מבוא 1. התביעה שלפנינו היא תביעה כספית לפיצויים בגין נזקי גוף בעקבות אירוע של נפילה במדרגות. התובע, יליד 1966, חשמלאי במקצועו, עבד כאחראי על תחזוקת החשמל אצל הנתבעת 1 (להלן: "המכון"). ביום 29.10.96 מעד התובע בעת ירידה במדרגות ברזל, חיצוניות למבנה, שהושכר על ידי המכון (להלן: "התאונה" או "האירוע"). 2. התובע טוען כי האירוע נגרם בשל רשלנות המכון או רשלנותם של הנתבעים האחרים, שהם, לטענתו, הבעלים הרשומים של השטח שעליו מצוי המבנה. הנתבעים 2 - 3 דחו נמרצות את טענות התובע, מנימוקים שונים. הנתבעים 4 - 5 נמחקו על ידי התובע, לאחר שלא עלה בידו לבצע להם מסירה. הנתבע 2 הגיש הודעת צ"ג כנגד המכון וכנגד הנתבעים 4 - 5; המכון התגונן בהודעה; לנתבע 4, צ"ג 2 (שפושניק), לא נמסרה גם ההודעה, ויש למוחקו ממנה. לנתבע 5, צ"ג 3 (אברג'יל), נמסרה ההודעה, אך הוא לא התגונן בה. 3. כאמור, המדובר בתאונת עבודה; לתובע, שנפגע בעיקר בכתפו, נקבעו במל"ל 10%נכות. הדיון בתיק פוצל, כך שהוחלט להכריע תחילה בשאלת האחריות. הצדדים הסכימו עוד, כי שאלה זו תוכרע על סמך החומר שבתיק, ללא חקירת העדים, ולאחר סיכומים בכתב, שאכן הוגשו. 4. אציב תחילה את הבסיס העיוני הדרוש ולאחר מכן אבחן אם נסיבותיו של המקרה, כפי שהוכחו, מחייבות הטלת אחריות על מי מהנתבעים. אחריות בנזיקין 5. שיטת המשפט בישראל איננה מכירה, כידוע, בעיקרון של אחריות מוחלטת, למעט בענפים מוגדרים, שהוגדרו בחקיקה. אירוע דוגמת זה נשוא התביעה מחייב הוכחת "אשם" כתנאי לפסיקת פיצוי. לא מעט נפסק, כי "רבים הם הסיכונים החזויים שאינם מטילים אחריות בנזיקין. גם במסגרת עוולת הרשלנות, יש וסיכונים חזויים אינם מטילים אחריות, אם משום שאינם מבססים "חובת זהירות", אם משום שאינם מבססים סטייה מסטנדרט הזהירות הנדרש ואם משום שלא מתקיים הקשר הסיבתי הנדרש" (ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם, פ"ד מט (1) 102, 111 (1995)). ודוק - אין חולק בדבר קיומה של "חובת זהירות מושגית" של מעביד/מחזיק המקום; שאלה לעצמה היא, האם קיימת "חובת זהירות קונקרטית", והאם הופרה חובת הזהירות המתחייבת בנסיבות העניין והמקרה. כדברי הפסיקה: "אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית הוא אותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו" (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113, 127 (1982)). בהקשר זה ברור, כי "חיי היומיום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים ישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כענין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה, סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון... השאלה אינה אם הניזוק קיבל את הסיכון, אלא אם כענין של מדיניות משפטית, יש להטיל על המזיק חובת זהירות קונקרטית בגין אותו סיכון. גם אם יבוא הניזוק ויוכיח כי לא הסכים ולא קיבל אותו סיכון - לא יישמע. עניין לנו לא בקבלת סיכונים אלא בהטלת אחריות. אכן, מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעתים למעוד ולהתחלק. "הנפילה או ההתחלקות היא תופעה רגילה בחיים" (השופטת בן פורת בת"א 277/59פ(מ) ל"ח 101, 108). אלה הם סיכונים סבירים אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היומיום. ההולך לבית מרחץ אינו יכול להתלונן על שהרצפה חלקה (ע"א 683/71 הנ"ל), והמתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק הנובע מסיכונים שהם טבעיים לאותה נדנדה (ראה Purkis V. Walthamslow B.C. (1934) 151 L.T. 30 (K.B.)), המשחק עם כלב עשוי להשרט (Lee V. Walkers (1940) 162 L.T. 89), והרוכב על סוס עשוי ליפול ממנו" (שם, בעמ' 126; ההדגשה שלי - א.ז.). הדין מכיר, אם כן, בקיומה של חובת זהירות מושגית ביחסים שבין הניזוק לבין המזיק; זהו תנאי הכרחי, אך לא מספיק, לקיומה של האחריות בעוולת הרשלנות. עדיין קמה ועומדת השאלה הנוספת, אם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש. בעוד שבמסגרת חובת הזהירות המושגית השאלה הנשאלת היא אבסטרקטית; הבחינה מנותקת מעובדותיו הקונקרטיות של אירוע ספציפי, ניצבת חובת הזהירות הקונקרטית, שבמסגרתה מתחשב בית המשפט בעובדותיו המיוחדות של המקרה. 6. בע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז (3) 345 (1993), תבע עובד רכבת ישראל את מעבידו, בגין נזק שנגרם לו עקב החלקה על בוץ. נקבע, כי: "... ובעניינינו: גם אם אמרנו כי סובחי נפגע באשר החליק על בוץ, לא נוכל להוסיף ולומר כי סכנת החלקה על בוץ- בהקשר ענייננו- היתה סכנה בלתי רגילה שהמדינה חבה בגינה חובה כלפי סובחי. כל קטן יידע כי ערבוב מים בעפר יוצר בוץ, וכי על בוץ מחליקים. לטענת סובחי כי לא הזהירו אותו מפני הבוץ, נשיב, כי הכל יודעים שעל בוץ מחליקים, וחזקה על סובחי שאף הוא ידע זאת. נזכור כי סובחי עבד כפועל- מסילאי כשש שנים, ובוודאי ידע על כל סכנות "רגילות" מסוג זה הכרוכות בעבודתו..." (בעמוד 349). ובהמשך: "... מוסיף הוא וטוען, כי שומה היה על הממונה עליו להזהירו מפני החלקה. חובה זו לא מצאתי מקומה; וגם לו אמרנו שעובד ביומו הראשון, בעבודות מסוימות, ראוי שיזכה לאזהרה... אזהרתו מפני החלקה על בוץ לא היתה דרושה בנסיבות העניין והמקום". ובלשונו של כבוד השופט ברנזון בע"א 250/64 לוגסי נ' חברת שק"ם בע"מ, פ"ד יט(1) 30, בעמוד 32 "אפשרות של החלקה או נפילה סתם בעבודה ללא סיבה הנראית לעין קיימת תמיד, והמעביד אינו נושא באחריות להחלקה או לנפילה כזו. הוא אינו מבטח את העובד כנגד כל סיכון בעבודה וכנגד כל תאונה העלולה לקרות. יהא זה בלתי מעשי לקיים מעברים, דרכים ושבילים באופן כזה שלעולם לא יהיה מקום חלק... שבו יוכל אדם להחליק...". 7. לצד זאת, אין חולק כי מחזיק במקרקעין אחראי לבטיחות העוברים בהם. ראו, למשל, ע"א (מחוזי ירושלים) 6259/05 ברמן נ' עיריית אשדוד (פס"ד מיום 13.12.05, לא פורסם), שם נקבע: "אכן, לא כל פגם במדרכה מטיל אחריות על הרשות המקומית, ולא אחת נפסק שמדרכות אינן יכולות להיות שלמות וחלקות, וטבעי כי מדי פעם תהיינה בהן מהמורות. עם זאת, בענייננו חוברים שני נימוקים לכך שאל הרשות המקומית עבר הנטל לשכנע שהיא נקטה באמצעים הסבירים: האחד, טיב הליקוי במדרכה כפי שניתן לראות בתמונות שהוצגו בתיק בית משפט השלום ובפנינו. אין המדובר בחריץ צר כפי המתואר בפסק הדין, אלא בשקע במרצפות ממש, המשתרע על פני מספר אריחים. גם אם הליקוי הוא גבולי מהבחינה הזו, הרי בא הנימוק השני שהוא עדות המערערת בעמ' 8 לפרוטוקול, שם היא אומרת כי במקום האירוע היו פגמים קודמים שתוקנו והליקוי חזר על-כנו. באחד המקרים אפילו הבחינה המערערת באישה מבוגרת שנפלה במקום... יש בעדות זו כדי להצביע על-כך שהרשות המקומית הייתה צריכה להיות מודעת לפגמים במדרכה במקום, ומכאן שעליה הנטל לשכנע כי נקטה באמצעי הזהירות הנדרשים.... כידוע, הרשות המקומית אינה חייבת להימצא בכל אתר ואתר, ולא כל פגם ברשות הרבים מקים עליה חבות, אולם עליה להראות שהיא נוהגת ונוקטת באמצעים סבירים כדי לבקר קיומם של פגמים כאמור ולתקנם. בענייננו לא הוכח דבר. לא הוכח שהמשיבה מס' 1 מחזיקה צוותים בהיקף סביר כדי לאתר ליקויים כאלה ברשות הרבים ולתקנם, ואף לא הוכח שנעשות ביקורות תקופתיות הנדרשות בנסיבות אלו". כן ראו ע"א (מחוזי תל אביב) 2203/00 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' משולם, פ"מ תשס"ב (2) 97, 106 (2002), שם נקבע, בדעת רוב אמנם, כי: "מעיון בתמונה שהוצגה אף בפנינו נראה אף לי כי מדובר במפגע ברור ומהותי של סדק רציני במדרכה, שאכן גרם להבדלי גובה שיכולים בהחלט לגרום להיתקלות ונפילה של אדם הצועד על מדרכה זו. כאשר קיים מכשול מהותי כגון בור במדרכה או הבדלי גובה פתאומיים הנובעים מסדק שעין אדם לא יכולה להבחין בהם מראש, אלו הם סיכונים שאינם בגודל הרגיל והמקובל אותם יכול וחייב אדם לצפות, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במקום בלתי מואר. במקרה שכזה תהא העירייה נושאת באחריות משפטית לכך שלא יהיו מהמורות, בורות וסדקים מהותיים כגון זה שבפנינו שיביאו לכך שאדם יכשל בהליכתו ויפגע... ההבחנה צריכה להיות בין דברים רגילים כגון בליטה קטנה או משהו דומה לבין מכשלות מהותיות שהן בגדר של "בור כרה ויחפרהו" או "סדק סדק תרדוף". היעדר תאורה מתאימה מוסיפה אף היא לסיכון אשר אדם נמצא בו, כאשר הוא מהלך במקום בו אין הוא מצפה לקיומו של סדק מהותי ולהפרשי גובה בעקבותיו. אכן מדרכה אינה "משטח סטרילי" אולם לא צריך לשים מכשול בפני אדם אשר אינו יכול להבחין בו ואשר יגרור בדרך רגילה ברוב המקרים לנפילתו". 8. אכן, סיווגו של אירוע התקלות ונפילה כאירוע הגורר אחריות תלוי בעיקר בשני גורמים: זירת האירוע, וגובהו או עומקו של המכשול שבגינו אירעה הנפילה; האם מדובר ב"דברים רגילים כגון בליטה קטנה או משהו דומה", או שמא מדובר ב"מכשלה מהותית". יש להעיר ולהוסיף עוד, כי במקרים רבים קובעת הפסיקה אשם תורם משמעותי במקרה של נפילה. בהקשר זה, של אשם תורם, נוצר לעיתים פרדוכס מסוים, שהרי אם מדובר במכשול זניח, כמעט בלתי נראה, ייתכן שכלל לא יוכרז כמפגע, אך אם מדובר במכשלה מהותית, כך גוברת לעיתים מידת האשם התורם, כאשר ניתן היה להבחין בה. דוגמא לכך ניתן למצוא בע"א 5421/03 אבו גוש נ' עירית ירושלים, ניתן ביום 29.11.06; המערער מעד על מדרכה פגומה בגן ציבורי ונחבל. בית המשפט המחוזי קבע את אחריות העיריה בשל אי תיקון הפגם, אך הטיל אשם תורם של 60% (!), דווקא בגלל שדובר שם בפגם בולט ונראה לעין. בית המשפט העליון לא התערב בחלוקה זו. 9. ספציפית באשר לנפילה במדרגות, לא היסס בית המשפט העליון לדחות תביעה, שעה שלא הוכחה כל התרשלות. כך, בע"א 8263/98 צים חברת השיט הישראלית בע"מ נ' בן מויאל, פ"ד נה (3) 666 (2001), התברר מקרה של פציעתו של עובד מטבח באוניה, שמעד ונפל ביורדו במדרגות. נפסק, כי "צודקת צים בטענתה כי לא הוכח כי בנסיבות המקרה הופרה חובת זהירות כלשהי מצדה... אכן, על צים כמעבידה מוטלת חובת זהירות כלפי עובדיה. אולם ברי הוא, כי לא ניתן להטיל על מעבידה כצים חובה מוחלטת למנוע כל סיכון. השאלה אינה אם מעביד עשה הכול כדי להגן על עובדיו מפני סיכון, אלא אם מעביד עשה כל שהיה סביר לעשות כדי למנוע התרחשות התאונה... היינו, חובת צים כמעבידה אינה למנוע מעובדיה כל סיכון וסיכון, אלא אך את אותם סיכונים שניתן לצפות ממעבידה סבירה שתמנע אותם תוך שימוש באמצעים סבירים... במקרה זה חלה בוודאי חובת זהירות לדאוג לתקינות המדרגות. אך מעובדות המקרה עולה, כי צים עמדה בחובה זו. המדרגות שעליהן החליק המשיב עמדו בתקן הבטיחות המקובל, וכך אף העיד בפני בית-משפט קמא מומחה הבטיחות מטעם המשיב. המדרגות היו ברוחב הנדרש; על המדרגות היו מודבקים סרטי הדבקה כנדרש וכן היו קיימים מעקים משני צדי המדרגות. היינו, כל התנהלות צים ביחס לחובת הזהירות המוטלת עליה בגין "הצבת" המדרגות באנייה הייתה ללא דופי. העובדה שהמשיב החליק באירוע האמור הינה מקרית ואינה תלויה במעשיה של צים... המדרגות היו תקינות והירידה בהן לא היוותה סיכון בלתי רגיל שחייב נקיטת אמצעים כדי למונעו" (עמ' 670 - 672). לאישור דחיית תביעה בגין ירידה במדרגות (שלא הוכח כי אינן תקינות) ראו גם: ע"א 169/89 בלייכפלד נ' אוניברסיטת בר אילן, תק-על 93 (1), 1394 (1993). מן הכלל אל הפרט 10. בתצהירו טוען התובע כך: "ביום 29.10.96 במסגרת עבודתי, הגעתי אל המבנה הנ"ל, לשם חיבור המתקן למערכת החשמל. המפסק הראשי ולוחות החשמל של הבניין כולו מוקמו בחלקו העליון של המבנה, ולשם הגעה אליו טיפסתי במדרגות הברזל החיצוניות. בסיום עבודות החשמל ירדתי במדרגות הברזל, כשלפתע החלקתי ומעדתי, תוך שאני סופג חבלות עזות בכל חלקי גופי ובמיוחד בכתפי הימנית... בדיעבד הובהר לי כי המדובר במדרגות ברזל חלקות ובלתי בטוחות, אשר לא היו עליהן פסים למניעת החלקה והן אף לא נבנו בהתאם לתקנים ולהוראות חוקי התכנון והבנייה" (סע' 5 - 6). בסיכומי התובע מופיעה טענה, שלפיה מדובר היה ביום גשום, והמדרגות היו רטובות מגשם; לטענה זו אין כל עיגון עובדתי בראיות, אפילו לא בתצהיר התובע, ויש לדחותה. מכל מקום, התובע מפנה בסיכומיו לסעיף 55 לפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), תש"ל - 1970 (להלן:" הפקודה") ולתקנות התכנון והבניה (בקשה למתן היתר, תנאיו ואגרות), תש"ל - 1970 (להלן: "התקנות"). לטענתו, לא נבנו המדרגות בהתאם לנדרש בתקנות והן חסרות פסים למניעת החלקה. סעיף 55 לפקודה קובע: "(א) למדרגות שהן בבנין או משמשות ליציאה מבנין יותקן ויקויים מעקה של ממש למשען יד. (ב) במדרגות שהן פתוחות לצד אחד יהיה המעקה כאמור לאותו צד; אם הן פתוחות לשני צדדיהן, או שמחמת המבנה שלהן או מצב המשטח של השלבים או מחמת נסיבות מיוחדות אחרות, עלולות הן במיוחד לגרום לתאונות, יותקן להן ויקויים מעקה כאמור לשני צדדיהן. (ג) צד פתוח של מדרגות יוגן גם על ידי שיותקן ויקויים פס תחתון או אמצעי יעיל אחר". בתקנות נקבע, כי: "3.70. לא תיבנה מערכת מדרגות חוץ המובילה לכניסה ראשית בבנין אלא אם יתקיימו לגביה תנאים אלה: ... (3) מישור שלח המדרגה יהיה מחוספס או עשוי מחומר המונע החלקה". אני קובע כי התובע לא עמד בנטל להוכיח כי במדרגות נפל פגם או ליקוי כלשהו. התובע לא הציג חוות דעת הנדסית מטעמו שתטען זאת, והדבר מתבקש. עצם אי הגשת חוות דעת פועלת ראייתית כנגד התובע. יש להתפלא גם על כך שהתובע השתהה בהגשת תביעתו, והגישה קרוב לשבע שנים לאחר האירוע. יתרה מכך, אם טוען התובע כנגד העדר מעקה וכנגד העדר אמצעי למניעת החלקה, אזי התמונות שצורפו לתיק מפריכות לחלוטין את טענותיו. אמנם, התמונות שצורפו לתצהירו אינן ברורות, אך אלו, הצבעוניות, שצורפו לתצהירו של הנתבע 2, מראות כי משני צדי גרם המדרגות הותקן מעקה; על גבי המדרגות עצמן ניתן להבחין בבירור בזיזים משוננים; בכך יש כדי לענות גם על הדרישה של "מישור מחוספס". המדרגות אף עשויות נקבים נקבים, באופן שמונע הצטברות מים. על פני הדברים, אם כך, נראות המדרגות בטיחותיות לחלוטין. התובע, בכל מקרה, לא הוכיח אחרת. יתר טענותיו, שרובן מהוות הרחבת חזית לעומת הנטען בכתב התביעה, לא הוכחו אף הן, בשום דרך שהיא. 11. הגעתי לכלל מסקנה, איפוא, כי דין התביעה להדחות. אינני רואה צורך, לאור זאת, לדון בהיבטים הנוספים שעלו, לרבות ובפרט שאלת הבעלות בשטח. סוף דבר 12. התביעה נדחית. ממילא נדחית ההודעה לצ"ג. התובע ישא בהוצאות הנתבעים, בסכום של 7,500 ₪ לכל אחד מהם, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום. לא ראיתי לנכון, בנסיבות אלה, ליתן צו נוסף להוצאות לטובת הנתבע 2, שהעלה טענות כנגד התנהלות המכון. צ"ג 3 (אברג'יל), שלא התגונן בפני ההודעה, ישא באגרות בית המשפט בהודעה (למרות דחייתה, בעקבות דחיית התביעה). ניתן היום א' בתמוז, תשס"ז (17 ביוני 2007) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. אבי זמיר, שופט תאונות נפילהנפילה במדרגותמדרגותנפילה