קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פגיעה בפרטיות עקב פתיחת מכתבים: תביעה לתשלום פיצויים בגין פגיעה בפרטיות . העובדות ותמצית טענות הצדדים: התובע היה נשוי למיכל הבת של הנתבעת מס' 1 (להלן:"נתבעת 1") זאת בתקופה שבין 31.5.99 ועד ל- 31.5.2004. התובע התגורר בעבר בגבעת אלה, וכשהכיר את מיכל (אשתו לשעבר) עבר לגור יחד איתה ביקנעם עילית בדירה שכורה ולאחר מכן כשהתחתן עבר הזוג לגור עם נתבעת 1 בביתה שביקנעם המושבה, הזוג גר שם בערך 3 שנים עד סוף שנת 2001. בתחילת שנת 2002 נולד לזוג ילד בשם עמית והם עברו לגור בשמשית . יחסי התובע ומיכל עלו על שרטון, והחלו לנהל הליכים בבית המשפט לענייני משפחה ,בכל המישורים לרבות משמורת והסדרי ראיה. הצדדים שהתגרשו בשנת 2004, שאז עזבה מיכל את הבית בשמשית והתובע נותר לגור בו לבד, זאת בזמנים הרלוונטיים לתביעה. בתאריך 1.8.06 נשלח לכתובתה של נתבעת 1 דבר דואר רשום (להלן:"המכתב") שהתקבל בסוכנות הדואר ביקנעם בתארך 2.8.06 ועם קבלתו הושמה בתיבת הדואר שבבעלות הנתבעת 1 הודעה על דבר דואר רשום הממוען לתובע. הנתבעת 1 קיבלה את המכתב וחתמה על אישור קבלתו ביום 4.8.06 (כפי שעולה מנספח ג' לכתב התביעה). אין חולק כי הנתבעת 1 פתחה את דבר הדואר והתברר לה כי זהו מכתב בו פירוט חובות בשל עבירות תנועה שביצע התובע בין השנים 2003-2005, המכתב הינו דרישה שנייה לתשלום אותם חובות המגיעים לסך של 12,567 ₪ הסכום כולל קנסות ופיגורים בשל אי תשלום במועד. הנתבעת 1 מסרה את המכתב לבתה מיכל המנהלת הליכים כנגד התובע בבית המשפט לענייני משפחה וזו הביאה את המכתב לעו"ד שלה הגב' איטקין שייצגה אותה בהליך של הסדרי ראיה שהתנהל בין התובע לגרושתו בספטמבר 2006. מיכל ובאת כוחה ניסו להגיש את המסמך כראיה בביהמ"ש לענייני משפחה אך לבסוף המסמך לא הוגש כראיה. עד כאן העובדות שאינן שנויות במחלוקת, התובע טוען כי מעשיה של הנתבעת 1 (פתיחת דבר דואר שאינו שלה ומסירתו לבתה) מהווים הפרה לפרטיותו של התובע בנוסף לעובדה כי בשל אי מסירת המכתב בזמן לידי התובע, והוא טוען גם כי סביר כי מכתבים אחרים גם הגיעו לידי הנתבעת 1 אך לא נמסרו אליו, הקנסות בגין העבירות הוכפלו ובכך נגרם לו נזק כספי רב, מה גם שנגרמה לו בשל מעשי הנתבעת 1 עוגמת נפש. התובע טוען כי הנתבעת 2 מסרה את המכתב לידי הנתבעת 1 שלא כדין ומהווה הפרת חובה חקוקה. התובע תובע פיצויים בסך של 100,000 ₪. הנתבעת 1 טוענת כי התובע אינו מצביע על הוראת חיקוק שמעשיה מהווים הפרתה, אך גם אם הכוונה לחוק הגנת הפרטיות התשמ"א - 1981 (להלן:"החוק") מדובר במעשה של מה בכך המעוגן בסעיף 6 לחוק ואשר אינו מוליד תביעה אזרחית. שנית, העבירות בגינן הגיע המכתב נעברו בשנים 2002- 2005 ולא ייתכן כי התובע אינו מודע לעובדה כי עבר עבירות וכי עלי ולשלם קנסות בגינן. המכתב מהווה הודעה שיניה ולא נטען כי ההודעה הראשונה לא הגיעה לידיו. שלישית, היא לא עשתה שום שימוש במכתב, היא פתחה אותו כי חשבה שהוא קשור להליך המשפטי המתנהל בין התובע לבתה מאחר ובד"כ כשמדובר בבית משפט זה שכיח כי רושמים אחד הצדדים כנמען וכי משראתה את תוכן המכתב היא העבירה אותו לבתה על מנת שזו תמסור אותו לתובע. מכל האמור יש להסיק כי מעשיה של הנתבעת 1 נעשו בתום לב וחוסים בצל הגנות חוק הגנת הפרטיות. הנתבעת 2 טוענת כי היא פועלת מכוח חוק הדואר תשמ"ו - 1986 (להלן:"חוק הדואר") ומכוחו יש לה הגנות אשר פוטרות אותה מאחריות אשר המקרה דנן נמנה עליהם, זאת בהתאם לסעיף 28 לחוק אשר קובע כי היא אינה אחראית בגין מסירה מוטעית. בנוסף, הנתבעת טוענת כי דברי הדואר נמסרו לנבעת 1 בהתאם להוראתו של התובע שלא נשתנתה וכל השנים הוא קיבל דברי דואר שלו באמצעות נתבעת 1 ולכן חל גם סעיף 45(3) לחוק הדואר אשר פוטר אותה מאחריות מאחר והמסירה הינה לאדם שנחזה להיות מורשה מטעם התובע מה גם שהתובע מעולם לא ביקש שינוי כתובת או הפניה של דברי הדואר ולכן דברי הדואר המשיכו להישלח לכתובת הרשומה אצלם ועל כן יש מקום לדחות את התביעה נגדה. דיון ומסקנות: מהעובדות לעיל עולה כי, אין חולק כי ביום שהנתבעת 1 קיבלה את המכתב מהנתבעת 2 (4.8.2006) התובע ובתה של נתבעת 1 היו גרושים, והתובע באותו זמן לא היה גר עם הנתבעת 1 באותו בית. העילה נגד נתבעת 2: תחילה יש להכריע בשאלה האם התובע הודיע לנתבעת 2 על שינוי כתובת? שינוי הכתובת במשרד הפנים והשלכתו על רשות הדואר: התובע הגיש תצהיר מטעמו (ת/1) ובו הצהיר (סעיף 4) כי לאחר גירושו פנה למשרד הפנים והודיע כי הוא מתגורר בשמשית ואכן החל לקבל מכתבים לכתובתו החדשה בשמשית. בעדותו (עמ' 4) העיד כי שינה את הכתובת במשרד הפנים רק ב- 2006 לאחר הדיון בבימ"ש לענייני משפחה ואשר בו נודע לו כי נתבעת 1 קיבלה בשמו את המכתב. גם נתון זה לא הוכח בפניי לא על ידי המצאת אישור מתאים ממשרד הפנים ואף לא על ידי הצגת ספח תעודת זהות. עדות התובע, לא נתמכה בראיה כלשהי כגון ספח תעודת זהות או אישור אחר ממשרד הפנים! מכל מקום, השינוי במשרד הפנים אינו רלוונטי לעניין חבות נתבעת 2 אשר תפקידה הינו אך ורק מסירת דברי דואר ע"פ הכתובת הרשומה עליהן ולא תיקון ו/או עדכון כתובות לפי מקום מגורים במשרד הפנים. לגופו של עניין שינוי הכתובת ברישומי נתבעת 2: לא הוכח כי התובע הודיע על שינוי שינה כתובתו בנתבעת 2, ראשית, העדר ראיות המוכיחות כי התובע פנה לנתבעת 2. אין באף מקום בתצהירו של התובע, גם לא הוצגו ראיות כלשהן , על כך כי פנה לנתבעת 2 בהודעה מסודרת לפיה ביקש שינוי כתובת אין גם הודעה על בקשה להפניית דברי דואר. כל שכן התובע הצהיר כי לאחר ספטמבר 2006 הוא פנה לנתבעת 2 בטרוניה על כך שהפקידה בסניף ביקנעם מסרה דואר לנתבעת 1 ולא לו באופן אישי. שנית, הסתירות בעדותו, התובע סתר את עצמו בכמה נקודות בעדותו ובין היתר לעניין העברת הכתובת כאשר פעם הוא אומר כי הודיע לנתבעת 2 על שינוי כתובת ב- 2007 בערך 5 חודשים לאחר שגילה את המחדל החמור ומיד הוא מעיד כי הודיע לנתבעת 2 מיד כשעבר לשמשית (דהיינו בשלהי 2002), זאת ללא שהמציא מסמך כלשהו התומך בטענתו זו. כך הוא העיד: ש. בחודש פברואר 2007, 5 חודשים אחרי שסיפרת בתצהירך שלמדת לראשונה על נספח א', רשימת הדוחות, מחודש פברואר. ראית את המסמך הזה בספטמבר 2006. בפברואר 2007 , כותב לך בכתב ההגנה, ב"כ נתבעת 2, שעדיין לא העברת את הדואר. למה בתצהירך אתה לא מתייחס לזה ואומר שזה לא נכון, שכבר העברת את הדואר. זה 5 חודשים אחרי שגילית את המחדל החמור. ת. ב- 2007, כשראיתי את זה, הלכתי לדואר ושיניתי את הכתובת. באתי לדואר ואמרתי שאני גר בשמשית ולשם אני רוצה להעביר את הדואר שלי ואמרו שאין בעיה. ש. מתי זה היה? ת. כמה חודשים אחרי שעברנו לשמשית. ש. למה לא צירפת מסמך ולו אחד, שהעברת את הדואר למקום כלשהו? ת. כיוון שמסתבר שיש שני סוגי כתובות, כתובת ראשית וכתובת משנית. מסתבר שלי היו שני כתובות, אחד ברח' שמשית והשנייה ביקנעם. לא יכולתי לדעת, כי את הדואר קיבלתי לשמשית גם. הראיה מאוד פשוטה, הדואר מגיע לשמשית עד היום. אבל, ברגע שקבלתי דואר לשמשית, לא ידעתי שחלק אני מקבל ליקנעם וחלק לשמשית. מתי נודע לי שיש כתובת ראשית ומשנית, פתאום הסתבר לי שחלק מהדואר שאני אמור לקבל, אני לא מקבל. ש. מתי זה היה? ת. התחלתי להבין את זה בדיון ב- 2006. ש. יש לך אישור שאחרי ספטמבר 2006, באוקטובר, בנובמבר או בדצמבר, ביטלת את הכתובת המשנית שלך כפי שאתה טוען בדואר? ת. מסתבר שלשנות את הכתובת לאחת, היא ללכת למשרד הפנים ולא לדואר. אני הלכתי לדואר ולא למשרד הפנים לשנות את כתובתי. לאחר שהלכתי למשרד הפנים ואמרתי שיותר אין יקנעם אלא רק שמשית, הכתובת ביקנעם בוטלה. ש. עד מתי הכתובת שלך במשרד הפנים הייתה ביקנעם? ת. עד 2006. ש. מתי ב- 2006 ביצעת שינוי כתובת במשרד הפנים? ת. לאחר הדיון, לא זוכר תאריך מדויק." ובהמשך בהמשך בעמ' 6 הוא נשאל בידי ביהמ"ש: " ש. האם עדכנת את מנהלת הדואר ביקנעם שהתגרשת ואתה ביחסים לא טובים עם חמתך וגרושתך? ת. לא". העולה מכל הנזכר לעיל שהתובע לא פעל לעדכן את הנתבעת 2 על שינוי מעמדו ולא על שינוי כלשהו בהרשאה המשתמעת לפיה היא פעלה במשך שנים, זוהי בעצם הסכמה בהתנהגות. שלישית, קבלת דברי דואר אחרי המעבר לשמשית, התובע בעצמו מודה בעמ' 6 לעדותו כי הוא היה מודע לעובדה כי גם לאחר שעבר לשמשית המשיך לקבל דואר ביקנעם ולא דאג לבטל את הרשות בנטילת מכתבים שלו ביקנעם, את מחדלו הוא מסביר ב- "חוסר תשומת לב עם המון טפשות". ללמדך כי הוא לא טרח להודיע לנתבעת 2 כי שינה את כתובתו חרף העובדה כי ידע שמכתבים הממוענים אליו ממשיכים להגיע, כמו מקודם, אל יקנעם המושבה. רביעית, עדות פקידת הנתבעת 2, גם הגברת בת שבע שהינה הפקידה שמסרה את המכתב נשוא התובענה לנתבעת 1 העידה (עמ' 13-14) בפניי כי לפני המקרה של 4.8.06 מעולם התובע לא פנה אליה בבקשה להפסיק את מסירת המכתבים לידי הנתבעת 1 ו/או בבקשה כלשהי להפניית דואר ומעולם לא מחה על כך שדברי הדואר מגיעים ליקנעם המושבה. מה שמעיד גם כי במשך כל התקופה גם לאחר שעזב את יקנעם המושבה לא הייתה לו כוונה לשנות את הכתובת! לאור הנ"ל, נותרנו עם העובדה כי התובע בשלב כלשהו לאחר שעבר לגור מגבעת אלה ליקנעם עילית נתן הוראה לנתבעת 2 להעביר את הדואר הממוען אליו לתא חלוקה 58 השייך לנתבעת 1 ובעלה (ראה עדותו בעמ' 3) וכי הוראה זו לא שונתה עד לכתיבת שורות אלו! מסירת הדואר לידי נתבעת מס' 1 נעשתה בהתאם להסכמה מפורשת ו/או משתמעת של התובע? לאחר שעיינתי בחומר המצוי בתיק ובעדויות הצדדים הגעתי למסקנה כי מסירת המכתב הייתה בהתאם להסכמה של התובע; ראשית,   סעיף 45 לחוק הדואר קובע כי: "לענין חוק זה - (1... (2)  .... (3)  יראו כמסירת דבר דואר לנמען - הכנסה של דבר דואר לתיבת המכתבים שלו או לתיבת מכתבים שהקצה לו בעל רישיון במיתקן לחלוקת דברי דואר וכן מסירה לידיו של הנמען או לידי אדם הנחזה כרשאי לקבלו עבור הנמען כמקובל במסירת דברי דואר הממוענים אליו, בין אם המסירה נעשתה בבית דואר ובין בביתו של הנמען, במקום עסקו או במקום אחר שאותו הועיד הנמען לצורך זה" אין חולק כי המכתבים הממוענים לתובע החלו להגיע לתא חלוקה 48 (התא שהוקצה לנתבעת 1 ובעלה) היו בהוראת התובע (עדות התובע עמ' 3) ואין חולק כי הנתבעת 1 היא זו אשר קיבלה את המכתב נשוא התובענה שהיה ממוען לתובע. התובע וגם לאחר שעבר לשמשית המשיך לקבל דואר ביקנעם ולא מחה על הדבר ולא דאג לשנות את המצב או להודיע לדואר על שינוי כלשהו בדרך קבלת המכתבים. מעדות התובע עולה כי הוא נתן רשות לנתבעת 1 לקבל בשמו את המכתבים וכי הדבר היה בהסכמתו והיא נהגה לקבל את המכתבים של התובע בתא החלוקה שלה במשך הזמן בו גר התובע ביקנעם גם לאחר מכן. כך הוא העיד בעמ' 6: " לשאלת בית המשפט: ש. מתי עברתם לשמשית? ת. בשנת 2002. ש. האם בשנת 2002 ו- 2003 גרת בשמשית עם אשתך? ת. כן. ש. האם בשנת 2002-2003 קיבלת דואר ליקנעם? ת. ב- 2002 אני חושב שהתגרשנו. ש. ב- 2002 קיבלת דואר ליקנעם? ת. כן. ש. מי מסר לך את המכתבים בשנת 2002 ביקנעם? ת. גרושתי, מאמא שלה. ש. מה פתאום מעבירים ליקנעם את הדואר כשעברת לכתובת אחרת? ת. כל עוד לא נעשה לי דבר רע עם זה, אז לא. ש. מדוע לא הפסקת את "הרשות" בהתנהגות בנטילת מכתבים שלך ביקנעם משנת 2000 עד שנת 2004, במהלך חיי הנישואים? ת. חוסר תשומת לב עם המון טיפשות". בהמשך הוא נשאל בידי ביהמ"ש: " ש. האם עדכנת את מנהלת הדואר ביקנעם שהתגרשת ואתה ביחסים לא טובים עם חמתך וגרושתך? ת. לא". התובע ידע כי מכתבים מגיעים ליקנעם המושבה אף לאחר שעבר לשמשית ומן הסתם ומשלא דאג לעדכן את הנתבעת 2 בשינוי כלשהו הרי ידע גם היה יסוד סביר להניח כי המכתבים ימשיכו להגיע ליקנעם המושבה לאחר גירושיו. שנית, פקידת הדואר שמסרה את המכתב לנתבעת 1 (להלן:"בת שבע") העידה בפניי כי במהלך השנים התקבלו דברי דואר לתובע והיא נהגה למסור אותם לנתבעת 1 ולא ידעה ולא היה עליה לדעת כי משהו השתנה בהסכמה המשתמעת שנוצרה במסירת המכתבים עבור התובע. מעולם הוא לא מחה בפניה ולא ביקש שינוי כתובת ו/או הפנית דואר. גם הנתבעת 1 מעולם לא ביקשה ממנה לשנות ממנהגה כלפי המכתבים עבור התובע. ומכאן היא נהגה כפי שתמיד נהגה וסברה לתומה ובצדק כי הנתבעת 1 מורשית לקבל מכתבים עבור התובע. שלישית, בת שבע העידה כי לאחר המקרה הזה הבינה כי הנהלים בנתבעת 1 הם כי מי שמקבל דואר רשום חייב להיות בעל המכתב או אדם שיש לו ייפוי כוח לקבלו. אומנם אלו הם נהלים פנימיים של הנתבעת 2, אך החוק אינו דורש ייפו כח בכתב והוראת החוק המפורשת הינה כי הוא יימסר גם למי שנחזה להיות מורשה של הנמען, כמו במקרה דנן שמדובר במקום קטן כאשר הפקידה מכירה את האנשים ונוהגת למסור להם דברי דואר כל הזמן ובמשך שנים מבלי שמישהו מוחה אי פעם בפניה על ההתנהגות, היא הבינה כי קיימת הסכמה משתמעת ובהתנהגות של הנוגעים בדבר לשיטת מסירת הדואר. רביעית, אין להסיק מכל הראיות שהובאו בפני ידיעה של נתבע מס' 2 על שינוי היחסים בין התובע לנתבעת מס' 2, וכל שינוי ביחסים אלו מחייב את התובע להודיע על שינוי כדי לנהוג בהתאם, יפוי הכוח או ההסמכה לקבלת דברי הדואר ימשיך ויחייב את התובע ,למרות שינוי הכתובת ולמרות שכבר התגרש, וזאת במישור היחסים בינו לבין רשות הדואר,כי הסמכה זו והרשאה זו ממשיכה לחייבו כל עוד לא הודיע או לא התגבשה אצל רשות הדואר על ידיעה בפועל על ביטול יפויי הכוח או ההרשאה. לאור המורם, הנני מסיק כי הפקידה של נתבעת 2 ראתה בהתנהגות התובע הרשאה לקבלת דואר בידי הנתבעת 1 בשמו, התובע לא מחה בפניה אף פעם למרות הפעמים הרבות שהיא נהגה למסור את הדואר של התובע לנתבעת 1 וניתן לקבוע, לאור התנהגות ממושכת של התובע והנתבעת 1 בעבר, כי הנתבעת 2 פעלה בהתאם להוראת סעיף 45(3) לחוק הדואר. גם אם טעיתי במסקנתי לעיל והנכון הוא לקבוע כי הנתבעת 2 פעלה בניגוד להוראות החוק, עדיין לא ניתן להטיל עליה אחריות בשל קיום חסינות מכוח סעיפים 77 ו- 78 לחוק. (1) חסינות נתבעת 2 - רשות הדואר סעף 78 לחוק: גם אם טעתה הפקידה של נתבעת 2 ומסרה את המכתב לידי נתבעת 1 כשלא הייתה אמורה למוסרו, הרי במקרה דנן אין היא אחראית בגין הנזק שנגרם לתובע; רשות הדואר הינה תאגיד ציבורי, והיקף אחריותה בנזיקין שווה - על דרך העיקרון - להיקף אחריותה בנזיקין של המדינה (סעיף 117 לחוק רשות הדואר). אחריותה בנזיקין של המדינה הינה, כידוע, "כדין כל גוף מאוגד" כפוף לחריגים שנקבעו בחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952. סעיף 9(2) לחוק זה שומר על הסייגים לאחריות המדינה כפי שנקבעו בפקודת בתי הדואר. פקודה זו הוחלפה (בשנת 1976) בפקודת הדואר [נוסח חדש], ולאחר מכן (בשנת 1986) בחוק רשות הדואר. אי לכך, וכמצוות סעיף 25 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981, היקף האחריות בנזיקין של רשות הדואר הינו כהיקף האחריות בנזיקין של כל גוף מאוגד, כפוף לסייגים לאחריות שנקבעו בפרק ו' לחוק ("אחריות וחסינות"). ראו ע"א 580/82 אינשורנס קורפוריישן אוף אירלנד לימיטד נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2) 309, 313. במקרה שלפנינו מוצגים על ידי הרשות שני סייגים מתוך פרק ו', העשויים, על פי שיטתה, לשלול או להגביל את אחריותה לנזק שנגרם לתובעת בשל הרשלנות של פקיד הדואר.חסינות מכוח סעיף 78 הקובע כי:   " אין הרשות, עובדיה וכל הבאים מטעמה אחראים לנזק שנגרם -         (1)  בשל איחור במסירה או מסירה מוטעית של דבר דואר.." וחסינות מכוח סעיף 77 לחוק אשר לגביו קבע בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ענבר) בעניין החסינויות הנ"ל כדלקמן: "על פי ההלכה הפסוקה, במסגרת סעיף 77 לחוק רשות הדואר ביקש המחוקק לתת חסינות לרשות הדואר בפני תביעות בגין אבדן, גניבה או נזק של דבר דואר ולצמצמן למקרים ולתנאים העונים על האמור שם (ע"א (ת"א) 742/93 אזולאי נ' רשות הדואר, פ"מ תשנ"ה (1) 467, 471). תביעת פיצויים נגד רשות הדואר בגין אבדן, גניבה או נזק של דבר דואר, אינה יכולה להתבסס אלא על סעיף 77 לחוק רשות הדואר ועל המבקש למלא אחר כל התנאים המוקדמים המפורטים באותו סעיף (שם). ממילא שעל תביעת הפיצויים חל גם הסייג בדבר היקף האחריות, הקבוע בסעיף 81 לחוק ובתקנות שהותקנו מכוחו, שלפיו מוגבל סכום הפיצוי לנזק הישיר אך לא למעלה מהסך של 455 ₪ לכל דבר דואר..." (בר"ע (מחוזי יר') 653/05 הרוש אברהם נ' רשות הדואר, תק-מח 2005(2), 751 , 752 (2005( ואף בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט אברהם) קבע באופן דומה: "...פרשנות מצמצמת לס' הנ"ל, כקביעת בית משפט קמא, שמשמעה שתינתן חסינות בפני הגשת תביעות רק מקום בו נגרמו נזקים ישירים לדבר הדואר, תרוקן את הסעיף הנ"ל מתוכן ותהפכו לאות מתה שכן תתאפשר הגשת תביעות שלא על פי חוק הדואר בגין נזקים עקיפים ומוגזמים שנגרמו בשל כך שדבר דואר לא הגיע ליעדו, מחמת מסירה מוטעית (כגון: תביעות בשל עוגמת נפש שנגרמה , אובדן רווחים עתידיים כתוצאה מהמסירה המוטעית וכיו"ב). סבורני שהדבר נוגד את תכלית החקיקה שיצרה כלל הגבלת אחריות וחסינות בפרק ו' בכללותו ובס' 78בפרט תוך איזון, ע"י הטלת תעריפים מוזלים עבור שליחת דבר דואר... ...על כן, אין כל ספק כי גם תביעה נזיקית בעילת רשלנות ו/או עילה חוזית נופלת בגדר החסינות שמקנה הסעיף והגבלת האחריות שמוקנת בפרק ו' לחוק הדואר (ובכללה ההתיישנות) שאם לא כן פרשנות זו תעקר את התכלית של החוק... " בר"ע (מחוזי נצ') 108/09 חברת דואר ישראל בע"מ נ' אומנות המזרח התיכון בע"מ, תק-מח 2009(3), 100 , 104 (2009)). יחד עם זאת אני ער לפרשנות המצמצמת שהעניק כב' השופט סובל לחסינות הדואר (ת"ק (יר') 1707/01 לביא רבקה נ' רשות הדואר, תק-של 2002(3), 14585 , 14600 (2002)),מסקנתו ראוי לבחון אותה במקרה המתאים ולשקול את נכונותה, אך בענייננו, לא מצאתי לנכון להחיל פרשנות זו, מבלי להביע כל עמדה ביחס אליה, וזאת בשל נסיבות המיוחדות של תיק זה; ראשית, וכפי שפורט לעיל, המכתב נמסר בדרך שהייתה מקובלת לאורך שנים על ידי שלושת הצדדים, התובע, הנתבעת 1 והנתבעת 2 והתובע לא מחה על הדרך בה נמסרו לו המכתבים המוענים אליו אף לא דאג לשנות את המצב ע"י הודעה כלשהי לנתבעת 2. ומכאן אין להלין כעת על פעולת נתבעת 2. התובע הוא זה שבחר לא להודיע לנתבעת 2 על שינוי הכתובת ו/או הפנית דברי דואר לכתובתו החדשה. הוא מודה בעדותו כי לא עשה זאת וכי הדבר נבע מ- "חוסר תשומת לב עם המון טיפשות" וכי "כל עוד לא נעשה לי דבר רע עם זה" אז לא מעבירים כתובת!! ללמדך כי לתובע לא היה משנה לאן מגיעים דברי הדואר שלו. בנוסף, הנני נותן אמון בעדותה של מיכל אשתו לשעבר של התובע (עמ' 11) אשר לא נסתרה בידי התובע וגם לא הוכחשה על ידו לפיה, דברי הדואר של התובע שהגיעו לתא הדואר של הנתבעת 1 הועברו בידי אמה לתובע אשר היה נפגש עם מיכל או נתבעת 1 לפחות פעם אחת בשבוע במסגרת הסדרי הראיה של הילד המשותף, דהיינו התובע ידע כי הדואר עדיין מגיע ליקנעם המושבה ואף קיבל את הדואר לידיו אך לא טרח להודיע על שינוי כתובת. שנית, הנזק הכספי שנגרם בשל מסירת המכתב לנתבעת 1 אין בו ממש. מדובר בקנסות עבור עבירות תנועה שהתובע ביצע ואת הודעות הקנס המקוריות בגין העבירות הוא קיבל במסירה ידנית מהשוטר שנתן לו את דוח העבירה דהיינו הוא ידע שלחובתו עומדים קנסות שעליו לשמם. גם עצם ההודעה מוכתר כ - "הודעה שניה" מעידה כי כפל התשלום שהוטל אין מקורו חדש ואין למסירת הנתבעת 2 כל קשר עם היווצרותו. התובע לא הוכיח בפניי שהגיעה לכתובת זו למשל הודעה על תשלום ראשון אשר לא נמסרה לו מה שגרם לכפל הקנס! מהאמור ולאור נסיבות המקרה אין סיבה לסטות מכלל החסינות שהוענק לנתבעת 2 מכוח חוק הדואר. (2) חריגים לכלל החסינות: במספר פסקי דין התייחסו בתי המשפט לפטור שניתן לנתבעת מאחריות ולנסיבות שבהן תוטל אחריות, למרות החסינות שנקבעה בחוק (בר"ע 12614/97 רשות הדואר נ' שמואל כהן ; תק 1707/01 לביא רבקה נגד רשות הדואר ; תק 3872/03 משה סעדון נגד רשות הדואר ; תק 11935/05 גינדי רות נגד דואר ישראל בע"מ שלושת פסקי הדין פורסמו באתר נבו. כפי שנפסק, חסינותה של רשות הדואר אינה עומדת לה בהתקיים שני יסודות מצטברים: א. הנזק נגרם ברשלנות חמורה של פקיד הרשות. ב. הנזק, מבחינת סוגו, מהווה פגיעה בכבוד האדם או בחירותו. הרשלנות החמורה באה ע"י ביטוי כאשר מדובר למשל בהתעלמות מודעת מתוצאות מעשה רשלני, הסתברות מתמשכת של התנהגות רשלנית וכדו'. על מנת להיכנס לגדר המקרים החריגים, בהם תחויב הרשות בפיצוי, למרות החסינות, על התובע הנטל להוכיח כי במקרה הנדון נהגה הרשות ברשלנות חמורה. התובע לא עמד בנטל זה ולא הוכיח כי במקרה זה הייתה רשלנות חמורה של מי מעובדי הנתבעת 2. העובדה שדבר הדואר נמסר לנתבעת 1 אשר קיבלה לאורך כל השנים מכתבים עבורו, אין בה כשלעצמה כדי להצביע על רשלנות חמורה כזו. אין מקום לצמצם את החסינות של הנתבעת 2: א. המצב של מסירת הדואר אינו חריג והיה דבר שהצדדים נהגו לפיו לאורך שנים. ב. התובע לא דאג לשנות כתובת ו/או להודיע לפקידה של הנתבעת 2 על שינוי כתובת ג. התובע נהג בזלזול כפי שהוא מעיד על עצמו. המסקנה המתבקשת היא שדין התביעה כנגד רשות הדואר להידחות. העילה נגד נתבעת 1: הנתבעת 1 העידה בפניי ולא הכחישה כי אכן קיבלה את המכתב כמו גם מכתבים אחרים הממוענים לתובע ואשר הגיעו לתא החלוקה השייך לה. הדבר נעשה במשך הזמן שבו בתה והתובע היו נשואים וגרים ביקנעם עילית ולאחר מכן ביקנעם המושבה וכך הדבר המשיך גם לאחר שהזוג עבר לגור בשמשית. היא זו אשר קיבלה כל הזמן את הדואר הממוען לתובע. הנתבעת 1 העידה כי היא פתחה את המכתב ועיינה בתוכנו כי חשבה שהוא קשור לסכסוך המשפטי שמתנהל בין ביתה לתובע ולאחר מכן היא העבירה אותו לבתה מיכל אשר מסרה אותו לעורכת דינה (עמ' 10). התובע טוען כי במעשיה, הנתבעת 1 הפרה הוראות סעיף 2(5) ו- (9) ו- (10) לחוק הגנת הפרטיות והדבר מהווה עוולה אזרחית לפי פקודת הנזיקין זאת מכוח סעיף 4 לחוק הגנת הפרטיות. בנוסף זוהי הפרה לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ולערכים שנקבעו בו אודות השמירה על כבודו של האדם פרטיותו וסודותיו. הפרת חוק הגנת הפרטיות: סבורני שהעובדה כי הנתבעת 1 נטלה לידיה את המכתב מהנתבעת 2, עיינה בו ובתוכנו ואף העבירה אותו לידי בתה הנמצאת בעיצומו של הליך שיפוטי (וללא כל צורך להיכנס למניעיה של הנתבעת 1 שנטענו על ידה כגון הצורך להגן על נכדה הקטין וכיו"ב) , כאשר יודעת היא שכבר אינה מוסמכת או מורשית לקבל בשמו דברי דואר ,מהווה פעולה שהינה בניגוד להוראת סעיף 2 (6) ו- (9) ו- 10) לחוק אשר קובעות כי: "פגיעה בפרטיות מהי: (1)  ... (7)  הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין לגבי עניניו הפרטיים של אדם; (9)  שימוש בידיעה על עניניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה; (10)  פרסומו או מסירתו של דבר שהושג בדרך פגיעה בפרטיות לפי פסקאות (1) עד (7) או (9);" הסעיף אינו מבחין בסיבה לשמה נפתח המכתב ונמסר אלא מספיק כי הידיעה אודות ענייניו הפרטיים של התובע הועברה לבתה של התובעת הדבר מהווה פגיעה בפרטיותו של התובע. הגנות מכוח החוק; הנתבעת 1, לא עמדה בנטל ההוכחה אשר מוטל עליה (מכוח סעיף 20 לחוק) להוכיח כי עומדות לה אחת ההגנות הקבועות בסעיף 18 (2) לחוק אשר קובע כי: במשפט פלילי או אזרחי בשל פגיעה בפרטיות תהא זו הגנה טובה אם נתקיימה אחת מאלה: " (1) ; (2)  הנתבע או הנאשם עשה את הפגיעה בתום לב באחת הנסיבות האלה: (א)  הוא לא ידע ולא היה עליו לדעת על אפשרות הפגיעה בפרטיות; (ב)  הפגיעה נעשתה בנסיבות שבהן היתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית לעשותה; (ג)  הפגיעה נעשתה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הפוגע; (ד)  הפגיעה נעשתה תוך ביצוע עיסוקו של הפוגע כדין ובמהלך עבודתו הרגיל, ובלבד שלא נעשתה דרך פרסום ברבים; (ה)  הפגיעה היתה בדרך של צילום, או בדרך של פרסום תצלום, שנעשה ברשות הרבים ודמות הנפגע מופיעה בו באקראי; (ו)  הפגיעה נעשתה בדרך של פרסום שהוא מוגן לפי פסקאות (4) עד (11) לסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965; (3)  ..". והנימוקים הם; ראשית, הנתבעת 1 בחרה, במודע, להמשיך ולקבל עבור ובשם התובע מכתבים הממוענים לו גם לאחר שהוא התגרש מבתה. נשאלת השאלה למה הנתבעת 1 המשיכה להסכים לקבל עבור התובע שהתגרש מבתה מכתבים הממוענים עבורו למה לא הודיעה לפקידה שתחזיר את המכתבים. התנהגותה זו נתבעת 1 מעידה על חוסר תום לב מצידה ועל כוונה ורצון להמשיך לקבל מכתבים של התובע במיוחד הדבר מקבל משנה תוקף לאור הסכסוך המשפחתי בין בתה לתובע. שנית, הנתבעת טענה בכתב הגנתה ובתצהירה כי חשבה שמדובר במכתב הממוען גם לבתה אודות ההליך המשפטי המתנהל בין בתה לבין התובע בבית המשפט לענייני משפחה וטענה כי בד"כ בתי משפט נוהגים לשלוח מכתבים לאחד מבני הזוג!! (סעיף 12 לנ/3) טענה תמוהה בפני עצמה במיוחד כאשר מדובר בסכסוך משפחתי שבו כל צד מבני הזוג הינו צד נגדי לתיק וביהמ"ש מקפיד להמציא לשני הצדדים הודעות בנפרד. בנוסף והחשוב מכל, ביום שבו נתקבל המכתב בתה של הנתבעת 1 והתובע היו כבר גרושים ולכן דין טענה זו להידחות על הסף. מכאן חל סעיף 4 לחוק אשר קובע כי: " פגיעה בפרטיות היא עוולה אזרחית, והוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש], יחולו עליה בכפוף להוראות חוק זה". הפרת חובה חקוקה: סעיף 63 לפקודת הנזיקין קובע כי: " מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק - למעט פקודה זו - והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו". כיוון שהפיצוי הנדרש הוא פיצוי סטטוטורי עפ"י הגנת הפרטיות בלבד, אין מקום להידרש לעילה נוספת, מלבד עילת התביעה עפ"י חוק הגנת הפרטיות, ובפועל - גם סיכומי הצדדים התמקדו בעילה עפ"י חוק הגנת הפרטיות. הגנת סעיף 6 לחוק פגיעה שאין בה ממש: הסעיף קובע כי:   " לא תהיה זכות לתביעה אזרחית או פלילית לפי חוק זה בשל פגיעה שאין בה ממש". למרות המסקנה כי הנתבעת 1 הפרה חוק הגנת הפרטיות מבלי שתהיה לה הגנה טובה מכוחו ואשר תפטור אותה מאחריות, רק אם יוכיח התובע נגרמה לו פגיעה שיש בה ממש יהא זכאי לפיצויים. הנטל להוכיח אי התקיימות סעיף מוטל על התובע (ראה מאמרו של המלומד פרופ' זאב סגל (פרופ' ז.סגל, הזכות לפרטיות למול הזכות לדעת, תשמ"ג, [עיוני משפט ט 175], עמ' 184). כב' השופט מ. טלגם קבע בפסק דינו בת"א 667/97 כי סעיף 6 לחוק מקביל בנוסחו לסעיף 4 לפקודת הנזיקין המגדיר פגיעה שאין בה ממש כפגיעה "שאדם בר דעת ומזג רגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך". בספרו של עו"ד הלם, "דיני הגנת הפרטיות" (2003), "הסוגיה כיצד יקבע בית-המשפט אם הפגיעה היא מזערית תלויה במהות הזכות שנפגעה, בתכלית הפגיעה ובנסיבות נוספות של כמקרה ומקרה" (עמ' 177(/ כך גם בהמשך: "הפסיקה בארץ קבעה שורה של מקרים ככאלה שאין בהם כדי להוות פגיעה ממשית בזכות לפרטיות ושהגנת "מעשה של מה בכך" חלה עליהם. כך היה במקרה שבו נכתב שמו של אב החתן - ללא הסכמתו- בהזמנה לחתונה. בית המשפט פסק כי הדבר אינו מהווה פגיעה ממשית בזכות לפרטיות וכי סעיף 6 לחוק הגנת הפרטיות אינו חל על המקרה" (שם בעמ' 178( פגיעה שאין בה ממש? האם עומדת לנתבעים ההגנה הקבועה בסעיף 6 לחוק - פגיעה שאין בה ממש? סבורתני שלא. עובדות כתב התביעה שלא נסתרו לכשעצמן, מתארות את עגמת הנפש שנגרמה לתובע מחשיפת עברו התחבורתי בפני גרושתו, עורכת הדין שלה ובית המשפט לענייני משפחה שדן בסכסוך בינו לבין גרושתו. המניע בהעברת המכתב לידי הבת הנמצאת בהליכים משפטיים בעניינו של קטין כדי לגרום לפגיעה בתובע ולצמצם הסדרי הראיה ,לטעמי אינו, מביא את המקרה שבפני לחסות בצילו של פטור זה הקבוע בסעיף 6 לחוק. הוכחת הנזק: התובע לא הצליח להוכיח נזקיו! מהעדויות שהוצגו בפניי עולה תמונה כי מדובר בתובע שהיו לו עבירות תנועה רבות הכוללות גם נהיגה ללא רישיון וללא ביטוח חובה, רישיונו בכלל נשלל לכמה פעמים והוא היה מודע לעובדה כי הוא עבר עבירות תנועה ובגינם הוטלו עליו קנסות, אך בחר להסיק בעדותו (עמ' 5-6) כי הקנסות הוכפלו בגלל שהנתבעת 1 קיבלה את ההתראות הראשוניות ולא מסרה לו אותם!! טענה אשר לא הוכחה כלל למשל ע"י הבאת אסמכתא מהנהלת בתי המשפט על משלוח הודעה ראשונה ומי חתום על קבלת המסמך, כך שיכול גם להיות כי התובע קיבל את ההודעה הראשונה. מכאן הטענה לפיה הכפל נגרם בגלל מעשי הנתבעות נדחית. יחסי הגומלין בין סעיף 29א לחוק (הקובע פיצויי סטטוטורי ללא הוכחת נזק) ל- סעיף 6 : סעיף 29א (ב) לחוק קובע כי: " (ב)  (1)  במשפט בשל עוולה אזרחית לפי סעיף 4, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, בלא הוכחת נזק. (2)  במשפט כאמור בפסקה (1) שבו הוכח כי הפגיעה בפרטיות נעשתה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור באותה פסקה, בלא הוכחת נזק". אין לקבל את הטענה לפיה משכשל התובע להוכיח כי נגרם לו נזק, אזי בית המשפט אינו רשאי לשקול פסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק. ראה בעניין זה האמור בע"א 3616/92 דקל נ' חשב היחידה דינים עליון נו 279, שם התייחס בית המשפט לאפשרות לבחור בפיצוי סטטוטורי (לפי חוק זכויות יוצרים) לאחר שלא עלה בידי התובע להוכיח נזק ונפסק כי "מטרתו של החוק תסוכל אם נקבל עמדת חשב לפיה קושי בהוכחת הנזק הממשי במידה הדרושה להוכחה במשפט אזרחי, מונע את האפשרות לקבל פיצוי סטטוטורי. אין מקום "להעניש" תובע שניסה להוכיח את נזקו הממשי ולמנוע ממנו את האפשרות לקבל פיצוי סטטוטורי, לאחר שהוכיח כי זכותו הופרה". ואולם בקביעת גובה הפיצוי הסטטוטורי, אשר פסיקתו מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט, יש לתת את הדעת לפגיעה הסובייקטיבית שנגרמה לתובע כפי שהיא עולה מתוך עדותו. כן רשאי בית המשפט לתת דעתו למבחנים הנורמטיביים הקבועים בסעיף 22 לחוק ולהתחשב בראיות שהובאו להוכחת הנזק הממשי שנטען כי נגרם עקב ההפרה. שיעור הפיצוי שיעור הנזק בגין פגיעה בפרטיות הינו עניין המסור לשיקול דעת בית המשפט ולאומדן דעתו, בהתאם לנסיבות המקרה. לאחר בחינת טענות הצדדים ונסיבות המקרה ועל רקע תכלית החוק כפי שנסקרה לעיל, החלטתי לאמוד את הפיצוי הראוי בנסיבות העניין לסך של 4,000 ₪ . לא מדובר בפגיעה רחבת היקף, בת זוגו לשעבר היא שנחשפה למידע וכן בא כוחו ובית המשפט ולא היה פרסום גורף למידע שהיה במכתב. מדובר בפגיעה מזערית שכל הנראה גם לא השפיעה על ההליך השיפוטי. הפרסום נעשה בו שימוש בהליך משפטי חסוי שאין הציבור הרחב נחשף לו, הדבר צמצם את היקף הפגיעה. זאת ועוד שהתרשמתי במהלך הדיונים כי תיק זה הוא חלק והמשך של הליך בבית המשפט לענייני משפחה וכי הדבר השפיע על דרך ניהול התיק וכי התביעה היא במישור המלחמה הכוללת בין זוג ויש לראות את התביעה על רקע זה. נסיבות השימוש הצר במסגרת במכתב לצורך ההליך השיפוטי,על עניינו של הקטין, רשימת האנשים שנחשפו למידע זה, הפגיעה המזערית בתובע, אני סבור כי ניתן לאמוד נזק זה בסכום שנקבע על ידי. סוף דבר, מכל האמור לעיל אני מקבל את התביעה בחלקה נגד הנתבעת 1 ומורה לה לשלם לתובע סך של 4,000 ₪ בנוסף לשכ"ט עו"ד בסך 750 ₪ , סכומים אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום ואשר יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד למועד התשלום בפועל. אני דוחה את התביעה נגד הנתבעת 2 ומורה לתובע לשלם לה הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪ וזאת תוך 30 יום מהיום. הסכום יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מהיום ועד למועד התשלום בפועל. מסמכיםהגנת הפרטיות / פגיעה בפרטיות