קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור תשלומי איזון: 1. בפניי ערעור על פסק דינה של המפקחת הבכירה על רישום מקרקעין בתל אביב, הגב' מירה אריאלי (להלן: "המפקחת"), מיום 19.5.2009, לפיו נדחתה תביעתו של כל אחד מן המערערים לתשלומי דמי איזון מהמשיבים. 2. המשיבים והמערערים הינם בעלי דירות בבית שברח' השר משה 46 ברמת גן, הבנוי על חלקה 588 גוש 6145 (להלן: "הבית"). בבית שתי קומות ובכל קומה שתי דירות. כל אחד מהמערערים המערער 1 (להלן: "דהרי"), והמערער 2 (להלן: "טיבי"), הינו בעל דירה בקומת הקרקע של הבית. המשיבים הינם בעלי דירה בקומה השנייה של הבית, הממוקמת מעל לדירת דהרי. המשיבים הגישו בקשה למתן היתר בניה, להרוס את דירתם בקומה השנייה, ולבנות במקומה דירה חדשה בתוספת חדר ויציאה לגג, פרגולה ומחסן. 3. בתביעה שהגישו המערערים, כל אחד מטעמו, ואשר התבררה בפני המפקחת, טען טיבי כי על המשיבים לשלם לו תשלומי איזון בסכום של 80,000 ₪, וביקש לחייבם לשלם לו סכום זה; בתביעה שהגיש דהרי, נטען, כי על המשיבים לשלם לו תשלומי איזון בסכום של 80,000 ₪, וכן סך של 30,000 ₪ עבור שימוש בתוספות הבניה שבוצעו בדירתו, הכולל יסודות, עמודים, קורות קשר ותיקרת קומת קרקע, ובסך הכול ביקש לחייב את המשיבים בתשלומים בסך של 110,000 ₪. המפקחת איחדה את הדיון בשתי התביעות. 4. בפסק דינה קבעה המפקחת כי המחלוקת שבין הצדדים מתייחסת אך ורק לתשלומי האיזון, באשר אין מחלוקת כי המערערים הסכימו להרחבה שמבקשים המשיבים לבצע על ידי הבנייה. המפקחת התייחסה להוראות סעיף 71 ב' (ג) לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), ולפסיקה שניתנה על פיו, כי בעל דירה שהורחבה ייראה כמי שהסכים להרחבה דומה של דירה אחרת באותו בניין, וזאת ללא הגבלת זמן. עוד קבעה המפקחת, בהתבססה על פסק הדין בעניין ע.א. י-ם 2247/08 לייבוביץ נ' פל (תק-מח 2008 (4) 8353). כי המונח "הרחבת דירה" מתייחס להרחבה הדומה מבחינת השטח שנבנה, ולכן הרחבה דומה, הינה גם הצמדה לחצר והצמדת מרפסת גן. לאור הלכות אלה, בחנה המפקחת את התביעות שבפניה. 5. המפקחת קבעה, כפי שעולה מעדויות טיבי ודהרי, מתמונות ומוצגים שהובאו בפניה, כי כל אחד מהמערערים עושה שימוש ייחודי בחלק מהחצר המהווה רכוש משותף, כי כל אחד מהמערערים גידר את החצר שבשימושו הייחודי, וכל אחד מהם הרחיב את דירתו. עוד עלה מעדות דהרי, כי בעלי הדירות בבית חילקו את שטח הרכוש המשותף שביניהם, ומוסכם כי המשיבים רשאים לבנות על הגג בשטח שמעל דירתו. 6. באשר לגובה תשלומי האיזון, הוגשו למפקחת חוות דעת מטעם בעלי הדין. מטעם המערערים, הוגשה חוות הדעת של השמאי אברהם גלעד, ומטעם המשיבים הוגשה חוות דעת מטעם השמאי משה שלנג. כל אחד מהשמאים נחקר על חוות דעתו. המפקחת העדיפה את חוות דעתו של השמאי משה שלנג, בקובעה, כי השמאי גלעד לא התייחס בחוות דעתו לכך, שכל אחת מדירות המערערים הורחבה; הוא לא התייחס גם לכך, כי כל אחד מהמערערים עושה שימוש ייחודי בחלק מחצר הבית, המהווה רכוש משותף, בעוד שהשמאי שלנג התייחס לכך בחוות דעתו. עוד ציינה המפקחת, כי חוות דעתו של השמאי גלעד מבוססת על היצע של דירות ולא על סקר עיסקאות שבוצעו, בעוד שחוות דעתו של השמאי שלנג מבוססת על נתונים של עיסקאות שבוצעו בפועל באיזור בו ממוקם הבית. 7. המפקחת קבעה, כי מחוות הדעת של שני המומחים, עולה, כי על פי תוכנית בנין עיר רג/מק/340/ג/3 /1, ניתן לבנות מרתף בגבולות המגרש. זו זכות להרחבת דירה, כך המפקחת, ממנה יכול להנות כל אחד מהמערערים. 8. לאור האמור לעיל, ולאחר בחינת חוות דעת המומחים, הגיעה המפקחת לכלל מסקנה, כי המערערים אינם זכאים לקבל דמי איזון ועל כן דחתה את התביעות. מכאן הערעור שבפניי. 9. ב"כ המערערים טוען, כי המפקחת התעלמה מכך כי זכויותיהם הקנייניות של המערערים נפגעו, באשר על פי חוק המקרקעין, הרחבת דירה טעונה קבלת החלטה על ידי הרוב הקבוע בחוק המקרקעין על ידי דיירי הבית, אך הסכמה כזו לא ניתנה. ב"כ המערער מסכים, אמנם, כי ניתן לראות בהרחבה שעשו המערערים בדירותיהם הסכמה להרחבת דירת המשיבים, אולם זוהי הסכמה הכפופה לתשלומי איזון. עוד טוען ב"כ המערערים, כי הפתרון שהוצע על ידי המפקחת בפסק דינה, כי יש לראות בפוטנציאל להקמת מרתף משום תשלום איזון, אינו יכול לעמוד במבחן, משום שזכויות הבניה מעל לקרקע גבוהות מזכויות הבניה שבמרתף, מה גם שהמפקחת התעלמה מההוצאות הגבוהות שיש להשקיע בבניית המרתף. ב"כ המערערים טוען גם, כי המפקחת התעלמה מזכויותיהם של המשיבים לעשות שימוש בחלק מהחצר המשותפת, בהתאם לחלוקה המוסכמת בין הדיירים. לאור כך, טוען ב"כ המערערים, יש לקבל את הערעור ולהורות כי אין למשיבים כל זכויות בגג המשותף ובזכויות הבניה המשותפות, ולקבוע כי כל בניה שיבקשו המשיבים לבצע על חשבון הגג המשותף וזכויות הבניה המשותפות, ועל ההרחבה אותה ביצע דהרי, תהא מותנית בתשלום דמי איזון בהתאם לחוות הדעת שהוגשה על ידי המערערים. 10. המשיבים מבקשים לדחות את הערעור מטעמיה של המפקחת בפסק דינה. עוד טוענים הם, כי אין להסתמך על חוות הדעת של המערערים, שהוגשה על ידם בתיק המוצגים בערעור. המשיבים גם טוענים, כי אין להתייחס לסעדים חדשים שהועלו על ידי ב"כ המערערים בכתב הערעור, ולא נתבקשו בהליכים בפני המפקחת. 11. ייאמר כבר כאן ומייד, כי התביעות שעמדו בפני המפקחת היו תביעות לחיוב תשלומי איזון בלבד, ולא נתבקש כל סעד נוסף זולתו. אין בית משפט שלערעור רשאי אלא להעביר תחת שבט ביקורתו את פסק דינה של המפקחת בתחומים ובפלוגתאות שעמדו בפניה, ועל כן לא ידון בית משפט שלערעור בסעד שלא נתבקש בפני המפקחת. הפועל היוצא הוא, שבקשתו של ב"כ המערערים להורות כי למשיבים אין זכויות בגג ובזכויות הבניה המשותפות, או להתנות את הבניה בתשלומי איזון, הינם סעדים החורגים ממסגרת הסעדים והדיון שהונחו בפני המפקחת, קרי: קביעה וחיוב בתשלומי האיזון בלבד, ולעניין זה לבדו יתייחס פסק דיני זה. דין הערעור להתקבל בחלקו. 12. אין, ולא יכולה להיות מחלוקת, כי שאלת קביעת גובה דמי האיזון היא שאלה של מומחיות, שיש לקובעה על פי חוות דעת של מומחים. בפני המפקחת עמדה חוות דעתו של השמאי גלעד מטעם המערערים ושל השמאי שלנג מטעם המשיבים. השמאים נחקרו בפני המפקחת, והמפקחת העדיפה את האמור בחוות דעתו של השמאי שלנג, מהטעמים שהוסברו על ידה והובאו לעיל. לא מצאתי להתערב בממצא זה של המפקחת. המפקחת בחנה את חוות הדעת, השמאים נחקרו בפניה, והמפקחת הסבירה את נימוקי העדפתה. אין בית משפט שלערעור מתערב בקביעות ממצאים עובדתיים הנתונים לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, מה גם שנימוקי של המפקחת בעניין זה, נכונים ומקובלים עליי. 13. ב"כ המערערים צירף לתיק המוצגים חוות דעת של שמאי נוסף, מבלי שחוות דעת זו הייתה מונחת בפני המפקחת, ומבלי שעתר בפני בית משפט של ערעור להגשת ראיה נוספת. זוהי התנהלות פסולה להגשת ראיה שלא היתה בפני הערכאה דיונית, ואל לו לבית המשפט להתייחס אליה. דרך פסולה זו של הצגת ראיה, כמו גם בקשת סעדים שלא בא להם זכר בפני המפקחת, יבואו לידי ביטוי בפסיקת ההוצאות. 14. אולם בכך לא סגי. המפקחת קבעה, שעל פי תוכנית בנין עיר, ניתן להקים מרתף בשטח הבית, זכות ממנה ייהנו המערערים, ומכאן, ככל הנראה, מסקנתה כי למערערים לא מגיעים תשלומי איזון. יודגש, כי באף לא אחת מחוות הדעת שהוגשו לפני המפקחת, ואף בחקירה, לא התייחס מי מהשמאים לאפשרות כי המרתף ייבנה על ידי המערערים, וכי שוויו צריך לבוא בחשבון האיזון. בפני המפקחת לא עמד כל נתון ממנו ניתן להסיק מה הוא שוויו של המרתף וכיצד יש בו כדי להשליך על תשלומי האיזון. בהעדר נתון כזה, לא היתה המפקחת רשאית לקבוע כי אין על המשיבים לשלם כל תשלומי איזון בגין תוספת הבניה של המשיבים. בכך נפל פגם בפסק דינה של המפקחת. יש, איפוא, לבדוק מהם תשלומי האיזון המגיעים למערערים, בלי להביא בחשבון את שווי המרתף. 15. לפי חוות הדעת של השמאי שלנג, שהייתה, כאמור, מקובלת על המפקחת, עולה כי שווי שטח הגג הוא 204,170 ₪, בעוד שווי שטח החצר הוא 162,500 ₪, דהיינו: ערך הגג עולה בסך של 41,670 ₪ על ערך החצר. מאחר והמדובר בארבע יחידות, סכום האיזון המגיע לכל אחד מן המערערים הוא בסך של 10,417 ₪. לפי חוות דעתו של השמאי שלנג, שווי הבינוי של דהרי הוא 44,880 ₪, ועל המשיבים להשיב לו מחציתו, דהיינו: סך של 22,440 ₪, וכן את תשלום האיזון בסך 10,417 ₪, ובסך הכל 32,857 ₪. 16. אשר על כן, אני מקבלת את הערעור ומחייבת את המשיבים לשלם לדהרי סך של 32,857 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה בפני המפקחת ועד לתשלום בפועל, ולשלם לטיבי סך של 10,417 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה בפני המפקחת ועד לתשלום בפועל. בנסיבות העניין כפי שתוארו לעיל, לא מצאתי לעשות צו להוצאות. הפיקדון יוחזר למפקידו. ערעור