - בית חולים, פ"ד נא(4) 687, 695; ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח קלמן בראשי, פ"ד נב(2) 582, 594). 10. אבחן מהן הקביעות העובדתיות שבית משפט קמא קבע, בהתאם להנחיה שקיבל מערכאת הערעור: הקביעות העובדתיות שנקבעו בפסק הדין הראשון, לפיהן המשיב איש דעתן וערך את זכרון הדברים לבדו, מבלי שביקש את התערבות המערער, טובות גם לפסק הדין נשוא ערעור זה. השופטת לא קיבלה בפסק הדין השני את גרסת המשיב לפיה המערער לא הזכיר את נושא המיסוי, אם כי קבעה כי הנושא עלה בין הצדדים, אולם לא במסגרת ייעוץ משפטי ואזהרה לבל יתקשר בחוזה מכר שני בטרם חלפו ארבע שנים ממועד מכירת הדירה הראשונה. השופטת אף הסיקה כי המשיב היה מודע לנושא מס השבח. בית משפט קמא קבע לעניין זה כי "נושא המיסוי עלה אגב שיחות עם התובע בנושאים אחרים ולא במסגרת ייעוץ משפטי הניתן על ידי עורך הדין ללקוחו" (עמ' 2 לפסק הדין). בית משפט קמא לא התייחס מפורשות לשאלה הקרדינאלית, אם המערער אמר לו שאין למכור את הדירה השניה אלא בתום ארבע שנים ממכירת הדירה הראשונה (ולדעתי אם היתה קובעת כי ניתנה הזהרה, לעמדתי היה בכך כדי לפטור את המערער מכל אחריות), אולם מהמשך הכתוב בפסק הדין עולה כי בית משפט קמא סבר שהמערער לא הודיע למשיב על כך שיש לחכות בין מכירה למכירה ארבע שנים: "תגובת הנתבע באותה הזדמנות (הפגישה במשרדו של המערער לאחר שהמשיב חתם על זכרון הדברים מבלי להתייעץ עמו, הוספה שלי, ש.ש) תומכת אף היא במסקנה שנושא המיסוי עלה דרך אגב בלבד. האמירה 'מדוע לא שאלת אותי שאתה עומד להכין בעצמך זכרון דברים העניין עלול לסבך אותך במס שבח הואיל ולא עברו 4 שנים ממכירת הדירות הנ"ל ותצטרך לשלם מס שברח' (סעיף 7 לתצהיר נ/4) מתיישבת עם האמור לעיל. לו הזהיר התובע את הנתבע לבל ימכור את הדירה במועד בו נמכרה, סביר להניח שהיה גוער בו מדוע פעל בניגוד לעצתו. תחת זאת הסתפק באמירה 'העניין עלול לסבך אותך'". 11. אינני רואה מקום להתערב בהחלטתו זו של בית משפט קמא, אשר שמע את הצדדים והתרשם מהם. עומדת כאן אף הנחה הגיונית, פרי נסיון החיים, שהמשיב, על אף שהיה דעתן ולא תמיד שעה לעצות עורך דינו, הוא בוודאי לא היה מעוניין להיות מחוייב במס שבח ועוד בסכומים גבוהים. המסקנה היא שהוא לא ידע על כך, שאם מכר דירה אחת בפטור ממס שבח, ולא יחלפו ארבע שנים בין מכירה זו למכירת דירה נוספת, הוא יחוייב במס שבח, שעלול להגיע לסכום גבוה. קשור לכאן את קביעתה של השופטת, כי כן היתה שיחה עם עורך הדין בעניין מס שבח, ועולה שהשיחה היתה בנושאים כלליים, שהמשיב - אדם מבין ודעתן - לא שמע בה, שאין למכור דירה נוספת. 12. נותר לדון בשאלה, אם בנסיבות אלו - כאשר המערער, שלא במסגרת שירותים, אלא בשיחות אקראי, מסביר למשיב בעל פה, שניתן למכור את הדירה אולם לאחר הסדר המס, מבלי לציין את התקופה של ארבע שנים - התרשל המערער. חובת עורך הדין - כללי 13. כאשר עורך דין מקבל על עצמו ייצוגו של לקוח בעניין מסוים, נוצר מצג, בין אם מפורש ובין אם מכללא, כי לאותו עורך דין יש הידע והמיומנות הנדרשים במקצוע עריכת הדין וכי הוא ישתמש בהם ויפעילם לטובת עניינו של הלקוח (ע"א 37/86 לוי ואח' נ' שרמן ואח', פ"ד מד(4) 446, 462, להלן- "פס"ד לוי נ' שרמן"). עורך הדין חב כלפי לקוחו חובת זהירות, אם כי לא כל טעות שבשיקול דעת, תעלה כדי רשלנות: "עורך דין חב חובת זהירות והפעלת מיומנות סבירה בטפלו בענייני לקוחו בייעוץ, בייצוג ובכל דרך שהיא. מובן שמידתן של אלה רבה, אם לא החלטית, אך עם זאת לא כל כישלון של עורך דין ייתפס כהפרת החובה..." (פס"ד לוי נ' שרמן, 464). וגם: "עורך דין מחויב להודיע ללקוחו על מצב הדברים לאשורו, בכל הקשור לחוק ולפסיקה החלות על מקרהו" (שם). 14. מעבר לחובותיו של עורך הדין כבעל מקצוע הנותן שירותים ללקוחו, מוטלות עליו חובות מיוחדות של מסירות ונאמנות מכוח חוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 וכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986. החבות נקבעת בהתאם לנסיבות המקרה (על"א 7/73 עו"ד פלוני נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, תל אביב-יפו, פ"ד כח(1) 679, 683), 15. גם ייעוץ בדרך אגב, מקים חובת זהירות של עורך הדין, אפילו שמקבל העצה איננו לקוחו. עוולת הרשלנות לפי פקודות הנזיקין מוסדרת בסעיפים 35-36: "35. עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות או לא נקט מידת זהירות שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלר לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה". 36. החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכת הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף". כעולה מסעיף 36 המצוטט לעיל, חובת הזהירות של עורך דין משתרעת כלפי כולי עלמא, ולא רק כלפי לקוחותיו, כאשר עורך הדין יכול וצריך היה לצפות באותן נסיבות, כי תהיה הסתמכות של הניזוק על עצתו. חובת זהירות החלה על בעל מקצוע, שלא למסור מידע רשלני לאדם הסומך על מידע זה, הוכרה על ידי בית המשפט העליון כבר בשנות החמישים, בהמ' 106/54 וינשטין נ' קדימה, פ"ד ח 1317. בע"א 5302/93 בנק מסד בע"מ נ' לויט, פ"ד נא(4) 591, 599, צוטט מאמרו של ד"ר א' פורת "דיני נזיקין" ספר השנה של המשפט בישראל - תשנ"ב-תשנ"ג (א' רוזן צבי עורך, תשנ"ד) 301: "אחריותו של מחווה הדעה על-פי עוולת הרשלנות קמה אם חיווה את דעתו בתחום מומחיותו (או בתחום שבו התיימר להיות מומחה); אם היה עליו לדעת שמקבל חוות-הדעת יסתמך עליה; אם מקבל חוות הדעת אכן הסתמך עליה כאמור באופן סביר ועקב כך נגרם לו נזק; אם לא היתה צפויה בדיקת ביניים של חוות הדעת לפני ההסתמכות עליה; וכמובן - אם חיווי הדעה היה בלתי סביר בהתחשב במומחיותו של מחווה הדעה. כאשר למחווה הדעה יש נגישות למידע שאין למקבל חוות הדעת, תגבר הנטייה להטיל על הראשון אחריות נזיקית". לקביעה לפיה יכול שעורך הדין יהא חייב בחובת זהירות גם כלפי מי שאינו לקוחו, ראו בין היתר פס"ד לוי נ' שרמן בעמ' 472; ע"א 751/89 מוסהפור ואח' נ' שוחט ואח', פ"ד מו(4) 529, 535, וכן בספרו של א' זר רשלנות מקצועית של עורכי-הדין, רופאים, מהנדסים ואדריכלים, כרמל ספרות משפטית בע"מ, תשב"א-2001 בעמ' 71 ובעמ' 186. נקבע כי היקפה של חבות זו ייעשה בהתאם למדיניות שיפוטית ולנסיבותיו של כל מקרה (ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום ואח', פורסם בתוכנות, , ניתן ביום 1/3/04). 16. השופט עמית בת"א (חי') 690/04 נגלר נ' י.ר. טסלר יזום תכנון ובניה בע"מ (פורסם בתוכנות) התייחס לחובת עורך הדין להבהיר ללקוח היטב, ואם יש צורך אף בכתב: "על עו"ד המייצג לקוח, הנכון ליטול על עצמו סיכונים בניגוד להמלצתו המקצועית, להבהיר ללקוחו את הדברים ב'רחל בתך הקטנה'. דומני שראוי גם לעגן את הדברים במסמך שבו יפרט עורך הדין ללקוחו את הסיכונים הכרוכים בעסקה. מסמך מעין זה נחוץ במישור הראייתי, כדי למנוע בעתיד מחלוקות מה הוסבר ומה לא הוסבר... למסמך מעין זה יש ערך גם במישור המהותי, בכך שהוא מסב תשומת לב הלקוח לסיכונים שהוא נוטל על עצמו בעסקה". הכתב משמש, אך ורק לצורך ראייתי. האם הפר המערער את חובתו כלפי המשיב 17. אמנם המערער לא השתתף בעריכת זכרון הדברים, אולם, ממסמכים אחרים שהוצגו בבית משפט קמא וכן מעדותו של המערער, ניכר כי ידע על כוונתו של המשיב היתה למכור את שתי הדירות כמה שיותר מהר. האם התשובה "האגבית" שנתן המערער למשיב, לפיה יוכל למכור את שתי הדירות בכפוף למס שבח, ניתנה לו במסגרת יחסי עו"ד - לקוח? נראה כי המשיב לא שכר את שירותיו של המערער לעסקה הספציפית, אולם המשיב היה לקוחו של המערער, בעניינים שונים וביניהם גם לעניין הדירות, במשך שנים ארוכות, ולכל הפחות משנת 1996. המשיב העיד בבית משפט קמא כי היה במשרדו של המערער עשרות ומאות פעמים במהלך השנים וכי נהג לשאול אותו לגבי כל עניין, בטרם פעל בדרך כלשהי. אמנם, זכרון הדברים נערך על ידו באופן עצמאי, מבלי שעירב את המערער אלא לאחר מעשה, אולם במסגרת היחסים ארוכי השנים בין השניים, ניכר כי המשיב, למרות אופיו העיקש, הסתמך על עצותיו של המערער וראה בו איש מקצוע שיכול לשים בו את מבטחו. על כן, גם אם המשיב לא היה בעת מתן הייעוץ הרשלני, לקוח של המערער לעניין מכירת הדירה, המערער היה צריך לדעת, שהמשיב יעשה שימוש בדברים ששמע (ובנידוננו שלא שמע, עקב מחדל של המערער). חרף ידיעתו של המערער כי המשיב מעוניין למכור מיידית את שתי הדירות, הוא לא התעכב על עניין מס שבח בטרם הוצג לו זכרון הדברים, ולא הבהיר כראוי למשיב את הנושא אלא הסתפק באמרה שיכול למכור את שתי הדירות "בכפוף למס שבח". אין בכך די. הלקוח הוא הדיוט, בדרך כלל, בעניינים מסוג זה. לשם כך הוא מסתמך על עצתו של עורך-דינו ונותן בו את אמונו שישרת את האינטרסים שלו על הצד הטוב ביותר. גם אם סבר המערער כי המשיב מודע לנושא מס שבח, מחובתו היה להזהירו לבל ימכור דירה נוספת כעבור פחות מארבע שנים, אזהרה מפורשת ומפורטת, ולא כללית וסתומה. זאת, על אחת כמה וכמה, משידוע לו אופיו העיקש של המשיב ונטייתו שלא לשעות לעצותיו אלא לפעול בדרכו שלו, כאמור בפסק דינו של השופט עמית, שאוזכר לעיל. גם אם על פי הנסיבות המשיב לא היה לקוח רשמי של המערער בעת שניתנה העצה, קל וחומר כאשר המשיב היה לקוח, אם כי לא באותו עניין. 18. מסכימה אני עם קביעתה של השופטת, כי המשיב תרם ברשלנותו תרומה משמעותית ורבה לנזק. העובדה שערך זכרון דברים והחתימו עם הקונים בטרם התייעץ באופן מפורט לגביו עם המערער, היא שהביאה לנזק. השיעור של הרשלנות, שיוחס לכל אחד מהצדדים, נראה סביר. 19. באשר לקביעה של בית משפט קמא, שהיה על המערער להעלות את הייעוץ על הכתב: התנהלות כזו היא ראויה, אם כי לא תמיד הכרחית על מנת לבסס את עוולת הרשלנות, שכן יש בה כדי למנוע מחלוקות עובדתיות, אולם בנידוננו, די בקביעה שהמערער לא הזהיר את המשיב ביודעו כי הוא מסתמך על דבריו, בצירוף הקביעה כי המשיב הסתמך על דברים אלו במוכרו את הדירה השניה, כדי לדחות את הערעור. אם בית משפט קמא היה קובע כי היתה אזהרה מפורשת בעל-פה, כמדומני (כפי שכבר הערתי לעיל) שבנסיבות, כאשר המשיב הוא בעל דעה ואדם שמילא תפקידים ציבוריים, לא נראה כי היה זקוק גם להסבר בכתב. 20. לפיכך, הערעור נדחה. הצדדים יפעלו על פי סעיף 5 בפסק הדין קמא. בנסיבות המקרה - מה גם שהמשיב אינו מיוצג - אני קובעת כי כל צד יישא בהוצאותיו בערעור. הפקדון שהופקד יוחזר למפקידו. רשלנות מקצועיתרשלנותערעורעורך דין