קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערר על פסילת רישיון עד תום ההליכים: 1. נגד העורר הוגש כתב אישום, המייחס לו עבירות של גרם מוות ברשלנות, גרם חבלה לאדם ונזק לרכוש ברשלנות, אי מתן זכות קדימה להולך רגל במעבר חציה ונהיגה ללא ביטוח תקף. 2. על פי כתב האישום, גרם העורר למותה של ילדה כבת 14, אשר חצתה כביש במעבר חציה בתוך העיר ראש פינה, כאשר נהג ברכבו ביום 13/10/10 בשעה 18.45 לערך, בקלות ראש ובחוסר זהירות, לא הבחין במנוחה בזמן חצייתה את הכביש, לא האט את מהירות הרכב ולא עצר אותו על מנת לאפשר למנוחה להשלים בבטחה חציית הכביש. 3. בית המשפט קמא נעתר לבקשת המשיבה והורה על פסילת רישיונו של העורר עד תום ההליכים כנגדו. על כך הוגש הערר שבפני. 4. נימוקי הערר מכוונים כלפי קביעותיו של בית המשפט קמא בשתי הסוגיות שעמדו להכרעתו, קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר ומסוכנותו של העורר המצדיקה פסילת רישיונו. 5. בבש"פ 6757/09 דוד מזרחי נ' מדינת ישראל, , קבע בית המשפט העליון כי סעיף 46ב. לפקודת התעבורה מקים חזקת מסוכנות לנהג שהיה מעורב בתאונת דרכים קטלנית, ומונע ממנו המשך נהיגה, אלא אם הוכיח כי אין בהמשך נהיגתו מסוכנות. הגשת כתב האישום היא היוצרת את חזקת המסוכנות, "ואין הכרח בשלב זה של ההליך המשפטי לדון בראיות לכאורה העומדות נגד הנאשם, אלא משביקש הנאשם לשכנע בקשר להן, כי אין בנהיגתו סכנה לציבור" או מקום בו יש חולשה ניכרת בחומר הראיות, העשויה להביא לזיכוי הנאשם. 6. במקרה הנוכחי נבחן חומר הראיות הלכאורי על ידי בית המשפט קמא נוכח טענות באשר לחולשתו. כפי שיבואר להלן, בחינת חומר הראיות הלכאורי מצביעה על קשיים, להם יש רלוונטיות גם בשאלת המסוכנות של העורר. קיומן של ראיות לכאורה לביסוס אשמתו של העורר: 7. המשיבה מייחסת לעורר חוסר תשומת לב שהביא לגרם התאונה, בכך שלא נתן לבו למתרחש סביבו, לא הבחין במנוחה ולא בלם את רכבו כדי לאפשר לה חציית הכביש בבטחה וכי נהג ברכב במהירות בלתי סבירה בנסיבות העניין. 8. קביעותיו של בית המשפט קמא הרלבנטיות לענייננו הינן בתמצית כדלקמן: מדובר במעבר חצייה הנמצא במקום חשוך למדי. המהירות המותרת בכביש הינה 50 קמ"ש. העורר טען בחקירתו, כי נהג במהירות של 20 קמ"ש. בוחן התנועה קבע, כי מרחק העצירה הדרוש לרכב העורר במהירות של 20 קמ"ש, כטענתו, הוא 9.34 מטר. העורר היה במרחק של 7.7 מטר ממקום האימפקט כאשר החלה המנוחה לחצות את הכביש, לכן, מסקנתו הייתה שהתאונה היא בלתי נמנעת במהירות בה נסע העורר. יחד עם זאת, קבע הבוחן, כי מדובר במעבר חצייה ברור, מסומן היטב המצוי במקום הומה אדם ולכן התאונה נגרמה כתוצאה מהתנהגותו של העורר, שלא נתן זכות קדימה למנוחה, בכך שלא האט לפני מעבר החצייה. בית המשפט קמא קבע, כי התאונה הייתה נמנעת לו נסע העורר במהירות של 7 קמ"ש (ולא 17 קמ"ש כקביעת הבוחן). כמו כן, התייחס בית המשפט קמא לגרסת העורר, לפיה לא הבחין כלל במנוחה בטרם פגע בה, וקבע כי גרסה זו איננה מתיישבת עם ממצאי הבוחן, שלפי חישוביו החל העורר בבלימה, עוד טרם הפגיעה. 9. מן האמור לעיל ומניתוח חומר הראיות שהונח בפניו, הגיע בית המשפט קמא למסקנה כי היה על העורר להתאים את מהירות נסיעתו לתנאי השטח בו נסע, קרי, אזור הומה אדם, מעבר חצייה שמיקומו מעבר לכיכר, שעליה צמחיה המסתירה אותו, מוכר וידוע לעורר, שעת ערב ותאורת רחוב פועלת חלקית. בנסיבות אלה, היה על העורר להאט מהירות נסיעתו בהתקרבו למעבר החצייה עד כדי עצירה בטרם חצה את מעבר החצייה. 10. עיון בחומר החקירה מלמד, כי קיימות כנגד העורר ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות לו, וזאת בפרט בחוות דעתו של הבוחן, אשר קבע, כאמור, כי במהירות נסיעתו של העורר, כפי טענתו, לא ניתן היה למנוע את התאונה, אולם, לו היה העורר מתאים את מהירות נסיעתו לתנאי הדרך, מאט את מהירותו ונותן דעתו להולכי הרגל שהיו בסמוך למעבר החצייה, יכול היה להבחין במנוחה מבעוד מועד ולבלום את הרכב, ובכך היה מונע את התאונה. קביעות אלו, אם תתקבלנה בסופו של דבר הן בעלות פוטנציאל להרשעת העורר בגרם התאונה הטראגית. בהקשר זה הפנה ב"כ המשיבה לפסיקה הדנה ברמת הצפיות הנדרשת מנהג ביחס לסכנה הנשקפת להולכי רגל במעבר חציה. כך בבש"פ 6616/99 הילה בר נוף נ' מדינת ישראל, , נקבע כי "ידיעת הנהג על כך שהנעשה על המדרכה ליד מעבר חציה מוסתר מפניו, כשידוע הוא שבני אדם יורדים ממדרכות אל תוך מעברי חציה לשם חציית הכביש, מצדיקה נהיגה זהירה עד כדי עצירה לפני המעבר, כשאין ביטחון כי הולכי רגל "מוסתרים" לא ירדו לתוכו". אם כי באותו מקרה נדון עניינה של נהגת, אשר נהגה לכאורה במהירות של 40 קמ"ש ולא היה כל ניסיון מצידה לבלום בטרם פגעה בהולכת הרגל שחצתה כביש פתוח במעבר חצייה, באור יום. 11. למרות קיומן של ראיות לכאורה בעלות פוטנציאל סביר להרשעה, מטיעוני הצדדים ניתן ללמוד על קיומם של קשיים בחומר הראיות, אשר פוגמים במידת מה בעוצמת הראיות. 12. העורר אמנם טען כי לא הבחין כלל במנוחה טרם הפגיעה בה, ומכאן ניתן להסיק, כי לא בלם לפני התאונה, אלא שמדו"ח הבוחן, אשר קבע כי הרכב נעצר במרחק של 5.2 מ' מתחילת מעבר החצייה, עולה כי העורר האט את מהירות נסיעתו או החל לבלום עוד קודם לכן, שכן, לפי חוות הדעת במהירות של 20 קמ"ש מרחק העצירה הוא 9.34 מ'. אם כך, לא ניתן לזקוף לחובת העורר את הטענה, כי לא הבחין כלל במנוחה קודם לתאונה או כי לא האט מהירות נסיעתו לקראת מעבר החצייה. 13. הבוחן קבע, כי ניתן היה למנוע את התאונה לו נסע העורר במהירות של 17 קמ"ש. בית המשפט קמא בדק ומצא כי התאונה הייתה נמנעת רק במהירות של 7 קמ"ש. ב"כ המשיבה עותר לקביעת נתון אחר לגמרי, לפיו מהירות הנסיעה המינימאלית בה ניתן היה למנוע את התאונה היא 37 קמ"ש. לגרסתו, הפגיעה בשמשת הרכב מלמדת שהעורר נהג במהירות של מעל 40 קמ"ש. ראשית, קשה לקבל מצב בו, בסוגיה מעין זו, מובאים בפני בית המשפט 3 נתונים שונים, שפערים משמעותיים מאוד ביניהם, כאשר חוות דעת הבוחן, שהיא הראיה המקצועית ובעלת המשקל בעניין זה, איננה נותנת, ככל הנראה, תשובה ברורה, המתיישבת עם יתר הראיות שבתיק. שנית, בית המשפט קמא דחה את הגרסה, כי מהירות הנסיעה של העורר עלתה על 40 קמ"ש, בקובעו כי לא הובאה חוות דעת בעניין זה. פרט לטיעוני ב"כ המשיבה, אין גם כל עדות מקצועית לסברה שהמהירות בה ניתן היה למנוע את התאונה היא 37 קמ"ש. בית המשפט קמא מצא שהמהירות בה ניתן היה למנוע את התאונה היא 7 קמ"ש בלבד, ולא כקביעת הבוחן או כפי טענת ב"כ המשיבה. 14. בטענה כי העורר נהג במהירות של למעלה מ-40 קמ"ש, מנסה המשיבה לאחוז את החבל בשני קצותיו, שכן, אם מהירות הנסיעה של העורר הייתה כפולה מן המהירות לה הוא טוען, הרי מרחק העצירה של הרכב היה גדול יותר, ומתוך נתון מקום עצירתו, ניתן היה להסיק כי החל לבלום עוד הרבה לפני הגיעו למעבר החצייה. 15. בחינת חומר הראיות, מותיר שאלות פתוחות המעוררות ספק האם ראיות המשיבה, שהן כביכול אובייקטיביות ונגזרות מן הממצאים בשטח, מתיישבות זו עם זו. חולשה זו של הראיות צריכה להילקח בחשבון, באיזון הראוי עם השיקול הנוסף, הקשור לרמת הסיכון הנשקפת מן העורר. הסכנה הנשקפת מן העורר: 16. אין חולק, כי מכוח סעיף 46ב' לפקודת התעבורה, מוטל הנטל על העורר לסתור את חזקת מסוכנותו, הנלמדת מגרימת התאונה הקטלנית, בפרט בנסיבות בהן נפגעה המנוחה, בעת שחצתה כביש במעבר חצייה. 17. קשה לדבר על רף רשלנות נמוך, בכל הנוגע לפגיעה בהולך רגל במעבר חצייה. למרות זאת, במקרה דנן הצטרפו מספר עובדות המצביעות על כך שרף הרשלנות נמוך יותר מהרגיל במקרים דומים. הכוונה לתנאי השטח, אשר הקשו על העורר להבחין במתרחש ליד מעבר החצייה (תאורה, צמחיה וכיו"ב), נסיבות חציית הכביש על ידי המנוחה, כמתואר בעדות עד הראייה והמהירות הנמוכה מאד שרק בה ניתן היה למנוע את התאונה. יש לציין כי לא נמצאו סימני בלימה, אך מניסוי שערך הבוחן, העדרו של ממצא זה, איננו מלמד על כך שהעורר לא בלם לפני התאונה וממצאי הבוחן אף מעידים על כך שהחל לבלום או להאט עוד לפני שהגיע למעבר החצייה. 18. מהחלטתו של בית המשפט קמא, עולה כאמור, כי רשלנותו של העורר התבטאה בכך שלא האט עד כדי עצירה בהגיעו למעבר החצייה, שכן התאונה הייתה נמנעת רק במהירות הנמוכה מ-7 קמ"ש. 19. בית המשפט קמא זקף לחובת העורר, כנסיבה המחמירה את רמת מסוכנותו, את העובדה כי לא הבחין כלל במנוחה, זאת על אף שבבוחנו קיומן של ראיות לכאורה, קבע כי גרסה זו איננה מתיישבת עם ממצאי הבוחן. 20. לעורר עבר תעבורתי לא מכביד. העורר מחזיק רישיון נהיגה משנת 1987 ולחובתו 3 הרשעות, שרק אחת מהן מעידה על נהיגה העלולה לסכן את הציבור. 21. מתוך המכלול, אני סבורה כי ניתן לקבוע שהעורר עמד בנטל השכנוע בדבר העדר מסוכנותו, במידה המצדיקה פסילת רישיונו עד תום ההליכים כנגדו. לפיכך, אני מקבלת את הערר ומורה על ביטול ההחלטה בדבר שלילת רישיונו של העורר עד תום ההליכים כנגדו. משפט תעבורהשלילת רישיון נהיגהערר