קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערר על החלטה לשחרר ממעצר: א. ההליך 1. ערר על החלטת בית משפט השלום קריות (כב' השופטת הבכירה, ר' לאופר חסון) מתאריך 9.5.2011 בתיק מ"ת 6468-05-11. . ב. ההליכים בבית המשפט קמא 2. בכתב האישום שהוגש על המשיב לבית המשפט קמא (תיק פ' 6434-05-11), הואשם המשיב בביצוע העבירות הבאות: פציעה כשהעבריין מזוין, עבירה לפי סעיף 334 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977, בנסיבות המפורטות בסעיף 335(א)(1) לחוק העונשין. החזקת סכין שלא למטרה כשרה, עבירה לפי סעיף 186 לחוק העונשין. 3. בכתב האישום מואשם המשיב, בכך שבתאריך 23.4.2011, דקר את המתלונן. על פי כתב האישום, המשיב והמתלונן עובדים באותו מקום עבודה, וימים מספר לפני התאריך הנ"ל פרץ ביניהם סכסוך. נטען בכתב האישום, כי בתאריך 23.4.2011 (שהיה יום שבת), נטל המשיב סכין ונסע במכוניתו לעבר חוף הים של קרית ים. תוך כדי נסיעתו, חלף המשיב על פני המתלונן, שבאותה עת טייל עם בתו בת הארבע. המשיב ביצע פניית פרסה והחנה את המכונית, ויצא ממנה כשהסכין בידו, ניגש אל המתלונן ודקר אותו. כתוצאה מהדקירה נגרמו למתלונן חתכים בזרועו השמאלית, והוא נזקק לטיפול רפואי. 4. לצד כתב האישום הוגשה לבית משפט קמא בקשה להורות על הארכת מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. בהחלטתו קבע בית משפט קמא, שקיימות בידי העוררת ראיות לכאורה להוכחת העובדות המפורטות בכתב האישום, אך כיוון שמדובר במי שאין לחובתו הרשעות קודמות מכל סוג שהוא, החליט בית משפט קמא לשחרר את המשיב לחלופת מעצר. 5. חלופת המעצר שנקבעה מצויה בבית הוריו של המשיב, ברח' מוהליבר בקרית ים, ונקבע, כי אמו של המשיב וגיסתו תשמשנה כמפקחות על המשיב להבטחת קיום התנאים שנקבעו לשחרורו. כמו כן נקבע, כי המשיב יהיה נתון בפיקוח אלקטרוני. 6. עם מתן ההחלטה לשחרר את המשיב לחלופת מעצר עתר בא כוח העוררת לעכב את ביצוע ההחלטה, אך בית המשפט דחה את הבקשה, והמשיב שוחרר מהמעצר. ג. טענות הצדדים 7. באת כוח העוררת טענה, כי שגה בית משפט קמא בהחלטתו לשחרר את המשיב לחלופת מעצר. לטענת באת כוח העוררת, מעשיו של המשיב מעידים על מסוכנות רבה, והיה מקום להורות על מעצרו במתקן כליאה. לטענת באת כוח העוררת, העובדה שהמשיב ביצע את המעשה מספר ימים לאחר הויכוח עם המתלונן, רק מלמדת על חוסר יכולתו של המשיב לשלוט בעצמו, והדבר רק מגביר את מסוכנותו. עוד טענה באת כוח העוררת, כי החלופה שנקבעה אינה חלופה ראויה, באשר היא מצויה בקרבת מקום למקום מגורי המתלונן, ועל כן, אפילו היה מקום לשחרר את המשיב לחלופת מעצר, אין די בחלופה שנקבעה כדי לאיין את מסוכנותו. בנוסף לטענות אלה, הלינה באת כוח העוררת על החלטת בית משפט קמא שלא לעכב ביצוע שחרורו של המשיב מהמעצר. 8. באת כוח המשיב מסכימה שקיימות ראיות לכאורה להוכחת העובדות המפורטות בכתב האישום, ואולם, לטענתה, המשיב סובל מזה תקופה ארוכה מהצקות, התנכלויות והשפלות מצד המתלונן במקום עבודתם המשותף. לטענת באת כוח המשיב, ביום האירוע כאשר ראה אותו, ביקש המשיב לשוחח עמו על מנת להבין מדוע המתלונן מציק לו ומשפיל אותו, ולא הייתה למשיב כל כוונה לתקוף את המתלונן, ודקירת המתלונן נעשתה כהגנה עצמית מפני המתלונן, שהוא אלוף אגרוף בעברו. באת כוח המשיב הוסיפה, כי המשיב הוא אדם נורמטיבי, ללא כל עבר פלילי, ואין בו כל מסוכנות, ועל כן אין מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא. ד. דיון 9. בחנתי את תיק החקירה, ואכן נראה שקיימות ראיות לכאורה להוכחת העובדות המפורטות בכתב האישום. בהודעתו מיום 28.4.2011 מסר המשיב, כי מכיוון שהשתעמם בביתו, החליט לנסוע ולעשות טיפול למכוניתו. על כן נטל סכין מארגז הכלים, ונסע לכיוון הים. בדרך ראה את המתלונן מטייל עם בתו, ולדבריו, המתלונן "עשה לי חיוך מזלזל". על כן ביצע המשיב פניית פרסה, וירד ממכוניתו לעבר המתלונן כשהסכין בידו. מחומר הראיות עולה לכאורה, שהמגע בין המשיב והמתלונן נבע אך כתוצאה מהתנהגות המשיב. נראה לכאורה, שהמשיב התכונן לקראת העימות, שכן יצא מהמכונית עם הסכין, והוא זה שיזם אותו. 10. המעשה שנעשה על ידי המשיב הוא מעשה חמור מאוד, ולא ניתן להצדיקו מכל בחינה שהיא, גם אם אביא בחשבון את הטענה, שהמשיב קונטר על ידי המתלונן מספר ימים לפני כן, במקום עבודתם המשותף. באת כוח המשיב טענה, שהמשיב כלל לא התכוון לפגוע במתלונן, אלא רק רצה לשוחח איתו, ולשאול אותו מדוע הוא משפיל אותו ומתנכל לו, אך אל מול טענה זו עומדת העובדה, שהמשיב יצא את המכונית והסכין בידו, ללמדך, כי צפה את האפשרות שיתפתח עימות אלים בינו והמתלונן. באת כוח המשיב אף טענה, כי אפשר ולמשיב עומדת טענת ההגנה העצמית, ואולם, קשה בשלב זה לקבל טענה זו, מהטעם, שהמשיב הוא זה שהביא בהתנהגותו לעימות שנוצר, וספק רב בעיני, אם בנסיבות המקרה מתקיימים יסודות ההגנה העצמית. 11. מסוכנותו של המשיב נלמדת מהנסיבות החמורות של המקרה, ועל התנהגותו חלה חזקת המסוכנות לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו - 1996. יחד עם זאת, אף ללא חזקת המסוכנות, קיימת במשיב מסוכנות קונקרטית, הנלמדת מעצם העובדה, שלכאורה לא יכול היה לכבוש את היצר לפגוע במתלונן, גם לאחר שחלפו מספר ימים מעת שהתעורר הויכוח בינו ובין המתלונן במקום עבודתם המשותף, והוא זה, שכאמור, יצר את העימות, הגם שצפה כי הוא עלול להיות אלים, והצטייד בסכין מבעוד מועד. על כן, מתקיימת עילה להאריך את מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. 12. המשיב הציע חלופת מעצר, ובית משפט קמא קיבל החלופה שהוצעה, והורה לשחרר את המשיב לבית הוריו, ברח' מוהליבר בקרית ים, בתנאי מעצר בית מלא, בפיקוח אמו וגיסתו של המשיב ובפיקוח אלקטרוני. באת כוח העוררת טענה, שכלל לא היה מקום לשחרר את המשיב לחלופת מעצר לאור המעשה שעשה, ובכל מקרה, אף אם היה מקום לשחררו, אין בחלופת מעצר שנקבעה כדי לאיין את מסוכנותו של המשיב, במיוחד לאור העובדה שהחלופה מצויה בקרבה רבה למקום מגוריו של המתלונן. לעומת טענות באת כוח העוררת, טענה באת כוח המשיב, כי אין מדובר באדם אלים, ואין לחובתו כל הרשעה פלילית בעבר, ויש בחלופה שנקבעה כדי לאיין את מסוכנותו, במיוחד לאור העובדה שהוא נתון לפיקוח אמו וגיסתו, ובנוסף לכך גם לפיקוח אלקטרוני. 13. מעיון במפת העיר קרית ים עולה, שהמרחק האווירי בין כתובת דירת הוריו של המשיב לכתובת מגוריו של המתלונן הוא כ- 460 מטרים. על כן, הנני מקבל את טענת באת כוח העוררת, שהחלופה שנקבעה מצויה בקרבה למקום מגורי המתלונן. בנסיבות שכאלה, הנני סבור, שהחלופה שנקבעה אינה מאיינת את מסוכנותו של המשיב. כאמור, המשיב לא יכול היה לכבוש את כעסו גם לאחר שחלפו מספר ימים מעת שאירע הויכוח בינו ובין המתלונן, וקיים חשש, שאם שוב יעלה רוגזו של המשיב על המתלונן, לא יהיה עליו לעבור מרחק רב כדי לשוב ולפגוע בו. גם אם אניח, שאמו של המשיב וגיסתו יגייסו את תעצומות הנפש הדרושות על מנת להודיע לתחנת המשטרה הקרובה שהמשיב הפר את החלופה, ושם פניו לפגוע במתלונן, המרחק הגיאוגרפי הקצר בין מקום חלופת המעצר למקום מגורי המתלונן, לא יאפשר לרשויות האכיפה להגיב בזמן. אף העובדה שהמשיב נתון בפיקוח אלקטרוני אינה מסייעת, שכן אף התרעת האזיק האלקטרוני, לא תאפשר לרשויות האכיפה להגיע בזמן. 14. באת כוח המשיב הוסיפה וטענה, כי הכלל הוא, שרק במקרים נדירים ישיב בית המשפט למעצר עד תום ההליכים את מי ששוחרר לחלופת מעצר, ולטענתה, לא התקיימו נסיבות המצדיקות סטייה מכלל זה במקרה שלפני. אמנם, אין בתי המשפט נוטים להשיב למעצר את מי שכבר שוחרר לחלופת מעצר, אלא במקרים מיוחדים. במקרה שלפני הנני סבור שאין מנוס מלבטל החלטת בית המשפט קמא, בשל הסיכון שיש בקרבה היתרה שבין מקום החלופה למקום מגוריו של המתלונן. יתרה מזאת, כאשר התביעה מודיעה שבכוונתה להגיש ערר על החלטה המשחררת את הנאשם, לא נוצרה אצל המשיב צפייה שההחלטה בעניין שחרורו היא סופית, ועליו להביא בחשבון את האפשרות, שערכאת הערעור תתערב בהחלטת הערכאה הדיונית. 15. אשר על כל האמור לעיל, וחרף העובדה שהמשיב משוחרר מזה שבוע ימים, הנני סבור, כי מסוכנותו מצדיקה את מעצרו מחדש, במיוחד לאור העובדה שחלופת המעצר שנקבעה אינה מאיינת את מסוכנותו, בשל קרבתה הגיאוגרפית היתרה למקום מגוריו של המתלונן. ה. דחיית הבקשה לעיכוב השחרור 16. בעת שבית משפט קמא הורה לשחרר את המשיב לחלופת מעצר, ביקש בא כוח העוררת לעכב את ביצוע השחרור לצורך הגשת ערר. בית משפט קמא דחה את הבקשה, ואף על כך מלינה באת כוח העוררת. 17. בשורה ארוכה של החלטות, קבע בית המשפט העליון, כי "בהעדר נסיבות יוצאות דופן במיוחד, מי שיעשה שימוש בסכין לפגיעה בחברו, דינו יהיה מעצר עד תום ההליכים" (וראו: בש"פ 2181/94 מיכאלי נ' מדינת ישראל (1994) ; בש"פ 9216/09, מדינת ישראל נ' טאהא (2009) ; בש"פ 8927/09 פלוני נ' מדינת ישראל (2009) ; בש"פ 5379/06 מלסה נ' מדינת ישראל (2006) ; בש"פ 2235/10 מדינת ישראל נ' יניב פסטרנק (2010) . בשונה מההלכה הנוהגת, בית משפט קמא החליט לשחרר את המשיב לחלופת מעצר אך ורק משום שלמשיב אין הרשעות פליליות קודמות, וזאת הגם שציין בהחלטתו, כי "התנהגותו של המשיב מעידה עליו, כי קיים בו פוטנציאל של מסוכנות". 18. במצב דברים זה, ראוי שנחזור ונקרא את שהורה לנו בית המשפט העליון. בעבר כבר הזכיר לנו בית המשפט העליון, כי "טוב אם נשנן כולנו כי שופטים בשר ודם אנו, ועל כן החלטותינו עלולות להימצא לעיתים שגויות, ואף ככאלה אשר כרוך בהן נזק בלתי הפיך לציבור ולעשיית הצדק, ומכאן החשיבות הנודעת לבחינתן של החלטות מסוג זה על ידי ערכאת הערעור" (מפי כב' השופט א' א' לוי בבש"פ 10928/03 אחמד ג'עפרי נ' מדינת ישראל), וכן ראה דברי כב' השופט מ' חשין בבש"פ 7968/01 מדינת ישראל נ' פלוני (אשר צוטטו בעניין ג'עפרי):   "כאמור בראש דבריי, סירב בית-משפט קמא לעכב את ביצוע החלטתו ל- 48 שעות, ועל-כך ביקשתי למחות. כפי שנאמר לא אחת (ראו, למשל, בש"פ 1986/94 - עמאר, פ"ד מ"ח (3) 133, 151, 152; בש"פ 6671/95 - אבו רחמון; בש"פ 2512/96 נסאסרה, פ"ד נ(2) 101, 107-106; בש"פ 3413/96 - רוזנצוויג) סמכותו של בית-משפט לעכב ביצוע החלטה על שחרור ממעצר סמכות חשובה היא ביותר, ושומה עליו על בית המשפט לשקול היטב - היטב עד שמסרב הוא למדינה לעשות שימוש בסמכותו זו. העובדה שבית משפט קמא סובר כי ראוי לשחרר נאשם ממעצר, החלטה היא הנתונה לערר, ונכון וראוי הוא כי בית משפט קמא ייתן הזדמנות לבית משפט שלערעור להידרש לערר המדינה בלא שייווצר סיכון אך בשל שחרורו של נאשם ממעצר עד לשמיעת הערר. בענייננו קבע בית המשפט קמא כי תנאי השחרור הם "די מספיקים ומבטיחים" את הופעת המשיבים לכל מקום שיידרשו להופיע בו, ומטעם זה סירב לבקשת עיכוב הביצוע. טעם זה אין די בו כדי לשלול את מסוכנות המשיבים. למותר לומר שקביעת בית-משפט קמא כי אין נשקפת סכנה מן המשיבים - קביעה זו באשר היא - אין די בה, שהרי החלטה זו עצמה היא האמורה לעבור ביקורת בערר. אם דברים שאמרנו נכונים הם על דרך הכלל, לא-כל-שכן נכונים הם מקום שהנאשם - כמשיבים שלפנינו - שוהה במעצר. כל אחד מן המשיבים היה במעצר כחודש ימים, ועל רקע זה ראוי היה כי בית-משפט קמא יאפשר לבית-משפט שלערעור לדון בערר באורח חופשי כפי שהוא עצמו דן בבקשה למעצר עד תום ההליכים." (ההדגשות לא במקור - י"כ) 19. נוכח העובדה, שבית משפט קמא עצמו היה מודע לפוטנציאל הסכנה הטמון במשיב, ומכיוון שהנימוק היחיד ששימש בסיס לשחרורו לחלופת מעצר היה שאין לחובתו הרשעות קודמות, ונימוק יחיד זה הוא שהביא את בית משפט קמא לסטות מהכלל הנוהג, לפיו מי שמשתמש בסכין לפגוע באדם אחר יוחזק במעצר עד תום ההליכים, ראוי היה שבית משפט קמא יתן לעוררת הזדמנות להביא את טענותיה בפני ערכאת הערעור בעוד המשיב נתון במעצר. קל וחומר, כאשר מקום החלופה שנקבע קרוב מאוד למקום מגורי המתלונן. ו. סוף דבר 20. אשר על כל האמור לעיל, הנני מקבל את הערר, והנני מבטל החלטת בית משפט קמא לשחרר את המשיב לחלופת מעצר. כפועל יוצא מכך, המשיב ייעצר עד תום ההליכים, המתנהלים נגדו בבית משפט השלום קריות בתיק פ' 6434-05-11. עררמעצר