קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פינוי דייר עמידר מדירת אימו שנפטרה: מבוא וטענות הצדדים בפניי תביעה של חברת עמידר (להלן: "התובעת") לפינוי וסילוק ידו של הנתבע מדירה ציבורית הנמצאת ברחוב בר יוחאי 101/34 בירושלים (להלן: "הדירה"). הדירה הושכרה להוריו של הנתבע ז"ל, כדיירים של הדיור הציבורי הסוציאלי מיום 6.4.1967. חוזה השכירות נחתם ע"י אימו של הנתבע באמצעות טביעת אצבע. ביום 6.3.2007 נפטרה אימו של הנתבע, הדיירת החוזית (להלן:"המנוחה"). במשך תקופת השכירות שילמו הורי הנתבע דמי שכירות סוציאליים. בקשה של המנוחה בשנת 2005 לרכוש את הדירה נדחתה מהנימוק שהיא כבר רכשה דירה ציבורית באותו הבניין. משנפטרה הדיירת החוזית כאמור, ביקשה התובעת להחזיר לעצמה את החזקה בדירה ובכך להשיב את הדירה נשוא תביעה זו למלאי הדירות הציבוריות שברשותה, תוך שהיא טוענת כי לנתבע אין זכויות בדירה. התובעת טוענת כי הנתבע אינו דייר מוגן ומבססת טענה זו על סעיף בחוזה השכירות בשילוב עם סעיף 14 (ב) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב- 1972 (להלן:"חוק הגנת הדייר"). עוד טוענת התובעת כי הנתבע אינו עונה לדרישות של "דייר ממשיך" העולות מסעיף 3 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח- 1998 (להלן: "חוק הדיור הציבורי"). הנתבע טוען כי כבנהּ של הדיירת החוזית הוא עצמו דייר מוגן וכי חוזה השכירות שנחתם עם הוריו חוזה דיירות מוגנת הוא. כמו כן שולל הנתבע את הטענה כי הוא אינו עונה על הדרישות של "דייר ממשיך". המחלוקת בין הצדדים הינה סביב שתי שאלות מרכזיות: הראשונה היא האם מדובר בדיירות מוגנת, ומכאן שניתן לראות גם בנתבע עצמו דייר מוגן, והשניה היא האם יש לראות בנתבע "דייר ממשיך" כהגדרתו בחוק הדיור הציבורי, המקנה לו זכות להמשיך ולהתגורר בדירה. דיון סוגית הדיירות המוגנת סעיף 14 (ב) (1) לחוק הגנת הדייר קובע כי: (ב) נכס בבנין או בתוספת בנין שנמצא בידי דייר בתשכ"ח באחת הנסיבות המנויות להלן, וערב תשכ"ח לא חל חוק זה על שכירותו מפני שהנסיבה פורשה בחוזה השכירות (ההדגשה שלי- ש.פ.) לא יחול חוק זה על שכירותו לאחר שתמה תקופת השכירות לפי החוזה אלא אם נקבע בחוזה השכירות שנעשה לפני תשכ"ח, או משתמע ממנו, כי חוק זה יחול עליה; ואלה הנסיבות: (1) בניית הבנין או התוספת הושלמה לאחר י"ד בטבת תשי"ג (1 בינואר 1953) והנכס הושכר לראשונה אחרי י"ז באלול תשי"ג (28 באוגוסט 1953) (להלן - תשי"ג); הסכם השכירות, אשר נחתם כאמור על-ידי אימו של הנתבע באמצעות טביעת אצבע, כלל סעיף הקובע כי: "השוכר מאשר ומודה בזה שהדירה/בית העסק נמצא/ת בבניין שבנייתו הושלם/ה לאחר יום 1 בינואר 1953 והושכר/ה לראשונה אחרי יום 28 לאוגוסט 1953 וידוע לו שאיננו מוגן ע"י חוק הגנת הדייר". אם-כן, סעיף 23 לחוזה השכירות שולל את הגנת חוק הגנת הדייר מהנתבע בהתאם להוראות סעיף 14(ב)(1) לחוק והסיפא של סעיף 23 לחוזה השכירות קובע זאת במפורש. הנתבע בסיכומיו טוען, כי התניה בחוזה השכירות ששוללת את תחולת חוק הגנת הדייר על השכירות אינה תקפה כל עוד לא הוכיחה התובעת כי המנוחה, אימו של הנתבע, הבינה את התניה. אני דוחה את הטענה. ברע"א 10343/05 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' נגה משה (להלן: "פס"ד נגה משה") אישר כב' השופט אליקים רובינשטיין את קביעתו של בית המשפט המחוזי באותו עניין באומרו (שם, פיסקה 5):" עם זאת נקבע, שעל מנת לשלול את ההגנה שמקים החוק, על הסכם השכירות לציין במפורש, כי עקב קיומן של העובדות הנזכרות נשללת הגנת החוק (להלן: "החלופה הראשונה"), או לחלופין יש להוכיח, כי הדייר הבין את משמעותן של עובדות אלו" (להלן: "החלופה השניה") (ההערות שלי- ש.פ.). מדברים אלו עולה, כי די בכך שהעובדות השוללות את הגנת החוק תופענה במפורש בהסכם השכירות. מרגע שתנאי זה לא מתקיים, כי אז בכדי לשלול את הגנת החוק, יש להוכיח כי הדייר הבין את משמעות הדברים. במקרה שלפנינו, אין נפקות לעניין ההבנה של המנוחה את התנאי, מעצם הציון המפורש בהסכם השכירות כי הגנת החוק נשללת. מכאן שלטענת הנתבע בדבר חוסר ההבנה של התניה מצד המנוחה אין די. מוסיף כב' השופט רובינשטיין ואומר כי:" משמעותה של גישה אחרת תהא להטיל על הרשות- שאת דרישות החוק מילאה- את הצורך להוכיח מה בדיוק ידע החותם הספיציפי מקדמת דנא, ודבר זה נראה לי מעל לתכלית החקיקה והחוזים, ונטל כבד מדי". עוד נקבע כי: "העובדה שלא פורש ספציפית כי משמעות המועדים הנקובים של השלמת הבניה וההשכרה היא שלילת הגנת הדייר, אינה צריכה לדעתי ככלל לשלול את הסרתה של הגנת הדייר". היא הנותנת, כי דברים אלו נכונים גם למקרה שלפנינו, בו החוזה כלל לא רק את מועדי הבניה וההשכרה, אלא גם תניה ברורה לפיה השוכר איננו מוגן על-פי חוק הגנת הדייר. הנתבע מבסס את טענת חוסר ההבנה של אימו ביחס לתניה השוללת דיירות מוגנת, על החתימה באמצעות טביעת האצבע. נכון הוא הדבר כי החתימה באמצעות טביעת האצבע הינה נסיבה מיוחדת, שכן החותם בדרך זו אינו יודע לקרוא ולכתוב. כב' השופט רובינשטיין בפסק הדין נגה משה קבע בסיפא כי:""לדידי, באותם מקרים של חוזי הדיור הותיקים בהם יש חשש רציני ביותר (ההדגשה שלי- ש.פ.) שהחותם על החוזה לא ידע ולא הבין, כמו במקרה דנן כשהחתימה היתה באצבע, יהא הנטל מוגבר". ברם, יש להתייחס לדבריו של כב' השופט רובינשטיין על רקע נסיבות המקרה שנדון בפניו. שם, חוזה השכירות אמנם התייחס לשנים בהם נבנה והושכר הנכס, נתון שיש בו בכדי לקבוע זכאות על פי חוק הגנת הדייר. ואולם לא היה בחוזה השכירות תניה מפורשת, השוללת את הגנת החוק. לכן, היה מקום לבדוק את מידת ההבנה של השוכרת על מה שחתמה. בהתאם לחלופה השניה שנקבעה בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, אי-ידיעת השוכרת קרוא וכתוב היתה נסיבה חשובה לצורך בחינת מידת הבנתה על אשר חתמה. להבדיל, בענייננו אנו דנים בחלופה הראשונה, ולכן אין נפקות לעניין הבנת השוכרת. במהלך השנים ובגלגוליו השונים של חוק הגנת הדייר, נתן המחוקק דעתו וקבע מהם אותם דברים אותם יש לציין בחוזה. בהסתמך על דברי המחוקק ניסחה התובעת את חוזיה ובכלל זה את החוזה נשוא תיק זה. לא יהא זה נכון לבוא אל התובעת ולהלין על כך שפעלה בדיוק כפי שקבע המחוקק שיש לפעול. יש לזכור, כי המחוקק אמר את דבריו, כאשר מודע הוא היטב לחשיבות ולרגישות נושא הדיור המוגן, בטח כלפי הציבור העושה שימוש בחוק זה. בפס"ד נגה משה, המוזכר לעיל, נאמר כי: " ואולם, הואיל ובשכבר הימים נראה היה פירוט הדרישות הפורמליות ככשר, אין מקום לקרוא אחורנית דרישות שמעבר לכך, ולגרום לפרשנות שלא תהא במקומה במקרים רבים אחרים". מכאן, כי טענת הנתבע בדבר היותה של המנוחה דיירת מוגנת אינה יכולה להתקבל וזאת מפאת לשון החוזה עליו חתומה המנוחה ושלילתו הברורה את הגנת החוק ומפאת הטעמים עליהם עמדתי. סוגיית הדיור הציבורי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי דן בזכותו של "זכאי" לדיור ציבורי, כאשר החוק מעניק זכויות גם ל"דייר ממשיך", המוגדר בסעיף 1 לחוק כ: "בן זוג של זכאי שנפטר או של זכאי שעבר להתגורר במוסד סיעודי, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו, וכן ילדו, נכדו, הורהו או מי שהזכאי היה אפוטרופסו, ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד הסיעודי" המונח "זכאי" מוגדר כך: "מי שמתגורר בדירה ציבורית תקופה של חמש שנים לפחות, ואין בבעלותו או בבעלות קרובו דירה או מקרקעין אחרים". סעיף 3 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי מסייג את זכאותו של הדייר הממשיך וקובע כי: "(א) נפטר זכאי או עבר להתגורר במוסד סיעודי, לא יהיה הדייר הממשיך רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית עם קרוביו, והוא יפנה את הדירה הציבורית בתוך תשעה חודשים מהמועד שבו נמסרה לו הודעה מאת משרד הבינוי והשיכון, בדבר אי-זכאותו לדירה ציבורית לפי הכללים. (ב) הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו על דייר ממשיך שמוקנית לו זכות לדירה ציבורית לפי הכללים, ויראו אותו כמי שבא בנעלי הזכאי לכל דבר ועניין; ואולם היתה לדייר ממשיך כאמור זכות לדירה ציבורית בשטח אחר מהדירה הציבורית שבה התגורר הזכאי - יפנה את הדירה הציבורית שבה התגורר, לדירה הציבורית שהוקצתה לו לפי הכללים". לטענת התובעת, הנתבע אינו עומד בתנאי הזכאות המצטברים המוגדרים בחוק ואינו עונה על דרישות הגדרת "דייר ממשיך" ומכאן שלא קמה לו הזכות להמשיך ולהחזיק בדירה. הנתבע טוען כי תנאי הזכאות מתמלאים ומכאן שזכאי הוא למעמד של דייר ממשיך. חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי מבקש להגשים אחד מהעקרונות שהרשויות חייבות להעמיד לנגד עינהן הוא העקרון של צדק חלוקתי. משמעות הדברים היא, שכאשר רשות מנהלית מקבלת החלטה בעלת נפקות חלוקתית עליה להביא בחשבון את השפעותיה על קבוצות שונות בחברה. כך לדוגמא יצא המחוקק מנקודת הנחה, שבעלות בדירה או בחלק מדירה אחרת, מעידה על חוסן כלכלי, המאיין את הצורך בדיור הציבורי. ברע"א 3798/07 זריהן נ' עמידר נאמר כי: " הדיור הציבורי נועד לזכאים לו במכלולם, המוחילים עד בוש בתור. אין 'תפוס כפי יכולתך' ברכוש הציבור, ועל הרשויות להקפיד על הצדק החלוקתי, ועל בתי המשפט לתת יד לכך, כמובן תוך בדיקת כל מקרה לגופו". ברוח דומה נאמר בע"א (מחוזי חי') 1878/05 סימן טוב נ' עמידר כי: "יש לזכור כי הענקת זכות והטבות למי שאינו זכאי לכך, פוגעת באינטרסים של אותם זכאים המתדפקים על שערי רשויות הרווחה והחברות הממשלתיות וממתינים לקבלת סיוע בדיור. האם 'צודק' להעניק הטבות ברכישת דירה או בשכירת דירה למי שברשותו זכויות בדירה נוספת, בעוד שמי שאין לו זכויות כאלן יוותר חסר כל?". המשאבים הציבוריים והדירות בדיור הציבורי, הינם מוגבלים. מתוך כך, על המדיניות החברתית ועל המדיניות המשפטית לפעול באופן שהדיור הציבורי יפול בחלקו של מי שזקוק לו באמת, מי שאין בידו כל אלטרנטיבה אחרת, בין אם מדובר בזכאי המקורי ובין אם מדובר ב"דייר ממשיך". נשאלת השאלה האם מתקיימים, לגבי הנתבע, התנאים שבחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, המזכים אותו להמשיך ולהתגורר בדירה. על פי החוק על הנתבע למלא שני תנאים מצטברים. הראשון, כי הוא התגורר עם הזכאי המקורי 3 שנים לפני פטירתו והשני, כי לא היה בבעלותו או בבעלות קרובו דירה או מקרקעין אחרים. במהלך שמיעת הראיות בתיק עלתה מחלוקת בדבר קיומו של התנאי הראשון. התובעת טוענת, בהסתמכה על דו"חות הביקורים שנערכו בדירה על ידה בין השנים 2005-2006, כי הנתבע לא התגורר בדירה ברצף של שלוש שנים טרם פטירת המנוחה. הנתבע טוען, כי הוא מתגורר בדירה החל משנת 1999, שנה בה נפרד מאישתו. עוד טוען הנתבע, שהדו"חות אינם מגובים בתצהירי עורכי הדו"חות ומעיון בהם ניתן ללמוד,כי הנתבע אכן התגורר בדירה בזמן עריכתם. הכרעה בעניין זה אינה מהותית לענייננו, וזאת בשל אי עמידתו של הנתבע בתנאי השני הקבוע בחוק בדבר בעלות על דירה אחרת. הנתבע אינו עומד בתנאי השני לזכאות, שכן בבעלותו 50% בשתי דירות אחרות. הדירה הראשונה הינה דירה אותה רכשה אימו המנוחה באותו הבניין בו מצויה הדירה נושא תביעה זו (רחוב בר יוחאי 101/36). הדירה, כך העיד הנתבע, נרכשה לפני כ- 30 שנה ונרשמה על שמו של הנתבע, ביחד עם שמו של אחד מאחיו. דירה נוספת הרשומה על שמו של הנתבע היא דירה ברחוב איסלנד 22. דירה זו נרכשה על ידי הנאשם ואשתו, עת היו נשואים. משנפרדו, נותרה האישה לגור בדירה ואילו הנתבע, לטענתו, חזר לבית אימו. הנתבע טוען, כי שתי הדירות בהן הוא רשום כבעלים, אינן מאפשרות לו מגורים. בדירה המשותפת לו ולאישתו לשעבר, מתגוררת כיום האישה, אשר סובלת מבעיות רפואיות נפשיות קשות והנתבע נאלץ לוותר על זכותו בדירה. בדירה אשר ברחוב בר יוחאי מתגורר אחיו של הנתבע, יחד עם אשתו וארבעת ילדיו ולפיכך אין הוא יכול לעבור ולגור עימו. שאלה היא האם תנאי הזכאות בדבר הבעלות על דירה אחרת נעוץ ברצונו של המחוקק לוודא שאדם לא ייהנה מדיור ציבורי כל עוד יש דירה אחרת הרשומה פורמלית על שמו, ואפילו אינו יכול לעשות בה שימוש, או שמא יש לבחון את התנאי בבחינת קיומה של אלטרנטיבה אחרת לקורת גג אחרת לראשו של אדם. כבר עמדנו על תכליתו וחשיבותו של חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי ועל המשמעות הציבורית של אכיפתו. הלכה פסוקה היא, כי פירוש חוק ייעשה על פי תכליתו, כלומר המטרות, היעדים, האינטרסים, הערכים, המדיניות והפונקציה שהחוק נועד להגשים. כך, לדעתי יש לפרש גם את תנאי הבעלות האחרת על דירה של מי שמבקש להמשיך ולהיקרא זכאי לפי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי. אפילו נאמר, כי לשון החוק אינה נוקטת במבחן פורמלי טהור, לא השתכנעתי כי במקרה דנן נכון יהיה לראות בבעלות הנתבע כבעלות פורמלית גרידא, כזו שאינה מאפשרת לו מגורים במקום כזה או אחר. כך הכירה הפסיקה בבעלות של מאן דהוא על דירה, אפילו נמכרה הדירה בצו כינוס ומיום הטלת הצו לא היתה עוד הדירה בשליטתו ( ת"א 7627/04 עמידר נ' עמר גבריאל) . במצב הדברים שלפנינו הנתבע עדיין מחזיק בבעלות בדירות ומכאן שאין הוא מקיים את תנאי הזכאות. יש לזכור, כי זכות השכירות של דייר בדיור הציבורי אינה אלא תחנת מעבר עבור מי שנזקק ושטרם הצליח לרכוש דירה משלו והיא אינה בחזקת זכות שכירות לצמיתות. לאור האמור, אני קובע כי על הנתבע לפנות את הדירה ולהחזירה לחזקת התובעת. פינוי הדירה ייעשה עד ליום 1.12.11. הנתבע ישלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ והוצאות משפט בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כדין עד לתשלום בפועל (שכ"ט- ממועד מתן פסק הדין, והוצאות המשפט- ממועד כל הוצאה). פינוי דייר מוגןפינוי מדירת עמידרמקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)דירות עמידר / עמיגור / חלמישפינויפינוי דירה