קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי על פינוי ''מבנה'' במסגרת תוכנית ההתנתקות: 1. לפנינו ערעור לפי סעיף 17 לחוק יישום תוכנית ההתנתקות, התשס"ה-2005 (להלן - החוק) על החלטותיה של המשיבה ביחס לפיצוי המערערת על פי החוק. הערעור מתייחס לשלושה נושאים: (א) החלטת המשיבה מיום 7/7/09 (להלן - ההחלטה); (ב) החלטה משלימה של המשיבה מיום 9/3/10 (להלן - ההחלטה המשלימה); (ג) אי הוספת ריבית על סכום הפיצוי שניתן למערערת. הרקע 2. בשנת 1994 הקימה המערערת באזור התעשיה ארז, שהוא "שטח מפונה" על פי החוק, תחנת כוח לצורך ייצור חשמל (להלן - תחנת הכוח) וכן מפעל לייצור גז co2 המשמש בייצור משקאות קלים מוגזים (להלן - מפעל הגז). 3. תחנת הכוח כללה ארבע יחידות ייצור, שכל אחת מהן שוקלת מאות טונות ומורכבת מבסיס בטון, גנראטור ומנוע (להלן - יחידות הייצור). כפי שעולה מחוות דעת של המהנדס שמואל אחיטוב מטעם המערערת (נספח 3 לכתב הערעור), עיקר המשקל של יחידות הייצור הוא משקלם של בסיסי הבטון. הגנראטורים עוגנו בברגים לבסיסי הבטון, ובסיסי הבטון קובעו למבנה (שנבנה סביבם) וליסודות טמונים בקרקע, בעומק של כ-30 מטר. מבנה תחנת הכוח הוקם "כמעטפת" ליחידות הייצור, וזאת לאחר שיחידות הייצור נגררו לתוך התחנה באמצעות מתקן דמוי גשר. עם סיום התהליך האמור - נבנה קיר התחנה. יחידות הייצור יובאו לישראל על ידי המערערת לאחר שנרכשו בחו"ל, מ"יד שניה", ותחנת הכוח הותאמה אליהן ונבנתה, כאמור, סביבן. יצויין, כי בדיון שהתקיים בפניי ביום 4/11/10 הוצגו תמונות של תחנת הכוח (פרוטוקול עמ' 1 שורות 22-24), כך שבית המשפט יכול היה להתרשם במה מדובר. עוד יצויין , כי אין מחלוקת שאם היתה המערערת מבקשת להוציא את יחידות הייצור מתחנת הכוח - היה עליה לשבור את קיר התחנה, אלא שמחוות דעת של מר אלי אשכנזי מטעם המערערת (נספח 5 לכתב הערעור) עולה, כי העברת תחנות כוח בסדר גודל של תחנת הכוח נשוא הערעור אינה מקובלת בעולם, בין היתר מפאת היעדר כדאיות כלכלית, ובדרך כלל ציוד משומש שכזה נמכר כחלקי חילוף או מתכת להתכה. 4. המערערת הגישה תביעה לפיצוי על פי החוק ביום 20/7/05 בשל תחנת הכוח ובשל מפעל הגז, על פי המסלול הנכסי כאמור בחלק א' לתוספת השלישית לחוק (להלן - התוספת). הואיל והמערערת ראתה עצמה מקופחת מההחלטה ומההחלטה המשלימה של המשיבה - הוגש הערעור שלפנינו. המסגרת הנורמטיבית 5. סעיף 2 לתוספת קובע, כי הפיצוי לפי שווי הנכסים יכלול רכיבים אלה בלבד, שהיו בשטח מפונה: קרקע שהוחזקה כדין על ידי בעל העסק, מבנה שנבנה על פי תוכנית התכנון התקפה, פריטי הרכוש הקבוע, ומלאי. 6. הפיצוי עבור מבנה הוא, על פי סעיף 4 לתוספת, העלות המתואמת של המבנה. "העלות המתואמת" מוגדרת בסעיף 1 לתוספת כך: "המחיר המקורי בתוספת הפרשי הצמדה למדד מתאריך הרכישה עד מועד הדו"ח הכספי האחרון שלפיו מחושב הפיצוי". "המחיר המקורי" הוא המחיר כפי שצויין בטופס הפחת. 7. הפיצוי עבור "פריטי הרכוש הקבוע" נקבע בהתאם להוראות סעיף 5 לתוספת. "פריטי הרכוש הקבוע" מוגדרים בסעיף 1 לתוספת כך: "הפריטים שצויינו בטופס שהגיש העסק, שתאריך הרכישה שלהם הוא בתקופה שבין יום ט' בטבת התשנ"ו (1/1/1996) לבין היום הקובע, למעט קרקע, מבנים וכלי רכב, וכן רכוש שנרכש בעסקת שכר-מכר מימונית (ליסינג מימוני)". "הטופס" הנזכר בהגדרה האמורה הוא טופס הפחת. סעיף 5 לתוספת קובע: "(א) הפיצוי בשל פריטי הרכוש הקבוע יהיה - (1) לגבי פריטי הרכוש הקבוע אשר טרם הופחתו במלואם על פי הדוחות הכספיים עד הדוח לשנת 2003 - 80 אחוזים מן העלות המתואמת שלהם; (2) לגבי פריטי הרכוש הקבוע שהופחתו במלואם על פי הדוחות כאמור בפסקה (1) - 40 אחוזים מן העלות המתואמת שלהם. (ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), עלתה העלות המתואמת של סך כל פריטי הרכוש הקבוע על 1,000,000 שקלים חדשים, יופחת מן הפיצוי, בשל יתרת פריטי הרכוש הקבוע שהעלות המתואמת שהם עולה על 1,000,000 שקלים חדשים (בסעיף קטן זה - היתרה), סכום השווה ל-50 אחוזים מן העלות המופחתת המתואמת של פריטי הרכוש הקבוע כשהוא מוכפל בשיעור היתרה מתוך כלל העלות המתואמת." 8. במילים אחרות, הפיצוי בשל פריטי הרכוש הקבוע יינתן רק עבור פריטים כאמור שנרכשו אחרי יום 1.1.96, ועם ההפחתות שצויינו בסעיף 5, בעוד שהפיצוי עבור מבנה עומד על 100% מהעלות המתואמת, ללא הגבלה לגבי מועד רכישה או כל הגבלה אחרת, מעבר לאמור בהגדרת "העלות המתואמת". ההחלטה 9. המשיבה קבעה בהחלטה, בדעת רוב, כי ארבע יחידות הייצור בתחנת הכוח של המערערת הן בבחינת "פריטי רכוש קבוע" ולא "מבנה", כפי שביקשה המערערת לסווגם, ומכאן חלקו הראשון של הערעור שלפנינו (סעיפים 1 עד 96), המבקש לקבל את דעת המיעוט, אשר קבעה כי מדובר במבנה. ההחלטה המשלימה 10. לאחר מתן ההחלטה, סיווגו רואי החשבון מטעם המשיבה את כל רכושה של המערערת ל"פריטי רכוש קבוע" ול"מבנה", בהתאם להנחיות המשיבה, ועל בסיס סיווג זה חישבו את הפיצוי למערערת. לאחר קבלת תחשיב הפיצוי, הגישה המערערת השגות על סיווג הפריטים ועל כך שלטענתה לא כולם סווגו בהתאם להנחיות המשיבה. המשיבה התייחסה להשגותיה של המערערת במסגרת ההחלטה המשלימה. הואיל והמערערת סבורה כי שגתה המשיבה בהחלטה המשלימה, לגבי פריטים מסוימים המפורטים בכתב הערעור - מכאן חלקו השני של הערעור שלפנינו (סעיפים 97 עד 164). טענות המערערת 11. טענותיה של המערערת פורטו בהרחבה, הן בכתב הערעור והן בסיכומיה ובסיכומי התשובה מטעמה, ועל כן, למען היעילות והחיסכון, לא אחזור עליהן כאן אלא בתמצית בלבד. 12. לגבי ההחלטה טוענת המערערת, כי שגתה המשיבה כאשר סיווגה את יחידות הייצור כרכוש קבוע ולא כמבנה. בין היתר, מבקשת המערערת להסתמך על הגדרת "מבנה ציבור" שבסעיף 79 לחוק (לעניין פיצוי מוסדות ציבור) ולהקיש ממנו גם על האמור בתוספת לעניין "מבנה" ולכלול בו גם "מתקן של קבע" מסוג יחידות הייצור. לטענת המערערת, יש לראות את יחידות הייצור כחלק בלתי נפרד ממבנה תחנת הכוח, והן מקיימות לדעתה את מלוא המבחנים שנקבעו בפסיקה ובדין הכללי לעניין היותן "מבנה" דהיינו " מחוברים בחיבור של קבע". המערערת טוענת כי יחידות הייצור עומדות גם במבחני המשנה, לרבות מבחן "ההצמדה הפיזית", מבחן "הקביעות" ומבחן "הכוונה", ולכן סבורה המערערת כי יש לקבל דווקא את דעת המיעוט, אשר קבעה כי מדובר במקרה ייחודי שסיווג כרכוש קבוע יפגע בפיצוי ההוגן לו זכאית המערערת, ועל מנת למנוע זאת - יש לסווג את יחידות הייצור כ"מבנה". 13. לגבי ההחלטה המשלימה טוענת המערערת, כי שגתה המשיבה כאשר לא כללה פריטים מסוימים כחלק ממבנה (כגון קידוחים, בטון, הוצאות ביטוח עבודות בהקמה, הוצאות הובלה ושינוע, קונסטרוקציה, פלטות ועוגנים, רדיאטורים, מחליפי חום ומיכלים, שנאים ומערכות חשמל ובקרה להבדיל מלוחות החשמל עצמם וכו' - הכל כמפורט בסעיפים 101 עד 164 לכתב הערעור). לטענת המערערת, במסגרת ההחלטה המשלימה פסקה המשיבה למערערת פיצוי מזערי ביותר (בנוסף על הפיצוי שנקבע במסגרת ההחלטה), ובכך הביאה לתוצאה חמורה ביותר, שמשמעותה הפשוטה היא, כי המערערת אינה מפוצה פיצוי הוגן וראוי בשל הפגיעה הכבדה שנפגעה כתוצאה מיישום תכונית ההתנתקות, וזאת במיוחד לנוכח העובדה כי יחידות הייצור וכל הפריטים האחרים שבמחלוקת נרכשו לפני שנת 1996. המערערת טוענת כי לא קיבלה כל פיצוי בשל המרכיבים האמורים, לא כ"מבנה" ולא כ"פריטי רכוש קבוע", ועל אף שערכם מיליוני ₪ רבים - הפיצוי בגינם הוא אפס. 14. לעניין סכום הפיצוי עצמו, שניתן למערערת על פי ההחלטה וההחלטה המשלימה, נטען כי שגתה המשיבה כאשר לא פסקה למערערת ריבית בהתאם להוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן - חוק פסיקת ריבית), למצער מיום הגשת התביעה (20/7/05) ועד למועד התשלום, וזאת מעבר להפרשי ההצמדה שנפסקו לפי סעיף 140 לחוק. לטענת המערערת, לאור פרק הזמן הארוך באופן חריג שבמהלכו טופלה תביעתה - היעדר פסיקת ריבית משקף עוול חמור במיוחד, כמפורט בסעיפים 170 עד 177 לכתב הערעור. טענות המשיבה 15. כפי שנאמר לעיל לגבי טענות המערערת, כך גם טענותיה של המשיבה פורטו בהרחבה בכתב התגובה מטעמה ובסיכומיה ועל כן, למען היעילות והחיסכון, לא אחזור עליהן כאן אלא בתמצית בלבד. 16. לעניין ההחלטה טוענת המשיבה, כי לא נפלה בה כל טעות ויש לסווג את יחידות הייצור כ"פריטי רכוש קבוע" ולא כ"מבנה". המשיבה דוחה את ניסיונה של המערערת להסתמך בעניין זה על הגדרת "מבנה ציבור" בחוק, שהיא הגדרה מרחיבה, וטוענת כי היא נועדה למטרת פיצוי מוסדות ציבור, כאשר השיקולים שם שונים מאלה המתייחסים לפיצוי עסק במסלול הנכסי. עוד טוענת המשיבה בהקשר זה, כי מבחן ה"חיבור של קבע" אינו קיים כלל במסגרת הוראות החוק הדנות בפיצוי עסקים, ולמעשה ההיפך הוא הנכון - פרק העסקים מבחין במפורש בין "קרקע" לבין "מבנה" הבנוי עליה, גם אם אין ספק שהמבנה מחובר לקרקע בחיבור של קבע. המשיבה מודה אמנם כי ועדת הזכאות ניאותה, במסגרת שיקול הדעת המסור לה, לפתוח פתח ולהרחיב מעט את "רפרטואר" הפריטים שניתן לראות בהם "מבנה" לצורך הפיצוי, כך שיכלול, בין היתר, גם רכיבים שבמהותם הינם רכוש קבוע כגון לוחות חשמל וצינורות, אולם פתח זה אינו ניתן להרחבה ללא סוף, כפי שמנסה המערערת לעשות. 17. לעניין ההחלטה המשלימה טוענת המשיבה, כי מדובר במחלוקת עובדתית ביחס לסיווג הפריטים השונים כחלקי מבנה או כרכוש קבוע, ואין מקומה בפני בית משפט זה, לאחר שהשגותיה העובדתיות של המערערת כבר נבחנו על ידי המשיבה וקיבלו מענה, תוך הכרת מכלול העובדות ואופי הפריטים שהיו למערערת בשטח המפונה. 18. לעניין אי פסיקת הריבית, טוענת המשיבה כי קיים הסדר מפורש בחוק לעניין הריבית, בסעיף 19(ו'), העומד בסתירה לטענות המערערת בעניין זה. הואיל והמשיבה פעלה בהתאם להסדר האמור, אין כל בסיס לטענת המערערת לעניין תשלומי ריבית. המשיבה מוסיפה כי אם וככל שיש למערערת טענות כלשהן כנגד המנגנון הקבוע בחוק - הדרך לטעון טענות אלה היא באמצעות תקיפת החוק בבג"צ, ולא במסגרת ערעור על החלטת ועדת הזכאות. דיון והכרעה לעניין ההחלטה 19. כפי שנאמר כבר פעמים רבות, ההסדרים שנקבעו בחוק לפיצוי כל סוגי המפונים, בין אם שכירים או עצמאיים - בעלי עסקים, ובין אם מוסדות ציבור, נקבעו בכפוף ובשים לב למטרותיו של החוק להעניק פיצוי ראוי והוגן לזכאים, בנסיבותיו המיוחדות של העניין, בשל השקעותיהם השונות בשטח המפונה והנזקים שנגרמו להם עקב הפינוי, ועל מנת לאפשר להם, ככל שניתן, לשקם את חייהם. כל מנגנון שנקבע בחוק לעניין הפיצוי, בין אם פיצוי עבור בית מגורים, ובין אם פיצוי עבור עסק או עבור השקעות בתשתיות או במוסדות ציבור, הינו הסדר כולל, העומד בפני עצמו, אשר נקבע על ידי המחוקק על מנת להביא לתוצאה צודקת ככל שניתן. מנגנוני הפיצוי המוגדרים בחוק מורכבים מהגדרות ונוסחאות הקשורות זו לזו ונובעות זו מזו, לגבי כל סוג של הסדר בנפרד. "חילוץ" מרכיב אחד ממנגנון פיצוי מסוים "ושתילתו" במנגנון פיצוי אחר, בהתעלם מההסדר הכולל שבאותו מנגנון פיצוי ספציפי, יביא בהכרח לעיוות בלתי מוצדק של נוסחת הפיצוי הספציפית שנקבעה עבור אותו הסדר - תוצאה שאין הדעת סובלת. במיוחד נכון הדבר לגבי מנגנוני הפיצוי שנקבעו לגבי עסקים, בתוספת השלישית לחוק. מנגנוני פיצוי אלה גובשו על ידי ועדת מומחים שהציעה אותם למחוקק, והם התקבלו לאחר דיון ובחינה מדוקדקת ומצאו ביטוי בנוסח הסופי של החוק. 20. כאשר מדובר בעסק, כמו במקרה שלפנינו, קיימת משמעות להבחנה בין קרקע, מבנה, ורכוש קבוע בהיבטים שונים, לרבות היבטי מיסוי, חשבונאות, רישום ועוד, ואין מקום לטשטש הבחנות אלה. לפיכך, נקבע ההסדר הכולל בתוספת השלישית לחוק ויש לדחות את ניסיונה של המערערת להקיש לענייננו מהגדרת "מבנה ציבור" בסעיף 79 לחוק, שבה נקבע כי הוא כולל "מבנה או מיתקן של קבע" וזאת לצורך פיצוי מוסד ציבור לפי סימן ו' לפרק ה' לחוק. בסעיף 80(ח) לחוק נקבע במפורש כי מוסד ציבור יהא זכאי לפיצוי אך ורק לפי סימן ו' ולא לפיצוי לפי סימנים ד' (עסקים) ו-ה' (תשתיות). לקביעה כי מוסד ציבור איננו זכאי לפיצוי במסלול של עסק יש משמעות רבה לענייננו, שכן בעוד שעסק זכאי לפיצוי גם בשל "פריטי רכוש קבוע" כהגדרתם בתוספת, הרי שמוסד ציבור אינו זכאי לכך אלא זכאי, על פי סעיף 80(א) לחוק, לתשלום נורמטיבי בשל "השקעות" כהגדרתן בסעיף 79 שהשקיע לפני היום הקובע, בהיקף שתקבע ועדת הזכאות. לפיכך, בעוד שיש היגיון לכלול בהגדרת "מבנה ציבור" גם מחוברים שאינם ניתנים לפירוק באופן סביר (שאחרת לא היו מחוברים כאלה ברי פיצוי כלל) - לא זה המצב באופן אוטומטי לעניין עסק, שכן עסק זכאי לפיצוי בשל פריטים מסוג זה במסגרת הפיצוי עבור "פריטי רכוש קבוע" (בכפוף למגבלות שמציבה הגדרת מונח זה בתוספת). דווקא ההגדרה "מבנה ציבור" בסימן ו' לפרק ה' לחוק, המתייחסת למנגנון הפיצוי של מוסדות ציבור להבדיל מעסקים, מחדדת עד כמה "מבנה" שאינו "מבנה ציבור" אלא השייך לעסק ומפוצה לפי הוראות התוספת, אינו כולל כשלעצמו "פריטי רכוש קבוע" גם אם הם מחוברים למבנה חיבור של קבע, שכן בגינם ניתן פיצוי נפרד על פי הוראות התוספת. 21. לאור האמור, דין טענותיה של המערערת בעניין ההיקש לענייננו מההגדרה "מבנה ציבור" - להידחות, ויש לפרש את המונח "מבנה" שבסעיף 2 לתוספת במנותק מההגדרה "מבנה ציבור" שבסימן ו', סעיפים 79 עד 82 לחוק. 22. עתה ניצבת בפנינו השאלה, כיצד בכל זאת יש לפרש את המונח "מבנה" שבתוספת, אשר לא הוגדר בה באופן מפורש, והאם הפרשנות של המשיבה והתוצאה של פרשנות זו לגבי המערערת הינה סבירה, לנוכח תכליתו ומטרותיו של החוק. 23. לכאורה, לאור ההסדר הכולל לגבי המסלול הנכסי ולאור ההבחנה שבתוספת בין "קרקע" לבין "מבנה" ו"פריטי רכוש קבוע", להבדיל מהמצב במקרה של פיצוי עבור "מבנה ציבור", המסקנה היתה צריכה להיות, כמבוקש על ידי המשיבה, כי המונח "מבנה" בתוספת אינו כולל בשום מקרה "פריטי רכוש קבוע" מסוג כלשהו, גם אם הם מחוברים למבנה חיבור של קבע. דא עקא, שהמשיבה עצמה מודה, הן בהחלטה ובהחלטה המשלימה והן בסעיף 9 לכתב התגובה ובסעיפים 19 עד 21 לסיכומיה, כי במסגרת שיקול דעתה ניאותה לפתוח פתח ולהרחיב מעט את "רפרטואר" הפריטים שניתן לראות בהם "מבנה" לצורך הפיצוי, כך שיכלול, בין היתר, גם רכיבים שבמהותם הם "פריטי רכוש קבוע", אך טוענת, כאמור, שאין מקום להרחיב את הפתח ללא סוף. מכאן המסקנה, כפי שטוענת המערערת, כי המשיבה החילה בפועל את המבחן המקובל בדין הכללי לעניין "מבנה", דהיינו מבחן "החיבור של קבע", אלא שלא מצאה לנכון להכניס בפתח שפתחה גם את יחידות הייצור. על כן, משנפתח כבר אותו פתח, עלינו לבחון האם שגתה המשיבה בכך שלאור מבחן ה"חיבור של קבע", על כל מבחני המשנה שבו, בכל זאת הגיעה למסקנה שיחידות הייצור אינן בגדר "מבנה" אלא "פריטי רכוש קבוע". 24. לאחר עיון בכל טענותיהם המפורטות של הצדדים, הגעתי למסקנה, אמנם לאחר התלבטות, כי יש להעדיף את פרשנותה של המערערת ולקבוע כי יחידות הייצור הן בגדר "מבנה", על פני פרשנות המשיבה לפיה מדובר ב"פריטי רכוש קבוע". 25. אכן נכון כי נקודת המוצא של פרשנות חוק היא הלשון שבה נקט המחוקק, אולם אין בידי לקבל את עמדת המשיבה כי ספק אם נדרשת בענייננו פרשנות משפטית למונח "מבנה", שהוא לדעת המשיבה מונח שגור וברור. גם מלים שהן "בלשון בני אדם" ומונחים שגורים בדין הכללי, כמו "מבנה", המצויים בטקסט משפטי וקל וחומר בדבר חקיקה,אך לא הוגדרו במפורש, עדיין כפופים לפרשנות שניתנה להם בפסיקה, ולמבחנים שנקבעו דוגמת "חבור של קבע" ככל שמדובר במונח "מבנה". בוודאי שכך הוא המצב במקרה כמו המקרה דנן, שבו המשיבה אכן פעלה כך בפועל והעבירה את יחידות הייצור ב"מסננת" של מבחן ה"חיבור של קבע". 26. עתה עלינו לבחון האם המשיבה יישמה נכון את המבחן "חיבור של קבע" לגבי יחידות הייצור, ובמלים אחרות - האם היה עליה לקבוע, לאחר העברת יחידות הייצור בתחנת הכוח ב"מסננת" של מבחני הפסיקה הרלבנטיים, כי מדובר בחלק ממבנה תחנת הכוח ולא כפי שקבעה, כי מדובר ב"פריטי רכוש קבוע" המנותקים מ"המבנה". 27. כפי שמציינת המערערת, המשיבה בחרה להסתמך על מבחן משנה אחד בלבד - מבחן "הפונקציונאליות" אשר קובע כי מחובר שאין לו קיום במנותק מהמבנה או שאין לו ערך, שימוש, או משמעות לאחר הפרדתו - אינו בגדר מחובר הניתן להפרדה. הואיל וליחידות הייצור יש קיום במנותק ממבנה תחנת הכוח (והראייה שהן נרכשו בנפרד מהמבנה של תחנת הכוח והוא נבנה סביבן תוך ביצוע ההתאמות הדרושות) - הגיעה המשיבה למסקנה כי לפי מבחן "הפונקציונאליות", יחידות הייצור אינן בגדר מבנה. דא עקא, שמבחן "הפונקציונאליות" אינו מבחן נפרד ממבחן "החיבור של קבע" אלא מהווה, כאמור, אחד ממבחני המשנה שלו. לאחר בחינת יחידות הייצור והעברתן ב"מסננת" של כל המבחנים שנקבעו בפסיקה לקביעת היותו של מחובר מסוים כזה המחובר "חיבור של קבע" עד כי יש לראותו כחלק מהמבנה אליו הוא מחובר (דהיינו מבחן החיבור הפיזי לקרקע, יסוד הקביעות, ויסוד ההפרדה, על כל מבחני המשנה שלו, כמפורט בסעיף 53 לערעור, בסעיף 34 לסיכומי המערערת ובסעיף 15 לסיכומי התשובה שלה) - הגעתי למסקנה כי הכף נוטה לכיוון של קביעת יחידות הייצור כ"מבנה" ולא כ"פריטי רכוש קבוע", כפי שסברה גם דעת המיעוט בועדת הזכאות. על כל פנים מדובר בפרשנות סבירה שהחוק "סובל" אותה. 28. המסקנה האמורה מתחזקת גם לאור התוצאה החמורה אליה הובילה הפרשנות של המשיבה - אי מתן פיצוי כלל לגבי יחידות הייצור, הואיל והן נרכשו לפני 1996 ולכן אינן עומדות בהגדרה של "פריטי רכוש קבוע". על אף שהמשיבה עצמה אמרה בעמ' 2 להחלטה כי אין לה ספק שהתביעה "מעוררת שאלות ייחודיות וכבדות משקל", שכן היתה ערה לכך כי יחידות הייצור, שנרכשו כאמור לפני שנת 1996, לא יזכו לפיצוי אם ייקבע שמדובר ב"פריטי רכוש קבוע" ולא ב"מבנה" - בכל זאת בחרה להגיע לתוצאה זו, על מנת, כדבריה, לא להרחיב ללא סוף את הפתח שהיא עצמה פתחה. בקובעו את ההגדרה "פריטי רכוש קבוע", על ההגבלות שבה, ספק אם ראה המחוקק לנגד עיניו "פריט רכוש קבוע" מסוג תחנות כוח, שמבחינה חשבונאית מופחתות, באופן שמרני, על פני תקופה של 30-50 שנים (ראה סעיף 26 לסיכומי התשובה של המערערת), וספק אם התכוון לשלול לחלוטין את הפיצוי בשל יחידות הייצור. לפיכך, נראה שהתוצאה המתקבלת מן הפרשנות שבה נקטה המשיבה לגבי יחידות הייצור איננה מתיישבת עם תכלית החוק למתן פיצוי ראוי והוגן בנסיבות המיוחדות של העניין, ויש לנסות לחפש פרשנות אחרת, במסגרת החוק, שתביא לתוצאה ראויה והוגנת יותר. 29. אולי יבוא מי שיאמר שלשם כך קיימת הועדה המיוחדת, אשר מטרותיה הן, כאמור בסעיף 137(ב)(2) לחוק, לאשר תשלום מיוחד, לפנים משורת הדין ומחובת הצדק, למי שלא מתמלא בו תנאי מתנאי הזכאות לפיצויים לפי החוק, ולהניח את הסוגיה לפתחה. כשלעצמי, אינני סבורה כי במקרה דנן יש להיזקק לוועדה המיוחדת כאשר החוק עצמו יכול ליתן מענה לתוצאה הקשה במסגרת פרשנות ליברלית יותר של המונח "מבנה" שבתוספת והכללת יחידות הייצור במונח זה ולא ב"פריטי רכוש קבוע". נראה שיהא בפרשנות זו, שהיא אמנם בגדר פתיחת פתח עוד יותר רחב ל"רפרטואר" הפריטים שניתן לראות בהם "מבנה", כדי להגיע לתוצאה צודקת יותר לגבי המערערת מחד, ומאידך, לאור ייחודיותן של יחידות הייצור, לא נראה שיהא בכך כדי לשמש תקדים "מסוכן" לגבי עסקים אחרים ב"שטח מפונה", שאינם בגדר תחנות כוח. 30. לאור האמור, אני קובעת כי דין הערעור להתקבל, ככל שהוא מתייחס להחלטה. לעניין ההחלטה המשלימה 31. סעיף 17(ד) לחוק קובע כי בית המשפט, במסגרת ערעור על החלטת ועדת הזכאות, לא יקבל ראיות נוספות ולא ישמע עדויות אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו, וזאת לאור ההנחה שבית המשפט בודק אך ורק את סבירותה של ההחלטה המנהלית של ועדת הזכאות, על סמך דיני המשפט המנהלי, ולא בא במקום ועדת הזכאות ומחליף את שיקול דעתה לגופו. כך הוא הדבר גם לגבי ההחלטה המשלימה. לאחר שהשגותיה העובדתיות של המערערת נבחנו על ידי המשיבה, אשר מכלול העובדות ואופי הפריטים נשוא ההחלטה המשלימה היו בפניה - אין מקום לפריסת העובדות בפני בית משפט זה על מנת שיחליף את המשיבה ואת שיקול דעתה בהכרעות לגבי פריט זה או אחר. 32. על אף האמור, הואיל ולגבי יחידות הייצור מצאתי לנכון להרחיב את הפתח שפתחה המשיבה עצמה על מנת להכיר בהן כ"מבנה" ועל ידי כך להגיע לתוצאה ראויה והוגנת יותר לגבי פיצוי המערערת - נראה שיהא זה צודק וראוי להחזיר את ההחלטה המשלימה למשיבה, על מנת שתשקול פעם נוספת, ברוח ליברלית יותר, את סיווג הפריטים שבמחלוקת. 33. עם זאת יודגש, כי אם תחליט המשיבה להותיר את ההחלטה המשלימה על כנה ולא להרחיב את "רפרטואר" הפריטים שבה מעבר למה שכבר נקבע - לא תהא המערערת זכאית לשוב לבית משפט זה אלא תוכל לפנות לוועדה המיוחדת לצורך הכרעתה אם יש מקום בנסיבות העניין לקבלת תשלום מיוחד חלף הפריטים שלא הוכרו כ"מבנה" על ידי המשיבה, ובמידת הצורך - לעתור לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים, כאמור בסעיף 137(ד) לחוק. לעניין הריבית 34. על פי סעיף 16(ב) לחוק, החלטת ועדת הזכאות תינתן לא יאוחר מתום 60 ימים מן המועד שבו הומצאו לה כל הראיות הדרושות להנחת דעתה למתן החלטה והושלמה שמיעת הראיות והטיעונים כאמור בסעיף 15 לחוק. מועדי התשלום של הפיצויים על פי החוק, בהתאם להחלטת ועדת הזכאות, נקבעו בסעיף 19(ב) לחוק, ובסעיף 19(ו) נקבע כי סכומי הפיצויים יהיו צמודים למדד מיום החלטת הועדה ועד למועדי התשלום האמורים. רק בשל איחור בתשלום מעבר למועדי התשלום שנקבעו, נקבע בסיפא לסעיף 19(ו) לחוק כי ישולמו הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית. אין בחוק הסדר אחר לעניין ריבית, וגם בסעיף 140 לחוק, שעניינו הצמדה, נאמר כי הוראותיו יחולו "מבלי לגרוע מהוראות סעיף 19(ו) לחוק". משמע, רק אם חל איחור בתשלום הפיצויים מעבר ל-60 ימים לאחר יום קבלת החלטת ועדת הזכאות, כאמור בסעיף 19(ו) לחוק - רק אז יהא תשלום הפיצויים מלווה בתשלום ריבית. זהו הסדר ייחודי, שנקבע במפורש בחוק ונמצא ראוי, שכן במסגרת "בג"צ ההתנתקות" - בג"צ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה, פ"ד נט (2) 481, בית המשפט העליון לא התערב ולא נקבע כי יש לשנותו. 35. הואיל ובמקרה דנן אין מחלוקת כי הפיצוי שולם בתוך המועד החוקי שנקבע בסעיף 19(ו) לחוק - על כן דין טענותיה של המערערת בהקשר זה להידחות. 36. גם כאן יצויין, כי אם סבורה המערערת כי לנוכח התמשכות ההליכים בועדת הזכאות עד למתן ההחלטה בעניינה נוצרו נסיבות מיוחדות המצדיקות תשלום מיוחד - פתוחה בפניה הדרך לפנות בעניין זה לוועדה המיוחדת. סוף דבר 37. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כדלקמן: (א) אשר לערעור על ההחלטה - הערעור מתקבל, ויחידות הייצור יסווגו כ"מבנה". לצורך חישוב הפיצוי לגביהן על פי התוספת השלישית לחוק. (ב) אשר להחלטה המשלימה - הנושא יוחזר למשיבה לעיון מחודש, בכפוף לאמור בפסקאות 31 עד 33 לעיל. (ג) אשר לנושא הריבית - הערעור נדחה, בכפוף לאמור בפסקה 36 לעיל. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו. 5467831 פינוי מקרקעיןמבנהתוכנית ההתנתקות / מפוניםפינוי