קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערר על דרישת תשלום היטלי ביוב: נתוני רקע וקורות ההליכים 1. העוררות בתיק וע 101/03 (להלן, גם "סיאקלון"), הן חברות המנהלות מפעל הסמוך לאזור התעשיה בר-לב. העוררת בתיק וע 107/02 (להלן, גם "שטראוס") היא חברה המנהלת מפעלה באזור התעשיה בר-לב. 2. בתחומי המועצה האזורית מטה אשר, היא המשיבה בעררים שבפנינו (להלן, גם "המועצה"), ובתחומי המועצה האזורית משגב (להלן - "מועצת משגב") הוקם אזור התעשיה בר-לב (להלן - "אזור בר-לב"). תשתיותיו של אזור בר-לב, כך עולה, בוצעו רובן ככולן על ידי משרד התעשיה המסחר והתעסוקה (להלן - "התמ"ס"), באמצעות ח.פ.ת. חברה לפיתוח ותשתיות בע"מ (להלן - "ח.פ.ת"), שהיא החברה המבצעת פרוייקטים עבור משרד התמ"ס. ועוד הוברר לנו כי לאחר הקמת אזור בר-לב, על תשתיותיו, הוא נמסר למועצה, ולמועצת משגב, באמצעות מנהלת בר-לב, שהיא תאגיד בשליטת המועצה ומועצת משגב. 3. העוררות קיבלו דרישות תשלום של היטלי ביוב והונחו בפנינו העררים שלהן, בהתאם להוראות חוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב-1962 (להלן - "חוק הביוב"). דרישת התשלום שנשלחה לסיאקלון עולה לסך של 4,054,075 ₪. דרישת התשלום שנשלחה לשטראוס עולה לסך של 1,972,360 ₪. החיובים האמורים מותקפים, בשורה של טענות. 4. המועצה הגישה כתבי תשובה מפורטים כנגד העררים האמורים. לאחר שורה של הליכי ביניים הורינו, בגדר החלטתנו מיום 23.1.05 בתיק בש"א 17020/04 שבתיק וע 107/02, כי בדעתנו להקדים ולהכריע, תחילה, בשתי סוגיות. בהחלטתנו מיום 23.1.05 רשמנו כי "אין חולק שזכאותה של המועצה להטלת היטל ביוב קיימת רק ככל שהיא הוציאה ו/או עתידה להוציא הוצאות בגין מערכת הביוב המשרתת את העוררות. ועוד קבענו כי עלינו להידרש לנושא התקנת מערכת ביוב מחוץ לתחום השיפוט של המועצה, הן לעניין הוכחת ההוצאות שהוצאו, והן לעניין הוכחת ההוצאות שהמועצה עתידה להוציא". 5. לליבונן של סוגיות אלו הונחו בפנינו תצהירי עדויות ונשמעו ראיות. מטעם העוררות העידו מר יגאל יוסף, שבמועד הרלוונטי כיהן בתפקיד מנהל מינהל אזורי פיתוח במשרד התמ"ס, ומר איציק פוירשטיין (להלן - "פוירשטיין"), מהנדס ב-ח.פ.ת אשר עסק בניהול פרוייקט הקמת התשתיות באזור בר-לב. מטעם המועצה העיד מר יורם ישראלי (להלן - "ישראלי"), שבמועד הרלוונטי כיהן כמנהל החברה הכלכלית מטה אשר, שהיא תאגיד בשליטת המועצה, ושעסק בין היתר בפרוייקטים בענייני ביוב של המועצה. לאחר כל אלו הונחו בפנינו מכלול סיכומי הטענות. 6. העוררות כפרו, כאמור, בחוקיות דרישת היטל הביוב. לשיטתן, כעולה מסעיף 3 לסיכומיהן, הן הרחיקו לכת וטענו כי "גזברי המועצה גילו את הנוסחה שדורות של אלכימאים חיפשו אחריה לשווא - הנוסחה ההופכת שפכים לזהב". לשיטת העוררות המועצה צריכה להוכיח, כתנאי לזכאותה, כי היא התקינה או קנתה את מערכת הביוב, ולא זו בלבד אלא הבחינה חייבת להתייחס לכל אחד משלבי מערכת הביוב, ביוב ציבורי, ביוב מאסף ומכון טיהור. לשיטת העוררות המועצה לא קנתה ולא התקינה אף אחד משלבי הביוב. ככל שעסקינן בסיאקלון, אכן חובר קו מאסף זמני עבור סיאקלון, הנמצאת בסמיכות לאזור בר-לב אך לא בעיבורו, ואולם הקו המאסף הסופי טרם נסלל, ובגין החיבור הארעי בוצע תשלום ספציפי. לנוכח כל אלו ניסיונה של המועצה לגבות עבור מערכת שלא בוצעה, מהווה התעשרות שלא כדין על חשבון העוררות והן כופרות בעמדת המועצה כי ההיטל נועד, כביכול, לממן הוצאות עתידיות. 7. בהחלטתנו מיום 20.12.07 (להלן - "ההחלטה הראשונה") קבענו, בין השאר, כי "אכן, מחומר הראיות שבפנינו נהיר לנו, ככל שעסקינן באזור בר-לב בלבד, כי אכן המועצה לא שילמה דבר, או כמעט דבר, בהקמת התשתיות האמורות והן מומנו על ידי משרד התמ"ס, באמצעות ח.פ.ת, ונמסרו למועצות, באמצעות מנהלת בר-לב. למירב, כך טענתן החילופית של העוררות, יכול שהמועצה שילמה סכום זניח עבור מכון הטיהור בלבד" (סעיף 8). וחרף זאת, כך הוספנו והכרענו, "נהיר לנו כי צודקת ונכונה עמדת המועצה שהעוררות, באורח מלאכותי, מנסות להסיט את הדיון ולהתמקד רק בחלקי מערכת הביוב שבאזור בר-לב, בעוד שהיטלי הביוב מתייחסים אל כלל תשתיות מערכת הביוב בתחומי המועצה כולה" (סעיף 9). אף הוספנו וקבענו, לאחר הבאת פסיקה קודמת, כי "הואיל וזו טעותן הבסיסית של העוררות, הממקדות מירב מעייניהן לאזור בר-לב במנותק ממכלול שטחה של המועצה, ודומה שבעניין זה הן מתפרצות לדלת פתוחה, אין מענה לגרסתו של ישראלי ממנה עולה כי מכלול תשתיות הקמת מערכות הביוב, בכל רחבי המועצה, עולים כדי למעלה מ- 56,000,000 ₪" (סעיף 13). בהמשך קבענו כי "ואולם, לעולם יש להיזהר ולהישמר שמא הנישום ילקה בתשלומי-כפל. כך בעליל יכול היה להיות המצב בנדוננו. שהרי אין חולק ששטראוס, מראשונות החלוצים באזור בר-לב, שילמה טבין ותקילין, סכום נכבד ביותר ל-ח.פ.ת, בגין מכלול התשתיות באזור בר-לב, בהתאם לתעריף שהיה מקובל אותה עת. כאמור, מכלול התשתיות כלל אף את מערכת הביוב באזור בר-לב. החלק בגין מערכת הביוב, במכלול תשתיות אלו, נאמד בכדי 5%, ולא נסתר. לנוכח זאת נעשה סיכום בין המועצה, מועצת משגב ומשרד התמ"ס, על פיו התחייבו המועצות להפחית מהיטל הביוב שיעור של 5% מכלל התשלומים ששולמו ל-ח.פ.ת, בגין כך. אין עוררין כי אלו הם פני הדברים, וכאשר הוטלו היטלי הביוב, אכן נעשתה הפחתה כאמור. אלמלא בוצעה הפחתה זו יכול שההיטל היה נגוע, בהיותו בבחינת תשלום-כפל, ולו חלקית" (סעיף 14). ועוד קבענו בהמשך כי "אזור בר-לב, .... איננו בבחינת 'אוטונומיה', המנותקת מוניציפאלית מתחומי המועצות האזוריות האמורות, הגם שלא מן הנמנע שזו תחושתן הסובייקטיבית הכנה של העוררות" (סעיף 15). חתמנו, איפוא, כי "הוכח לנו, איפוא, כי המועצה מימנה תשתיות ביוב נרחבות בתחומי המועצה, במנותק מאזור בר-לב. די בכך על מנת ליצור זיקה מימונית, אשר אינה בין הנכס הספציפי, אלא בין הנכס לכלל תשתיות הביוב המוניציפליות שהותקנו או שעומדות להתקנה. נחה דעתנו כי מהיטל הביוב של שטראוס הופחת שיעור של 5% המבטא את המימון ששטראוס שילמה ל-ח.פ.ת. בגין מערכת הביוב באזור בר-לב. נחה דעתנו כי המועצה שילמה סכום של 113,569 ₪ בגין חיבור מפעלי סיאקלון, לביוב הציבורי של אזור בר-לב" (סעיף 16). 8. ההחלטה הראשונה הותקפה בפני בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה. בפסק דינה של כב' השופטת בר-זיו מיום 19.5.08 (תיק עמ"נ 204/08) בוטלה ההחלטה הראשונה. השופטת בר-זיו קבעה כי "כאמור לעיל, גם ועדת הערר עצמה קבעה כי 'אין חולק שזכאותה של המועצה להטלת היטל ביוב קיימת רק ככל שהיא הוציאה ו/או עתידה להוציא הוצאות בגין מערכת הביוב המשרתת את העותרות', ואולם בהמשך ההחלטה לא בחנה ועדת הערר את השאלה האם היטל הביוב הנדרש הינו בגין מערכת ביוב המשרתת את המערערות, אלא הסתפקה בכך שהמשיבה נשאה בהוצאות של כלל תשתיות מערכת הביוב בתחומה. אני סבורה כי בכך לא סגי, וכי במידה ומערכת הביוב המשרתת את המערערות באזור בר-לב אינה קשורה בכל דרך למערכת הביוב בתחומה של המשיבה - אין מקום לחייבן בהיטל בגין מערכת שאינה משרתת את המערערות ואין בינן כל זיקה שהיא" (סעיף 14). ועוד רשמה השופטת בר-זיו כי "יש לציין כי גם המשיבה בסיכומיה מסכימה כי נדרשת זיקה, אך לטענתה ועדת הערר קבעה ממצא עובדתי, שאין להתערב בו ולפיו 'מערכת הביוב שמשרתת את המערערות היא מערכת הביוב בתחומי המועצה האזורית כולה'. אכן עסקינן בקביעה עובדתית, שבמידה והיתה קימת יתכן ולא היה מקום להתערב בה - אך , כאמור, לא מצאתי קביעה עובדתית שכזו והיא הנדרשת על מנת לבחון את שאלת חבותן של המערערות בהיטל הביוב" (סעיף 15). 9. לנוכח זאת הורתה השופטת בר-זיו להחזיר את הדיון אלינו. היא הורתה כי "אשר על כן - אני מחזירה את הדיון בערר לועדת הערר על מנת שתבחן את השאלה האם מערכת הביוב בתחומי המועצה, בגינה נדרש ההיטל, משרתת את המערערות (דהיינו האם קיים קשר כלשהו בין מערכת הביוב בתחום המשיבה לבין מערכת הביוב באזור בר-לב). בהעדר זיקה שכזו - דין החיוב להתבטל" (סעיף 16). "במידת הצורך, תדון ועדת הערר גם בטענות האחרות של המערערות, לפיהן המשיבה לא קיבלה החלטה על התקנה ו/או קניית מערכת הביוב באזור בר-לב וכי עד היום לא הומצאו למערערות מכתבי דרישה כדין" (סעיף 17). ועל מנת להסיר ספק, ממש בשולי פסק דינה, הבהירה השופטת בר-זיו כי "דהיינו - מדברים אלה עולה כי תנאי לחיוב הינו כי מערכת הביוב תשמש את הנכס. לכן ועדת הערר נדרשת לבחון מחדש האם מערכת הביוב של המשיבה קשורה קשר כלשהו למערכת הביוב של אזור בר- לב אחרת לא ניתן לחייב את העותרות בתשלום עבור מערכת שאינה משמשת אותן" (סעיף 19). 10. המועצה מיאנה להשלים עם פסק דינה של השופטת בר-זיו והגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון אשר נדחתה בהחלטת כב' השופטת נאור מיום 31.12.08 (בר"מ 5751/08). המועצה סבורה הייתה כי החלטתה של השופטת בר-זיו שגויה בתכלית. לטעמה פסק דינה מצביע על כך ש"המשמעות היא שתורת ההיטל מתפוררת לרסיסים... משמעות מסקנתו של בית משפט קמא היא נסיגה משיטת ההיטל ואימוץ דה-פקטו של שיטת דמי ההשתתפות. כן טוענת המועצה כי ההנחיה שניתנה לוועדת הערר בפסק הדין שגויה משפטית ובלתי-ישימה עובדתית" (סעיף 4). להשקפתה זו של המועצה היה שותף מרכז השלטון המקומי בישראל (להלן - "המרכז") ומשום כך המרכז ביקש להצטרף להליך האמור. בהחלטה האמורה החליטה השופטת נאור לדחות הבקשה. היא רשמה כי "במקרה שלפניי מתעוררת לכאורה שאלה הנוגעת לעצם האירוע המקים את החבות בהיטל ביוב, ולא לאופן ולשיטה בהם יש לחשב את שיעורו של ההיטל". בהמשך, ולאחר שהיא הביאה את נוסחם של סעיפים 16 ו- 17 לחוק הביוב, היא הוסיפה ורשמה כי "בפסיקת בית-משפט זה נקבע כי מסעיפים אלה עולה 'שרק במקרים בהם הרשות המקומית החליטה להתקין או לקנות מתקני ביוב, והיא נשאה או עתידה לשאת בהוצאות התקנתם, עומדת לה הזכות לגבות היטל ביוב מבעלי נכסים שהנחת הצינורות או מתקן הביוב ישמשו את נכסיהם' (ע"א 2939/93 המועצה המקומית ראש העין נ' בן יקר גת, חברה להנדסה ובניין בע"מ (לא פורסם, 18.8.1996) (להלן - עניין בן יקר גת)). אמנם, מאז חקיקת חוק הביוב שונתה שיטת החיוב לגבי אופן קביעת הסכום שבו מחויב בעל נכס בגין התקנת מערכת ביוב שנועדה לשימושו (ראו דברי השופטת א' חיות בע"א 1270/02 עיריית רמת גן נ' מנחמי בוני מגדלי דוד רמת-גן בע"מ, פ"ד נח(2) 7, 13). ואולם אין כל צורך להידרש לאופן קביעת שיעורו של היטל הביוב, בטרם הוברר כי אכן חל אירוע המקים את החבות בהיטל...". לנוכח הנתון האמור קבעה השופטת נאור כי "בית-משפט קמא ציין כי ועדת הערר קבעה אמנם שאין חולק שזכותה של המועצה להטלת היטל ביוב קיימת רק ככל שהיא הוציאה או עתידה להוציא הוצאות בגין מערכת הביוב המשרתת את המשיבות, אך לא בחנה את השאלה האם היטל הביוב הנדרש הנו בגין מערכת ביוב המשרתת את המשיבות. לפיכך, סבר בית-משפט קמא כי לצורך בירור המחלוקת בעניין זה נדרש בירור עובדתי נוסף שראוי שיעשה בפני ועדת הערר..." (סעיף 9). ועל מנת להפיס את דעת המועצה, לנוכח השקפתה על המשמעות מרחיקת-הלכת של פסק דינה של השופטת בר-זיו, חתמה השופטת נאור, בשולי החלטתה, כי "בשולי הדברים אעיר, כי לא מצאתי כל ממש בטענות שהעלתה המועצה בבקשה שלפניי בדבר המשמעות שיש לייחס לפסק-דינו של בית-משפט קמא והשלכותיו עד כי 'תורת ההיטל מתפוררת לרסיסים'. כאמור כל שקבע בית המשפט הוא כי יש להחזיר את הדיון לועדת הערר במסגרת בחינת השאלה האם קמה חבות בהיטל ואין לקרוא לתוך כך השלכות כאמור (ראו והשוו: רע"א 732/05 האפוטרופוס הכללי נ' סלמה, פיסקה 13 (, 4.1.2007)). בית-המשפט כלל לא נדרש לשאלות הנוגעות לשיעורו של היטל הביוב ולאופן חישובו, וכפי שציינו המשיבות - הן לא תקפו ואינן תוקפות את שיטת בניית שיעורי ההיטלים ואופן חישובם. משאלה הם פני הדברים, לא ראיתי מקום להיעתר לבקשת המרכז לצירופו כמשיב להליך" (סעיף 10). משמע, נותר על כנו פסק דינה של השופטת בר-זיו. 11. משאלו היו פני הדברים, וכמצוות האמור בסעיף 16 ו- 17 לפסק דינה של השופטת בר-זיו, הורינו על הגשת תצהירים משלימים בסוגיות האמורות שם. הונחו בפנינו תצהירים משלימים והמצהירים נחקרו על תצהיריהם. מטעם העוררות נמסר תצהיר משלים של פויירשטיין וכן תצהיר של מר אבי שוויצר (להלן - "שוויצר"), מנהל אגף הנדסת איכות של סיאקלון. מטעם המועצה הוגש תצהירו של מר שאול חבה (להלן - "חבה"), מנהל מדור מים וקולחין במחלקת ההנדסה במועצה. בגמר פרשת ההוכחות הורינו על הגשת סיכומי טענות, ואף בשני מחזורים. אכן עקב לחץ עבודה רב ביותר המוטל בזמן האחרון על יו"ר הוועדה, התעכבה החלטתנו והננו מתנצלים על כך בפני ב"כ הצדדים. לעניין דרישות התשלום 12. כבר בכתבי הערר טענו העוררות טענות שהעלו בנושא מכתבי הדרישה בהתאם לסעיף 28 לחוק הביוב, והפגמים שנפלו בהם לשיטתן, והמשיבה השיבה את אשר השיבה להדיפת הטענות האמורות. אכן עובר למתן ההחלטה הראשונה נושא זה לא הוצב כפלוגתא. ואולם, כאמור בסעיף 17 לפסק דינה של השופטת בר-זיו, היא הורתה כי יש להידרש אף לטענה על פיה "המשיבה (היא המועצה - הוועדה), לא קיבלה החלטה על התקנה ו/או קניית מערכת הביוב באזור בר-לב וכי עד היום לא הומצאו לעוררות מכתבי דרישה כדין". מכאן ואילך חדלו בעלות הדין לעניין הוראה זו באופן שנקל לנו לסלק מעל דרכנו את הסוגיה האמורה ולהיפנות לעיקר המחלוקת, כפי שתואר מעלה. 13. תחילה חדלו העוררות ובגדר התצהירים המשלימים נפקדה ההתייחסות העובדתית לסוגיה האמורה, ולו בתצהירו של שוויצר, עובדה הבכיר של סיאקלון. ממילא לא אמורה הייתה המועצה להגיב, לנוכח העדר תשתית עובדתית בנושא האמור מטעם העוררות. בהמשך הדרך, ובגדר סיכום הטענות הראשון של ב"כ העוררות, עלתה הסוגיה האמורה. ב"כ המועצה חדל ובסיכום טענותיו הראשון לא התייחס לסוגיה האמורה. שמא ניתן להעלות עליו, לנוכח זאת, כי יש בכך כדי להצביע על כך שהמועצה מאמצת את טיעון העוררות בעניין זה. ואולם ב"כ העוררות, בסיכום טענותיו השני אינו טוען בכיוון זה, הגם שלכאורה זו הייתה ההזדמנות הדיונית המובהקת לעשות כן. לנוכח העדרה של תשתית עובדתית מטעם העוררות, ספק בעינינו האם הוא רשאי היה להעלות הסוגיה מלכתחילה, אך לא נעמיק חקר בעניין זה. אם כך אם אחרת, הסוגיה האמורה יורדת מסדר יומנו ולא נידרש לה, לנוכח מכלול הנתונים האמורים. נשים פעמינו, איפוא, לעיקר המחלוקת בפרשה שבפנינו. לנוכח זאת ראוי להידרש להתנהלותה הדיונית הנפסדת של המועצה, אף למתחייב, משפטית, לנוכח פסק דינה של השופטת בר-זיו כפי שאושר בהחלטתה של השופטת נאור. להתנהלותה של המועצה ולמשמעות הכרעותיהן של השופטת בר-זיו והשופטת נאור 14. בסיכום טענות ב"כ המועצה מעיזה היא פניה בהגנבת ראיות בוטה ונפסדת. וכך, בסעיף 37 לסיכום הטענות מתיימר ב"כ המועצה לרשום כי בתום ההוכחות עשה חבה בירור שעשה, ולנוכח זאת התקבל מכתב שהתקבל על ידי מנהל התפעול של מנהלת בר-לב, והאישור האמור צורף לסיכום הטענות. אין צריך לומר כי ההתנהלות האמורה היא נפסדת. לא הייתה כל סיבה מבוררת שלא להגיש בקשה להבאת ראיות נוספות, טרם הגשת סיכומי הטענות. לו הייתה מוגשת בקשה כאמור היינו נדרשים לה ומחליטים כאשר מחליטים. בהמשך הדרך, ובסעיף 38 לסיכום הטענות, מוסיף ב"כ המועצה ומציין, תוך חריגה מהראיות שהוגשו, כי לקו הביוב הציבורי החדש צורפה "תחנת הדלק ותחנות הצפון (תחנת קמח)". 15. ב"כ המועצה מבקש לערער את אמינות עדותו של פויירשטיין. לנוכח זאת הוא מצטט מפרוטוקול חקירתו של פויירשטיין מיום 1.11.06 בפרשה אחרת שנדונה בפנינו בתיק וע 105/03 ידיעות תקשורת בע"מ נ' המועצה האזורית מטה אשר, . הוא מבקש למצוא סתירות בין עדותו שם לבין עדותו בפנינו מיום 6.12.06. אין ערוך להתנהלות נפסדת זו. אם אכן, לשיטת המועצה, עמדה בפניה עדותו של פויירשטיין מיום 1.11.06, שקדמה לעדות שבפנינו, היא אמורה הייתה במסגרת חקירתו הנגדית להציג בפניו את העדות האמורה ולבקש את הסבריו. למצער אמורה הייתה המועצה, בהסכמת העוררות, להגיע להסכמה שהפרוטוקול האמור (בהליך שבו העוררות לא היו צד כל עיקר) יונח כחומר ראיות בפנינו. 16. וכן מרחיבה המועצה ומגניבה ראיה באשר לכך שהיא ניכתה מכל היטלי הביוב שהוטלו בתחום אזור בר-לב 5% בגין דמי פיתוח ששילמו מפעלים אחרים, והיא רושמת כי מפעלים אלו הם "ידיעות תקשורת, אבן קיסר ושטריזנט נכסים" (סעיף 105 לסיכומיה), שוב תוך הגנבת ראיות. 17. כך, ככל שעסקינן בהגנבת ראיות במישור העובדתי. כך, בעיקר, לנוכח העובדה שהמועצה אינה מפנימה את המשמעות המתחייבת מכך שההחלטה הראשונה שונתה באורח משמעותי מכוח פסק דינה של השופטת בר-זיו כפי שאושר על ידי השופטת נאור. המועצה, שמא באורח נוסטלגי, מבקשת להתרפק על כתפי ההחלטה הראשונה שניתנה על ידינו, תוך שהיא קושרת כתרים להחלטה הראשונה (במעין "חיבוק דוב"), וכשהיא אינה מפנימה את המשמעות הדרמטית למכלול התנהלותה הדיונית. ואכן, במובאות שונות בסיכום טענותיה, מבקשת המועצה לגמד את המשמעות של פסק הדין של השופטת בר-זיו כפי שאושר על ידי השופטת נאור. 18. ואולם, התנהלותה הדיונית של המועצה, היא הראיה המוחצת לכך ששומה עלינו לייחס את מלוא התוקף למשמעות מרחיקת הלכת הנודעת לכך, וזאת לנוכח חובתנו לכוף ראשינו להחלטות של ערכאות הערעור, מכוח שיטתנו המשפטית. והרי פיה של המועצה ענה בה, כך נרשם בסעיף 90 לבקשת רשות הערעור שהוגשה לבית המשפט העליון, כי ככל שפסק דינה של השופטת בר-זיו יישאר על כנו הרי, לטעמה, "ועדת הערר תהיה חייבת לפעול על בסיס מסקנה משפטית שגויה וכך היא תימצא במצב בו היא תחויב לקבוע שהיטל הביוב אינו חוקי". ואכן, מן הסתם למגינת לבה, את אשר יגורה בא לה. פסק דינה של השופטת בר-זיו נותר על כנו. לכאורה, ולו לשיטתה, מחוייבים אנו, כך הרי היה חששה, "לקבוע שהיטל הביוב אינו חוקי". והרי משום החשש האמור, ולנוכח השלכות הרוחב המתחייבות כתוצאה מכך, הרחיקה המועצה עד בית המשפט העליון, אף המרכז ביקש להצטרף כבעל דין להליך שם. דומה אף שלנוכח זאת הבהירה השופטת נאור, כאמור מעלה, כי היא לא מצאה ממש בחשש המועצה על פיו פסק דינה של השופטת בר-זיו גורם לכך ש"תורת ההיטל מתפוררת לרסיסים". 19. שומה עלינו, איפוא, לבחון בקפידה מה נותר מההחלטה הראשונה עומד על כנו, ובעיקר מה המשמעות של קבלת הערעור על ההחלטה הראשונה, והשבת הדיון אלינו. בחינה זו מעלה, לטעמנו, כי פרשנות העוררות עדיפה על פרשנות המועצה. 20. בהחלטתנו מיום 23.1.05, כזכור, ציינו "שזכאותה של המועצה להטלת היטל ביוב קיימת רק ככל שהיא הוציאה ו/או עתידה להוציא הוצאות בגין מערכת הביוב המשרתת את העוררות". ועוד ראינו בהחלטה הראשונה להביא את הנתונים המובהקים והייחודיים לאזור בר-לב. בהחלטה הראשונה, כזכור, תיארנו כי "תשתיותיו של אזור בר-לב, כך עולה, בוצעו רובן ככולן על ידי ... התמ"ס באמצעות ח.פ.ת" (סעיף 3). וכי "ככל שעסקינן באזור בר-לב בלבד... אכן המועצה לא שילמה דבר, או כמעט דבר, בהקמת התשתיות האמורות והן מומנו על ידי משרד התמ"ס, באמצעות ח.פ.ת. ונמסרו למועצות באמצעות מינהלת בר-לב. למירב, כך טענתן החילופית של העוררות יכול שהמועצה שילמה סכום זניח עבור מכון הטיהור בלבד" (סעיף 8). השופטת בר-זיו קיבלה את טענת העוררות כי יש לערוך אבחנה בין ההכרעה בשאלה האם אכן חל אירוע המקים את החבות בהיטל, לבין השאלות הנוגעות לשיעורו של ההיטל ולאופן חישובו. אכן, ככל שתיקבע חבותן של העוררות, כך אף הבהירה השופטת נאור בהחלטתה, העוררות לא תקפו את שיטת בניית שיעורי ההיטלים ואופן חישובם. ואכן, ככל שעסקינן בסוגיה זו אומצה עמדתנו המצדיקה את אופן החישוב הרואה את המערכת המוניציפאלית באורח גלובלי, וכאמור בספרו של עו"ד עופר שפיר, אגרות והיטלי פיתוח ברשויות מקומיות, כי "שיטת ההיטל, כעולה ממהותה... אינה יכולה שתיסוב על עבודה ספציפית, אלא על כלל העבודות שמבוצעות או מתוכננות להתבצע על ידי הרשות המקומית בקשר למערכת תשתית מסויימת. בכך גמר אומר המחוקק לשנות כליל את מהות החיוב עבור תשתית הביוב ומושא הטלתו - מחיוב על בסיס עתי, המתייחס לעבודה ספציפית, לחיוב גלובלי חד-פעמי, דמוי מס, המתייחס לכלל הוצאות הרשות בגין תשתית הביוב" (עמ' 325). ואולם, וזה הרציונאל של קבלת הערעור על ההחלטה הראשונה, עד אשר מגיעה הוועדה לבחינת שיטת בניית שיעורי ההיטלים ואופן חישובם, שאכן חייבת להיעשות על יסוד העקרונות האמורים, יש לקבוע, מעיקרא, האם עורר פלוני חב בהיטל ביוב, אם לאו. השקפה זו מוצאת ביטוי בשורה של פסקי דין. וכך, למשל, ב-ע"א 1270/02 עיריית רמת-גן נ' מנחמי בוני מגדלי דוד רמת-גן בע"מ, פ"ד נח(2)7, מורה כב' השופטת חיות כי הגם שלעניין שיטת החישוב של היטל הביוב, כעמדת המועצה, הרי יש לחשבו "על פי הערכות ותחשיבים באשר למכלול ההוצאות הכרוכות בהתקנת תשתיות הביוב העירוניות של הרשות המקומית, ומטבע הדברים מגולמות באותו חישוב תשתיות ביוב עירוניות שכבר הותקנו וכן תשתיות שתותקנה בעתיד" ולכן "היטל הביוב מגלם את כלל תשתיות הביוב העירוניות לרבות התשתיות שתותקנה בעתיד", הרי "האירוע המקים את החבות בהיטל הביוב הוא החלטת הרשות המקומית להתקין ביוב או לקנותו, וחבות זו קמה באשר לבעליו של כל נכס שהביוב ישמש אותו, כמפורט בהוראת סעיף 16 לחוק הביוב..." (עמ' 12). בסיכום טענות ב"כ המועצה אין כל התמודדות עם ההלכה האמורה, והמתחייב הימנה. 21. לנוכח זאת הורתה השופטת בר-זיו, אופרטיבית, כי שומה על הוועדה לבחון את השאלה "האם מערכת הביוב בתחומי המועצה, בגינה נדרש ההיטל, משרתת את המערערות". כאשר השופטת בר-זיו השתמשה בביטוי "משרתת את המערערות", היא הלכה עקב בצד אגודל בעקבות נוסח החלטתנו מיום 23.1.05 אף בו נקטנו בביטוי "משרתת". ואולם לא התקררה דעתה והיא הבהירה כי שומה עלינו לבדוק "האם מערכת הביוב של המשיבה קשורה קשר כלשהו למערכת הביוב של אזור בר-לב אחרת לא ניתן לחייב את העותרות בתשלום עבור מערכת שאינה משמשת אותן" (סעיף 19). ב"כ העוררות, בסיכומי התשובה שלו, מפרש כי לנוכח הנתונים האמורים אותו "קשר כלשהו", אמור להיות, פשוטו כמשמעו, קשר פיזי. המועצה חולקת על כך בתוקף שהרי הדברים לא נאמרו מפורשות על ידי השופטת בר-זיו. כאמור, עמדתו של ב"כ העוררות עדיפה לטעמנו. והרי רק משום שפרשנות זו מתחייבת, בהקשר הקונקרטי שבפנינו, זעקה המועצה חמס, משום חששה מן הפרשנות האמורה. אכן המועצה אינה יכולה לאחוז במקל בשני קצותיו. היא אינה יכולה להצדיק, באופן לוגי, את ניסיונה החוזר ונשנה להותיר את ההחלטה הראשונה על כנה, אלא משום החשש האמור, ומנגד, לגמד את משמעותו מרחיקת-הלכת של פסק דינה של השופטת בר-זיו. בחינה מדוקדקת של מכלול טיעוניה, ובעיקר למקרא בקשת רשות הערעור שלה, אינה מותירה אופציה פרשנית אחרת. 22. לנוכח זאת מבהיר ב"כ העוררות כי שומה עלינו להידרש אך לנושא התגבשות זכותה של המועצה להטיל ולגבות היטל ביוב. הא ותו לא. משמע, ככל שהמועצה תזכה בדינה באופן שהתגבשה הזכות האמורה, העוררות אינן טוענות דבר לעניין הסוגיה האחרת הנוגעת לשיעורו של היטל הביוב ולאופן חישובו באופן שככל שהמועצה תצלח את המשוכה האמורה, תהא ידה על העליונה. 23. ב"כ העוררות טוען כי תנאי בלעדיו אין לעצם זכותה של המועצה להשית היטל ביוב היא קיומה של החלטה של הרשות המקומית להתקין את מערכת הביוב המסוימת, או שלב הימנה. משעה, כאמור, שהחלטנו שלא להידרש לטיעון העוררות באשר לפגמים בדרישות התשלום לא נידרש לטענה האמורה. מנגד, מקובלת עלינו עמדת ב"כ העוררות כי שומה עלינו להידרש לשני תנאים מצטברים. הראשון הוא "שהנכס הרלוונטי (הוא ולא אחר) צריך להיות כזה שיהנה משירותי אותה מערכת ביוב מסוימת שתותקן" (סעיף 8 לסיכום טענותיו) וכי "תנאי מפורש נוסף הקבוע בסעיפים הנ"ל הוא: שהרשות המקומית היא שצריכה להתקין או לקנות את מערכת הביוב הקונקרטית שבגינה נדרש ההיטל, או את השלב הרלוונטי שלה, שאחרת אין לה כל סמכות להטיל היטל בגינה" (סעיף 9). 24. דרישות התשלום שבפנינו הונפקו בשנים 01' ו- 02'. מקובלת עלינו עמדת ב"כ העוררות, לנוכח זאת, כי שומה עלינו לבחון את המצב המשפטי בעררים שבפנינו, עובר למועדים האמורים. לכאורה כל תשתית ראייתית שהתיימרה המועצה להניח בפנינו, לאחר המועדים האמורים, חסרת רלוונטיות. אכן, לכאורה, המועצה יכולה הייתה להחליט מה היא נקודת הזמן הרלוונטית לשיטתה, שתצדיק את דרישת התשלום בגינו של היטל הביוב. היא החליטה שנקודת הזמן היא בשנים האמורות. שומה עליה, איפוא, לשכנע אותנו כי בנקודת הזמן האמורה דרישת התשלום מוצדקת. ראוי עתה, איפוא, להציב מספר נתונים עובדתיים הרלוונטיים למערכת שיקולינו, לנוכח חומר הראיות שהונח בפנינו. נתונים עובדתיים 25. כפי שהבהרנו בהחלטה הראשונה המועצה לא שילמה דבר, או כמעט דבר, בהקמת התשתיות באזור בר-לב והן מומנו על ידי משרד התמ"ס, באמצעות ח.פ.ת., ונמסרו למועצות באמצעות מנהלת בר-לב. ככל שעסקינן בשטראוס הרי, כך קבענו, היא "מראשונות החלוצים באזור בר-לב, (ו)שילמה טבין ותקילין סכום נכבד ביותר ל-ח.פ.ת. בגין מכלול התשתיות באזור בר-לב, בהתאם לתעריף שהיה מקובל אותה עת". אכן הוספנו וקבענו כי "החלק בגין מערכת הביוב, במכלול תשתיות אלו, נאמד בכדי 5% ולא נסתר". ועוד חוזרים אנו על קביעתנו העובדתית כי "לנוכח זאת נעשה סיכום בין המועצה, מועצת משגב ומשרד התמ"ס, על פיו התחייבו המועצות להפחית מהיטל הביוב שיעור של 5% מכלל התשלומים ששולמו ל-ח.פ.ת., בגין כך" (סעיף 14). 26. מורכבים הם יותר פני הדברים, ככל שעסקינן בסיאקלון. באשר לה קבענו בהחלטה הראשונה כי "אכן חובר קו מאסף זמני עבור סיאקלון, הנמצאת בסמיכות לאזור בר-לב אך לא בעיבורו, ואולם הקו המאסף הסופי טרם נסלל, ובגין החיבור הארעי בוצע תשלום ספציפי" (סעיף 7). מן הראיות הנוספות שהונחו בפנינו שוכנענו בגרסת המועצה כי הדבר היה פועל יוצא של בקשתה של סיאקלון, והיענות המועצה לכך. לתצהירו של חבה צורפה חליפת מכתבים מפורטת המשכנעת יותר מן המצג המקוטע שהוצג בפנינו על ידי שוויצר. לנוכח זאת הננו דוחים מכל וכל את טענת סיאקלון כי הם שילמו סך של 200,000 ₪ בגין החיבור הארעי כתוצאה ממערכת לחצים שהופעלה עליה. דומה שסיאקלון עצמה אינה מתייחסת ברצינות לטיעון האמור. ולא זו בלבד אלא שמתחייב מטיעונה שאכן המועצה הייתה זכאית לתשלום בגין שירות קונקרטי זה של ביצוע החיבור הארעי, ודומה שסיאקלון אף אינה עומדת, במדוקדק, על כך שהגם שנגבה ממנה סכום של 200,000 ₪, עלות החיבור הייתה בסכום נמוך יותר של 113,569 ₪ (נספח 11 לתצהיר חבה, נ/2). 27. בפועל, איפוא, מועברים שפכי שטראוס, ומן הסתם שפכי יתר המפעלים באזור בר-לב, למכון הטיהור של עיריית כרמיאל, בו למועצה, וכן למועצת משגב, יש זכויות שימוש פלוניות. כך, אף ככל שעסקינן בסיאקלון, הגובלת באזור בר-לב. אכן אף סיאקלון מחוברת למערכת הביוב באזור בר-לב, שכאמור מומנה במלואה על ידי משרד התמ"ס, וכן על ידי צינור המחבר למכון הטיהור של עיריית כרמיאל, שאף הוא מומן במלואו על ידי משרד התמ"ס. 28. ומשהגענו עד הנה ראוי להידרש לבחינה המשפטית המתחייבת מהתשתית העובדתית האמורה, לנוכח מכלול הנתונים שהונחו עד הנה. לטעמנו, ההכרעה בעניין מימון הקמת התשתיות של אזור בר-לב על ידי התמ"ס, מכריעה את הכף לחובת המועצה, באופן שהנתון האחר לעניין זיקת ההנאה של העוררות לתשתיות האמורות, הופך לשולי וזניח. מימון התשתיות 29. כמבואר, תשתיות אזור התעשיה בר-לב, וממילא תשתית הביוב נשוא פרשתנו, מומנו על ידי משרד התמ"ס, הוא בלבד ולא אחר, וממילא אף לא על ידי המועצה. 30. סעיף 16 לחוק הביוב מורה אותנו כי "החליטה רשות מקומית להתקין ביוב או לקנותו, תמסור לבעלי כל נכס שהביוב ישמש אותו, הודעה על כל שלב העומד להתקנה או הקניה, היינו - ביב ציבורי, ביב מאסף, מכון טיהור שאינו מיועד לייצור מי-שתיה ומיתקנים אחרים;...". לנוכח זאת הורה בית המשפט העליון ב-ע"א 2939/93 המועצה המקומית ראש העין נ' בן-יקר גת, חברה להנדסה ובניין בע"מ (במאגרי "נבו"), "שרק במקרים בהם הרשות המקומית החליטה להתקין או לקנות מתקני ביוב, והיא נשאה או עתידה לשאת בהוצאות התקנתם, עומדת לה הזכות לגבות היטל ביוב מבעלי נכסים שהנחת הצינורות או מתקן הביוב ישמשו את נכסיהם" (ההדגשה שלנו - הוועדה). הכיצד מבקשת המועצה להתמודד עם הנתון המוחץ האמור על פיו לא היא נשאה בהוצאות מימון תשתיות הביוב באזור בר-לב, למצער בגין השלבים העיקריים שלו לעניין "ביב ציבורי" ו"ביב מאסף"? היא טוענת כי ממילא רשויות מקומיות מבצעות עבודות נרחבות ושונות כתוצאה ממימון שמתקבל ממשרדי הממשלה השונים. "כך, למשל, הרשות הממשלתית למים וביוב מעניקה מענקים והלוואות להקמת מאגרי קולחים, משרד החינוך מעניק תב"רים לצורך הקמה ו/או שיפוץ של כיתות לימוד, משרד הפנים ומשרד התיירות מעניקים תב"רים לפיתוח והפעלת חופי רחצה, המשרד לאיכות הסביבה מממן עבודות לסילוק אסבסט ממבנים בתחום המשיבה, ובמקרה שלפנינו בעררים אלו - משרד התעשיה, המסחר והתעסוקה העניק למשיבה ולמועצה אזורית משגב מענק בדמות מתקני ביוב באזור התעשיה בר-לב" (סעיף 89). לנוכח זאת מסכם ב"כ המועצה ומבהיר כי במקרה שבפנינו הרי "במקום שהמדינה תעביר למשיבה את המענק וזו תתקשר עם קבלן לביצוע העבודות, המדינה הלכה צעד נוסף והתקשרה עם הח.פ.ת. על מנת שיבצע את העבודות. המשיבה סבורה כי השוני באופן ביצוע התשלום לקבלן המבצע אינו מעלה ואינו מוריד שכן בשני המקרים מדובר במענק שניתן למשיבה" (סעיף 93). 31. הגם שבמבט ראשון הטענה האמורה נשמעת שנונה ומשכנעת, בחינה מדוקדקת שלה גורמת לדחייתה. ראשית, כאמור, דבר המחוקק הוא, ובעיקר לנוכח פרשנות בית המשפט העליון, כי נקודת המוצא האולטימטיבית היא שהרשות המקומית, בפועל, הוציאה כספים שהוציאה. חזקה על המחוקק, אף חזקה על בית המשפט העליון, כי ידוע להם שגם כאשר הרשות המקומית מוציאה כספים מקופתה, לא מן הנמנע כי חלק ניכר מהם הוא פועל יוצא של מקורות חיצוניים אלו או אחרים, למשל גביית מיסים או קבלת מענקים ממשרדי הממשלה. וחרף כל אלו לא דורש המחוקק להתחקות אחר מקור הכספים. דרישתו המובהקת היא שתוכח הוצאה כספית בפועל, משמע מקופתה של הרשות המקומית. שנית, ושמא העיקר. יכול שהטיעון האמור יהלום בפניה של הרשות המקומית בפרשות אחרות. שהרי באותם מקרים שהרשות המקומית, אכן תוציא בפועל מקופתה כספים שתוציא לעניין פעולות שונות ומשונות כנטען על ידה, יכול שיטענו כנגדה שהגם שהסכומים בפועל הוצאו מקופתה, מקורם האמיתי הוא ממענקים ממשלתיים של משרדי הממשלה. יש לחסן את הרשות המקומית מול טענה צפויה זו. אכן, בפרשתנו, אם משרד התמ"ס, במקום לבנות את תשתיות אזור בר-לב היה משלם מענקים למועצה, ולמועצת משגב, באופן שהן היו נושאות במלאכה, נהיר לחלוטין שידן של העוררות הייתה על התחתונה. או-אז לא הייתה נשמעת טענת העוררות כי כספים שהוצאו על ידי המועצה, לאמיתם של דברים לאו כספים שלה הם. אין צריך לומר כי ככל שמצב הדברים האמור אינו עולה בקנה אחד עם כוונתו של המחוקק, ניתן לשקול לשנות את הוראת חוק הביוב הרלוונטית. מכל מקום, כך נסכם ונקבע, כשם שלא נזקוף לחובת הרשות המקומית את העובדה שכאשר היא מוציאה בפועל כספים שמוציאה לביצוע תשתיות ביוב, מקורם של כספים אלו הוא במענקים ממשלתיים, כך לא נשעה לטענת הרשות המקומית כי כאשר משרדי הממשלה לא מעבירים מענקים ותחת זאת מבצעים תשתיות בעצמם, יש להתייחס לעניין זה כאל "כאילו תשלום" של הרשות המקומית. 32. בפרשה שבפנינו, כך עולה מן ההחלטה הראשונה, הוכח לנו, כמבואר, כי לאחר שתשתיות הביוב נאמדו בכדי 5% מכלל עלויות התשתיות ששולמו, הרי "נעשה סיכום בין המועצה, מועצת משגב ומשרד התמ"ס, על פיו התחייבו המועצות להפחית מהיטל הביוב שיעור של 5% מכלל התשלומים ששולמו ל-ח.פ.ת., בגין כך" (סעיף 14). נמשיך ונדחה את טענת העוררות כי לא הוכח הסדר כאמור, לנוכח לשונו העילגת, אף העדר תאריך על מסמך זה (נספח ג' לתצהיר ישראלי, מש/2). מן המסמך האמור נלמד, לכאורה, כי לנוכח העובדה שמלוא עבודות הפיתוח באזור בר-לב בוצעו על ידי המדינה, המועצה ומועצת משגב יעניקו פטור לבעלי המפעלים שם, למעט תשלום היטל ביוב. ואולם על מנת למנוע תשלום-כפל, ינוכה סכום של 5% בגין מרכיב הביוב במכלול התשתיות האמורות. ואולם אף בכך אין כדי להושיע למועצה. גם כאשר הננו מתייחסים אל מסמך זה כאל מסמך חוזי מחייב לכל דבר ועניין, בין המדינה לבין המועצה ומועצת משגב, אין בו, כמובן, די לאצור כוח לשנות מהוראותיו המפורשות של חוק הביוב. אכן, יכול שככל שעסקינן באגרות פיתוח אחרות ייתכן שמדובר בחוזה לטובת צד שלישי, הם בעלי המפעלים, אך אין בדעתנו לקבוע מסמרות בעניין זה. ואולם נהיר לחלוטין כי המסמך האמור איננו יכול ליצור חוזה לרעת צד שלישי. משמע, ככל שהעוררות פטורות מהיטל הביוב, וכאמור זו התוצאה המסתמנת, לא יחזור לתקומה היטל הביוב האמור, לנוכח הסדר חוזי זה או אחר בין המועצות לבין המדינה. החבות בהיטל הביוב היא פועל יוצא של הוראות חוק הביוב, כפי שהן מתפרשות על ידי ועדת הערר ובתי המשפט, ולא מכוחם של הסדרים חוזיים, אף לא מכוחן של הוראות פנימיות של מנכ"לי משרדים ממשלתיים. לעניין זיקת ההנאה 33. מקובלת עלינו עמדת ב"כ המועצה כי בפועל תשתיות הביוב באזור בר-לב משרתות את העוררות. אין עוררין כי העוררות לא מסלקות שפכיהן לבורות פרטיים שלהן, אלא נהנות מתשתיות הביוב באזור בר-לב, שנמסרו למועצות באמצעות מנהלת בר-לב. אף אין עוררין כי לנוכח הנתון האמור משלמות העוררות אגרות ביוב למועצה, שנועדו לתחזק דרך קבע את תשתיות הביוב האמורות. ואולם, כאמור, בכך לא סגי. הוברר לנו, עובדתית, כי העוררות נהנות מתשתיות הביוב שהוקמו באזור בר-לב, ורק מתשתיות הביוב שם. תשתיות ביוב אלו מחוברות למכון הטיהור של עיריית כרמיאל בו למועצה יש זכויות שימוש, הא ותו לא. הוספנו וקבענו, לעיל, כי תשתיות הביוב של אזור בר-לב, למצער בגין שלב "הביב הציבורי" ו"הביב המאסף", מומנו על ידי משרד התמ"ס, ולא על ידי המועצה. לנוכח זאת, וכאמור בפסק דינה של השופטת בר-זיו, לא מצאנו כי מערכת הביוב של המועצה "קשורה קשר כלשהו למערכת הביוב של אזור בר-לב". 34. אכן, התחבטנו בשאלה שמא ניתן להתייחס למכון הטיהור של עיריית כרמיאל כאל חלק בלתי נפרד מ"מערכת הביוב של המשיבה"-המועצה, כאמור בפסק דינה של השופטת בר-זיו, ואף בעניין זה ידה של המועצה על התחתונה. אכן, סעיפים 16 ו- 17 לחוק הביוב מורים אותנו כי על הרשות המקומית להוכיח "התקנתו או קנייתו של ביוב". מכון הטיהור של עיריית כרמיאל, כך אין לנו אלא להסיק, לא הותקן ולא נקנה אלא על ידי עיריית כרמיאל. אכן, ככל שהיה מוכח לנו כי למועצה ישנן זכויות קנייניות וחלק מן הבעלות במכון הטיהור של עיריית כרמיאל, יכול ששונה היה מאזן שיקולינו. או-אז, יכול שהיינו מאשרים את היטל הביוב, רק ככל שעסקינן בשלב הייחודי של "מכון הטיהור". ואולם, כך מנתח כהלכה ב"כ העוררות, כל שהונח לנגד עינינו הוא מסמך המאשר שהמועצה קיבלה, חוזית, "זכויות להזרים 700 מ"ק (3% מן המתקן)" (נספח י' לתצהיר ישראלי). משמע, ישנו הסדר חוזי המעניק זכויות פלוניות למועצה במכון הטיהור. המועצה, איפוא, היא לקוחה נכבדה וחשובה של מכון הטיהור של עיריית כרמיאל, ואולם היא איננה שותפה בבעלות בו, כל עיקר. 35. המועצה טוענת כי ייגרם לה נזק כספי חמור, כתוצאה מקבלת עררן של העוררות. לא מן הנמנע כי אכן אלו הם פני הדברים. מנגד, טוענות העוררות כי לאחר ששילמו סכומים נכבדים בגין תשתיות אזור בר-לב, לרבות תשתית הביוב, ייגרם להן נזק כלכלי כבד, ככל שעררן יידחה. ואכן לא מן הנמנע, מזווית מבטן, כי שוב אכן אלו הם פני הדברים. הטיעונים האמורים, איפוא, לא זו בלבד שאינם מעלים ואינם מורידים לעניין צדקתה של ההכרעה השיפוטית, אף ככל שעסקינן בעצם מהותם, מטבע הדברים הם מנטרלים אחד את השני. סוף דבר 36. לפיכך הננו מקבלים את העררים של העוררות. הננו מבטלים את דרישות התשלום נשוא העררים. הננו מחייבים את המשיבה לשלם לעוררות שכ"ט עו"ד בסך 40,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל אשר ישולמו לידיו הנאמנות של ב"כ העוררות תוך 30 יום מיום המצאת פסק דיננו זה. אגרות והיטלי פיתוחהיטל ביובביובערר