קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פוליסת ביטוח ניתוח מעקפים: השופטת יעל וילנר: בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת ח.לפין הראל) בת.א. 7304/04 מיום 12/01/10, לפיו נתקבלה בחלקה תביעת המשיב מס 1 (להלן: "המשיב"), לקבלת תגמולי ביטוח מהמערערת. רקע בקצרה 1. המערערת ערכה למשיב שלוש פוליסות לביטוח חיים, ביניהן פוליסה מספר 792978, שהיא נשוא הערעור שלפנינו (להלן: "הפוליסה הנדונה"), וכן פוליסת בריאות. 2. ביום 12/02/02 עבר המשיב צנתור ובעקבותיו עבר ביום 21/02/02 ניתוח מעקפים (להלן: "ניתוח המעקפים"). המשיב הוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי כנכה בשיעור של 100%. בעקבות מצבו הרפואי וניתוח המעקפים שעבר, הגיש המשיב דרישה למערערת לקבלת תגמולי ביטוח מכוח ארבע הפוליסות לעיל. המערערת נענתה באופן חלקי בלבד לדרישותיו, ולפיכך, הגיש המשיב את תביעתו לבית משפט קמא לקבלת התגמולים להם הוא זכאי, לטענתו, מכוח ארבע הפוליסות. בית משפט קמא דחה את תביעתו של המשיב בכל הנוגע לשלוש הפוליסות האחרות, וקיבל את תביעתו לגבי הפוליסה הנדונה לפנינו. בהתאם, חויבה המערערת בתשלום תגמולי ביטוח מכוח הפוליסה הנדונה ועל כך ערעורה שלפנינו. 3. המשיב לא ערער על דחיית תביעתו בנוגע לשלוש הפוליסות הנוספות, ולפיכך נתייחס להלן רק לפוליסה הנדונה נשוא הערעור. 4. לפוליסה זו צורף נספח שכונה "רפואה שלמה - לב שקט" (להלן: "הנספח"). הכיסוי הביטוחי שמקנה נספח זה מפורט בסעיף 2א שכותרתו "הכיסוי", הקובע כדלקמן: "החברה תשפה את המבוטח בגין ההוצאות הרפואיות שנגרמו לו בישראל או בחו"ל אם קיבל טיפול לב בתוך תקופת הביטוח כמפורט בפוליסה...,והנובע מאירוע שגרם לצורך בקבלת טיפול לב... . שיפוי, כאמור, יהיה עד לתקרה המפורטת בסעיף 1 ט"ז לעיל..." בסעיף 2ג1 נקבע: "על אף האמור בסעיף 2א' ו-ב' לעיל, החברה תשלם למבוטח, מיד לאחר שהמבוטח עבר התקף לב או השתלת לב, את סכום הביטוח הנקוב בסעיף 1 ט"ז לעיל בפרק הביטוח המתייחס לטיפולים אלה וללא כל קשר להוצאות רפואיות הנדרשות בגין טיפולים אלה...". "התקף לב" מוגדר בסעיף ו' בפרק ההגדרות בנספח כדלקמן: "אוטם שריר הלב, היינו מוות של חלק משריר הלב עקב אי הספקת דם מספקת לאזור הרלבנטי. אבחנה של התקף לב תהא מבוססת על המדדים הבאים: - היסטוריה של כאבי חזה האופייניים לאוטם שריר הלב. - שינויים חדשים שחלו בא.ק.ג. - עליה של רמת האנזימים של שריר הלב לערכים פתולוגיים." 5. על בסיס האמור בסעיפים אלה, סירבה המערערת לשלם למשיב את תגמולי הביטוח מכוח הפוליסה הנדונה וטענה כי בהתאם לסעיף 2א' לנספח, המשיב אינו זכאי לשיפוי או לפיצוי. לטענתה, המשיב עבר את הצנתור ואת ניתוח המעקפים במסגרת ציבורית בלא שנשא בנטל העלות של הטיפולים, בעוד שבהתאם לתנאי הנספח, הוא זכאי להחזר הוצאות רק אם אלה נגרמו לו בפועל. כמו כן, המערערת דחתה את תביעת המשיב לפיצוי בגין אוטם שריר הלב שעבר, שכן המשיב לא הוכיח אירוע זה. לעניין זה טענה המערערת כי רמת האנזימים אצל המשיב נמצאה תקינה, בעוד שבהגדרת התקף לב שבנספח נדרשת עלייה של רמת האנזימים של שריר הלב לערכים פתולוגיים. 6. בית משפט קמא דחה את תביעתו של המשיב מכוח שלוש הפוליסות האחרות שאינן נוגעות לענייננו, ואולם קיבל את תביעתו של המשיב לקבלת תגמולים מכוח הפוליסה הנדונה. בית המשפט קבע תחילה כי המשיב לא הוכיח כי עבר אירוע של אוטם שריר הלב, שכן לא הוגשה על ידו כל חוות דעת רפואית להוכחת טענתו בעניין זה. בית המשפט קבע כי המסמך היחיד שהוגש על ידי המשיב, מכתבו של ד"ר גרנדיר ז"ל, אינו ערוך לפי התקנות ולפי פקודת הראיות, ולכן לא ניתן לקבלו כראיה. לעניין זה ציין בית משפט קמא כי ניתנו למשיב הזדמנויות רבות להגיש ראיות קבילות להוכחת טענתו כי עבר אוטם שריר הלב, ואולם המשיב לא ניצל הזדמנויות אלו, ובסופו של דבר לא הוגשה על ידו כל חוות דעת או תעודת רופא להוכחת טענותיו כי עבר התקף לב. לפיכך, קבע בית משפט קמא כאמור, כי המשיב לא הוכיח כי עבר התקף לב כהגדרתו בנספח לפוליסה. 7. בהתייחס לניתוח המעקפים שעבר המשיב, קיבל בית משפט קמא את טענותיו של המשיב כי הוא זכאי לפיצוי (להבדיל משיפוי) על פי האמור בנספח, וחייב כאמור את המערערת לשלם למשיב  42.74% מסכום הביטוח, היינו מהסך של 268,428 ₪. בשל חשיבות הדברים, נביא את נימוקיו של בית משפט קמא בעניין זה כדלקמן: "מבחינת התובע-המבוטח, הוא אינו אמור להבחין אם יש פרשנות שונה למילה שיפוי ולמילה פיצוי. בלשון בני אדם ולא בלשון המשפטית, אכן שיפוי נחשב לא פעם כפיצוי וכאשר יש ספק בפירוש המילה, הכלל הידוע הוא, כי יש לפרשו לרעת המנסח וכאן-הנתבעת. הנתבע [סוכן הביטוח י.ו] לא העיד, כי הסביר לתובע שיש הבדל בפרשנות המילים, ואני מקבלת את עדותו של התובע בעניין זה, כי הנתבע לא זו בלבד שלא הסביר לו שיש הבדל, אלא שכנעו כי פוליסה זו טובה עבורו והיא מבטיחה לו פיצוי כספי במקרה של מחלה ו/או ניתוח, ובכלל זה מחלות הקשורות ללב, או ניתוח הקשור לכך". בית המשפט הוסיף והטעים כי במידה וטעה במסקנתו כי המשיב לא הוכיח כי עבר התקף לב, וכי ראוי היה ליתן משקל מלא למכתבו של ד"ר גרנדיר ז"ל, כי אז זכאי המשיב לקבלת תגמולים בשיעור של 56.98% מסכום הביטוח בגין התקף הלב. 8. על קביעות אלו מלינה המערערת לפנינו. לטענתה, שגה בית משפט קמא שעה שקבע כי המשיב זכאי לתגמולים מכוח הפוליסה הנדונה. המערערת טוענת כי אין כל מחלוקת פרשנית הנוגעת לאבחנה בין המושגים שיפוי ופיצוי. בעניין זה מפנה המערערת גם לדבריו של מר יצחק אורגד, המומחה מטעם המשיב, אשר הודה בחקירתו הנגדית כי מקריאת הנספח ברור מהם גבולות הכיסוי ואין כלל צורך להתחקות אחר המונחים פיצוי ושיפוי. המערערת טוענת כי מנוסח הפוליסה עולה בבירור שהמשיב לא זכאי לתגמולי ביטוח על פי תנאי הפוליסה. לטענתה, אין מחלוקת שלמשיב נגרמו הוצאות רפואיות מעטות, עליהן שופה, והוא אינו זכאי לשיפוי בגין החזר הוצאות רפואיות. כמו כן, לטענתה, מאחר ובית משפט קמא קבע כי לא הוכח שהמשיב עבר התקף לב, אין הוא זכאי אף לפיצוי מכוח הפוליסה. 9. המערערת מציינת כי טענת המשיב לפיה הסוכן הטעה אותו, מהווה הרחבת חזית אסורה, שכן אין לה כל זכר בכתב תביעתו, והיא הועלתה על ידו, לראשונה, במסגרת תצהיר עדות ראשית. המערערת התנגדה להעלאת הטענה בהיות הטענה הרחבת חזית, ואולם התנגדותה נדחתה על ידי בית משפט קמא. 10. לבסוף מציינת המערערת כי בית משפט קמא טעה בדחותו את התביעה נגד סוכן הביטוח, מהטעם שלא נדרש כלפיו סעד כספי בכתב התביעה. 11. המערערת מציינת עוד כי סך הכול שולם למשיב סכום נומינאלי של למעלה מ-300,000 ₪ מכח הפוליסה הנדונה ומכח הפוליסה הנוספת, בגין אובדן כושר עבודה ושחרור מתשלום פרמיות. 12. סוכן הביטוח מצטרף לטענות המערערת ומוסיף וטוען כי צדק בית משפט קמא בשעה שקבע כי יש לדחות את תביעת המשיב נגדו, מאחר ולא הייתה כל עתירה כספית כנגדו. עוד טוען הסוכן כי טענת המשיב בנוגע למצג שהציג בפניו לגבי מהות וטיב הפוליסה, מהווה הרחבת חזית אסורה וכי לו הטענה הייתה מועלית בכתב התביעה, הוא היה מעלה כנגדה את טענת ההתיישנות. 13. המשיב טוען כי דין הערעור להידחות. המשיב חוזר ומדגיש כי הוא הסתמך על דבריו והבטחותיו של סוכן הביטוח, אשר טען בפניו כי כל הפוליסות נועדו לפצותו על מחלת לב ולהבטיח את עתידו הכספי, ולפיכך צדק בית משפט קמא עת קבע כי המשיב זכאי לתשלום סכום הביטוח על פי הפוליסה הנדונה. המשיב מציין כי עדותו לא נסתרה והייתה מהימנה על בית משפט קמא, וחוזר ומדגיש כי סוכן הביטוח הסביר לו כי הוא רכש פוליסת ביטוח למחלות לב קשות, ולא פוליסה המבוססת על החזר הוצאות, כלשונו. המשיב מדגיש כי בית משפט קמא קיבל את טענתו, כי סוכן הביטוח לא הבהיר לו את ההבדל בפרשנות המונחים פיצוי  ושיפוי ושכנע אותו כי הפוליסה הנדונה טובה עבורו ומבטיחה לו פיצוי כספי במקרה של מחלה או ניתוח, הקשורים ללב. המשיב טוען כי מדובר בממצא עובדתי, שאינו מצדיק התערבות ערכאת הערעור. 14. עוד מוסיף המשיב כי הוא זכאי לפיצוי מכוח הפוליסה, מאחר שעבר התקף לב כהגדרתו בנספח. לטענתו, הוא לא אמור היה להגיש על פי הנספח והפוליסה, חוות דעת רפואית להוכחת זכאותו ודי היה באישור המעיד כי עבר התקף לב. לפיכך, משהמציא את אישורו של ד"ר גרנדיר ז"ל, יצא ידי חובת ההוכחה המוטלת עליו. עוד טוען המשיב כי הפרמטרים הקבועים בנספח להגדרת התקף לב  אינם מצטברים. המשיב הוסיף בעיקרי הטיעון מטעמו טענות שונות לגבי אי הדגשת סייגים בפוליסה ועוד, טענות שלא בא זכרן בכתב התביעה ומכאן שאין מקום להתייחסות אליהן בערעור זה. דיון 15. דעתי היא כי דין הערעור להתקבל שכן המשיב לא הוכיח את זכאותו על פי הפוליסה. עיון בנספח לפוליסה מלמד כי הוא כולל בתוכו התחייבות לשיפוי בגין הוצאות רפואיות והתחייבות לפיצוי במקרה של אוטם שריר הלב או השתלת לב. ההתחייבות לשיפוי הוצאות רפואיות נקבעה כאמור לעיל בסעיף  2א אשר נשוב ונצטטו כדלקמן: "החברה תשפה את המבוטח בגין ההוצאות הרפואיות שנגרמו לו... אם קיבל טיפול לב בתוך תקופת הביטוח... שיפוי, כאמור, יהיה עד לתקרה המפורטת בסעיף 1 ט"ז לעיל..." מכאן, שתנאי לכיסוי ביטוחי הוא כי המבוטח הוציא הוצאות אלה. אין מחלוקת כי בענייננו, המשיב עבר את ניתוח המעקפים במסגרת הרפואה הציבורית ולא נדרש לכל הוצאה כספית. במצב דברים זה, לא קמה החובה של המערערת לשפותו בגין ההוצאות שלא הוציא מכיסו. בכך נדחית תביעתו של המשיב לשיפוי בגין הוצאות הניתוח שעבר. 16. ההתחייבות הנוספת המופיעה בנספח לפוליסה עניינה בפיצוי (להבדיל משיפוי) המבוטח אם עבר התקף לב או השתלת לב, ראו האמור לעיל סעיף 2ג1: "על אף האמור בסעיף 2א' ו-ב' לעיל, החברה תשלם למבוטח, מיד לאחר שהמבוטח עבר התקף לב או השתלת לב, את סכום הביטוח הנקוב בסעיף 1 ט"ז לעיל בפרק הביטוח המתייחס לטיפולים אלה וללא כל קשר להוצאות רפואיות הנדרשות בגין טיפולים אלה...". במקרה שחל סעיף זה, זכאי המבוטח ל- 56.98% מסכום הביטוח (ראו סעיף טז בפרק ההגדרות שבנספח). מאחר ובית משפט קמא קבע כי המשיב לא הוכיח שעבר התקף לב, ממילא היה על בית משפט קמא לקבוע כי אין הוא זכאי לפיצוי הקבוע בפוליסה בעניין זה. 17. בסעיף ההגדרות בפרק 1 לנספח מוגדר 'התקף לב' כך: "אוטם שריר הלב, היינו מוות של חלק משריר הלב עקב אי הספקת דם מספקת לאזור הרלבנטי. אבחנה של התקף לב תהא מבוססת על המדדים הבאים: - היסטוריה של כאבי חזה האופייניים לאוטם שריר הלב. - שינויים חדשים שחלו בא.ק.ג. - עליה של רמת האנזימים של שריר הלב לערכים פתולוגיים." כאמור, אצל המשיב לא התקיימו המדדים המעידים כי לקה בהתקף לב כאמור בנספח. מכאן שלא היה זכאי הוא לפיצוי מכוח הוראות הנספח לפוליסה וראוי היה לדחות את תביעתו. 18. אוסיף עוד כי עיון במסמך הרפואי עליו התבסס המשיב בתביעתו, מעלה כי לא ניתן לקבלו חלף חוות דעת ערוכה על פי הכללים, או מסמך רפואי שהוצא בזמן אמת המתעד טיפולים רפואיים שעבר המשיב. מסמך זה לא ניתן במהלך הטיפול הרפואי שקיבל המשיב, או כתיעוד לטיפולים רפואיים שעבר, אלא נכתב תקופה ארוכה לאחר הניתוח שעבר המשיב ונועד כל כולו לצרכי הוכחת תביעת המשיב כנגד חברת הביטוח. מכאן, שצדק בית משפט קמא בקביעתו שלא ניתן היה להגיש את המסמך אלא על ידי מי שערך את המסמך. עוד אעיר כי יש טעם רב בטענת המשיב כי הוא לא נדרש על פי תנאי הפוליסה להמציא חוות דעת רפואית דווקא להוכחת טענתו כי עבר התקף לב. בעניין זה אני נוטה לקבל את טענתו זו, ואכן, אילו בסיכום המחלה שקיבל התובע מבית החולים עם שחרורו לאחר ניתוח המעקפים, היה מצויין כי הוא לקה בהתקף לב, דעתי היא כי בכך היה יוצא ידי חובת ההוכחה. אלא, שעיון בסיכום המחלה מלמד כי אמנם ברור שהמשיב סבל ממחלת לב, אך לא ברור עם חווה התקף לב. המשיב סבל מהצרויות בשלושת העורקים הכליליים הראשיים, ותעוקת חזה, אספקת החמצן לליבו הייתה לקויה, וכך תפקוד החדר השמאלי בלב. רמת הטרופונין ואנזימים אחרים בדמו לא העידה כי חל אוטם בשעות שקדמו לאשפוז. 19. מכל מקום, על אף קביעת בית משפט קמא כי המשיב לא הוכיח כי עבר התקף לב, הוא נמנע מלדחות את התביעה ותחת זאת קבע כי המשיב זכאי לפיצוי בגין ניתוח המעקפים. דע עקא, שפיצוי כזה כלל לא קיים על פי הפוליסה. כאמור, על פי הפוליסה המבוטח זכאי לשיפוי במקרה של ניתוח לב ופיצוי במקרה של התקף לב. לא קיימת אופציה של פיצוי בגין ניתוח מעקפים. 20. עיון בפסק דינו של בית משפט קמא מלמד כי הנימוק הבלעדי עליו ביסס בית המשפט את קביעתו כי המשיב זכאי לפיצוי בגין ניתוח המעקפים, אף שאין לכך זכר בתנאי הפוליסה, הוא כי המשיב הסתמך על דברי סוכן הביטוח כי הפוליסה כוללת גם רכיב שיפוי וגם רכיב פיצוי בגין מחלת לב. אני סבורה כי בית משפט קמא שגה בכך, שכן, טענה זו שהכריעה את הכף, כלל לא באה בגדר הפלוגתאות שבמחלוקת לפי כתבי הטענות. כלל יסודי בדיון האזרחי הוא הכלל האוסר על הרחבת חזית לפיו "לעולם לא יתן בית המשפט לתובע פסק דין על סמך עילה שונה מזו אשר נטענה בכתב התביעה, אלא אם גילה הנתבע, בפירוש או מכללו של דבר, את הסכמתו לכך." (י. זוסמן,סדר הדין האזרחי [1995], ע' 154 (כן ראו ע"א 618/83 ירדנה גינזבורג נ. מנחם גולדפרב פד"י מב1 עמ' 307;). כן ראו:       "עקרון העל המנחה את בית המשפט בבואו להכריע הכרעות דיוניות הוא:   "משקבעו הצדדים את רשימת הפלוגתאות העומדות לדיון, גודרת רשימה זו את הסוגיות שבהן ידון בית המשפט, ואין להרחיב את הדיון לשאלות משולבות של עובדה ומשפט שלא נכללו באותה רשימה" (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 91 (מהדורה שמינית, 2005) (להלן: גורן)).   רשימת הפלוגתאות העומדת לדיון מעוצבת בכתבי הטענות שמגישים הצדדים. משכך, טענה שמעלה בעל דין שלא הועלתה מלכתחילה בכתבי טענותיו מהווה "שינוי חזית" או "הרחבת חזית", ויש לדחותה (ראו למשל: ע"א 441/88 ירחי נ' גולדגרבר, פ"ד מג(4) 378, 348 (1989); ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נח(2) 145 (2003); ע"א 759/76 פז נ' נוימן, פ"ד לא(2) 169 (1977); גורן בעמ' 91-94; יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 329-332 (מהדורה שביעית, 1995)). יחד עם זאת מכיר הדין בשני מקרים בהם יותר שינוי חזית. הראשון הוא תיקון כתבי הטענות באישורו של בית המשפט, לפי סעיף 91-92 לתקנות, והשני הוא שבעל הדין שכנגד נתן לכך את הסכמתו, מפורשות או מכללא (ראו למשל: ע"א 37/48 בנק הפועלים בע"מ נ' קרבצ'וב, פ"ד ב 143, 146 (1949); ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843, 874 (1995)).   הרציונאל העיקרי העומד בבסיסה של הלכה זו הוא מניעת עיוות דין, והדברים מקבלים משנה תוקף שעה שמשנה החזית הוא התובע. מבחינת  הנתבע, משקפים כתבי הטענות של התובע את עילת התביעה נגדו, ועל בסיסם הוא בונה את קו הגנתו. אם יאפשר בית המשפט לתובע לשנות את גרסתו במהלך הדיונים, הרי שיכולתו של הנתבע להתגונן עלולה להיפגע. יוצא אפוא, כי בהלכה זו, כמו גם בהוראות אחרות שעניינן סדרי דין, הפרוצדורה אינה אך קביעת "כללי המשחק", ופעמים רבות יש והיא באה להגן על זכויותיהם המהותיות של הצדדים" (רע"א 9123/05 אדמוב נ. סיטי סטייט מיום 25.10.07).   מן האמור עולה כי הרחבת חזית אסורה על פי דין אלא אם תיקן התובע את כתבי טענותיו או אם הנתבע לא התנגד במועד להרחבת גדר המחלוקת. 21. בענייננו, המשיב לא ביקש את תיקון כתב התביעה, מה שהיה מאפשר למערערת להגיש הודעה לצד שלישי נגד הסוכן, וכן היה מאפשר לסוכן להתגונן בטענת התיישנות. נמצאנו, שהרחבת החזית על ידי המשיב בלא תיקון התביעה בצידה, פגעה מהותית בזכויות המערערת וסוכן הביטוח, שלא ימצא מודה שלא מדעת, בטענות שלא הייתה לו אפשרות להכחישן בכתב ההגנה (זוסמן לעיל, ע' 155). 22. אדגיש כי בית משפט קמא נימק את דחיית הטענה להרחבת חזית בכך שבסעיף 40 לכתב התביעה מוזכרת הטענה אם כי לא בפירוט. אלא שעיון בסעיף 40 לכתב התביעה מעלה כי ההטעיה הנטענת כלפי סוכן הביטוח מתייחסת ליתר הפוליסות שנדונו בתביעה ולא לפוליסה הנדונה. 23. יתירה מכך, גם אם נתעלם, לצורך העניין, מהיות הטענה הרחבת חזית אסורה על פי הדין, על פניה, המהימנות שייחס בית משפט קמא לטענת המשיב כי הוטעה על ידי סוכן הביטוח מעוררת קושי של ממש. כאמור, בית משפט קמא השתית את מלוא החיוב על המערערת לשלם למשיב תגמולי ביטוח על אף העדר כיסוי ביטוחי, רק נוכח קביעת בית המשפט כי טענת המשיב כי סוכן הביטוח הטעה אותו עת אמר לו שהפוליסה הראשונה כוללת רכיב פיצוי למחלת לב, מהימנה עליו. דע עקא, שקביעה זו אינה מתיישבת עם קביעת בית משפט קמא בנוגע לטענת המשיב כי הוטעה על ידי סוכן הביטוח בהתייחס לפוליסות האחרות. בית משפט קמא קבע כי הוא דוחה את טענת ההטעיה של המשיב בהתייחס ליתר הפוליסות מאחר ו - "המרחק בין השנים מקשה לקבל כפשוטה וכלשונה את עדותו של התובע לעניין הטעייתו על ידי סוכן הביטוח ובהיותו עד יחיד ועדותו היא של בעל דין, ועל כן הנני דוחה את תביעתו גם לגבי הפוליסה הזו" (עמ' 19 לפסק דינו של בית משפט קמא). קשה להלום, מדוע בית משפט קמא קבע כמהימנה את טענתו של המשיב לגבי הטעייתו על ידי סוכן הביטוח בנוגע לפוליסה הנדונה, בעוד שלגבי הפוליסות האחרות המתייחסות לאותה תקופה, קבע בית המשפט כי נוכח חלוף הזמן יש לדחות את טענת ההטעיה. 24. יתירה מכך, גם אם נתעלם מכל האמור לעיל, איני סבורה כי יש בטענת ההטעיה כדי להועיל למשיב. בתצהירו ציין המשיב כי "המצגים אשר הוצגו לי על ידי סוכן הביטוח אברמוביץ' בעת רכישת הפוליסה היו כי הנני רוכש פוליסת ביטוח למחלות קשות - לב, ולא פוליסה המבוססת על עיקרון של שיפוי. המצגים אשר הוצגו לי ברכישת הפוליסה היו כי במקרה של מחלה קשה - לב - כגון אירוע לב אשר עברתי אהיה זכאי לקבל את תמלוגי הביטוח." עיון בנספח לפוליסה מלמד כאמור כי אכן היא כללה שני רכיבים, רכיב החזר ההוצאות ורכיב הפיצוי בגין התקף לב המהווה מחלת לב. כך שכאשר הסוכן אמר למשיב כי יפוצה במקרה של התקף לב- הוא לא הטעה כלל את המשיב. עוד אציין כי במסגרת ההוכחות הוברר כי המשיב קיבל את הפוליסה לרבות את הנספח טרם האירוע שעבר, וחזקה עליו שקרא את תוכנה. לו היא עמדה בניגוד להצגת הדברים על ידי הסוכן, היה עליו להתריע על כך בפני הסוכן מיד כשקיבל את הפוליסה. 25. אוסיף עוד כי איני סבורה כי קיים קושי פרשני בנוסח הנספח בנוגע לרכיב השיפוי ורכיב הפיצוי, כפי שקבע בית משפט קמא. המונח שיפוי מוסבר היטב בפוליסה, כהחזר הוצאות רפואיות שנגרמו למבוטח בארץ או בחו"ל (סעיף 2 א לנספח), וכך אף מוסבר היטב מהות תשלום הפיצוי במקרה של התקף לב (סעיף 2ג1 לנספח). מדובר בשני רכיבים שונים במהותם ולא ניתן לומר כי המושגים מעוררים קושי פרשני. ראו בעניין זה גם את תשובתו החיובית של המומחה אורגד מטעם המשיב לשאלה האם הפוליסה ברורה וחד משמעית (עמוד 38 לפרוטוקול). 26. סופו של דבר, המשיב לא זכאי לתגמולים על פי הפוליסה. לא עבור החזר הוצאות רפואיות מעבר לסכום שכבר קיבל, ולא עבור פיצוי בגין התקף לב, באשר לא הוכח כי המשיב עבר התקף לב כהגדרתו בפוליסה. לפיכך, לדעתי, יש לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא, ולדחות את תביעתו של המשיב מס' 1. בנסיבות, הייתי מציעה שלא לעשות צו להוצאות. י' וילנר, שופטת השופט עודד גרשון: אני מסכים לחוות דעתה של חברתי השופטת יעל וילנר, הן לתוצאה והן לנימוקים. ע' גרשון, שופט ס. הנשיא השופט י. גריל (אב"ד): א. לצערי, אין בידי להצטרף לחוות דעתה של חברתי, השופטת י. וילנר, שאליה הצטרף חברי, השופט ע. גרשון. ב. לאחר שנתתי דעתי לפסק הדין של השופטת קמא, להודעת הערעור, וטיעוניהם של ב"כ הצדדים, הן בפני בית משפט קמא והן בפנינו, המסקנה אליה אני מגיע היא שאין להתערב בפסק דינה של שופטת קמא, וזאת בניגוד לחוות דעתה של חברתי השופטת י. וילנר. ג. אתייחס גם אני אך ורק לפוליסה הנדונה נשוא הערעור שאליה מצורף נספח "רפואה שלמה - לב שקט". פוליסה זו תחילתה בדצמבר 1987 (חוות דעת מר יצחק אורגד, ת/2, עמ' 3, וכן וכן הנספח לחוות דעת זו). משמע, הפוליסה הונפקה כחמש עשרה שנה בטרם אשפוזו של המשיב מס' 1 (להלן: "המשיב") ובטרם ניתוח המעקפים שעבר בשנת 2002. ד. טענת המשיב בתצהיר העדות הראשית שלו (ת/1), סעיף 6.4 היא: "אציין כי המצגים אשר הוצגו לי על ידי סוכן הביטוח אברמוביץ בעת רכישת הפוליסה היו כי הנני רוכש פוליסת ביטוח למחלות קשות-לב, ולא פוליסה המבוססת על עקרון של שיפוי. המצגים אשר הוצגו לי ברכישת הפוליסה היו כי במקרה של מחלה קשה - לב - כגון אירוע לב אשר עברתי אהיה זכאי לקבל את תגמולי הביטוח". המשיב נחקר בחקירה נגדית על תצהירו ועמד על גירסתו: "ש. אני שואלת אותך מה אתה מבין כשאתה קורא את הנספח 351. ת. כתוב פיצוי ש. אבל הסבירו לך שכתוב שיפוי ת. לא, היום הסבירו לי- שיפוי זה פיצוי.... " (עמ' 16-17 לפרוט'). בהמשך, לשאלותיו של ב"כ המשיב מס' 2 (סוכן הביטוח) ענה המשיב: "ש. איזה מצג הציג לך מר אברמוביץ? ת. על מה אתה מתכוון? הוא הסביר לנו כל ביטוח שהוא בא.... הוא הסביר מה מכיל כל דבר. במיוחד לביטוח ללב רפואה שלמה, לב שקט, הוא שכנע שזה לכל בעיה בלב....." ובנוסף: "ת. כל פוליסה הוא בא ושכנע, כמו כל איש מכירות.... " (עמ' 25 לפרוט'). ה. בית משפט קמא קיבל את גירסתו של המשיב, וכתב בעמ' 18 של פסק הדין: "מבחינת התובע - המבוטח, הוא אינו אמור להבחין אם יש פרשנות שונה למילה שיפוי ולמילה פיצוי. בלשון בני אדם, ולא בלשון המשפטית, אכן שיפוי נחשב לא פעם כפיצוי וכאשר יש ספק בפירוש המילה, הכלל הידוע הוא, כי יש לפרשו לרעת המנסח וכאן - הנתבעת. הנתבע לא העיד כי הסביר לתובע שיש הבדל בפרשנות המילים, ואני מקבלת את עדותו של התובע בענין זה, כי הנתבע לא זו בלבד שלא הסביר לו שיש הבדל אלא שכנעו כי פוליסה זו טובה עבורו והיא מבטיחה לו פיצוי כספי במקרה של מחלה ו/או ניתוח, ובכלל זה מחלות הקשורות ללב, או ניתוח הקשור לכך ". (ההדגשה שלי - י.ג.) ו. בית משפט קמא ראה ושמע את העדויות שהובאו בפניו, ובכלל זה גם עדות המשיב מחד גיסא, ועדות המשיב מס' 2 מאידך גיסא (וכן עדים נוספים), וכידוע אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב במימצאים שבעובדה ובקביעות מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית לה היתה ההזדמנות להתרשם התרשמות בלתי אמצעית מן העדים שהופיעו בפניה. אכן, גם לכלל זה יש חריגים, אך אינני סבור שזהו המקרה שבפנינו (עיינו: ע"א 3601/96 בראשי נגד עז' בראשי, פ"ד נ"ב(2) 582, ע.א. 6203/07 אסעד אסחאק קרדוש נגד חברת קרדוש ושות' בע"מ, מיום 4.2.10, ע.א. 5435/07 אבו ליל נגד א.ע. מהנדסים בע"מ, מיום 10.3.09). ז. חברתי, השופטת י. וילנר, סבורה שקיימת סתירה פנימית בפסק דינו של בית משפט קמא הואיל ובאשר להטעייתו של המשיב על ידי סוכן הביטוח (המשיב מס' 2) לגבי הפוליסה הרביעית (דהיינו, הפוליסה של "בר ניתוח 2000" ששודרגה ל"כלל ניתוח") סבר בית משפט קמא שתקופת השנים אשר חלפה מקשה לקבל את עדות המשיב לענין הטעייתו על ידי סוכן הביטוח, לגבי הפוליסה הרביעית, מה גם שהמשיב הינו עד יחיד ובעל דין (עמ' 19 בפסק הדין), ולכן סבורה חברתי שקשה להלום מדוע דווקא ייחס בית משפט קמא משקל מכריע לטענת המשיב לגבי הטעייתו על ידי סוכן הביטוח בנוגד לפוליסה הנדונה נשוא הערעור? ח. אינני מצטרף לתמיהתה זו של חברתי. רשאי בית המשפט לקבל מקצת עדותו של עד, מחד גיסא, ולדחות את יתרת עדותו, מאידך גיסא, מה גם שמדובר בסוגיות שונות. לגבי הפוליסה הרביעית טענת המשיב היתה שהוא הוטעה לחשוב כי פוליסת "כלל ניתוח" נועדה לשדרג את הפוליסה שהיתה ברשותו מסוג "בר ניתוח 2000", בעוד שבפועל התברר לו שמדובר בפוליסה אחרת לגמרי (עמ' 19 של פסק הדין), ואולם, בית משפט קמא לא שוכנע מטענתו זו של המשיב. ואילו בכל הנוגע לפוליסה הנדונה, נשוא הערעור, קיבל בית משפט קמא את גירסת המשיב שסוכן הביטוח שיכנע אותו שפוליסה זו טובה עבורו, ומבטיחה לו פיצוי כספי במקרה של מחלה ו/או ניתוח, ובכלל זה מחלות הקשורות ללב או ניתוח הקשור לכך, מה גם שבית משפט קמא הסביר ש"הנתבע לא העיד כי הסביר לתובע שיש הבדל בפרשנות המילים" (ההדגשה שלי - י.ג., עמ' 18 של פסק הדין, ש' 15), והכוונה להבדל שבפרשנות המילה "פיצוי", לעומת המילה "שיפוי". ט. אוסיף, שמעיון בתצהיר עדותו הראשית של סוכן הביטוח, המשיב מס' 2 (מוצג נ/16) עולה שטענתו היא: "...... אני הסברתי לתובע כי מדובר בפוליסת שיפוי ולא בפוליסת פיצוי...." (סעיף 4) ואולם, בחקירתו הנגדית אישר סוכן הביטוח שהפוליסה נשוא הדיון בערעור, היא גם פוליסת שיפוי וגם פוליסת פיצוי, ובין היתר אמר: ".... הנספח עצמו יש בו חלקים של שיפוי ופיצוי. אני התייחסתי בתצהיר רק לנושא של התביעה.... " (עמ' 49 לפרוט'). משנשאל המשיב מס' 2 מפורשות, מתי הסביר למשיב שמדובר בפוליסת שיפוי ולא פיצוי ענה המשיב מס' 2: "אני בדר"כ מסביר שאני ממלא את ההצעה.... " (ההדגשה שלי - י.ג.). אמירתו זו של המשיב מס' 2 איננה ספציפית. אין בה הכחשה מפורשת לגירסתו של המשיב לפיה סוכן הביטוח נתן לו להבין שהפוליסה הנדונה טובה עבורו, ומבטיחה לו פיצוי כספי במקרה של מחלה ו/או ניתוח, ובכלל זה מחלות הקשורות ללב או ניתוח הקשור לכך. י. סעיף 33 של חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 קובע: "(א) לענין המשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה הביטוח ולענין כריתת החוזה, יראו את סוכן הביטוח כשלוחו של המבטח זולת אם פעל כשלוחו של המבוטח לפי דרישתו בכתב. (ב) לענין חובת הגילוי בכריתת חוזה הביטוח, יראו את ידיעת סוכן הביטוח לגבי העובדות הנכונות של ענין מהותי כידיעת המבטח". לכן, משקיבל בית משפט קמא את גירסת המשיב באשר למצג של המשיב מס' 2 בכל הנוגע לפוליסה הנדונה, התוצאה הנובעת מכך היא שמצג זה מחייב גם את המערערת. י"א. הן בפני בית משפט קמא והן בערעור שבפנינו הלינה המערערת על החלטתו של בית משפט קמא במהלך דיון ההוכחות (21.5.07) כשהמערערת סברה כי הטענות באשר למצג של סוכן הביטוח הועלו לראשונה רק בתצהיר העדות הראשית של המשיב, ובכלל זה המצג באשר לסוג הפוליסה הנדונה (שיפוי/פיצוי), מבלי שהדבר עלה בכתב התביעה, ועסקינן בהרחבת חזית אסורה, ואילו בית משפט קמא קבע כי אינו רואה בכך הרחבת חזית (עמ' 13 סיפא - עמ' 14 לפרוט') . י"ב. חברתי, השופטת י. וילנר, מציינת בחוות דעתה שבית משפט קמא שגה משביסס את קביעתו על הטענה שהמשיב הוטעה על ידי סוכן הביטוח בכל הנוגע לתנאי הפוליסה הנדונה, מה גם שטענה זו, שהכריעה את הכף, חרגה מן הפלוגתאות שבמחלוקת על פי כתבי הטענות, ולדעתה שינוי גירסת התובע במהלך הדיונים עלול לפגוע ביכולתו של הנתבע להתגונן, ובמקרה שבפנינו לא ביקש המשיב לתקן את כתב התביעה שלו, מה שהיה מאפשר למערערת להגיש הודעת צד שלישי כנגד סוכן הביטוח, והלה מצדו יכול היה להתגונן בטענת ההתיישנות. מכאן, כך מציינת חברתי בחוות דעתה, שהרחבת החזית בהעדר תיקון התביעה פגעה מהותית הן בזכויותיה של המערערת והן בזכויותיו של סוכן הביטוח. י"ג. אני מסכים עם חברתי שדרך המלך שהיה על המשיב לנקוט בה בהעלאת טענתו בכל הנוגע למצג של המשיב מס' 2 ביחס לפוליסה הנדונה היתה על ידי הגשת בקשה לתיקון כתב התביעה. משלא נעשה הדבר, עלינו לשאול את עצמנו האם יש בכך כדי להכריע את הכף לחובת התובע (המשיב)? התשובה חייבת להינתן על יסוד בחינת כלל נסיבות המקרה ובכלל זה השלב בו העלה המשיב את טענתו בדבר המצג. י"ד. מעיון בתיק עולה שבתצהיר עדותו הראשית של המשיב (ת/1), הוא טען שהמשיב מס' 2 הציג לו מצגים בשלב רכישת הפוליסה כי במקרה של מחלה קשה - לב, כגון אירוע הלב כפי שעבר המשיב בשנת 2002, יהיה זכאי לקבל את תגמולי הביטוח, "ולא פוליסה המבוססת על עקרון של שיפוי" (סעיף 6.4). תצהירו זה של המשיב הוגש ביום 1.5.07. ישיבת ההוכחות הראשונה התקיימה ביום 21.5.07. יום קודם לכן הגישה המערערת הודעה לבית המשפט בה הודיעה, בין יתר הדברים, שהיא מתנגדת להרחבת חזית. על הודעת ההתנגדות חזרה ב"כ המערערת בפתיחת ישיבת ההוכחות ביום 21.5.07 והצטרף לכך ב"כ המשיב מס' 2 (עמ' 12-13 לפרוט'). ט"ו. גם אם היה מקום נוכח התנגדת זו, להורות למשיב לתקן את כתב התביעה, וממילא לאפשר למערערת ולמשיב מס' 2 לתקן את כתבי טענותיהם, הרי לעיצומו של ענין אינני סבור שנגרם עיוות דין למערערת או לסוכן הביטוח, וזאת בהביאי בחשבון שישיבת 21.5.07 היתה ישיבת ההוכחות הראשונה. בישיבה זו המשיב מס' 2 (סוכן הביטוח) טרם מסר את עדותו. יתר על כן: ישיבת ההוכחות השניה התקיימה ביום 17.4.08, דהיינו, כ-11 חודשים לאחר ישיבת 21.5.07. מכאן, שהיה למערערת ולמשיב מס' 2 זמן למכביר כדי להיערך נוכח הרחבת החזית, ובכלל זה גם לעתור לתיקון כתבי טענותיהם, ולרבות משלוח הודעת צד ג'. יתר על כן: תצהיר העדות הראשית של המשיב מס' 2 (נ/16) נחתם רק ביום 16.4.08. המשיב מס' 2, שהעיד ביום 17.4.08, כבר ידע את כל טענותיו של המשיב, ובכלל זה גם טענת המצג באשר לפוליסה הנדונה נשוא הערעור. אוסיף, שישיבת ההוכחות האחרונה התקיימה בבית משפט קמא ביום 3.9.08, ותצהירי העדות הראשית מטעם המערערת הוגשו רק ביום 27.8.08, כך שמאז אותה "הרחבת חזית" (21.5.07) ועד סיום שמיעת ההוכחות (3.9.08) עמדה תקופה מאד ארוכה לרשות המערערת והמשיב מס' 2 והיה באפשרותם לנקוט כל מהלך משפטי שנדרש, ואינני סבור שנפגעה זכות דיונית כלשהיא של הנתבעים. אזכיר, בסוגיה זו את האמור בע"א 189/66 ששון נגד קדמה, פ"ד כ'(3) 477, בעמ' 479: "הפרוצידורה אינה מיטת סדום שבה מקצצים את רגליו או מתיזים את ראשו של בעל דין כדי להכניסו לתוכה כנכה או כבר-מינן. הפרוצדורה היא מסגרת רחבה וגמישה למדי המכוונת לתת לבעל-דין את מלוא האפשרות להציג ולפתח את עניינו בצורה מלאה ושלמה. היא חייבת להישאר כך גם כאשר קורית תקלה או כשבעל דין עושה שגיאה במהלך המשפט הניתנת לתיקון בלי לגרום עוול לבעל הדין האחר, ועל בית המשפט להרשות תיקון כזה בנדיבות וברחבות....". ט"ז. בטרם סיום אתייחס בקצרה לשני נושאים נוספים: הנושא האחד: חברתי כותבת בחוות דעתה שהמשיב קיבל את הפוליסה, לרבות הנספח נשוא הדיון, עוד בטרם האירוע הקרדיאלי משנת 2002, וחזקה עליו שקרא את תוכנה, ואילו היתה הפוליסה עומדת בניגוד להצגת הדברים על ידי סוכן הביטוח היה על המשיב להתריע על כך בפני הסוכן. דא עקא: בכל הנוגע לפוליסה נשוא הדיון קבע בית משפט קמא שהוא מקבל את עדות המשיב שסוכן הביטוח לא זו בלבד שלא הסביר לו שיש הבדל בין "פיצוי" ל"שיפוי", אלא אף שכנעו שפוליסה זו מבטיחה לו פיצוי כספי במקרה של מחלה ו/או ניתוח, ובכלל זה מחלות הקשורות ללב או ניתוח הקשור לכך. עוד קבע בית משפט קמא שהמשיב רחש אמון רב לסוכן הביטוח (עמ' 16 לפסק הדין ש' 17). ודוק: אין כל עדות על כך שהמשיב מס' 2 הסביר למשיב שהפיצוי לפי הפוליסה (56.98% מסכום הביטוח) ישולם, ללא כל קשר להוצאות הרפואיות הנדרשות בגין טיפולים אלה, רק אם עבר המבוטח התקף לב (או השתלת לב). גם אין כל עדות על כך שסוכן הביטוח הסביר למשיב את שלושת המדדים שחייבים להתקיים לצורך קיום ההגדרה של "התקף לב" לפי הפוליסה, שאילו נעשה כן יכול היה המשיב לשקול האם, ובאיזו מידה, הוא מעוניין בפוליסת הביטוח בתנאים אלה, ועד כמה פוליסה זו עונה על צרכיו וציפיותיו. אינני סבור שתנאי הפוליסה כה פשוטים וקלים לקריאה ולהבנה על-ידי מי שאינו מיומן בהבנת מסמכים מסוג זה, ולרבות עמידה על משמעות ההגדרות והתנאים שבפוליסה, בודאי הוא כך כשסוכן הביטוח ליווה את המשיב לאורך שנים, והמשיב רחש אמון רב לסוכן הביטוח שלו, וממילא גם סמך עליו. י"ז. הנושא השני שאליו אתייחס: נטען, כי המשיב מס' 2 יכול היה להעלות טענת התיישנות כנגד התביעה אילו היה המשיב מגיש כתב תביעה מתוקן ומפרט בתביעתו את טענת המצג בכל הנוגע לפוליסה נשוא הערעור, שהונפקה, כזכור, עוד בשנת 1987. ספק האם ניתן היה להיענות לטענת התיישנות זו. לכאורה, חוסר ההתאמה בין ציפייתו הסבירה של המשיב, על יסוד אמונו בסוכן הביטוח, לבין התנאים וההגדרה שבפוליסה נשוא הערעור התחוור למשיב, כך ניתן להבין מעדותו, רק לאחר אשפוזו והניתוח משנת 2002. כמוסבר כבר לעיל, סבר המשיב במהלך כל השנים, על יסוד האמון הרב שהוא רחש למשיב מס' 2, שהפוליסה שהונפקה לו תואמת את צרכיו וציפיותיו, ולא מן הנמנע שמירוץ ההתיישנות עשוי להתחיל, בנסיבות שכאלה, בשנת 2002, וזאת בשים לב להוראת סעיף 8 של חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958. אוסיף, שהמשיב מס' 2 גם לא העלה את טענת ההתיישנות בסיכומיו בפני בית משפט קמא, גם לא על דרך החלופין. י"ח. לכן, אילו דעתי היתה נשמעת הייתי מציע לחברי הנכבד ולחברתי הנכבדה כי נורה על דחייתו של הערעור, וכי נחייב את המערערת לשלם למשיב שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 6,000 ₪ שישולמו על ידי המערערת במשרד ב"כ המשיב בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין שאם לא כן ישא כל סכום שבפיגור הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום עד התשלום בפועל, וכי לא יהא צו להוצאות בין המערערת לבין המשיב מס' 2. י' גריל, שופט, ס. נשיא[אב"ד] לפיכך, הוחלט בדעת הרוב לקבל את הערעור כאמור בפסק דינה של השופטת י. וילנר. אין צו להוצאות. ניתוחפוליסהביטוח ניתוח