קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לפטור מהגשת חוות דעת רפואית: בפניי בקשה למתן פטור מהגשת חוות דעת רפואית ובקשה למינוי מומחה רפואי מטעם ביהמ"ש. עובדות והליכים רלוונטיים: ביום 1.8.11 הוגשה ע"י התובעים נגד הנתבעת תביעת נזקי גוף. בכותרת כתב התביעה וליד המילים "סכום התביעה" נרשמו המילים "כגבול סמכותו של בית המשפט הנכבד" ובגוף כתב התביעה, בפירוט "נזקי התובעים", ננקב סכום פיצוי נתבע מצטבר של 1,000,000 ₪ (500,000 ₪ לכל אחד משני התובעים). עילת התביעה הינה רשלנות רפואית נטענת של הנתבעת או של מי מטעמה, רשלנות שהתבטאה, בתמצית, בכך שרופאי ועובדי הנתבעת לא שמרו בהקפאה על שתי ביציות שנשאבו מהתובעת 1 ושהופרו בהפריה חוץ גופית בשנת 2001 (יצוין כי באותה עת נשאבו והופרו ביציות נוספות, אך השתיים שבנדון הן אלו שנותרו והן אלו שבמוקד הדיון), בניגוד להתחייבות הרופאים המטפלים ובניגוד לדין. הנזק הנטען הוא נזק של "כאב, סבל וצער אשר יקשה לתאר במילים ויקשה לאמוד" שנגרם לתובעים, משנוכחו ונדהמו לטענתם לדעת בשנת 2009 "כי עובריהם כלל לא הוקפאו מלכתחילה", בנסיבות שבהן איבדו התובעים את יכולתם המעשית להביא ילדים נוספים לעולם. ביום 1.8.11 הגישו התובעים את בקשתם שבנדון. הבקשה נתמכת בשני תצהירים נפרדים, של כל אחד משני התובעים, ובנספחים שונים. ביום 30.8.11 הגישה הנתבעת את תגובתה לבקשה שבנדון, תגובה בה התנגדה הנתבעת לבקשה. התגובה אינה נתמכת בתצהיר. צורפו לתשובה נספחים שונים. ביום 8.9.11 הגישו התובעים תשובה על תגובת הנתבעת לבקשה שבנדון. התשובה נתמכת בתצהיר נוסף של התובעת 1 ובנספחים שונים. דיון ומסקנות: בראשית הדברים יש לציין, כי בהחלטתי הקודמת מהיום בתיק זה דחיתי בקשה מקבילה שהגישו התובעים למתן פטור מתשלום אגרת בימ"ש. לאחר עיון במסמכי ובטענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 קובעת כך: "רצה בעל דין להוכיח ענין שברפואה לביסוס טענה מטענותיו, יצרף לכתב טענותיו תעודת רופא או חוות דעת של מומחה, לפי הענין, שנערכה לפי סעיף 24 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן — חוות דעת); אולם רשאי בית המשפט או הרשם לפטור בעל דין מצירוף חוות דעת מטעמים מיוחדים שיירשמו." התובעים סבורים כי במקרה שלנו מתקיימים אותם "טעמים מיוחדים" שבסייפת התקנה, שמצדיקים מתן פטור מצירוף חוות דעת רפואית. בית המשפט העליון נדרש ב- רע"א 7474/00 עיריית תל-אביב-יפו נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד נו (2) 193 לשאלה מהם אותם "טעמים מיוחדים" ופסק, כי "הטעמים המיוחדים אליהם מכוונת תקנה 127 הנ"ל עניינם בשאלת עצם הצורך בחוות-דעת נוכח נסיבות המקרה המיוחד הנדון בפני בית המשפט." במקרה שנדון בפסה"ד הנ"ל נקבע, כי המשיב/התובע לא פטור מצירוף חוות דעת רפואית לכתב תביעתו, מאחר שאין בחוות דעתן של הוועדות הרפואיות מטעמו משום תחליף ראוי/מספיק לחוות דעת רפואית רגילה. על יסוד ההלכה הפסוקה המחייבת הנ"ל של ביהמ"ש העליון יש לדחות את הבקשה שבנדון, אך בשל כך שהתובעים כלל לא כופרים בכך שקיים צורך בחוות דעת רפואית במקרה שלנו, שכן, כאמור באותה הלכה, סמכותו של ביהמ"ש לפטור תובע מצירוף חוות דעת רפואית תיתכן רק כאשר נטען ומוכח שחוות דעת כזו כלל לא נחוצה בנסיבות העניין. נראה כי בתי המשפט המחוזי הרחיבו מעט את קשת המקרים שבהם ניתן יהיה לפטור תובע מחובת צירוף חוות דעת רפואית. ב-בר"ע (מחוזי ב"ש) 511/06 אמויאל נ' פלונית (לא פורסם, , 15.8.06) וב-בר"ע (מחוזי חיפה) 1775/07 ענבל נ' דאנס בר/צוות בראבו (לא פורסם, , 6.7.07) נקבעו מספר מבחני משנה שבהתקיימם יוענק פטור מצירוף חוות רפואית. בבר"ע 511/06 נוסחו המבחנים כך:             נדמה שעל מנת שצד העותר לבית משפט יזכה לפטור מהגשת חוות דעת בעניין שברפואה, עליו לעמוד במבחן משולש. המבחן הראשון, הוא נסיבות מיוחדות המסבירות מדוע לא יהיה זה צודק לדרוש מהצד להגיש חוות דעת בכוחות עצמו. המבחן השני הוא שהתביעה או ההגנה, בעלת סיכוי סביר להתקבל ולו לכאורה. המבחן השלישי הוא, ראשית ראייה או ראייה לכאורה שהעניין שברפואה מבוסס אף שלא הוגשה חוות דעת רפואית. מתפקידו של בית המשפט לבדוק מבחנים אלה ולהגיע להכרעה על בסיס שיקלול תוצאות הבדיקה על פי הנסיבות הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה תוך מתן משקל ראוי לכלל שעומד ביסוד תקנה 127 לתקנות סד"א. ואילו בבר"ע 1775/07 הנ"ל נוסחו הדברים כך: 10.        לא אתיימר לקבוע רשימה סגורה של שיקולים ונסיבות בהם יעשה בית המשפט שימוש בסמכותו למנות מומחה מטעם בית המשפט, כאשר בעל הדין לא הגיש חוות דעת רפואית מטעמו. אצביע להלן על מספר 'כללי אצבע', שלטעמי, ראוי שבית המשפט ישים אותם נגד עיניו.   א. החובה להגיש חוות דעת בעניין שברפואה עם הגשת התביעה, מהווה מעין 'מסננת' ראשונית למניעת הגשת תביעות סרק. בתביעת רשלנות רפואית, חוות הדעת בשאלת האחריות והקשר הסיבתי, היא שמקימה את עילת התביעה, ואי הגשת חוות דעת מטעמו של התובע, מעוררת ספק לגבי עילת התביעה. בדומה, כאשר  התובע נמנע מלצרף לכתב התביעה חוות דעת מטעמו לעניין הנזק, ולו באחד מתחומי הרפואה, הדבר עשוי לעורר ספק אם לתובע נגרם בכלל נזק. לא כך כאשר מומחה מטעם בית המשפט מביע דעתו על הצורך במינוי מומחה בתחום נוסף, כמו במקרה שבפנינו וכמו במקרה שנדון ברע"א 10251/02 אפרים כץ - חמים וטעים נ' דואני פ"ד נז(1) 797 (2003). או-אז, שיקולי יעילות וחסכון 'מושכים' למינוי מומחה מטעם בית המשפט, תוך מתן פטור לבעל הדין (עפי"ר התובע) להגיש חוות דעת מטעמו. ב.  כאשר על-פניו יש ספק ניכר בחוזקה של התביעה במישור האחריות, אין למהר ולהטיל על בעל הדין שכנגד, עלות נוספת בדמות שכר טרחתו של המומחה מטעם בית המשפט.    ג. חסימת דרכו של בעל דין מלהוכיח את תביעתו אך בשל חסרון כיס, משמעה פגיעה בזכות הגישה לערכאות - ת.א. (שלום ת"א) 37986/05 חמזה נ' חצם בארות יצחק (טרם פורסם, , 22.10.2006). ברם, להבדיל מפטור מאגרה שנעשה על חשבון המדינה, הפטור מהגשת חוות דעת עשוי לבוא על חשבון הצד שכנגד - בש"א (שלום י-ם) 6660/06 בת"א 8598/06 כדורי נ' קיבוץ צובה  תק-של 2007(1) 1985 (2007). לכן, על מבקש הפטור נטל הוכחה כבד להראות שאין באפשרותו לממן חוות דעת מטעמו - ראה, לדוגמה, בר"ע (מחוזי ת"א) אררט חברה לביטוח בע"מ נ' חיים (לא פורסם, , 12.9.2002). במסגרת השיקול הכלכלי, יש לבחון את זהותו של בעל הדין שכנגד ואם מדובר ב"כיס עמוק", אם יש קושי לאתר מומחה בתחום מיוחד ועלותה של חוות דעת כזו בשל נדירות התחום. ד. מינוי מומחה מטעם בית המשפט עשוי לגרום לכך, שבמקום שהנפגע ייבדק על ידי שלושה רופאים, הוא ייבדק פעם אחת בלבד, וכך ייחסך ממנו "התענוג" של בדיקות רפואיות, שלעיתים יש בהן כדי לגרום לנפגע מבוכה, אי נוחות ואף סבל נפשי או גופני - בש"א (מחוזי י-ם) 7237/04 סמואלוב נ' האוניברסיטה העברית בירושלים תק-מח 2004(4) 3083 (2004).              ה. נסיבות מיוחדות - לדוגמה, בבר"ע (ב"ש) 511/06 אמויאל נ' פלונית ( 15.8.2006), היה מדובר בקטינה שמשפחתה נמצאת במצב כלכלי קשה, המבקש הורשע בביצוע מעשה מגונה בקטינה והוכח לכאורה כי לקטינה נגרמו נזקים. בית המשפט סבר כי מתקיימים הטעמים המיוחדים הנדרשים. 11.        לצד שיקולים אלה, וכשיקול מערכתי, נחזור ונעמיד נגד עינינו את הרציונל שעומד בבסיס זכותו של בעל דין להגיש חוות דעת מומחה מטעמו, והרציונל שבבסיס הסמכות של בית המשפט למנות מומחה מטעם בית המשפט. הזכות להגיש חוות דעת מומחה נוגעת בזכותו העקרונית של בעל דין להביא את ראיותיו, זכות הנתפסת כזכות יסוד - יפת השמש לעיל בעמ' 576 - זכות שמגשימה ומשתלבת עם זכות הגישה לערכאות והזכות להליך נאות. ואילו סמכותו של בית המשפט למנות מומחה מטעמו, באה לסייע לפתרון הסכסוך באופן יעיל, ומגשימה בכך את מטרת ההליך השיפוטי - אורי גורן ועופר דרורי "עדויות מומחים לאחר תקנות סדר הדין האזרחי (תיקון מס' 3), התשס"ה-2005: היבטים דיוניים ומהותיים" ספר עדי אזר (בעריכת ד"ר נילי קרקו איל) (טרם פורסם).             על מעמדו של מומחה מטעם בית המשפט אין צורך להרחיב את הדיבור. כאשר המינוי נעשה בהסכמה, הצדדים מנועים מלהסתמך על חוות דעת המומחה מטעמם כאמור בתקנה 130(ג). כאשר המינוי נעשה שלא בהסכמת הצדדים, תחול תקנה 130(ב) שאינה שוללת את זכותם של הצדדים להביא לעדות את המומחה מטעמם, אך מצמצמת ומגבילה את היקף חקירת המומחה - גורן ודרורי לעיל בעמ' 20-24.             מתן פטור לבעל דין מלהגיש חוות דעת מומחה מטעמו, בשילוב עם הפעלת הסמכות למינוי מומחה מטעם בית המשפט, אינה שוללת את זכותו של בעל הדין שכנגד, ככל שהוא מעוניין בכך, מלהגיש חוות דעת מומחה מטעמו. לכן, אין במינוי מומחה מטעם בית משפט, תוך מתן פטור לבעל דין מלהגיש חוות דעת מטעמו, כדי לפגוע בזכותו של בעל הדין שכנגד להגיש את ראיותיו. דווקא בעל הדין, שביקש פטור מהגשת חוות דעת, מוותר בכך על ראיה שיכול היה להגיש ומותיר את "הזירה" למומחה בית המשפט ומומחה הצד שכנגד. נזכיר כי במצב הדברים הרגיל, אין מניעה מלהציג למומחה בית המשפט את חוות הדעת של המומחים מטעם הצדדים. [במאמר מוסגר: ההסדר שנקבע בתקנות סדר הדין האזרחי שונה מההסדר שנקבע בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים") ובתקנות שהותקנו על-פיו. אין להציג בפני מומחה שהתמנה על פי חוק הפיצויים חוות דעת על מנת שלא להשפיע על שיקול דעתו - ר"ע 2339/96 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' אוולין דלל, פ"ד נ(4) 429, ואף אין להציג בפניו קביעות של ועדות רפואיות של המוסד לביטוח לאומי - רע"א 2985/90 שרעבי נ' קובוס ומגדל חברה לביטוח בע"מ, דינים טז 137; רע"א 4638/00 שני נ' חלוקה, דינים נח 205. גם במקרים הנדירים בהם מתמנה מומחה נוסף,  אין להציג בפניו את חוות הדעת של המומחה שנתמנה לפניו - רע"א 5176/97 ג'רבי נ' בידרמן חברה לביטוח בע"מ, תק-על 97(3) 871 ]. מכאן, שכאשר בעל דין מבקש לפטור אותו מלהגיש חוות דעת של מומחה מטעמו, הוא מוותר על יתרון דיוני וראייתי. צריך טעם חזק לסרב לבקשה מעין זו, בקשה שעשויה להצמיח יתרון ראייתי דווקא לצד שכנגד. באספקלריה זו, דומני שראוי לנקוט מדיניות מקלה ביישומה של תקנה 127 סיפא. להבנתי, גם אם מיישמים את הגישה הליברלית יותר הנ"ל של בתי המשפט המחוזי (בהשוואה לגישה המחמירה יותר העולה מההלכה הנ"ל של ביהמ"ש העליון), עדיין תנאי הכרחי למתן פטור מחוות דעת רפואית הוא קיומה של "ראשית ראייה או ראייה לכאורה שהעניין שברפואה מבוסס אף שלא הוגשה חוות דעת רפואית" (כלשון המבחן השלישי שנקבע בבר"ע 511/06 הנ"ל). ולאחר שבחנתי את שאלת התקיימותו של תנאי הכרחי זה במקרה שלנו, באתי למסקנה שיש להשיב על שאלה זו בשלילה. אנמק: כפי שהנתבעת טוענת, בצדק, בתגובתה על הבקשה שבנדון, חוות הדעת הרפואית נחוצה בתביעה שבנדון כדי "להוכיח כי העוברים כשלעצמם אכן היו ראויים ומתאימים להקפאה ובעלי פוטנציאל להיקלט ברחמה של התובעת ולהביא להריונה", כדי להוכיח שסיכוייהם של התובעים להרות, בכל אחת מנקודות הזמן הרלוונטיות לתביעה, נפגעו עקב מחדלה הנטען של הנתבעת, ובאופן כללי כדי להוכיח את הרשלנות המיוחסת לנתבעת ואת הנזק לו נטען בכתב התביעה. אך התובעים לא מצרפים לכתבי הטענות שהגישו את אותה ראיה לכאורה דרושה להוכחת כל הנ"ל. בהקשר זה יצוין, כי לטעמי אין ב"מכתב השחרור" מיום 30.7.01 שצורף כנספח א' לכתב התביעה משום ראיה לכאורה לדרוש. בטופס זה, שנראה על פניו כטופס סטנדרטי, נרשם כי "הושארו 2 עוברים להקפאה אפשרית". אין במסמך זה, ולמעשה גם לא אפשרי שתהיה בו (לאור מועד עריכתו), משום ראיה על כך שבשל השמדתם של אותם שני עוברים אבדה יכולתם של התובעים להביא ילדים נוספים לעולם. מסמך זה כלל לא מתיימר לקבוע את מידת יכולתם של התובעים להביא ילדים נוספים לעולם. למעשה, העובדה שהמסמך נוקט בדיבור הקפאה אפשרית, מלמדת שלא היתה ודאות בשלב הכנת המסמך שהעוברים אכן יוקפאו בפועל, ולכן ולכאורה, טענות התובעים בכתב התביעה, לפיהן הרופאים המטפלים התחייבו לשמר את שני העוברים הנותרים ולפיהן עובדת בית החולים מסרה להם בשיחה טלפונית שהעוברים הוקפאו ונשמרו, לא יכולות להתבסס אך על אותו מסמך שמדבר על הקפאה אפשרית בלבד. באותו מסמך אין גם תמיכה ראייתית לכך שאותם שני עוברים אכן היו ראויים להקפאה ולשימור. בשל מסקנתי הנ"ל, לפיה עפ"י הלכת ביהמ"ש העליון יש לדחות הבקשה משלא נטען להיעדר צורך בחוות דעת רפואית ולפיה עפ"י ההלכה הליברלית יש לדחות הבקשה בשל אי-התקיימותו של התנאי ההכרחי בדבר קיומה של ראיה לביסוס העניין שברפואה, אני לא מוצא להידרש לשאלת התקיימותם של שאר מבחני המשנה שנקבעו בהלכות הנ"ל של ביהמ"ש המחוזי. אציין רק, כי בהחלטתי המקבילה מהיום בה דחיתי את בקשת התובעים למתן פטור מתשלום אגרת בימ"ש, קבעתי כי כתב התביעה מגלה עילת תביעה לכאורה וכי ביכולתם של התובעים לשלם את אגרת ביהמ"ש. בעניין היכולת אוסיף ואציין, שמחד, נטל תשלום מחירה של חוות דעת נראה כבד בהרבה מנטל תשלום האגרה ולכן יש בכך שיקול להקל עם התובעים, ומאידך, משמעותו של הפטור המבוקש בבקשה שבנדון הוא הטלת נטל תשלום הכנת חוות דעת ע"י מומחה מטעם ביהמ"ש על הנתבעת (להבדיל מהמדינה) ולכן יש בכך שיקול להקשות עם התובעים. סיכום: בקשת התובעים לפטור אותם מהגשת חוות דעת רפואית - נדחית. בנסיבות, לא מצאתי לחייב את התובעים בהוצאות ההליך. התובעים יגישו חוות דעת רפואית בתוך 20 יום מיום קבלת כתב התביעה, שאחרת ייסגר תיק בימ"ש זה. רפואהפטור מהגשת חוות דעתחוות דעת