קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פגיעה רב מערכתית קשה בתאונת דרכים / פגיעה רב מערכתית בתאונה: מבוא התובעת, ילידת 18.1.80, נפגעה פגיעה רב מערכתית קשה בתאונת דרכים שאירעה ביום 20.7.02. מזירת התאונה פונתה התובעת לבית החולים שיבא, כשהיא מונשמת ומחוסרת הכרה. במהלך אשפוזה נותחה, והייתה מחוסרת הכרה במשך שבוע. לאחר אשפוז במחלקת שיקום נוירולוגי, טופלה במסגרת היחידה לשיקום פגיעות מוחיות. הנתבעים לא חלקו על חבותם לשאת בנזקי גוף שנגרמו לתובעת בתאונת הדרכים, בהתאם להוראות חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, ולפיכך השאלה היחידה הטעונה הכרעה הינה שאלת הנזקים שנגרמו לתובעת. הנכות הרפואית לשם בדיקת מצבה הרפואי של התובעת מונו חמישה מומחים רפואיים מטעם בית המשפט. פרופ' ר' מושיוב, מונה כמומחה בתחום האורטופדיה; פרופ' ע' קוט מונתה כמומחית בתחום הנוירולוגי ובתחום הנפשי; פרופ' י' אלידן מונה כמומחה בתחום אף אוזן וגרון; פרופ' ח' הרשקו מונה כמומחה בתחום הפנימי; ופרופ' מ' ר' וכסלר מונה כמומחה בתחום הכירורגיה הפלסטית. חוות דעתו של פרופ' ר' מושיוב בחוות דעתו מיום 12.8.08, תיאר פרופ' מושיוב את ממצאי הבדיקה הקלינית, נתוני המעקב, ואת תלונותיה של התובעת. על סמך ממצאיו קבע המומחה שלא נותרה לתובעת נכות בתחום האורטופדי. חוות דעתו של פרופ' ח' הרשקו בחוות דעתו מיום 24.3.05, עמד המומחה על כך שעובר לתאונה אובחנה התובעת כסובלת ממחלת קדחת ים תיכונית (FMF ), מחלה תורשתית שלא הושפעה בדרך כזו או אחרת מתאונת הדרכים. המומחה בדק מספר מערכות אשר היו עלולות להיפגע בעקבות התאונה ובעקבות החבלות שנגרמו לתובעת, ומצא שלא נגרמה פגיעה בתפקוד הכליות, לא נמצאו סימנים לפגיעה בלב, לא נמצאה עדות לפגיעה במערכת הנשימה, לא נמצאה פגיעה בכבד. יחד עם זאת מצא המומחה שבעקבות התאונה נגרם קרע בטחול, ובמהלך אשפוזה עברה התובעת ניתוח לכריתת הטחול. המומחה פירט שכריתת הטחול מותירה את התובעת עם נזק תמידי, ירידה בכושר החיסון, וסיכון בשיעור של 1% למוות כתוצאה מזיהום חמור. בעקבות ממצאיו קבע המומחה שלתובעת נותרה בעקבות התאונה נכות לצמיתות בשיעור של 10%, לפי סעיף 17 בג לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956, (להלן- "התוספת לתקנות"). חוות דעתה של פרופ' ע' קוט פרופ' ע' קוט בדקה את התובעת מספר פעמים. בחוות דעתה הראשונה, מיום 12.5.06, התייחסה המומחית לכך שמגיל צעיר אובחנה התובעת כסובלת מפיגור התפתחותי וקוגניטיבי, מבעיות מוטוריות ומקשיי למידה. המומחית התייחסה, בין היתר, לדוח מסכם ממרכז השיקום בבית החולים אסף הרופא, משנת 1983, המעיד על כך שהאיחור בהתפתחות המוטורית נעלם, ושהתובעת השיגה עצמאות מלאה מבחינה מוטורית, עם רפיון קל. כן ציינה שתואר בדוח המסכם חוסר הסתגלות ניכר, המלווה בהתפרצויות זעם ובכי. אשר לפגיעה בתאונה, התייחסה המומחית לטיפול שניתן לתובעת בזירת התאונה ובבית החולים, וכן במהלך השיקום שנעשה לאחר האשפוז. המומחית פירטה שהתובעת נחבלה בהלך התאונה במוח, פגיעה שהתבטאה במצב הכרתי לקוי ובבצקת במוח. כן ציינה שלאחר התאונה אובחנה התובעת מספר פעמים כסובלת מליקויים קוגניטיביים, שלא תוארו קודם לתאונה, ושאינם קשורים למחלה שממנה סבלה. המומחית ציינה שאמנם תועדו התפרצויות בגיל צעיר מאוד, אך לא לאחר מכן, ואילו בעקבות התאונה התנהגותה הבלתי נשלטת של התובעת גורמת לבעיות קשות. כיון שבעת הבדיקה לא הייתה התובעת מטופלת טיפול קוגניטיבי ופסיכולוגי, המליצה המומחית על ניסיון לשקמה באמצעות טיפולים בתחומים האמורים למשך שנתיים, אף המליצה לקבוע את נכותה הצמיתה רק לאחר קבלת הטיפולים האמורים. המומחית מצאה שבאותה עת הייתה לתובעת נכות זמנית בשיעור של % 30. התובעת לא שיתפה פעולה, ולמעשה לא קיבלה את הטיפול שעליו המליצה המומחית. בחוות דעתה הסופית מיום 23.12.10, אשר נערכה לאחר בדיקה נוספת שנערכה לתובעת ביום 13.10.10, התייחסה המומחית לממצאי הבדיקה שערכה, כמו גם לממצאי בדיקות נוירופסיכולוגיות, לרבות הבדיקה הנוירופסיכולוגית אשר נערכה לתובעת ביום 25.3.10. בסיכום ציינה המומחית: "הליקויים הקוגניטיביים שניצפו בבדיקות הנוירופסיכולוגיות שנערכו אצלה במשך השנים אחרי התאונה הצביעו על ליקויים נוספים שלא זוהו אצלה קודם התאונה. בנוסף לליקויים הקוגניטיביים לאחר התאונה מצבי רוח קשים, דכאון לפרקים, סיוטי לילה, מחשבות אבדניות, יאוש... ליקויים אלה אינם קשורים למחלת ה- FMF או לקשיי למידה בילדות". המומחית עמדה על כך שהתובעת לא זכתה לטיפול שעליה המליצה, אלא שקיבלה טיפול חלקי וזמני. יחד עם זאת, מצאה המומחית שקיימת הטבה קלה במצבה הסוציאלי של התובעת, היא מתקשרת טוב יותר לעומת מצבה בבדיקתה הקודמת, צופה בטלוויזיה, מתעניינת בספורט. המומחית ציינה שהתובעת נראית יציבה יותר מבחינת מצבי הרוח שלה, ומתלוננת פחות. בעקבות ממצאיה קבעה המומחית שבעקבות התאונה נותרה לתובעת נכות נוירופסיכאטרית בשיעור של 20%, לפי סעיף 34(ג) לתוספת לתקנות. המומחית המליצה על עבודה במסגרת מוגנת למשך מספר שעות ביום, על טיפול נוירו פסיכולוגי שיקומי בתדירות של שעתיים שבועיות לתקופה של שנה, ולאחר מכן הערכה נוספת. כן המליצה על טיפול פסיכיאטרי רציף למשך שנתיים לפחות. המומחית אף המליצה על חונך, שיתכן שיהיה חונך במסגרת פר"ח. התובעת מיאנה להשלים עם ממצאיה של המומחית וזימנה אותה לחקירה. במהלך חקירתה פירטה המומחית כי אף שלתובעת היו עוד בילדותה קשיים קוגניטיביים אשר באו לידי ביטוי בקשיים בקריאה בכתיבה, ובחשבון, היא הייתה בעלת אישיות חזקה, ומצאה את התחום שבו יכלה להשתלב, תחום הספורט. בעקבות התאונה החמירו הקשיים, אף נוספו סממנים חדשים. בין היתר הסבירה המומחית שבעבר אמנם היו לתובעת התפרצויות, ואולם לאחר התאונה לא נותרו לה עוד עכבות, והתפרצויותיה הפכו לאלימות יותר. לדבריה במהלך אחת מההתרצויות אף דקרה אדם, כמו כן נפתחו לה תיקים פליליים. המומחית נשאלה באריכות לגבי מסקנותיה בשים לב לממצאי הבדיקות הנוירופסיכולוגיות, והשיבה שבכל זאת מצאה הטבה במצבה של התובעת, אשר באה לידי ביטוי בכך שהייתה נעימה, לעומת בדיקה קודמת, ציירה את השעון באופן תקין, לעומת הציור הפגום שאותו ציירה בפעם הראשונה. כפי שנכתב בחוות הדעת, מצאה המומחית שהתובעת צופה בטלוויזיה, שהופעתה מסודרת, שהיא יודעת להשתמש במחשב, וסממנים נוספים אשר הצביעו לדעת המומחית על ההטבה במצבה של התובעת. אשר לתעסוקה, ציינה המומחית שלא היה לתובעת כושר השתכרות גם לפני התאונה. כראייה לכך הצביעה המומחית על האבחון שנעשה לתובעת לפיה היה מצבה לפני התאונה ברמה לקויה, אף לקויה מאוד. לתובעת הייתה הפרעה מוטורית, ורק בגיל 4 החלה ללכת. כמו כן, בשל בעיותיה הקוגניטיביות, רק בגיל 6 החלה לדבר. המומחית הפנתה לכך שהתובעת לא עבדה לפני התאונה, אף לא שירתה בצה"ל. על פי הסברה של המומחית אנשים הסובלים מהליקויים שהיו לתובעת לפני התאונה יכולים לעבוד במסגרת מוגנת. כן הפנתה לכך שבעת הבדיקה עבדה התובעת בטיפול בילדיו של אחיה. המומחית ציינה שבעקבות התאונה אין ביכולתה של התובעת להתגורר בגפה. במהלך חקירה נגדית לבא כוחם של הנתבעים, הופנתה המומחית לכך שארבע שנים לפני התאונה, נערכה לתובעת הערכה לצורך ביטוח לאומי, בה צוין שהתובעת סובלת מפיגור שכלי קל, שאינה יכולה לעבוד ולהשתכר, אלא במסגרת מוגנת, ובעזרת הליך שיקום. כיוון שנקבע שהיא איבדה את כושר עבודתה לצמיתות, נקבעו לה נכויות. לשאלת בית המשפט השיבה המומחית שנכותה הכוללת של התובעת הינה בשיעור של 50%, ואולם הנכות שנותרה בעקבות התאונה הינה בשיעור של 20% כאמור. חוות דעתו של פרופ' מ' וכסלר בחוות דעתו מיום 21.12.05, תיאר המומחה את הצלקות שנותרו לתובעת בעקבות החבלות והניתוחים שעברה, ומצא שבשל חלק מהן, הצלקות בעפעפיים ובקרקפת, וכן הצלקות בבטן וברגליים, יש לקבוע לתובעת נכות משוקללת בשיעור של 15%, לפי סעיפים 75 (2)ב ו- 75(1) ב לתוספת לתקנות. חוות דעתו של פרופ' י' אלידן בחוות דעתו מיום 17.2.09 פירט המומחה שבבדיקה שנערכה לתובעת ביום 1.6.08, מצא שקיימת הפרעה קלה במערכת שיווי המשקל. בגין ההפרעה האמורה מצא שיש לקבוע נכות בשיעור של 10%, לפי סעיף 72(4)ב'I לתוספת לתקנות. עוד מצא ירידה קלה בשמיעה, בשלה קבע נכות בשיעור של 5% לפי סעיף 72(9) ג' 2 לתוספת לתקנות. הנכות הרפואית- סיכום מצאתי שיש לאמץ את שיעור הנכות שנקבע על ידי המומחים ולקבוע שבעקבות התאונה נותרה לתובעת נכות משוקללת צמיתה בשיעור של 47.35% הנזק הלא ממוני אין בין הצדדים מחלוקת על כך שבעבר ניתן פסק דין חלקי לתשלום על חשבון הפיצוי בראש נזק זה, על פי שיעור נכות של 20%. לפיכך זכאית התובעת לפיצוי בראש נזק זה לגבי נכות בשיעור של 28%, בסכום מעוגל של - 78,000₪. עזרת הזולת לאחר התאונה הייתה התובעת מאושפזת במשך כ- 32 ימים, תקופה שבמהלכה נותחה. לאחר מכן עברה טיפולים ממושכים, רפואיים, נפשיים, פיזיותראפיים ואחרים. אמה של התובעת העידה בהרחבה על כך שהתובעת זקוקה להשגחה מתמדת, ולסיוע בחיי היומיום. לטענתה, היא אינה מרשה לתובעת לצאת מביתה ללא ליווי, וככל שהתובעת יוצאת מהבית בגפה, עושה היא זאת ללא רשותה, והיא מרבה להסתבך במריבות ובתגרות. האם העידה שבמשך תקופות מסוימות התגוררה התובעת מחוץ לבית האם עם בנות זוג, במשך מספר חודשים התגוררה בבית אחיה וסייעה בטיפול בילדיו, בדרך כלל היא מתגוררת בבית. הנתבעים הגישו ממצאי מעקבים, אשר העידו על כך שהתובעת יוצאת מביתה בגפה, ניגשת לבנק באופן עצמאי ומקבלת שירות ככל לקוח אחר. כן הציגו ממצאי מעקב שנערך במהלך משחקי כדורסל, שבהם נצפתה התובעת מעודדת את הקבוצה באופן פעיל, מארגנת את פעילות האוהדים, יוצאת מביתה ללא ליווי. ראוי לציין שבאחת ההקלטות נצפתה התובעת כשהיא עולה על רכב חונה, קופצת ומדלגת עליו, ואז מזנקת ממנו לרצפה, ונוחתת, לכאורה במכוון, לא על רגליה, ונחבלת בחוזקה. התנהגותה כפי שהיא משתקפת בקטע הקלטת האמור, מעידה על חוסר שיקול דעת ועל נטילת סיכונים בלתי רציונאלית. יצוין שלאחר האירוע נזקקה התובעת לטיפול רפואי ופונתה מין המקום לבית החולים על ידי האוהדים האחרים שהיו במקום. לטענת התובעת בסיכומיה, בחלק מהמעקבים שבוצעו מטעם הנתבעת, נמצא שהתובעת כלל לא יצאה מביתה, או שירדה לדקות ספורות על מנת להיפגש עם חברות ילדות. ניתן ללמוד מכך, לטענת ב"כ התובעת, שהתובעת מבלה את עיקר זמנה בביתה, ועיקר יציאותיה הינן לשם עידוד קבוצת הספורט, פעילות הנעשית במסגרת שהייתה קיימת עוד לפני התאונה, או לשם פגישה עם חברות ילדות. לטענת בא כוחה של התובעת מעידים ממצאי המעקבים על כך שגם כאשר התובעת נמצאת במסגרת קבוצתית, כגון עידוד קבוצת הספורט, לא קיים קשר ממשי בינה לבין חבריה, אף לא קיימת "זרימה" ביניהם, עובדה המעידה על מצבה הא-סוציאלי הקשה. התובעת הפנתה לכך שגם המומחית בתחום הפסיכיאטריה הדגישה שאין ביכולתה להתגורר בגפה. לטענתה יש לפסוק לה בראש נזק זה פיצוי לפי מפתח של 6,000 ₪ לחודש, לעבר ולעתיד. בהתאם למפתח זה עתרה התובעת לפיצוי בסך של 650,000 ₪ לעבר, ו- 1,900,000 ₪ לעתיד. מנגד טענו הנתבעים שעיקר מצבה הנפשי של הנתבעת מקורו במצב קודם, ולא בתאונה, שכן מתוך נכות כוללת בשיעור של 50%, ייחסה פרופ' ע' קוט 20% בלבד לתאונה. הנתבעים הדגישו שהתובעת אינה זקוקה לסיעוד, שכן היא עצמאית בפעילותיה. לשיטתם של הנתבעים, קביעת המומחית לפיה אין באפשרותה של התובעת להתגורר בגפה, אינה מעידה על כך שהיא זקוקה להשגחה מתמדת או לטיפול יומיומי מלא. הנתבעים טענו להפרזה והאדרה מצד התובעת ובני משפחתה, והפנו לכך שהתובעת אינה זכאית לקצבה עבור שירותים מיוחדים, לכך שבמשך 3 שנים היא התגוררה לסירוגין עם בנות זוג, וכן לפעילותה העצמאית כעולה מהמעקבים אשר בוצעו. בקביעת הפיצוי בגין עזרת הזולת יש לשקול מספר שיקולים. ראשית, לאחר התאונה הייתה כאמור התובעת מאושפזת במשך תקופה ממושכת, מצבה השתפר בהדרגה. סביר להניח שסמוך לתאונה נזקקה התובעת לסיוע רב יותר מקרוביה, מעבר לחובתם המוסרית, גם לשם ליווי לטיפולים רפואיים. שנית, יש לשקול את העובדה שגם לפני התאונה הייתה לתובעת נכות נפשית קשה, אותה העריכה המומחית בשיעור של 30%, ולא ניתן להתעלם מחלקה של הנכות האמורה במצבה של התובעת. כמו כן אין להתעלם מכך שלאחר התאונה חלה החמרה ניכרת במצבה הרפואי של התובעת, כפי שתיארה המומחית בהרחבה בחוות דעתה ובעדותה. נכות נפשית בשיעור של 20% הינה נכות ניכרת, ואולם משקלה הסגולי רב יותר על רקע הנכות הקודמת שהייתה לתובעת. להחמרה זו תרומה לכך שהתובעת נזקקת ליתר השגחה וסיוע מצד קרוביה. שלישית, יש לשקול את העובדה שלתובעת לא נותרה נכות אורטופדית בעקבות התאונה. התרשמתי שהתובעת אכן מתפקדת במידה רבה באופן עצמאי. עולה מעדותה שהיא מנקה את חדרה, וכן שהיא מסוגלת לבשל. מהמעקבים עולה שיש באפשרותה לדאוג במידה מסוימת לענייניה, כגון לצאת לקבלת שירות בבנק, לצאת לעידוד קבוצת הספורט. התובעת אינה סיעודית, ואינה נזקקת לטיפול קבוע בחיי היומיום. יחד עם זאת, אין להקל ראש בכך שאין באפשרותה של התובעת להתגורר לבדה. אף שמצאתי שהתובעת אינה זקוקה לסיעוד או לעזרה מתמדת, ואף שבפועל אין השגחה בשכר, אף לא השגחה צמודה מטעם בני משפחתה של התובעת, ניתן ללמוד מהראיות שיש צורך בסיוע, בהשגחה ובהכוונה, מעבר לחובתם המוסרית של קרוביה, ומעבר לסיוע של חונך שעליו המליצה פרופ' ע' קוט. בגין העבר מצאתי שיש לפסוק סכום של 75,000 ₪ כערכם ביום מתן פסק הדין. (אציין שהסכום המתקבל לפי מפתח של כ- חצי שעה השגחה ביום, היינו- כ- 600 ₪ לחודש לפי סכום של 20 ₪ לשעה, הינו כ- 65,000 ₪. סמוך יותר לתאונה הייתה התובעת זקוקה לסיוע רב יותר, ולפיכך מצאתי כאמור לפסוק סכום כולל של 75,000 ₪). בהתאם למפתח של פיצוי בגין עזרת הזולת בסכום של 600 ₪ לחודש, עד לתום תוחלת החיים, זכאית התובעת לפיצוי של כ- 191,000 במעוגל עבור העתיד. בהתאם לחישוב האמור זכאית התובעת לפיצוי בסכום של 266,000₪ בגין עזרת הזולת. הפסד הכנסות לטענת התובעת, לפני התאונה היה באפשרותה לעבוד במסגרת של עבודה מוגנת, המקנה הכנסה של כ- 2,000 ₪ לחודש, אפשרות אשר נשללה ממנה בשל החמרת הנכות בעקבות התאונה. לטענת הנתבעים, אין לתובעת נכות תפקודית כלשהי בעקבות התאונה, שכן עוד לפני התאונה לא היה לתובעת כושר השתכרות. מעיון בחוות דעתה של המומחית וכן מתשובותיה במהלך חקירתה, ניתן ללמוד שגם לפני התאונה לא היה לתובעת כושר עבודה. מסקנת המומחית תואמת את קביעת המוסד לביטוח לאומי לפיה בשל העדר כושר עבודה, הייתה התובעת זכאית לקצבת נכות כללית מלאה עוד לפני התאונה. לאור מצבה הבריאותי לפני שמלאו לה 18, הייתה התובעת זכאית לקצבת ילד נכה. עוד ניתן ללמוד מתשובת המומחית, שגם לאחר התאונה יש באפשרותה של התובעת לעבוד במסגרת מוגנת, בכפוף לקבלת הטיפול המשקם שעליו המליצה. בפועל, לאחר שהתובעת הפסיקה את לימודיה במסגרת החינוך המיוחד בגיל 17, היא מעולם לא השתלבה בשוק העבודה, גם לא בעבודה מוגנת שעליה המליץ המוסד לביטוח לאומי, וזאת חרף העובדה שהיא לא גויסה לצבא, ושהמצב הכלכלי בבית הוריה היה קשה. לפני התאונה השתתפה התובעת בפעילות ספורטיבית, לרבות פעילות של עידוד קבוצת ספורט, שאותה היא מעודדת אף כיום. עולה מהראיות שבפעילות זו כמעודדת התובעת הינה הרוח החיה, ומסייעת בארגון פעילות העידוד. אף שהנכות הרפואית שנקבעה לתובעת בעקבות התאונה הינה נכות בשיעור גבוה, מצאתי שהוכח בפני שלא היה לתובעת כושר עבודה עוד לפני התאונה, בשל מצבה הבריאותי, ולפיכך אין מקום לקביעה לפיה נפגע כושר עבודתה בעקבות התאונה. אשר על כן מצאתי שאין מקום לפסוק פיצוי בגין הפסדי הכנסות לרבות בגין גריעה מכושר השתכרות. הוצאות לאחר התאונה היו לתובעת הוצאות רבות עבור טיפולים רפואיים ואחרים, נסיעות וכיוצ"ב, עבור חלקן הוצגו קבלות. פרופ' ע' קוט קבעה בחוות דעתה שהתובעת זקוקה לטיפול פסיכיאטרי וטיפול נוירופסיכולוגי במטרה לשפר את מצבה הנפשי ולנסות לשקמה. לטענת התובעת יש לפסוק לה בגין הטיפולים הנפשיים, הנוירופסיכולוגים והחונך, סכום של 200,000 ₪. כן עתרה התובעת לפיצוי בסך של 40,000 ₪ בגין הוצאות ניידות. התובעת הפנתה בסיכומיה גם לכך שהמומחה בתחום הקוסמטי חיווה דעתו על כך שניתן לבצע ניתוח לשם תיקון הצלקת שבפניה, בעלות של כ- 15,000 ₪. לטענת הנתבעים, ניתן לקבל את הטיפולים הנפשיים במסגרת סל הבריאות, ולהיעזר בחונך ללא תשלום במסגרת פר"ח. כן טענו שאין תובעת כל בעיות אורטופדיות, או כל נכות אחרת המצריכה הוצאות ניידות. בשים לב לטיבה והיקפה של הנכות, לטיפולים הרפואיים והאחרים שעליהם המליצה המומחית, ולתשובתה שאין להסתפק בטיפולים במסגרת שירותי הבריאות הציבוריים, וכן בשים לב למחירון שאליו הפנתה התובעת בסיכומיה, אני קובעת את הפיצוי בראש נזק זה על דרך האומדן, בסכום של 50,000 ₪. ניכויים מהסכום האמור יש לנכות תשלומים תכופים אשר שולמו לתובעת. הסכום האמור ישוערך עד ליום מתן פסק הדין. סיכום אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת סכום כמפורט להלן: נזק לא ממוני- 78,000 ₪; עזרת הזולת- 266,000 ₪; הוצאות - 50,000 ₪; סה"כ- 394,000 ₪. מסכום הפיצוי המתקבל ינוכו התשלומים התכופים אשר שולמו לתובעת, כשהם משוערכים ליום מתן פסק הדין. הנתבעים ישלמו לתובעת גם את הוצאות המשפט שהוציאה, למעט שכר טרחת המומחית, שלא היה מקום לזמנה לעדות, וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור של 15.08% (כולל מע"מ). הסכום ישולם בתוך 30 יום מהמועד שבו יומצא פסק הדין לבא כוחם של הנתבעים. תאונת דרכים