קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פינוי דייר מוגן בחנות עקב אי תשלום דמי שכירות: א. בפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת א. פריאל), מיום 26.10.10 בתיק אזרחי 698-02-09, לפיו נצטווה המערער לפנות את הנכס השייך למשיבים, ולהחזיר את החזקה בו לידי המשיבים. ב. הנסיבות הצריכות לענין הינן בתמצית אלה: המשיבים הם הבעלים של נכס ברח' העצמאות 60 קרית אתא. המערער הוא דייר מוגן, לפי הסכם שכירות מוגנת מיום 1.5.1980, בחנות נעליים בשטח של כ-32 מ"ר בקומת הקרקע של הבנין (להלן: "המושכר"). המשיבים הגישו כנגד המערער תובענה לפינוי, ולאחר שמיעת ראיות, נעתר בית משפט קמא לתובענה זו. ג. בית המשפט קבע כי המערער הפר את התחייבויותיו על פי דין משלא שילם את חלקו בעלות התיקונים שבוצעו בבנין. בנוסף קבע בית משפט קמא שהמערער סירב לשלם את דמי השכירות בחודשים יולי עד ספטמבר 2006 ועקב התראה מבעל הבית והתאחדות בעלי בתים שילם דמי שכירות אלה רק ביום 19.10.06. גם בהמשך איחר המערער בתשלום דמי השכירות בגין החודשים אפריל עד ספטמבר 2007. החל מחודש אוקטובר 2007 חדל המערער מלשלם דמי שכירות (סעיף 20 בפסק דינו של בית משפט קמא). נקבע בפסק הדין שהמערער הפר את חוזה השכירות שעה שחדל מלשלם את דמי השכירות. עוד קבע בית משפט קמא כי התנהגות המערער נוגדת את המוסכם לפי תנאי הסכם השכירות, ויש בהתנהגות זו כדי לגרום להפרעה לשאר הדיירים בבנין (סעיף 27 של פסק הדין). ד. בית משפט קמא הגיע למסקנה שהתקיימו עילות הפינוי אשר בסעיפים 131 (1), 131 (2), וכן 131 (5) של חוק הגנת הדייר. באשר לסעד מן הצדק קבע בית משפט קמא שהמערער לא עתר לקבלת סעד מן הצדק ולכן אין בית המשפט מוסמך לשקול האם בנסיבות המקרה, וחרף הפרותיו של המערער, מוצדק להעניק לו סעד מן הצדק. ה. את תביעת המשיבים לתשלום פיצוי מוסכם בגין האיחור בפינוי המושכר דחה בית משפט קמא מן הטעם שרק עם מתן פסק הדין של פינוי קמה חובת הדייר לפנות את המושכר וכן דחה בית משפט קמא את תביעת המשיבים לתשלום פיצויים בגין נזקים שנגרמו למושכר במרוצת תקופת השכירות. ו. תוצאת פסק דינו של בית משפט קמא היתה שהמערער נצטווה לפנות את המושכר כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ השייך לו, אך ניתנה למערער אורכה בת שנה לפינוי המושכר אם ישלם בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידיו את חוב דמי השכירות מאוקטובר 2007 ועד ליום מתן פסק הדין, וכן את חובו בגין עלות התיקונים, שאם לא כן, יהא עליו לפנות את המושכר בתוך 90 יום ממועד המצאת פסק הדין לידיו. ז. על פסק דין זה מוגש ערעורו של המערער המונח בפנינו, אשר טוען כי לאחר מתן פסק הדין ביצע הוא את הוראות פסק הדין בכל הנוגע לתשלומים הכספיים ושילם את מלוא חובו למשיבים, וכן נטען שפרט לאי-תשלום דמי השכירות, שסיבותיה שנויות במחלוקת, לא התקיימו שתי העילות הנוספות אותן מנה בית המשפט בפסק דינו. כן טוען המערער ששגה בית משפט קמא משלא העניק למערער סעד מן הצדק. נטען גם שהמערער היה בלתי מיוצג בבית משפט קמא ולכן היה על בית המשפט להסביר לו את האפשרות לקיום סעד מן הצדק והצורך להעלותו בשלב הגשת כתב ההגנה. ח. באשר לאי-תשלום דמי השכירות טוען המערער שהמשיב נהג להגיע לחנותו לצורך קבלת דמי השכירות אחת לשלושה חודשים, וכך היה משנת 1980 עד שנת 2006. באמצע שנת 2006 בחר המשיב להפסיק להגיע לחנות למרות שקיבל מכתב מן המערער המבקש ממנו להגיע ולקבל את המגיע לו. לטענת המערער בעל הבית בהתנהגותו היה מעוניין ביצירת הפרת ההסכם על ידי הדייר, ולא בקיומו. נטען גם שהמערער כבן 72, החנות היא מקור פרנסה יחיד לו ולרעייתו, ומקור תעסוקתו היחיד, וכי הנזק שייגרם למערער עקב מתן צו הפינוי עולה לאין שיעור על הנזק שייגרם למשיבים מחמת אי-מתן הצו המבוקש. ט. המשיבים הגישו אף הם ערעור-שכנגד וזאת בגין אי-פסיקת פיצוי או קנס יומי נמשך מחמת אי-פינוי המושכר בהתאם להוראות חוזה השכירות. לטענת המשיבים המערער כלל אינו זכאי לאורכה לצורך פינוי המושכר. כן טוענים המשיבים שהיה מקום כי בית משפט קמא יחייב את המערער בהחזר אגרת המשפט, בהוצאות, ובשכר טרחת עו"ד, וכן לחייבו בהפרשי הצמדה וריבית כחוק בגין חוב דמי השכירות, ולרבות פיצוי בגין הזנחת המושכר והצורך בהחלפת רכיבים במושכר. י. המשיבים גם הגישו בקשה להתיר להם הגשת ראיות נוספות במסגרת הערעור, בטענה שלאחר מתן פסק הדין המערער השתלט על עוד ועוד שטחים בחזית הבנין ומחריף את הפגיעה בזכויותיהם של המבקשים, ואילו מטעם המערער הוגשה בקשה לתיקון כתב ההגנה כך שכתב ההגנה יכלול גם בקשה לקבלת סעד מן הצדק. באי כוחם של שני הצדדים הגישו בפנינו עיקרי טיעון, וכן תיק מוצגים. בישיבה שהתקיימה בפנינו ביום 25.10.11 שמענו את טיעוניהם של באי כח שני הצדדים. י"א. בפסק דינו המפורט והמנומק דן בית משפט קמא אחת לאחת בכל הסוגיות שהיו שנויות במחלוקת בין הצדדים, קבע את הממצאים הנדרשים בהתאם לתשתית הראייתית שהונחה בפניו והסיק את המסקנות המתחייבות מן הראיות שהובאו בפניו, ואשר מעוגנות בתשתית הראייתית, ומבוססות על אדני החוק וההגיון. י"ב. אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינו של בית-משפט קמא. הממצאים שנקבעו בפסק הדין תומכים במסקנה המשפטית, ואין לגלות בה טעות שבחוק. לפיכך, שוכנענו שיש לאשר את פסק דינו של בית משפט קמא בהתאם לתקנה 460 (ב) של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ומטעם זה אנו דוחים הן את הערעור, והן את הערעור שכנגד, בכפוף לאמור להלן בסיומת פסק הדין. י"ג. למעלה מן הצורך נוסיף את הדברים הבאים וזאת בהתייחס לערעורו של המערער בלבד: ההפרה שעניינה אי-תשלום דמי השכירות היא הפרה משמעותית ביותר. כפי שקבע בית משפט קמא תחילה, סירב המערער לשלם את דמי השכירות לתקופה יולי עד ספטמבר 2006, ובעקבות התראה מבעל הבית והתאחדות בעלי הבתים הוא שילם אותם רק ביום 19.10.06. בהמשך איחר המערער בתשלום דמי השכירות בגין החודשים אפריל עד ספטמבר 2007, אך לא זו בלבד אלא שהחל מחודש אוקטובר 2007 חדל המערער לחלוטין מלשלם דמי שכירות (סעיף 20 בפסק דינו של בית משפט קמא). מכאן, שבמשך תקופה רצופה של שלוש שנים (עד למתן פסק הדין של בית משפט קמא ביום 26.10.10) חדל המערער מלשלם דמי שכירות. עסקינן איפוא בהפרה משמעותית ביותר של חובתו של המערער על פי הסכם השכירות, הפרה שבוודאי מזכה, בהתאם לפסיקה, את הבעלים בפינוי המערער מן המושכר. הנימוקים שהעלה המערער לאי-תשלום דמי השכירות לאו נימוקים הם, שכן שוכר לא יישמע בטענה שהוא נמנע מלשלם את דמי השכירות כי הבעלים לא התייצב לפתחו לקבלם. י"ד. עוד נוסיף, שבנסיבות הענין שבתיק זה אין המערער זכאי ליהנות מן ההגנה של סעד מן הצדק. ציינו כבר קודם לכן שהמערער לא העלה בכתב ההגנה שלו את הבקשה החלופית שבמקרה שבית המשפט יקבל את עילת הפינוי, יינתן למערער סעד מן הצדק. טענת המערער היא שהוא לא העלה טענה זו משום שהוא לא היה מיוצג בבית משפט קמא, ולטעמו, בית המשפט אמור היה להפנות את תשומת לבו לכך שעליו להעלות טענה זו בכתב ההגנה. ואולם, אין בכל אלה כדי להועיל למערער שכן לעיצומו של ענין ממילא אין ולא היה מקום להעניק למערער סעד מן הצדק. ט"ו. נציין תחילה שהמערער לא הרים את הנטל המוטל עליו על מנת להחיל על עניינו את ההגנה של סעד מן הצדק. המערער לא נתן כל נימוק של ממש לאי-תשלום דמי השכירות על ידו,ואף לא טרח להפקיד את דמי השכירות המגיעים מיד לאחר הגשת כתב ההגנה (10.3.09). די בכל אלה כדי לקבוע שאין להיעתר לבקשתו של המערער למתן סעד מן הצדק. לא זו בלבד, אלא שעסקינן במושכר שהוא בית עסק. הלכה היא שיש להקפיד עם דייר של בית עסק יותר מאשר עם דייר מוגן בדירה שהרי כאשר עסקינן בדירה המדובר בקורת גג מעל ראשו של הדייר. ט"ז. אנו מפנים לדבריו של כב' השופט (בדימוס) ד. בר-אופיר, עילות פינוי וסעד מן הצדק (מהדורה שניה, 1988), בעמ' 129-128: ”ועוד מקובל הוא בפסיקתו של בית המשפט העליון, מטעמים של מדיניות סוציאלית, שיש להקפיד עם דייר של בית עסק יותר מאשר עם דייר של דירה שהרי לעניין דייר של דירה מדובר בקורת גג מעל לראשו.“ ובהמשך, שם, בעמ' 134: ”כאשר מדובר בחצרים המוחזקים לצרכי עסק, מחמירים בתי המשפט יותר עם דייר המחזיק את מושכרו לצורך האמור מאשר עם דייר של דירת מגורים. מדייר המחזיק בבית עסק מצפים לכך שינהל את עסקיו כדרך אנשי העסקים ויקפיד על תשלום דמי-השכירות המגיעים ממנו. משלא הקפיד הדייר ולא המשיך בתשלום דמי השכירות האמורים, הוא מתחייב בפינוי. פירוש הדבר הוא שבעל הבית זכאי לקבל צו פינוי, אלא אם כן יש בידי הדייר להצביע על נסיבות המזכות אותו בסעד מן הצדק למרות קיומה של עילת הפינוי. בית המשפט יימנע מטעמים של צדק מלתת צו פינוי כאשר הסנקציה של פינוי, לעומת הפרתם של תנאי השכירות, נראית חמורה מדי ועל כן - בלתי צודקת.“ ובהמשך, שם: ”סעד מן הצדק יוענק לאחר שבית המשפט יבחן את האינטרסים של שני הצדדים ויגיע למסקנה כי בנסיבות המקרה, מתן צו הפינוי כמוהו כשימוש לרעה בסמכות לתיתו.“ י"ז. בנוסף, אנו מפנים לדבריו של כב' השופט א. רובינשטיין רע"א 4238/05 אליהו בר-לב נ' עזבון המנוחה נעמי איילון ז"ל, בפיסקה ג(5) (לא פורסם, , 23.6.2005): ”אשר לטענה בדבר סעד מן הצדק, זו, בנסיבות המקרה, מוטב היה לה שלא תיטען. לא למבקשים ולשכמותם, בנכסים שאינם משמשים למגוריהם אלא לעסקיהם, והעושים בהם כבשלהם כאמור, נועדה טענה זו (ראו ע"א 417/79 מרכוס נ' המר, פ"ד לז(2) 337, 349 (השופט - כתארו אז - אלון); ע"א 87/83 ארי"צ בע"מ נ' ביירלס, פ"ד לח(2) 159, 163 (השופטת - כתארה אז - בן פורת); רע"א 1156/02 אל סאלם ואח' נ' לידאי, פ"ד נז(3) 949, 957 (השופט טירקל)).“ כמו כן כתבה כב' השופטת ע. ארבל ברע"א 3692/07 ניסים אביסריס נ' טובה אלברטל, בפיסקה 9 (לא פורסם, , 8.8.2007): ”במסגרת השיקולים אותם יש לשקול בבחינת שאלת מתן סעד מן הצדק (ראו למשל: ע"א 439/73 רמת חולון בע"מ נ' בנימיני, פ"ד כח(2) 549 (1974)) קבעה הפסיקה כי יש לשקול את התוצאה הנובעת מפינוי הדיירים מול מידתה וחומרתה של ההפרה (ע"א 255/57 בוקי נ' דיאמנד, פ"ד יג 1009, 1014 (1959) (להלן: עניין בוקי)). נכון הדבר, כי בעניינו התוצאה הנובעת מפינוי המבקש היא קשה נוכח היות הדירה דירת מגוריו שלו ושל משפחתו, להבדיל מבית עסק, ואולם ראויים בהקשר זה הדברים הבאים: "אמנם, בפינוי דירת מגורים נוהגים בתי המשפט, מטבע הדברים, בהגנת הדייר כמו במקרי פינוי בשל חוב משכנתא וכיוצא בזה, ברגישות מובנת, בעדינות. ואולם, אדם אחראי לתוצאות מעשיו, ואין בידי דייר מוגן לעשות בנכס הזולת כבתוך שלו בלא שייחשף לסנקציות הרלבנטיות" (רע"א 272/05 הרשקוביץ נ' חוריה (טרם פורסם, , 13.305)). גם הקשיים הרבים הצפויים למבקש, בהתחשב במצבו הכלכלי-בריאותי-חברתי הקשה, לא מהווים עילה מספקת להענקת סעד מן הצדק, שהרי אחרת היה מתרחב השימוש בסעד זה עד בלי די, ומרוקן מתוכנה את הוראת החוק בנוגע לפינוי הדייר המוגן מביתו (ראו: עניין קוגן בעמ' 498).“ י"ח. בנוסף מפנים אנו לדבריו של כב' השופט ד"ר ק. ורדי ע"א (מחוזי ת"א) 3817/06 נזמיה מחמוד רשיד אבו גוש נ' זכריא אברהים חסין אברהים, בפיסקה 10 (לא פורסם, , 24.1.2008): ”בימ"ש קמא קבע כי חרף קיומה של עילת הפינוי ראוי להעניק למשיב סעד מן הצדק מהנימוקים הבאים: המשיב שוהה בנכס שנים רבות כדייר ממשיך של אביו, ניתן להשיב את המצב לקדמותו, החנות מהווה מקור פרנסה יחיד למשיב ובני משפחתו, בעקבות ההליכים המשפטיים החנות הייתה סגורה כ-9 חודשים - דבר המהווה עונש כלכלי כבד וקשה למשיב וחלק מעבודות הבניה נבעו מהרטיבות הקשה שהייתה בחנות. אני סבור כי אין בנימוקים אלה כדי להצדיק מתן סעד מן הצדק וזאת בהתאם לנסיבות המקרה ובהתאם לאמות המידה והמבחנים שנקבעו בפסיקה לצורך שקילת מתן סעד מן הצדק ובמיוחד לגבי עסק, להבדיל מבית מגורים. שקילת כל הגורמים הנ"ל מטה את הכף דווקא לשלילתו של הסעד ומשכך, אין מנוס מלהתערב בקביעה זו של בימ"ש קמא.“ ובהמשך, שם, בפיסקה 12: ”הנכס נשוא המחלוקת בענייננו הינו בית עסק. הלכה פסוקה ומושרשת היטב, לפיה מחמירים בתי המשפט עם דייר של בית עסק ונוהגים כלפיו בסלחנות פחותה מאשר כלפי דייר של בית מגורים (עא 87/83 ארי"צ בע"מ נ' ביירלס, פ"ד לח(2) 159, 162). כך בפס"ד אלעמד, לא ניתן סעד מן הצדק במקרה של בניה על הגג של עסק תוך קביעה שהתנהגות המפרים מלמדת על זלזול חמור בזכות הקנין של בעל המושכר.“ י"ט. וכן עיינו בדבריה של מ"מ הנשיא (בדימוס) כב' השופטת מ. בן-פורת בע"א 87/83 ארי"צ בע"מ נ' זלדה ביירלס, פ"ד לח (2) 159, 162 (1984): ”אין לשכוח, שהמדובר אינו בדייר של בית מגורים, ששימש לו קורת גג, אלא בבית-עסק. הלכה פסוקה היא, כי בתי המשפט מחמירים יותר עם זה האחרון: ע"א 45/66 [5]; ד"נ 1/68 (המ' 190/68) [6]; ע"א 5/79 [7]; ע"א 417/79 [8], בעמ' 347 (לעיצומו של עניין בדעת מיעוט), וע"א 88/81 [9]. לפנינו איפוא הלכה פסוקה רבת שנים ומושרשת היטב, לפיה מחמירים בתי המשפט עם דייר של בית-עסק ונוהגים כלפיו בסלחנות פחותה מאשר כלפי דייר של בית מגורים.“ (ההדגשה שלנו) כ'. על אף האמור לעיל, והפרת הסכם השכירות על ידי המערער, הרי שבשים לב למצבו הכלכלי והבריאותי הקשה, ולאור משך הזמן הרב שהחזיק המערער במושכר, ובהתחשב בעמדתו ההוגנת והמוערכת של המשיב בדיון בפנינו, אנו מורים שהמשיבים ישלמו למערער, כנגד ביצוע פינוי המושכר בפועל, ובמועד כפי שנקבע אותו להלן, סכום כולל של 65,000 ₪, נכון למועד פסק דין זה. נבהיר, שבקביעת סכום זה התחשבנו, בין היתר גם, בטענות המשיבים בערעורם-שכנגד בכל הנוגע לאי-פסיקת הפרשי הצמדה וריבית על חוב דמי השכירות, וכן בדבר זכאותם להוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בגין ההליך שהתנהל בבית משפט השלום. כ"א. אשר על כן, אנו מורים למערער לפנות את המושכר ולהחזיר את החזקה בו למשיבים כשהוא ריק ונקי מכל אדם וחפץ וזאת לא יאוחר מיום 1.2.2012 (ובלבד שהמערער ישלם למשיבים את דמי השכירות החודשיים כסדרם). כנגד ביצוע פינוי המושכר בפועל, ובמועד כפי שקבענו אותו לעיל, ובמעמד הפינוי, ישלמו המשיבים את הסכום של 65,000 ₪ למערער. למען הסר ספק, אי-פינוי המושכר במועד האמור לעיל, יביא לביטול חיוב המשיבים בתשלום הסכום הנ"ל. בנסיבות הענין אין צו להוצאות. פינוי דייר מוגןדייר מוגן בבית עסקמקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)שכירותפינוידמי שכירותפינוי דירה