קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערר נגד תשלום היטל ביוב: נתוני רקע 1. העוררת (להלן, גם "המשטרה" וכן "המדינה") היא הבעלים והמחזיק של נכס מקרקעין המשמש אותה כבית ספר לשוטרים (להלן - "הנכס"), בתחום שיפוטה של המשיבה (להלן, גם "העירייה"). העירייה מציינת כי הגם שמדובר ביחידת מקרקעין אחת הרי עסקינן בנכס רחב מימדים בהיקף של שכונת מגורים - הכולל שטח בנוי בהיקף של למעלה מ- 16,000 מ"ר והמשתרע על שטח קרקע של 120 דונם. הונח בפנינו ערר של המשטרה בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב-1962 (להלן - "חוק הביוב"). בגדרו מותקפת דרישת תשלום מיום 28.8.05 להיטל ביוב בסכום של 4,095,223 ₪, מנימוקים שונים. בעיקר נטען כי עסקינן בהיטל ביוב בגין שנים נושנות. המשיבה הגישה כתב תשובה בפני הערר. נטען כי המשטרה לא שילמה מעולם היטל ביוב בגין הנכס, זולת היטלים נקודתיים וזניחים, שניתנו אגב היתרי בנייה שונים, ברבות השנים. נטענו על ידי בעלות הדין טענות מקדמיות של התיישנות ושיהוי. וכך, בתחילת הדרך עתרה המשטרה לפצל את הדיון ולהכריע תחילה בשאלות של התיישנות, שיהוי ומניעות. לטענת המשטרה האירועים המגבשים את החבות בהיטל הביוב אירעו לפני עשורים. כתוצאה מכך יש לזקוף לחובת העירייה שיהוי וגרימת נזק ראייתי חמור. ככל שעסקינן בשאלת ההתיישנות, טענה המשטרה כי היא רשאית להעלות טענה זו, הגם שהיא יוזמת ההליך. 2. בהחלטתנו מיום 20.12.07 נענינו לעתירתה של המשטרה. קבענו כי נקדים ונכריע בסוגיות ההתיישנות, המניעות והשיהוי. נענינו לבקשה להגשת כתבי טענות מתוקנים ואף הורינו כי לעניינן של סוגיות אלו יוגשו תצהירי עדויות. 3. בעקבות זאת הונחו בפנינו תצהירי עדויות אליהם צורפו נספחים שונים. מטעם המשטרה הוגש תצהירו של מר רוני טל (להלן - "טל"), ראש מדור נכסים במשטרה, גב' רודיקה גרוס, מרכזת תחום התשתיות במשטרה, מר אלברטו קליימן, ראש מדור תכנון והנדסה במשטרה ומר יוסי גברי, ראש מנהלת בינוי במשטרה. מטעם העירייה הוגש תצהירה של גב' אסתר אברמסון (להלן - "אברמסון"), ראש מינהל הכספים וגזברית העירייה. עוד הוגש דוח הנדסי של מר יצחק מאיר (להלן - "מאיר"). משכל אלו עמדו לנגד עינינו הסכימו ב"כ הצדדים כי נכריע בסוגיות האמורות על יסוד החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות. הונחו בפנינו סיכומי טענות ב"כ הצדדים, מאירי העיניים. בעקבות זאת נדרשנו לטיעונים נוספים לעניין התפתחויות נוספות בפסיקה. ראינו להדגיש, בהקשר זה, כי שוגה העירייה, במקומות שונים בסיכום טענותיה, כאשר היא מציינת כי הפרשה שבפנינו מצריכה ליבון ראייתי ושמיעת עדויות. אכן, ההסכמה הדיונית אליה הגיעו ב"כ הצדדים מצביעה על כך כי ככל שעסקינן בסוגיות העומדות עתה להכרעתנו, הליבון הראייתי היה ומוצה. שתי בעלות הדין לא עמדו על חקירתם של המצהירים האמורים, כמובן תוך שמירת זכויות וטענות. אכן, כמובן, ככל שידה של העירייה תהא על העליונה, ונידרש ליתר הסוגיות, מן הסתם תבשיל העת לשמיעת ראיות ביתר הסוגיות שאינן נידונות כאן ועתה. 4. להלן נידרש לסוגיות הצריכות לצורך הכרעתנו. ראוי להקדים בקצרה מספר נתונים עובדתיים העולים למקרא חומר הראיות שבפנינו. חומר הראיות 5. מתצהירי העדים מטעם המשטרה אנו למדים כי הנכס קיים שנים רבות וארוכות, וכאמור משמש כבית ספר לשוטרים. דרישת התשלום, כאמור בגין סכום נכבד של כ- 4,000,000 ₪, נחתה על המשטרה במפתיע. בידי המשטרה, מטבע הדברים, אין מסמכים רבים משנים עברו, לרבות משנות ה- 60 וה-70, באופן שהמשטרה מתקשה להתגונן בפני דרישת התשלום. ברבות השנים, אין עוררין, הוצאו לנכס היתרי בנייה שונים. כאלו אותרו 10 במניין, בין השנים 1989 עד 2004. בגין כל ההיתרים האמורים נדרשה המשטרה על ידי העירייה לשלם היטלי ביוב. נמצאו אסמכתאות של תשלומים כאמור שהועברו לעירייה בין השנים 1995 עד 1999. דומה שחלק מן הראיות האמורות נמצאות במרשמי המשטרה, הגם שלא מצויות בספרי העירייה. אכן, על יסוד הנתונים האמורים סבורה הייתה המשטרה שלא רובץ עליה כל היטל ביוב. מכוח תצהירו של טל ונספחים שצורפו אליו הוא מסיק כי חלק מעבודות התקנת חיבור הנכס לביוב בוצעו על ידי המשטרה ובמימונה, ומן הסתם על דעת העירייה. אף דבר זה יכול לחזק את ההנחה כי אכן לא קיים כל חוב נושן בגין היטל הביוב. עוד נחזור לכך בהמשך. 6. מטעם העירייה הוגש כאמור תצהירה של אברמסון. היא רושמת כי "בעקבות סכסוך שנתגלע בין העירייה לנישום אחר, הסתבר לי מתוך בדיקה בספרי העירייה כי בתחומי העירייה מצויים נכסים רחבי שטח שבגינם לא שולמו היטלי ביוב או נכסים שבגינם שולמו תשלומים חלקיים בלבד, וביניהם נכס המשטרה" (סעיף 7). וכן כי "בספרי העירייה לא מצאתי תיעוד לתשלום היטל ביוב בפועל בגין נכס המשטרה, למעט מספר תשלומים הקשורים לבקשות היתרי בנייה עבור תוספות בנייה בנכס, כמפורט בהמשך תצהיר זה" (סעיף 8). 7. נידרש, איפוא, תחילה לסוגיית ההתיישנות. סוגיית ההתיישנות - דיון והכרעה 8. טענת ההתיישנות מועלית על ידי המשטרה. ברגיל טענת התיישנות מועלית על ידי הנתבע, כטענת הגנה מובהקת, בבחינת "מגן" ולא "חרב". המשטרה טוענת כי חרף העובדה שטענת ההתיישנות נטענת על ידה, הגם שההליך ניזום על ידה, הרי היא מותרת לעשות כן. משום כך הדיון חובק שתי שאלות: ראשית, האם המשטרה מותרת להעלות טענת התיישנות, כל עיקר, לנוכח מעמדה כיוזמת ההליך. ככל שהתשובה שלילית מסתיים הדיון בסוגיה האמורה. ככל שהתשובה חיובית תעמוד לדיון השאלה השנייה, האם מוצדקת טענת ההתיישנות הנטענת, לגופה. אין צריך לומר כי ברגיל, מקום שמעלה נתבע "קלאסי" טענת התיישנות, השלב הראשון כלל אינו צריך לפנים. על בית המשפט, איפוא, לבחון את טענת ההתיישנות לגופה ולעיצומה, אם לשם קבלתה, אם לשם דחייתה. ועוד ראוי לציין, בתחילת מסענו, כי סעיף 2 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, מורה אותנו כי "תביעה לקיים זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה". משמע, בא לידי ביטוי אופיה הדיוני של טענת ההתיישנות. אכן קבלת טענת ההתיישנות אינה גורמת לביטול הזכות גופה, אלא רק מקימה מחסום בפני תביעתה. 9. סעיף 2 הנ"ל מדבר, כזכור, הן ב"נתבע", הטוען טענת התיישנות, והן בהקשר של הגשת "תובענה". משום כך, ברבות השנים, היה נהיר לחלוטין כי טענת התיישנות היא טענת הגנה שיכולה להיות מועלית אך ורק על ידי נתבע, ולא על ידי תובע או יוזמו של הליך. ככל שעסקינן באפשרות להידרש לטענת התיישנות הנטענת על ידי נישום המבקש לתקוף דרישות תשלום של הרשות המינהלית, היו דעות נוגדות בפסיקה. בעניין זה נפל דבר בפסק דינה החדיש של כב' השופטת ברלינר, ב-רע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית. בפרשה שם נדון עניינו של נישום שקיבל דרישה לתשלום ארנונה. אכן, במצב דברים זה עומדים לרשותו של הנישום שני מסלולי תקיפה, שאחד מהם הוא על דרך הגשת עתירה מינהלית. במצב דברים זה ניצבת השאלה הנוקבת "האם המסקנה החד משמעית ... צריכה להיות כי הנישום, שיכול להיות בסטטוס של תובע או עותר, לעולם מנוע מלהעלות טענת התיישנות" (סעיף 17). ואכן, לנוכח חילוקי דעות בערכאות הדיוניות, עד אותה עת, הכריע בית המשפט העליון בסוגיה הנדונה. 10. בסעיף 24 לפסק דינה מורה השופטת ברלינר כי טענת ההתיישנות עומדת לזכותו של עותר כאמור. שהרי - "אם אכן ההליך הבסיסי במסגרתו מבקשים להעלות טענת התיישנות נחשב 'תביעה לקיים זכות', והטוען הינו הרי הנתבע באותו הליך, אין חשיבות לכך שבהליך בגדרו מושמעת בפועל טענת ההתיישנות, חובש הטוען כובע אחר. במיוחד כך, כאשר חבישת הכובע האחר נכפתה למעשה על הטוען, שהרי, כפי שהוסבר לעיל, לא פתוחה בפניו דרך, שאינה מהווה תקיפה לחלוק על חיובו בתשלום הארנונה בסכום שנדרש ממנו. לפיכך, יש להתמקד בבחינת ההליך בו נתבעת הזכות שכנגדה נטען להתיישנות ולא בהליך שבו מועלית טענת ההתיישנות. לשיטתי, המילים בסעיף 2 לחוק ההתיישנות 'ואם הוגשה תובענה...לא יזדקק בית המשפט', מטרתן להבהיר את תוצאת קבלת טענת ההתיישנות - היינו, שההתיישנות הינה רק מחסום דיוני ואין בה כדי לבטל את הזכות לגופה. במילים אלו אין כדי לאפיין ולהכתיב את תחום האפשרויות להעלאת הטענה. 'טענת ההתיישנות הינה למעשה תגובת הנתבע המתייחסת למועד היווצרות העילה...' (ראה דודי שוורץ סדר דין אזרחי (תשס"ז) עמ' 235). הגדרתה של טענת ההתיישנות כ'תגובה' מעבירה את נקודת הכובד למשמעותה המהותית בהבדל מההליך שבו נעשה בה שימוש. ודוק: אין בדבריי אלו כדי לכפור בהלכה המבוססת היטב לפיה טענת התיישנות הינה טענת הגנה בלבד, בבחינת מגן ולא חרב. להלכה זו ניתן ביטוי בכך שטענת ההתיישנות עומדת רק לרשותו של מי שהינו הנתבע ב'תביעה לקיים זכות'. גם לפי גישתי, נותרת טענת ההתיישנות מחסום דיוני שרק הנתבע רשאי להעלותה וכל כוחה הוא להכשיל תביעה אך לא להקנות זכות מהותית. הערך המוסף באמור לעיל הוא רק באשר לסיווגו ולהגדרתו של הטוען להתיישנות כנגד הזכות הנתבעת בהליך של 'תביעה לקיים זכות'. לשיטתי, הטוען הוא 'נתבע' בהליך זה, ללא קשר להליך בו ניתנה לו ההזדמנות להשמיע בפועל את טענת ההתיישנות. כך במיוחד משום שההליך הוא פועל יוצא של המעמד שנקבע בחוק להליכי הגבייה והדרך לתקיפתם כפי שהוסבר לעיל. לפיכך, אם אכן ההליך המינהלי הוא 'תביעה לקיים זכות', ניתן להעלות טענת התיישנות גם אם המסגרת הפורמלית להעלאת הטענה הינה פנייה יזומה של הטוען לבית המשפט". 11. אכן, לנוכח הדגשתה של השופטת ברלינר כי אין לפגוע באופיה הדיוני של טענת ההתיישנות, היא מבהירה שלא יעלה על הדעת שכתוצאה מפתיחת הדלת לעותר להישמע בטענת ההתיישנות, הוא יימצא במצב טוב יותר מן הנתבע "הקלאסי", שפועלה של זכייתו בגין טענת התיישנות הוא דיוני גרידא. וכך, לשיטתה, אם אכן, דרך מהות, לא ניתן להשמיע טענת התיישנות כנגד טענת קיזוז, והשופטת אינה מכריעה אם אכן אלו הם פני הדברים, הרי "ודאי שלא ניתן לעקוף זאת על דרך הגשת תביעה לסעד הצהרתי כנגד הנושה בו יוצהר כי החוב התיישן ועל כן לא ניתן לקזזו. הגיון הדברים ברור: בהנחה שההתיישנות אינה טענת הגנה כנגד פעולה של קיזוז, אין כל הצדקה, לגופו של עניין, לתת סעד הצהרתי הקובע אחרת" (סעיף 26). 12. דומה שהפרשה שבפנינו משתייכת לסוג מקרים, כך מבארת השופטת ברלינר, בהם "הפנייה לבית המשפט לא באה ביוזמת החייב כדי למנוע הגשת תביעה נגדו בעתיד - כמו בסוג המקרים השני - אלא באה כתגובה ל'תביעה' שמנוהלת נגדו. בנסיבות אלו יש לראות ב'מערכה' הראשונה, בה הנישום הינו 'נתבע', וב'מערכה' השנייה, בה פונה הנישום לבית המשפט, מסכת אחת. מכאן שהטענות אותן מעלה הנישום בהליך השני - התביעה לסעד הצהרתי או העתירה המינהלית - הינן טענות ההגנה של ההליך הראשון - הליך הגבייה המינהלי. בהבחנה הפורמלית בין ההליכים אין כדי לבטל את אופיין ההגנתי של הטענות" (סעיף 28). 13. השופטת ברלינר סוקרת את הרציונאלים העומדים בבסיס מוסד ההתיישנות, המקובלים מקדמת דנא, לעניין ההכרה בקושי הניצב בפני נתבע כאשר עליו להידרש לעובדות מקרה שקרה לפני שנים רבות, לעניין ההנחה שחלוף הזמן משמיע ויתור ומחילה על עילת התביעה של התובע והאינטרס של הנתבע בוודאות וביציבות, כשם שעניין הציבור הוא שהזמן השיפוטי יוקצה לענייני ההווה והעבר הקרוב, ולא לסוגיות נושנות, אשר שמא אבד עליהן הכלח. משכל אלו לנגד עיניה סבורה הייתה השופטת ברלינר כי על יסוד התכליות האמורות אין כל מקום לאבחנה בין הליכים אזרחיים "קלאסיים" לבין אמצעי גבייה מינהליים. וכלשונה, "האם מבחינת תכליתו של מוסד ההתיישנות ישנו טעם טוב ליצור הבחנה הנעוצה בכך שהחוב נגבה באמצעי גבייה מינהליים? אני סבורה שהתשובה שלילית. כל הרציונלים העומדים ביסוד טענת ההתיישנות כוחם יפה גם כאשר מדובר בחוב הנתבע בהליך גבייה מינהלי. הקושי של האזרח בשמירת ראיותיו והצורך שלו בוודאות תקציבית אינם מושפעים כהוא זה מהשאלה כיצד פועל הנושה לגביית חובו. גם השיקולים של ויתור ומחילה ושל אינטרס הציבור באי העסקת מערכות השלטון בחובות ישנים, תקפים באותה מידה. על פני הדברים אין מקום להשאיר את האזרח חשוף בפני סיכון של תביעה ללא מגבלת זמן, אך בשל כך שמדובר בהליך שאינו נפתח בהגשת תובענה בבית המשפט" (סעיף 33). ועוד שיקול חובר למאזן שיקוליה של השופטת ברלינר. הרשות המקומית יכולה לנקוט בשני מסלולים בריבה מול הנישום. היא יכולה להגיש נגדו תביעה כספית רגילה שאז כולי עלמא לא פליגי שהנישום, כנתבע "קלאסי", בוודאי יכול להשמיע טענת התיישנות. מנגד היא יכולה לנקוט בהליכי גבייה מינהליים. ואולם, כך היא מורה, לא יעלה על הדעת כי "שאלת ההתיישנות תקום ותיפול על בחירתה של הרשות את המסלול בו תפעל למיצוי זכויותיה. תוצאה זו אינה רצויה, שכן אין כל טעם ענייני הכורך בין מסלול האכיפה בו בוחרת הרשות לפעול לבין טענת ההתיישנות" (סעיף 35). 14. בעקבות פסק דינה של השופטת ברלינר נדרשה לו כב' סגנית הנשיא קובו בפסק דינה ב-עת"מ (ת"א) 2576/05 כרמות השקעות בע"מ נ' עיריית הרצליה. במקרה שבא בפניה נדונה שאלת חיוב ארנונה נטען, ואף בהקשר שלה נטענה טענת התיישנות. בפרשה ההיא, כך פסקה סגנית הנשיאה קובו, יש מקום לאבחנה. שהרי, לשיטתה, "אך נדמה כי העובדות בענייננו שונות מאלו שבפרשת נסייר. כאן, העירייה לא נקטה בכל הליך - שיפוטי או מינהלי - נגד העותרת, למעט משלוח דרישת תשלום. העתירה הינה ההליך הראשון, בין אם מינהלי ובין אם שיפוטי, שבין הצדדים" (סעיף 26). ב"כ העירייה מבקש ללמוד כי הפרשה שבפנינו דומה היא. שהרי אף היא נגזרת אך מפועלה של העירייה ששיגרה, כאמור, "דרישת תשלום". בכל הכבוד וההכנעה לא כך אנו קוראים את פסק דינה של השופטת ברלינר. שהרי היא מורה אותנו שם, מקרא מפורש, כי "כאמור, הליך הגבייה המינהלי נפתח בהפניית דרישה לנישום לעמוד בתשלום חובו. רק אם הנישום לא מציית, מוקנית סמכות לגורם מינהלי להחליט על נקיטת הליכי גבייה מינהליים. בדרישה לשלם ניתן, לכאורה, לראות 'תביעה לקיים זכות'" (סעיף 21; ההדגשות הוספו - הוועדה). משמע, כך הבנתנו ובעיקר לנוכח אופיה המהותי המכונן של "דרישת התשלום" למצער במשמעות הנודעת לה בחוק הביוב, היא בוודאי חלק אינטגראלי מהליך הגבייה המינהלי, ולא ניתן לתלוש אותה ולגמד מעמדה, באמירה "למעט משלוח דרישת תשלום". 15. כללם של דברים: לנוכח המתחייב מפרשת נעמה נסייר הנ"ל מותרת-גם-מותרת, המשטרה להשמיע טענת ההתיישנות. אכן, הגם שבהליך שבפנינו ניצבת המשטרה במעמד של יוזמת ההליך, הרי לאמיתו של דבר הוא הליך הגנתי מובהק, מול "דרישת התשלום" לפי חוק הביוב, שהונחה לפתחה על ידי העירייה. נותר לנו, איפוא, להכריע בשאלת ההתיישנות, לגופה ולעיצומה. 16. טרם נעשה כן ראוי שנית להתמקד בתשתית העובדתית שבפנינו. עולה הימנה, ועל כך מסכימות שתי בעלות הדין, כי הנכס חובר באופן הדרגתי לתשתית הביוב העירונית של העירייה. החיבור הראשון נעשה באמצעות קו ביוב ציבורי שהותקן בשנת 1963/4 באיזור הכלבייה; החיבור השני נעשה באגן הצפוני שהותקן בשנת 1973/4. החיבור השלישי נעשה בראשית שנות ה-90' באיזור אורוות הסוסים שבאגן הדרומי. ונזכור שדרישת התשלום נשוא ההליך שבפנינו היא מיום 28.8.05. משמע, בחלוף 15 שנה מן החיבור השלישי, מראשית שנות ה-90, ובחלוף עשרות שנים מן החיבור הראשון. 17. מקובלת עלינו ההשקפה כי "דרישת התשלום", מכוח סעיף 28 לחוק הביוב, היא בעלת משמעות מכוננת לעניין עילת התביעה. שהרי רק בעקבות "דרישת התשלום" חייב הנישום לשלם את היטל הביוב, והרי לפני שהוא נדרש לכך הוא פטור מלשלמו. ואכן, מועד תשלומו של היטל הביוב, בהתאם לסעיף 33 לחוק הביוב, הוא תוך שלושה חודשים לאחר מסירת "דרישת התשלום" או במועדים מאוחרים יותר שנקבעו בחוק עזר או ב"דרישת התשלום" עצמה. והרי בעל נכס הרואה עצמו נפגע לאור "דרישת התשלום" רשאי להגיש ערר לוועדה תוך 30 יום מיום שנמסרה לו "דרישת התשלום". 18. לנוכח זאת סבורה העירייה כי לאור העובדה ש"דרישת התשלום" היא מיום 28.8.05, ובעיקר לנוכח המשמעות המכוננת האמורה, התביעה לא התיישנה כל עיקר. לא נוכל לקבל השקפה זו. שהרי המשמעות הנגזרת שלה תהיה שהרשות המקומית תהיה רשאית להעתיק, ולו באופן מלאכותי, את מועד ההתיישנות באופן שירוקן אותה מכל תוכן. עמד על הסוגיה האמורה עו"ד עופר שפיר בספרו אגרות והיטלי פיתוח ברשויות מקומיות (במהדורה שנייה). אכן המחבר המלומד רושם כי "בדוננו לעיל במעמדה של דרישת תשלום הבענו עמדתנו כי אין לייחס לה מעמד פרוצדוראלי בלבד, וכי היא בעלת מעמד מהותי, שהרי בלעדי דרישה לא יקום החיוב... שהרי רק הדרישה מגבשת את החיוב מבחינת סכומו ואופן תשלומו. בהעדר דרישה לא ניתן לגבות את החיוב ואין כל דרך לשלמו". ואולם, כך המשך דבריו, "ובכל זאת קביעת מועד שיגור הדרישה כמועד שבו התגבש החיוב עלולה להוביל לתוצאה אבסורדית שלפיה יחל מירוץ ההתיישנות להימנות ממועד דרישת התשלום בלא זיקה למועד שיגורה, ואף אם זו שוגרה שנים לאחר מועד ביצוע העבודות המקימות את החיוב. מסקנה זו יש בה כדי להעניק לרשות כלי מלאכותי לתמרן את מועד החיוב והדרישה כך שחיובים ותביעות בגין חיובים אלה יוטלו שנים רבות לאחר מועד ביצוע העבודות המקימות אותם" (עמ' 465). ולנוכח זאת סבור המחבר כי "ניתן לאזן איפוא בין מעמדה המהותי של הדרישה לבין השלכותיה האפשריות לעניין ההתיישנות באמצעות גישת ביניים שנציע להלן. אליבא דגישה זו, יוסף נדבך נורמטיבי על מארג שיקולים שהוא מועד שיגורה הראוי של דרישת התשלום. ככל שמועד זה קבוע בדין המסמיך או בחוקי העזר, אזי ייחשב זה כמועד השיגור הראוי. ככל שמועד זה אינו קבוע בדין יקבע בית המשפט את המועד הסביר שבו ראוי לה לרשות המקומית לשגר את הדרישה... לדעתנו פרק זמן של כמה חודשים הוא סביר דיו לצורך שיגורן של דרישות תשלום... אנו סבורים כי גישה זו יש בה כדי להשיג את האיזון הראוי בין האינטרסים: היא מונעת את התוצאה האבסורדית שעמדנו עליה לעיל, של הארכה מלאכותית במניין התקופה, אך עם זאת היא מכירה במעמדה המהותי של דרישת התשלום. גישתנו זו מתיישבת עם הרציונאל ועם העיקרון הבסיסיים העומדים בבסיסו של כל תשלום חובה, כי הוא יודע לחייב ויידרש ממנו בתוך פרק זמן סביר" (עמ' 466). 19. אנו מצטרפים, בכל הכבוד, לדברים האמורים. לא יעלה על הדעת, כך אנו קובעים, כי הגם שמועד החיבור האחרון של הנכס לתשתיות הביוב היה 15 שנה לפני מועד "דרישת התשלום", ניתן יהיה להאריך באופן מלאכותי את תקופת ההתיישנות, רק משום החלטתה השרירותית של העירייה לשגר את "דרישת התשלום", במועד הכפול ומעלה מתקופת ההתיישנות הנקובה בחוק ההתיישנות, ורק ככל שעסקינן בחיבור השלישי והאחרון. 20. לנוכח כל אלו אנו נענים לטענת ההתיישנות של המשטרה, לגופה, ומן הטעם האמור בדעתנו להורות על ביטול "דרישת התשלום" נשוא ההליך. ואולם ראוי לחזור ולדייק. קביעתנו זו, במשקפי דיני ההתיישנות כפי פרשנותם העדכנית בפרשת נעמה נסייר הנ"ל, היא בעלת משמעות דיונית בלבד. אכן ב"כ העירייה מעורר את החשש שמא ביטולה של "דרישת התשלום" יהא בו משום ביטולו המהותי של חוב היטל הביוב הנטען. כתוצאה מכך תיפגע העירייה. שהרי, כך מדגים ב"כ העירייה, "רשאית העירייה לקזז את חובה של העוררת כנגד חיובים / חובות של העירייה כלפי המדינה. העירייה אף רשאית לדרוש את תשלום החוב כתנאי למתן אישור לשינוי הבעלות בנכס במרשם המקרקעין, או להתגונן מכוח חוב זה מפני תביעה כספית של המדינה" (סעיף 13 לסיכומיו). מבלי שאנו קובעים מסמרות לעניין ההצדקה המהותית הנטענת, הרי ככל שעסקינן במשמעות קביעתנו לעניין טענת ההתיישנות פועלה של קביעתנו הוא דיוני בלבד ואינו מכריע בשאלת תוקפו המהותי של החוב הנטען. משהגענו עד הנה נידרש לשאלות הסף הנוספות במסגרת הכרעתנו זו, דהיינו לשאלות המניעות והשיהוי. אכן, ככל שאף בסוגיות אלו תהא ידה של המשטרה על העליונה, תהא נודעת לדבר משמעות מהותית, ולא רק משמעות דיונית צרה, הנגזרת מקבלת טענת ההתיישנות. סוגיות שיהוי ומניעות - עמדות בעלות הדין 21. ב"כ המשטרה טוענת כי בנדוננו מתקיימת חזקת התקינות, ואף במשמעותה הכפולה, לנוכח העובדה ששתי בעלות הדין הן רשויות ציבוריות. חזקת תקינות זו מניחה כי המשטרה נדרשה לשלם מלוא היטלי הביוב, לאחר בחינה ודרישה. חזקה שהמשטרה קיבלה בזמנו היתרי בנייה לאחר ששילמה כל חובותיה לעירייה, אף כמצוות סעיף 145(ד) לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965. ואף חזקה שהמשטרה עצמה לא נותרה חייבת חובות, מכוח חזקת התקינות שקיימת אף בפועלה. 22. ב"כ המשטרה טוענת לנזק ראייתי חמור. בעלי תפקידים התחלפו וחלקם אף אינם בין החיים. מסמכים רבים מלפני 40 שנה אינם ניתנים לאיתור. ב"כ המשטרה מטעימה כי חלק מן המסמכים שצורפו לתצהירים ומונחים בפנינו, אף לא היה מצוי בידי העירייה והוא ניצב בפנינו, משום שרישומיה וארכיוניה מן הסתם משקפים תיעוד מלא יותר. 23. ב"כ המשטרה טוענת אף להסתמכות. הנכס ניצב על תילו עשרות בשנים. "דרישת התשלום", ובסכום נכבד ומפולפל, נחתה על המשטרה במפתיע. העירייה לא הצביעה על כל פגם בהתנהלותה של המשטרה בעטיו לא הושתו החיובים במועדים הרלוונטיים של הנחת התשתיות וביצוע החיבורים. 24. ב"כ המשטרה דנה בהלכה אודות זכותה של הרשות לתקן טעויותיה והיא סבורה כי לנוכח ההלכה הפסוקה אין להתיר לעירייה לתקן טעויותיה, לנוכח מכלול הנסיבות. 25. ככל שעסקינן בסוגיות של שיהוי נסמכת ב"כ המשטרה על ההלכה המנחה שנוצקה ב-ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433. שם ראה בית המשפט להצביע על שלוש אמות- מידה לבחינת שיהוי מינהלי: השיהוי הסובייקטיבי, השיהוי האובייקטיבי והפגיעה בעקרון שלטון החוק. השיהוי הסובייקטיבי בוחן האם התנהגות הרשות מצביעה על ויתור של גביית התשלומים הנדרשים. השיהוי האובייקטיבי דן בשינוי המצב לרעה ופגיעה באינטרסים אפשריים של הנישום או של צדדים שלישיים עקב שיהוי ואיחור. אמת המידה של פגיעה בשלטון החוק בוחנת את מידת החומרה שבפגיעה בשלטון החוק המתגלה במעשה המינהלי נשוא הדיון. כך, ככל שעסקינן בשיהוי מינהלי. ככל שנחיל בפרשה שבפנינו את השיהוי האזרחי, על בית המשפט לבחון האם ניתן להסיק כי הרשות זנחה את תביעתה, והאם שינה הנישום מצבו לרעה, תוך בחינת תום הלב במעשה הרשות. בחינתם של כל אלו, כך עמדת המשטרה, מטה את הכף לחובת העירייה. 26. ב"כ העירייה מקדים וטוען על היד הקפוצה שעל בית המשפט לנהוג, מקום שהמשמעות של היענות לעתירת המשטרה, יוצרת מצב חמור מבלי שדברה של העירייה נשמע. נקדים ונדחה תובנה זו מכל וכל. כבר ציינו כי היה לעירייה יומה, בהשמעת ראיותיה וטענותיה, בסוגיות שבפנינו. ככל שנכריע לחובת העירייה, מטעמים של מהות, התוצאה הנגזרת תהא של סילוק על הסף, אך לאחר שתשתית ראייתית רלוונטית הונחה בפנינו על ידי שתי בעלות הדין. 27. אף ב"כ העירייה מרחיב הדיבור בטענת השיהוי, על אמות המידה שלה, דהיינו השיהוי הסובייקטיבי, השיהוי האובייקטיבי והפגיעה בשלטון החוק. הוא מפרט, ובהרחבה, על שום מה הנתונים האמורים מצביעים שידה של המשטרה על התחתונה. 28. ב"כ העירייה הודף את טענות המשטרה לעניין הנזק הראייתי שנגרם לה. לטענתו מדובר בהפרחת טענות בעלמא. מול הטענות הערטילאיות והסתמיות של המשטרה מבקשת העירייה ליהנות מהחזקה הקבועה בסעיף 318 לפקודת העיריות המורה כי בהעדר ראיות סותרות מהווים הרישומים בפנקסי העירייה ראיה לכאורה לאמיתות השומה הנלמדת מהם. 29. ב"כ העירייה מצביע על כך שעיקרון טובת הכלל וקיומו של שלטון החוק אינו סובל את המצב שבו יינתן פטור למשטרה מלשלם חוב בסכום נכבד של 4,000,000 ₪, תוך עשיית עושר ולא במשפט. שהרי החוב האמור, מאליו, יושת על כתפי יתר האזרחים ובעלי הנכסים בקרית אתא. 30. אף ב"כ העירייה ממקד מעיניו לעניין זכותה של הרשות לתקן טעויותיה. לשיטתו נסיבות המקרה מצדיקות להתיר לה לעשות כן. 31. לטעמנו, ושמא שלא לפי סדר הטיעונים של ב"כ הצדדים, ראוי למקד מעייננו, תחילה, לסוגיית תיקון הטעות המינהלית. כך, משום שאנו סבורים שסוגיה זו מקרבת אותנו עד מאוד למסכת העובדתית הקונקרטית שבפנינו. ולנוכח העובדה שלכל אורכה ורוחבה של המחלוקת בסוגיות שנפרסו לעיל, שומה על הערכאה השיפוטית לערוך את מאזן האינטרסים, שמטבע ברייתו משתנה מפרשה לפרשה, ראוי לנו, תחילה, לשאוב את עיקר התובנות מן המסכת העובדתית הייחודית שבפנינו. בעקבותיה נדון ונכריע ביתר הסוגיות שהונחו לפנינו בסוגיית השיהוי והמניעות. סוגיית השיהוי והמניעות, על נגזרותיה - דיון והכרעה 32. עקרונות היסוד העומדים לפתחנו, מקום שיש לשקול אם להתיר לרשות לתקן טעויותיה, חזרו ונוצקו בפסק דינה המנחה של כב' השופטת ארבל ב-עע"ם 1164/04 עיריית הרצליה נ' דניאל יצחקי. השופטת ארבל, בפרשה ההיא, הורתה אותנו דרך עיקרון, כי "העמדה לפיה מוסמכת הרשות לתקן טעות מינהלית נתמכת בשיקולים שונים. כך, תיקון טעות מינהלית עשוי למנוע הפלייתו של אזרח שיצא נשכר מטעות כזו או אחרת של הרשות המינהלית, לעומת אזרחים שלא זכו 'ליהנות' מהשגגה שנפלה בידה. הצורך בתיקון הטעות המינהלית נתמך על ידי האינטרס הציבורי שעניינו צדק חלוקתי והחשיבות הטמונה בהקפדה על ניצול כספי הציבור בדרך היעילה ביותר". כך, ככל שעסקינן באינטרס של העירייה. ככל שעסקינן באינטרס של האזרח הרי "מן הצד השני, שיקולים רבים תומכים בעמדה העקרונית לפיה יש לצמצם את אפשרותה של הרשות לתקן טעויות כאמור. בין היתר, ניתן למנות את החשיבות הטמונה ביציבות הדין, ובמיוחד בכל הנוגע להחלטות מינהליות הנוגעות לתחום המיסוי על גווניו השונים, בו חשיבות רבה לעיקרון הוודאות המשפטית. ההחלטה המינהלית מהווה סוף פסוק להתדיינות בין הרשות לפרט ובכך בא לידי ביטוי אחד מעקרונות היסוד בשיטתנו שעניינו סופיות הדיון... כן סביר להניח שנקיטת מדיניות משפטית זו, המצמצמת את האפשרות לפעול לתיקון טעויות מינהליות, מקימה תמריץ לרשויות השלטון לשאוף לניהול יעיל יותר של מנגנוני האכיפה העומדים לרשותן ולבדיקה קפדנית יותר שלהן את עצמן. שיקול נוסף שיש לתת עליו את הדעת נוגע למקרים בהם עשוי האזרח לשנות את מצבו כתוצאה מהסתמכותו על החלטה מינהלית שהתבררה בדיעבד כשגויה" (סעיף 8). 33. משעה שבאה השופטת ארבל להתחקות מה היא נקודת האיזון הרצויה בין השיקולים השונים היא מאמצת את דבריו של י. זמיר, בספרו הסמכות המינהלית - כרך ב', שציין כי: "טעות של הרשות המינהלית יכולה להיות עילה טובה לשינוי או ביטול החלטה קודמת. כך לגבי טעות עובדתית, כך לגבי טעות משפטית, וכך גם לגבי טעות בשיקול הדעת. לעניין זה עשוי להיות הבדל בין טעות שנגרמה באשמת הרשות המינהלית לבין טעות שנגרמה באשמת האזרח. אמנם גם בטעות שנגרמה באשמת הרשות המינהלית ניתן לתקן את הטעות או לבטל את ההחלטה, אולם זאת רק בנסיבות מיוחדות או אם קיים אינטרס ציבורי מיוחד בתיקון הטעות, כגון, שכתוצאה מן הטעות עלול להיגרם לציבור נזק חמור. ההסבר לכך כפול. ראשית, האזרח רשאי להניח כי הרשות ערכה את הבדיקות הנדרשות, ואינו צריך לחשוש שהכל ייפתח מחדש בשל טעות גרידא. שנית, הרשות המינהלית צריכה לקבוע לעצמה סדרי עבודה נאותים, המבטיחים שהבדיקות הנדרשות יערכו לפני מתן ההחלטה ולא לאחר מכן. שונה המצב כאשר החלטת הרשות נפגמה באופן מהותי מחמת הטעיה או מרמה על ידי האזרח" (שם, בעמ'  1005-1004). 34. השופטת ארבל, איפוא, מצביעה על מניין שיקולים לזכות וחובה שאמורים להישקל על ידינו בפרשה הזו. ואולם, לטעמנו, עד אשר נדרשים אנו לבחון האם להתיר לעירייה לתקן טעותה המינהלית, אם לאו, חייבת העירייה להתייצב בפנינו קוממיות ולהודות, בגלוי ובמישרין, כי טעתה כל עיקר. אכן "מודה ועוזב ירוחם". משמע, רק אם העירייה, בעל הדין שבפנינו, יישיר מבט אלינו ויאמר בקול ברור וצלול: "סליחה, טעיתי", הוא יהא "מודה ועוזב". או-אז, אך רק אז, יהא מקום לשקול אם "ירוחם". 35. אך למרבה התמיהה העירייה כלל אינה טוענת שטעתה. וכך, בסעיף 49 לסיכום טענותיה נטען כי "מבלי לגרוע מן האמור לעיל ולמען הזהירות גרידא, המשיבה תטען כי אף אם נאמר וארעה 'טעות מינהלית' בעת הוצאת היתרי הבנייה למשטרה, הרי אין בכך בכדי להפחית מן העובדה שהעוררת לא שילמה בעבור הקמת תשתית הביוב המשרתת אותה". וזו רק דוגמה אחת בה הטעות הנטענת ניצבת בין מרכאות. משמע, כך שיטת העירייה, במכלול פועלה לא נפלה כל טעות. על כורחך נלמד כי לשיטתה של אברמסון, המתואר בסעיף 5 לתצהירה היא דרך עסקים רגילה של רשות מקומית, וכלל אינה בבחינת "טעות". שהרי, כזכור, נרשם שם כי "בעקבות סכסוך שנתגלע בין העירייה לנישום אחר, הסתבר לי מתוך בדיקה בספרי העירייה כי בתחומי העירייה מצויים נכסים רחבי שטח, שבגינם לא שולמו היטלי ביוב או נכסים שבגינם שולמו תשלומים חלקיים בלבד, וביניהם נכס המשטרה" (סעיף 7). משמע, כך בהכרח, כל עיתותיה של העירייה עמה, אף בחלוף עשרות שנים, להיות שרויה בשנת ישרים עמוקה. וכך, בוקר לא עבות אחד, מן הסתם בשנת 05', מסתבר לגזברית העירייה כי נכסים רחבי שטח אינם נישומים כלל או באופן חלקי, ולא ייקרא לכך טעות או רשלנות.... והרי כשם שאברמסון מצאה את אשר מצאה בשנת 2005 - ועצם עובדה זו נזקפת לזכותה, בבחינת טוב מאוחר מאשר לעולם לא - היא הייתה יכולה לגלות זאת בשנת 2015, או בשנת 2025. ואולם הדבר אינו מעלה ואינו מוריד, לתפיסתה של העירייה. דרך העסקים הרגילה היא שתגלה טעויותיה מתי שתגלה, כש"תבוא הארה" ו"ירד האסימון", אך לא תבקש להודות בטעות, לבקש סליחה ומחילה בגין כך, והיתר לתיקונה. 36. שיטתנו כמובן שונה. אכן מצפים היינו מן העירייה, בעיקר במסכת שבפנינו, כי עד אשר היא מבקשת שיותר לה לתקן טעויותיה, היא חייבת, ברמת הכותרת והמאקרו, להודות כי נפלה טעות בפועלה. בכך לא סגי. לאחר מכן היא חייבת, ברמת הפירוט והמיקרו, לצלול לנבכי הטעות ולנסות לשכנע על שום מה יש להתיר לה לתקן הטעות האמורה. נדרשת מסכת עובדתית פרטנית וייחודית: שמא הטעות נובעת מבעיית תקשורת בתוככי העירייה, שתיפרס לנגד עינינו; שמא הטעות נובעת מטעויות מחשב; שמא הטעות נובעת מבלבול טכני בזהותו של נכס; ולא נגענו אלא במקצת אפשרויות. אכן, כמאמרו של המשורר האנגלי אלכסנדר פופ, "לטעות זה אנושי, לסלוח זה אלוהי". ברי כי רק לאורה של תשתית עובדתית מפורטת כאמור שומה היה עלינו לשקול, כאשר העניין ישוקלל במסכת שיקולים ונתונים כוללת, האם התשתית העובדתית תיסלח ויינתן היתר לתיקון הטעות, שמא התשתית העובדתית תצביע על רשלנות גסה ובוטה, ולא יינתן היתר לתיקון הטעות. דומה שהעירייה אף לא החלה במלאכה (וראו והשוו את שיקולי בית המשפט לא להתיר לקבלן בניין לתקן ליקויי בנייה, מקום שהוא אינו מודה בחבותו, כעולה מ-ע"א 472/95 זלוצין נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד נ(2) 858). 37. עתה נחזור למסכת העובדתית שבפנינו. הנכס, כך הוא מתואר ובצדק על ידי העירייה, הוא כעין "שכונת מגורים". משמע, לא מדובר בנכס נידח ושכוח, שמא מסיבה זו או אחרת נשמט מן העין. חוב היטל הביוב עצום ורב, כדי 4,000,000 ₪. משמע אף הוא איננו סכום שולי וזניח, שניתן היה להצביע הכיצד לא צף ועלה. מן החומר שבפנינו עולה, אוי לאותה בושה, כי המשטרה חטאה בחטאים לרוב כלפי העירייה. היתר הבנייה עבור הקמת אורוות ומבנים נלווים להם הוצא לאחר שהסתבר שהמשטרה הקימה אותם ללא היתר כחוק. בסיכום טענותיו, שמא תוך הרחבת חזית, טוען ב"כ העירייה כי המשטרה עושה במערכת הביוב כבתוך שלה תוך הזרמת שפכים בלתי מטופלים למערכת הביוב העירונית. נניח, על יסוד הנתונים שבפנינו, שאכן הדברים נכונים ונכוחים. והרי דווקא אם אלו הם פני הדברים, בוודאי זה מכבר אמורה הייתה העירייה לנער אבק מעל התיקים, ולבחון במסרקות ברזל שמא בנוסף לכל אלו המשטרה חוטאת אף בכך שלא שילמה היטל ביוב בסכום כה רב. הנתון האמור אך מוסיף ומעצים את רשלנותה של העירייה. 38. והעיקר: במרוצת השנים ביקשה המשטרה היתרי בנייה ב- 10 הזדמנויות, שנימנו בסעיף 11 לתצהיר אברמסון, החל מ- 12.3.90 ועד 8.7.04. בכל אחד מן המקרים האמורים נבחנו ונדונו הבקשות האמורות והן אושרו, כאשר המשטרה נתבעת לשלם, ואכן משלמת, היטלי ביוב. מצפים היינו, איפוא, לעשרה הסברים, שמא על ידי עשרה פקידים, בכל אחת מן הפעמים האמורות, כאשר תיק הנכס צף ועלה, ואף נושא היטל הביוב היה דרוש לפנים ולשומה, הכיצד קרה הדבר שאף גורם לא גילה את החוב הנכבד הנטען? אכן כן, מול מסכת סמיכה כאמור לא מן הנמנע כי אף לו הייתה מוצגת בפנינו מסכת עובדתית מפורטת, יכול שהדבר לא היה מושיע לעירייה. ואולם מובן שלא נקבע מסמרות, שהרי קשובים היינו לבחון מסכת זו ולשקלל אותה במכלול יתר שיקולינו. ואולם, לנוכח המחדל להודות בטעות, וממילא לפרט את רכיביה העובדתיים של הטעות, רחוקים אנו עד מאוד מפרשת הדרכים של דילמה אפשרית זו. 39. נתון זה שנפרס עד כה משתלב בשאלת חזקת תקינות מעשיה של העירייה. שהרי, לכאורה, התהפכו היוצרות. אם נחיל את חזקת התקינות על מעשי העירייה, נסיק כי לא יעלה על הדעת שהיא לא גבתה את היטל ביוב הנטען, ואין זאת אלא שהיטל הביוב נגבה-גם-נגבה, או הוסדר בדרך אחרת מוסכמת. אירוני המצב שמי שמבקש לתקן טעות מינהלית, יטען אף לחזקת התקינות במכלול פועלו. 40. אברמסון מדברת על בדיקה שנעשתה בספרי העירייה. ואולם ספרי עירייה אלו לא הונחו בפנינו במסכת ראיות העירייה. הרושם שקיבלנו, הן לעניין "ספרי העירייה" והן לעניין "ספרי המשטרה", הוא מעין "תחרות" מי מבין השתיים שמר יותר מסמכים ישנים- נושנים. במצב דברים זה לא "ספרים" עמדו לנגד עינינו, אלא שרידי מסמכים אקראיים שמהם מתבקש הניסיון הנואש "להשלים את הפאזל". ומשכך אנו משקיפים על פני הדברים מרשים תצהירו של טל, הנסמך על המכתב, נספח ד' מיום 8.8.72. ממכתב זה עולה כי משרד המהנדסים היועצים יעקב חי - אשר גינוסר, ממציא במצורף לו למשטרה "תיקי תוכניות עבודה לחיבור החלק הצפוני של הבסיס לביוב בהתאם להזמנתכם, וכן מצורף אומדן תקציבי לביצוע העבודה המסתכם ב- 89,000 ל"י" (אכן, לפנים היו בארצנו לירות ישראליות...). מנספח זה, וכן מתוכניות נוספות, מסיק טל כי "בתקופה זו בדיוק, סוכם בין העירייה והמשטרה כי חלק מן העבודה יבוצע על ידי המשטרה וחלק על ידי העירייה. לא ברור מתכתובת זו, איך חולקה העבודה בין שני הגורמים וגם לא נמצא מידע נוסף אצל המשטרה" (סעיף 15). על רקע זה, ובהגינות וזהירות רבה, רושמת ב"כ המשטרה כי "מהמסמכים שאיתרה העוררת, בעמל רב, מצטיירת תמונה של ביצוע עצמי של חלק מן התשתיות, ביצוע על ידי צד ג' זולת העירייה ותשלומים וכי הגם שאלו מציירים תמונה חלקית בלבד, גוברת החזקה כי בשנים עברו דרשה המשיבה כל שניתן תמורת חיבור הנכס לביוב והעוררת שילמה כל שהיה דרוש" (עמ' 2 לסיכומיה). משמע, המשטרה אינה מתיימרת בביטחון, אלא לשרטט "תמונה חלקית". לא זו בלבד שאין מענה קונקרטי של העירייה לנתונים האמורים, גם מאיר, בזהירותו ובהגינותו, על יסוד הנתונים שבפניו מציין כי "על פי תוכנית ישנה שנמסרה לנו, יש להניח כי קו הביוב הציבורי העירוני המחבר את אגן מס' 1 למאסף הביוב הצפוני של קרית אתא, בוצע על ידי העירייה בשנת 1973/4". וכך אף לגבי חיבור בשנת 1963/4. אף הוא נוקט לשון זהירה אודות מסקנתו, רק כי "יש להניח" אותה ולא לקבוע אותה כעובדה נחרצת. 41. מקובלת עלינו עמדת ב"כ העירייה, כאשר הוא מתייחס לסוגיית הנזק הראייתי, כי "על המשטרה ועל העירייה חלה חובה זהה לתיעוד החומר הרלוונטי לערר, למצער ככל שאמור הדבר לעצם ביצוע התשלומים נשוא הערר" (סעיף 38). ואולם לא מקובלת עלינו המסקנה הנגזרת כי במצב דברים זה מתחייב הפסדה של המשטרה, שהרי על פי הטענה "המוציא מחברו עליו הראיה". נהפוך הוא: משעה ששתי בעלות הדין נקלעו לסיטואציה, שמא אנושית ומובנת, בה לא נשמרו עשרות בשנים ספרים ומסמכים, שומה לבחון מי חולל סיטואציה זו. והרי האשם מוטל על כתפיה של העירייה. היא, והיא בלבד, גרמה לכך שהסוגיה עולה על המדוכה השיפוטית בחלוף שנים כה רבות, ובעטיה. 42. העירייה מתייחסת לטענותיה של המשטרה אודות תקציבה כ"משק סגור" ומבקשת שהמשטרה תצביע במאזניה על כך שהיטל הביוב, לשיטתה, שולם. ואולם אותה טענה יכולה להלום אף בפניה של העירייה. שהרי ניתן לטעון, באותה מידת עוצמה, שתיכבד העירייה ותצביע על מאזניה ודוחותיה הכספיים, בשנים הרלוונטיות, בהם היא תראה חיוב של היטל ביוב, שבצידו לא קיים תשלום. 43. השופטת ארבל, בפרשת דניאל יצחקי הנ"ל, מביאה מדבריו של י. זמיר, בספרו הסמכות המינהלית, שמונה כאחד השיקולים שעשויים לעמוד לזכותה של הרשות, האם "כתוצאה מן הטעות עלול להיגרם לציבור נזק חמור" (שם). משמע, לכאורה על יסוד אותה תובנה ניתן להניח כי ככל שהסכום המדובר נמוך יותר, כך תהא הנטייה לא להתיר לרשות לתקן טעויותיה, שהרי הנזק לציבור יכול להיות נסבל. מנגד, ככל שהסכום המדובר גבוה יותר, כך תהא הנטייה להתיר לרשות לתקן טעויותיה, על מנת שקופת הציבור לא תינזק באופן חמור. על כך בדעתנו להשמיע הערות מספר. ראשית, המשטרה פורסת שורה של טענות המבקשות לאיין את היטל החיוב, ומכל מקום להפחיתו. לנוכח התוצאה המסתמנת להלן טענות אלו לא יבוררו. שמא בירור שלהן היה מעלה כי ההפסד לקופתה של העירייה אינו בסכום נכבד של 4,000,000 ₪, ושמא הוא נמוך ממנו. שנית, ניתן לחלוק אף על התובנה לגופה. שהרי כאשר מדובר בטעות בגין סכום נכבד, הרי ככל שהוא נכבד יותר, עוצמת רשלנותה של הרשות רבה יותר. מזווית מבטו של הנישום דומה שגובהו של החיוב הנטען, אינו מעלה ואינו מוריד. מכל מקום לעולם סכום היטל החיוב לא יהא משום נתון המכריע את הכף. נתנו דעתנו לעניין זה בפסק דיננו ב-וע 27/08 כרמי ואח' נ' מועצה מקומית פרדס חנה-כרכור. רשמנו שם כי ככל ששיקול זה יכריע את הכף "המשמעות המתחייבת תהא שאין גבול ואין שיעור למחדליה האפשריים של הרשות המקומית. שהרי לעולמי עולמים תוכל היא לגלגל עיניה השמימה, לטעון להפסד של קופת הציבור ולחלוקת נטל לא ראויה, באופן שתמיד מחדליה ייסלחו" (סעיף 19). 44. האם ניתן לגזור מן הפרשה שבפנינו כי נלמד שהעירייה, בהתנהגותה, מחלה על חוב היטל הביוב הנטען? דומה שלא. ואולם חרף זאת הנתון האמור אינו פועל לזכות העירייה, אלא לחובתה. לא ניתן לגזור מן הפרשה שבפנינו שהעירייה מחלה על חוב היטל הביוב שהרי, כך מסתבר, היא לא הייתה מודעת לעצם קיומו הנטען, לשיטתה. והרי לא ניתן לייחס ויתור על חוב, בהעדר מודעות על עצם קיומו. ואולם העדר המודעות האמור הוא פועל יוצא של רשלנותה הנמשכת של העירייה. העירייה לא הייתה מודעת לקיומו של היטל הביוב, הגם שככל שהוא קיים היא אמורה הייתה להיות מודעת לקיומו. לא ניתן, איפוא, לזקוף נתון זה לזכותה של העירייה, בהיבטים שונים של השיהוי המינהלי והשיהוי האזרחי, באופן שהחוטא ברשלנות יצא נשכר. 45. התוצאה ההולכת ומסתמנת גוזרת את קבלת ערר הביוב, ולא רק במשמעותו הדיונית המתחייבת לאור קבלת טענת ההתיישנות, אלא אף במשמעותו המהותית. ואולם ראוי אף בעניין זה לדקדק ולדייק. אברמסון, בתצהירה, רושמת כי "תשתית הביוב העירונית בקרית אתא עומדת בפני שדרוג מהותי שבמסגרתו מבוצעות עבודות שונות, כגון:..." (סעיף 10). יכול שעבודות תשתית אלו יבשילו עילה נפרדת להטלת היטל ביוב על המשטרה, בבוא היום והשעה. מובן שאין בהכרעתנו לחסום דרכה של העירייה להטלת היטל ביוב, שמא על יסוד תשתית עובדתית צפויה זו, כשם שאין בדעתנו לחסום דרכה של המשטרה, בבוא השעה, להשיג על כך. 46. טרדה מאוד את מנוחתנו סוגיית השמירה על שלטון החוק, ובוחרים אנו לסיים הכרעתנו בדיון בה. לצורך הדיון בסוגיה זו נניח (ורק נניח), כי אכן המשטרה חייבת לעירייה חוב נושן של היטל ביוב, שעולה כדי 4,000,000 ₪. לאורו של שיקול זה, כך נודה, כל הכרעה שתתקבל על ידינו תהא קשה, משעה שאנו בוחנים היבטים של שמירה על שלטון החוק. כך, משום שבמסכת הייחודית שבפנינו, שלא ברגיל, לא ניצב מול הרשות המקומית הנישום "הקלאסי", בדרך כלל אדם יחיד או תאגיד, אלא המדינה, ולא סתם המדינה, אלא באמצעות המשטרה, שאמורה לייצג יותר מכל את שמירת שלטון החוק. ואכן, משכך משקיפים על פני הדברים, בוודאי לא מניח את הדעת המצב שהחוב האמור יוטל על תושבי קרית אתא, ומי שיהיה פטור מתשלומו, לא פחות ולא יותר, תהא המדינה דווקא, ובאמצעות המשטרה. תוצאה זו טורדת ומעיקה. ואולם בוודאי לא מניח את הדעת המצב, מבחינת שלטון החוק, על פיו תיתכן האפשרות שלעולמי-עד, וללא כל קשר לחלוף שנים רבות וארוכות, תהא רשאית הרשות המקומית "להנחית" חיובים על הנישום. לעניין זה, לכאורה, מיהותו של הנישום בנדוננו, אינה מעלה ואינה מורידה. בל נשכח שלנוכח הוראות חוק הביוב הנישום, כל נישום לרבות המדינה, אמור להגיש ערר ביוב תוך 30 יום בלבד לאחר קבלת "דרישת התשלום". יו"ר הוועדה רשאי להאריך המועד אך ב-30 יום נוספים. כב' השופט גרוניס, ב-רע"א 4990/05 ממן יעקב ואח' נ' עיריית הרצליה, הורה לאחרונה על פרשנות דווקנית מצמצמת להוראה זו. והרי, הן מבחינה ציבורית והן מזווית של בחינת שלטון החוק, בלתי נסבלת האפשרות שלנישום תהא תקופה קצובה, הנמדדת בימים, להגיש ערר ביוב. ומנגד לרשות המקומית תהא תקופה בלתי מוגבלת, אף של עשרות בשנים, לשגר "דרישת התשלום" אי-שם "בזמנה החופשי". 47. הובא לתשומת לבנו פסק דינה של כב' השופטת וילנר ב-עמ"נ (חיפה) 4219-08-09 תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ נ' עיריית חיפה. אף שם נדונה טענה של חוב ארנונה בסכום נכבד של 375,000,000 ₪, כאשר מול העירייה ניצבת חברה ממשלתית שהונה העצמי גדול ממיליארד שקלים חדשים. בפרשה שם השופטת וילנר מתחה ביקורת נוקבת על התנהלותה של העוררת, החברה הממשלתית, בין היתר משום שהשתכנעה ש"חזקה על תשתיות נפט כי ידעה שעליה לשאת בתשלומי הארנונה, שכן היא ניהלה בעבר הליכים משפטיים רבים בענייני ארנונה" (סעיף 26). ומשום כך, כך קבעה, "אין לשעות לטענתה של תשתיות נפט כי תשלום החוב יביא לפגיעה כלכלית קשה בה, שכן אין לתת גושפנקא להתנהלותה של תשתיות נפט שפעלה, כך יש להניח לאור התנהלותה, מתוך תקווה ואף ציפיה, שהעירייה תמשיך בטעותה לעד" (סעיף 28). המקרה שבפנינו שונה. אין עסקינן בחוב נמשך של ארנונה, אלא בהיטל ביוב שלכאורה נושא אופי חד-פעמי. זאת ועוד: להבדיל מהפרשה שם בה לא שולמה ארנונה מעולם, הרי במסכת שבפנינו המשטרה שילמה היטלי ביוב, מעת לעת, באופן שהיא יכולה הייתה להניח שכאשר היא נדרשת לשלם היטלי ביוב, מחד-גיסא, והדבר נעשה מן הסתם לאחר בחינה ובדיקה, מאידך-גיסא, חזקה שהעירייה אינה סבורה שרובץ עליה חוב-עבר נוסף, ובסכום כה נכבד. 48. ואכן מקום שבתי המשפט נענים לעתירות במקרים דומים, מטעמי התיישנות ושיהוי, אין ההכרעה קלה. וכך, ועדת הערר בתל-אביב בראשות כב' השופטת עינת רביד, בתיק וע 1159/03 חלבי מלכה נ' עיריית הרצליה, רושמת כי "המסקנה אליה הגענו כי יש לבטל את דרישות התשלום אינה קלה לנו... משום שאנו מאפשרים לעוררים שלא לשלם בגין תשתית שממנה, ללא ספק, יהנו". אף כב' השופט רובין, בתיק בש"א (י-ם) 4954/03 רחל פרידמן נ' עיריית ירושלים (פסקי דין שלום, כרך תשס"ג, חלק שלישי, עמ' 799), רושם כי "לא בלב קל הגעתי למסקנה שמן הדין לדחות את שלוש התביעות מחמת התיישנות. התובעות ביצעו עבודות לטובת הציבור ובכלל זה לטובת הנתבעים, אשר גם הם נהנים מן התשתית העירונית... והנה, זוכים להם הנתבעים מן ההפקר בכך שהעבודות בוצעו והם לא ישלמו את היטל הסלילה ואגרת התיעול. אכן, תוצאה זו אינה רצויה בדרך כלל, אך היא מתחייבת בנסיבות העניין לנוכח השתהות התובעות בהגשת תביעותיהן" (עמ' 816). 49. גם בפרשה שבפנינו שיקלול הנתונים, לזכות ולחובה, מעלה כי ידה של העירייה על התחתונה. אכן, בפרשה שבפנינו הנחנו, וממילא טרם קבענו, הן את קיומו של היטל הביוב, אף הן את סכומו. בהינתן שאלו אכן פני הדברים, הדרך בה נאלצנו לחתוך ולהכריע, בבחינת "ייקוב הדין את ההר", קשה עלינו. אכן, התוצאה שהמשטרה תהיה פטורה מלשלם את היטל הביוב, ככל שאכן הוא קיים וסכומו הוא כנטען, וזאת על חשבון תושבי קרית אתא, אינה מרנינה את הלב. גם התוצאה הקוטבית הנוגדת, אליה בחרנו שלא להגיע, שכתוצאה ממנה המשטרה הייתה מחויבת לשלם את היטל הביוב, ושוב ככל שאכן הוא קיים וסכומו הוא כנטען, וזאת לאחר שיהוי עצום ורב ורשלנות נפסדת ונמשכת, אף היא לא הייתה משובבת נפש. בתחילת ההליך הוברר לנו שבעלות הדין ניהלו הליך של בירור או גישור בפני הממונה על המחוז, וצר לנו עד מאוד שהליך זה לא הסתייע. אכן ראוי היה, ובעיקר צודק היה, כי בעלות הדין, שתי רשויות ציבור נכבדות, תמצאנה את הדרך להגיע לפתרון מוסכם שמשקלל כהלכה את מאזן הסיכונים והסיכויים (וראו והשוו, שלמה לבנוני, השפיטה: הכרעה דיכוטומית או פסיקה משקללת? האומנם "הכול או לא כלום"? עלי משפט, כרך ג', עמ' 531). 50. ושמא לא מאוחרת השעה, חרף החלטתנו והכרעתנו בה ידה של המשטרה על העליונה. כך, לא רק משום שכמובן אין לדעת איך יתגלגלו הדברים כאשר הפרשה תגיע לפתחה של ערכאת ערעור, ככל שכך יהא (ולנוכח העובדה שפסק דיננו נסמך בעיקר על דיון משפטי הוא בוודאי יהא לגיטימי), אלא בעיקר משום שעסקינן, בפרשה ייחודית זו, לא בנישום רגיל, אזרח מן המניין, אלא במדינה באמצעות המשטרה, שמן הסתם מקיימת ותקיים מערכת יחסים נמשכת עם העירייה. וראוי בעיקר שתינתן הדעת אף למשמעות הציבורית-ערכית שיכול שמתחייבת כתוצאה מהכרעתנו. אכן, ולנוכח העובדה שידה של המשטרה על העליונה, מצפים אנו, בעיקר ממנה, למידה של נדיבות, אחריות והתעלות, כראוי לרשות הציבורית. לא נותר לנו אלא לקוות שהדברים יפלו על אוזניים קשובות. סוף דבר 51. לפיכך הננו נענים לערר הביוב ומבטלים את "דרישת התשלום" של היטל הביוב, מושא ההליך שבפנינו. הננו מחייבים את המשיבה לשלם לעוררת שכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל אשר ישולמו לידיו הנאמנות של ב"כ העוררת תוך 30 יום מיום המצאת פסק דיננו זה כאשר פגרת בית המשפט לא תקטע את מירוץ המועדים האמור. היטל ביובאגרות והיטלי פיתוחביובערר