קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פינוי יורשים של דייר מוגן: כתבי הטענות 1. על פי כתב התביעה התובע מנהל נכס עזוב מכח סמכותו על פי סעיף 5 לחוק הסדרי משפט ומנהל (נוסח משולב), תשל"-1970. הממונה הירדני על רכוש האוייב השכיר את הנכס למוחמד בקיר שהשכיר אותו לסובחי אבו נדה ללא דמי מפתח וללא רשות התובע. ביום 20.9.01 ניתן פסק דין ולפיו סובחי הינו דייר מוגן ראשי. סובחי נפטר זה מכבר וגם בנו אברהים אבו נדא נפטר ביום 19.11.05. לטענת התובע אברהים אבו נדא לא שילם דמי שכירות מסוף 2003 על אף דרישות חוזרות ונישנות והסכום - עד לפטירתו עמד על סך 61,407 ₪. נתבעים 7-1 הם יורשיו על פי דין של המנוח. מאז הפטירה מוחזק הנכס על ידי הנתבע 8 שאין לו כל זכות בנכס והוא מחזיק בו נכון להגשת התביעה כחודש ועליו לשלם דמי שכירות ראויים בסך 2500₪, וזאת על בסיס הערכת השמאי הממשלתי. לטענת התובע המנוח פסק מלשלם דמי שכירות לתובע מאז יום 14.3.04 - מדובר בהימנעות בת 23 חודשים שהינה הימנעות של קבע ומקימה עילת פנוי. מתבקש פנויים של הנתבעים כמו גם חיובם בדמי השכירות בגין חוב דמי השכירות וזאת בסך 63,907 ש"ח. על פי כתב ההגנה שהוגש מטעם הנתבעים 7-1 המנוח לא שכר את הנכס בשכירות משנה אלא בשכירות ראשית מאת מוחמד בכיר ושילם דמי מפתח. אין כל בסיס לחישוב הסכום המצויין בכתב התביעה. על פי כתב ההגנה שמר הנתבע 8 על הנכס מפני פולשים אחרים אשר ניסו להשתלט על הנכס. בכתב ההגנה נתבקש לחילופין סעד מן הצדק. גם בכתב ההגנה שהוגש מטעם הנתבע 8 נטען כי המנוח לא שכר את הנכס בשכירות משנה אלא בשכירות ראשית ושילם דמי מפתח. גם לטענת הנתבע 8 הוא התבקש על ידי הנתבעים 7-1 לשמור על הנכס עקב נסיונות השתלטות על ידי פולשים אחרים. 2. מטעם התובע הוגשו תצהיריהם של אמיר אפנר המשמש כמנהל נכסים ביחידה ארצית לניהול נכסים במשרד האפוטרופוס הכללי, של מאיר נדב המשמש כמרכז גלוי וניהול ארצי במשרד האפוטרופוס הכללי, של אבי אמסלם חוקר פרטי אשר ביצע לבקשת האפוטרופוס הכללי חקירה בעניין תביעת הפנוי ושל עו"ד צבי קויש שעבד כעורך דין במחלקה המשפטית במשרד האפוטרופוס הכללי. מטעם הנתבעים הוגשו תצהיריהם של הנתבעת 1, הנתבע 8 ושל רפאת מוסא בקיר, בנו של מוחמד בקיר. כל המצהירים למעט אמיר אפנר נחקרו על תצהיריהם וב"כ הצדדים הגישו סיכומים בכתב. הטענות בסיכומים 3. לטענת ב"כ התובע בסיכומיו נטל ההוכחה כי הנתבעים הם דיירים מוגנים כטענתם מוטל עליהם. לטענתה ב"כ התובע במות השוכר האב אשר הוכר על ידי התובע כדייר מוכר מקורי, הפך בנו לדייר מוגן נגזר מכח סעיף 23 לחוק הגנת הדייר. לפיכך על מנת שהנתבעת 1 תהפוך לדיירת מוגנת עליה לעמוד בתנאי סעיפים 23 ו-27(2) לחוק הגנת הדייר ואולם הנתבעת 1 אינה מקיימת תנאים אלו. על כן, עם פטירת בעלה פקעה למעשה זכות הדיירות המוגנת בחנות והחזקה חזרה לבעלי הנכס. על כן על הנתבעים לשלם לתובע דמי שימוש ראויים ממועד פטירתו של המנוח או לפחות מיום 1.1.04 וזאת בהתאם להערכת השמאי הממשלתי. אשר לסעד מן הצדק טוענת ב"כ התובע כי עשוי להיות זכאי לו רק מי שרכש מעמד של דייר מוגן והוא עומד לאבד את חסות החוק בשל מעשה או מחדל מצידו, אך לא מי שאינו בעל מעמד של דייר מוגן בנכס. לחילופין ובאם יקבע כי הנתבעת 1 ו/או הנתבעים הינם דיירים מוגנים אזי קמה כנגדם עילת פנוי בשל אי תשלום דמי שכירות. לטענת ב"כ התובע בהתחשב בנטל ההוכחה המופחת להוכחת קיומו של יסוד שלילי, מכלול הנסיבות מצביע על כך שהשוכר האב לא שילם דמי מפתח. כיוון שכך ועל פי תקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבתי עסק - אי תחולת השעורים המרביים והפחתות), התשמ"ג-1983 המשחררות בתי עסק ממגבלת תקרת השכירות, על הנתבעים לשלם לתובע דמי שכירות ריאליים. גם אם יקבע כי לא הוכח העדר תשלום דמי מפתח עדיין על הנתבעים לשלם לתובע דמי שימוש ראויים לאור תקנה 1(13) לתקנות וזאת מן הטעם שהוכח ללא ספק שהנתבעים מנהלים בחנות מועדון קלפים. אשר לגובה דמי השכירות הראליים טוענת ב"כ התובע כי חוות דעת השמאי הממשלתי אשר צורפה לתצהירו של עו"ד קויש לא נסתרה ומדברת בעד עצמה. עוד טוענת ב"כ התובע כי נכון ליום הגשת התביעה לא שולמו דמי שכירות על ידי הנתבעים, מוגנים או כלכליים במשך 24 חודשים, עובדה המלמדת על כך שאי התשלום הפך להימנעות של קבע המעניקה עילת פנוי. רק למעלה משנה לאחר הגשת כתב התביעה המתוקן שולמו דמי שכירות מוגנים באחור של שלוש שנים. לטענת ב"כ התובע גם קודם לכן בוצעו התשלומים באיחור ניכר המהווה ניתוק בהמשכיות התשלום. לטענת ב"כ התובע אין מקום ליתן במקרה זה סעד מן הצדק לנוכח סוג ההפרה והתנהלות הנתבעים על אף התראות שניתנו להם, לאור סוג המושכר והעסק המתנהל בו. לטענת ב"כ הנתבעים בסיכומיה הדיירות המוגנת היא בבחינת טובת הנאה. הנתבעת 1 כאשתו של הדייר המוגן במשך עשרות שנים שותפה באותה טובת הנאה הן מכח חזקת השיתוף החלה על יחסי הצדדים עד שנת 1973 והן מכוחו של חוק יחסי ממון לאחר אותו מועד. לטענת ב"כ הנתבעים הנתבעת 1 היא בעלת זכויות במושכר במידה שווה לאלו של בעלה ויש לדחות את טענות התובע ולפיהן אין הנתבעת עומדת בדרישות החוק וזאת בשים לב לתצהירה אשר לא נסתר. לטענת ב"כ הנתבעים הוכח כי שולמו דמי מפתח בגין הנכס. עוד טוען ב"כ הנתבעים כי אין כלל סמכות לבית המשפט לדון בנושא שכר הדירה הראוי לפי התקנות שהוצאו מכוחו של חוק הגנת הדייר אלא הסמכות הייחודית בעניין זה נתונה לבית הדין לשכירות. חיוב כספי אם בכלל יכול להיפסק רק משהוגשה כדין חוות דעת מומחה לצורך הוכחת שווי דמי השכירות אלא שהמסמך אותו הגיש התובע כנספח לתצהירו של אחר כלל אינו בגדר חוות דעת ואינו יכול לשמש בסיס לעילה הכספית. עוד טוען ב"כ הנתבעים כי ההלכה היא כי בכל מקרה אין בית המשפט מחייב דייר מוגן בדמי שימוש ראויים עבור התקופה הקודמת למועד קיומה של עילת הפנוי. אשר לסעד מן הצדק טוען ב"כ הנתבעים כי נוכח זהותו של בעל הבית במקרה זה מחד וזהותה ומצוקתה של הנתבעת מאידך כמו גם סוג ההפרה הנטענת יש מקום לפסיקת סעד כאמור. אשר לתביעת סעד כנגד הנתבע 8, לנוכח העובדה שהוכחה כי לנתבע 8 אין כל מעמד של מחזיק במושכר, מעולם לא הועברה אליו זכות כלשהיא שהיתה מוקנית לדייר המוגן במושכר והוא מנהל את החנות עבור הנתבעת, אין כל עילה כנגדו. ככל שמבקש התובע לטעון כי העברת המושכר לאחרים כמו גם סוג העסק המתנהל במושכר מקימים עילת פנוי, מדובר בהרחבת חזית. אשר לאי תשלום דמי השכירות, סירוב הנתבעת לשלם את הסך של 2500 ₪ לחודש אשר נעדר כל בסיס, אינו יכול להוות עילה לפינוי הנתבעת. משסירב התובע לקבל את דמי השכירות הרגילים, פטר למעשה את הנתבעת מלחזור ולהציע אותם. בסיכומי התשובה מטעם התובע נטען כי בניגוד לנטען על ידי הנתבעים התובע איננו המדינה אלא נאמן המנהל נכסים של אנשים פרטיים. יש להתעלם מהטענות בדבר הרחבת חזית לאחר שהועלו לראשונה לאחר השלב שבו נשמעו עדי התובע. לטענת ב"כ התובע הטענה ולפיה הנתבעת 1 הינה דיירת מוגנת מכח חזקת השיתוף ומכח עקרון איזון משאבים נטולת כל בסיס עובדתי ומשפטי. עוד טוענת ב"כ התובע כי יש לדחות את הטענה בדבר חוסר סמכותו של בית המשפט הן מהטעם שהועלתה לראשונה בסיכומים וגם לגופו. אשר לשומה מטעם השמאי הממשלתי העובדה כי לא ערוכה כחוות דעת אין בה כדי לפגום בקבילותה ובכתב ההגנה המתוקן גם לא חלקו הנתבעים על גובה דמי השכירות הראויים ולא הכחישו במפורש את השומה. התביעה לדמי שכירות ראויים עומדת גם בפני עצמה ועל כן אין רלוונטיות לטענה ולפיה לא ניתן לחייב בדמי שימוש ראויים עבור התקופה הקודמת למועד קיומה של עילת פנוי. לאחר שהוגשו סיכומי התגובה ביקש ב"כ הנתבעים להגיב על סכומי התשובה וניתנה החלטה המתירה זאת. בסיכומי התגובה נטען כי הטענה בדבר היעדר סמכותו העניינית של בית המשפט לדון בשאלת דמי השכירות הועלתה עוד בטרם נשמעו הראיות והסמכות היחודית לדון במחלוקות בהקשר לגובה דמי השכירות הראויים נתונה לבית הדין לשכירות. לטענת ב"כ הנתבעים הוכחו כל התנאים הנדרשים לחסותו של חוק הגנת הדייר על הנתבעת 1. עוד טוען ב"כ הנתבעים כי הנתבעים הכחישו במפורש את נושא גובה דמי השכירות הראויים. דיון קיומה של עילת פנוי 4. האפוטרופוס הכללי מנהל את רכוש רבקה ג'נושווילי מכח סעיף 5 לחוק הסדרי משפט ומנהל [נוסח משולב], תש"ל-1970 (ר' סעיף 5 לתצהירו של מאיר נדב). הרכוש כולל את הנכס נשוא התביעה (ר' סעיף 4 לתצהירו של צבי קויש). הנכס הושכר בשנת 1966 ולפני ניהולו על ידי התובע למר מוחמד בקיר על ידי הממונה הירדני על רכוש אויב (ר' סעיף 5 לתצהיריהם של מאיר נדב וצבי קויש ונספחים ב-ב1 לתצהירים). מר מוחמד בקיר השכיר את הנכס למר סובחי אסחק אברהים נדא ז"ל, אבי בעלה של הנתבעת 1 (ר' סעיף 5 לתצהיריהם של מאיר נדב וצבי קויש ונספחים ג'-ג'1 לתצהירו של צבי קויש). לאחר מלחמת ששת הימים כשהחל התובע לנהל את הנכס הוא הכיר במר מוחמד בקיר כדייר מוגן (ר' עדותו של קויש בעמ' 4, שורות 13-10). לאחר פטירתו של מוחמד בקיר ניתן ביום 20.9.01 פסק דין (בהסכמה) המכיר במר סובחי אסחק איברהים נדא כדייר מוגן ראשי בנכס אשר עליו לשלם דמי שכירות ישירות לאפוטרופוס הכללי (ר' ה"פ 776/00 נספח ה' לתצהירו של צבי קויש). לאחר פטירתו של סובחי אסחק איברהים נדא, הפך בנו - אברהים אבו נדא, בעלה של הנתבעת 1, לדייר מוגן בנכס. 5. האם רכשה הנתבעת 1 מעמד של דיירת מוגנת? סעיף 23 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 קובע כך: (א) דייר של בית עסק שנפטר, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשנים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו. (ב) באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א) - יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - אותם היורשים על פי דין שעבדו עם הדייר בעסקו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו. סעיף 27 לחוק קובע כי: היה אדם לדייר לפי סעיפים 20 עד 26 ונפטר או חדל להחזיק במושכר, לא יהיה אדם אחר לדייר לפי סעיפים אלה; אולם - (1) מי שנתקיימו בו התנאים המפורטים בסעיפים 20 או 22 יהיה לדייר אף אם היה לפניו אדם אחר לדייר לפי אותם סעיפים, ובלבד שהוסיף להתגורר בדירה ולא היתה לו דירה אחרת למגוריו בזמן שהדייר שלפניו נפטר או חדל להחזיק במושכר; (2) מי שנתקיימו בו התנאים המפורטים בסעיפים 23 או 25 והתנאים המפורטים בסעיף 26 יהיה לדייר אף אם היה לפניו אדם אחר לדייר לפי אותם סעיפים, ובלבד שיורשים והורים כאמור שם לא יהיו לדיירים אלא אם הוסיפו לעבוד באותו עסק, והעסק דרוש לקיומם; 3) רשאי בית המשפט להורות, אם בנסיבות הענין היה זה צודק לעשות כן, שילדי דייר שהם למטה מגיל 18 והיו תלויים בו בשעה שנפטר או שחדל להחזיק במושכר, יחזיקו במושכר לתקופה ובתנאים שיקבע בית המשפט. אין כאמור מחלוקת כי סובחי אבו נדה הוכר על ידי התובע כדייר מקורי בנכס נשוא התביעה. בנו, אברהים אבו נדא רכש את מעמדו כדייר מוגן "נגזר", שזכותו נגזרת מזו של הדייר המקורי, בהתאם לסעיף 23(ב) לחוק הגנת הדייר. עם פטירתו של איברהים אבו נדה יכולה אלמנתו, הנתבעת 1, לרכוש מעמד של דיירת מוגנת אך אם נתקיימו בה תנאי סעיף 27(2). כלומר, מקיימת היא הן את הדרישות הקבועות בסעיף 23 (הוראות סעיפים 25-24 עוסקות במקרים קונקרטיים שאינם רלוונטיים לענייננו) והן את דרישות סעיף 27 (2) לחוק. הדייר הנזכר בסעיף 23 לחוק הוא הדייר המקורי ובענייננו סובחי אבו נדה. מאחר והנתבעת 1 היא כלתו, האפשרות היחידה ולפיה מתקיימים בנתבעת 1 תנאי סעיף 23 היא אם היתה יורשת של סובחי אבו נדה על פי דין. לא הועלתה כל טענה מעין זו ולמעלה מן הצורך יצויין כי גם לא נטען להתקיימותו של התנאי השני ולפיו עבדה עם הדייר המקורי בעסקו לפחות ששה חודשים סמוך לפטירתו. כעולה מהראיות, בעלה של הנתבעת 1 - הדייר המוגן "הנגזר" - הוא מי שעבד עם אביו בעסק עד לפטירתו של אביו (ר' סעיף 6 לתצהירו של צבי קויש על נספחיו). משלא נתקיימו בנתבעת 1 תנאי סעיף 23 לחוק אשר תנאיו מצטברים לאלו של סעיף 27, אין הנתבעת 1 יכולה לרכוש בהתאם להוראות החוק מעמד של דיירת מוגנת בנכס לאחר פטירתו של בעלה. 6. לטענת ב"כ הנתבעים רכשה הנתבעת 1 ביחד עם בעלה, הדייר הנגזר, מעמד של דיירת מוגנת בנכס וזאת מכח חזקת השיתוף והסדר איזון משאבים. אין בידי לקבל טענה זו. שאלת תחולתה של חזקת השיתוף על צדדים שלישיים מעוררת קשת של בעיות (ר' כללית י. ויסמן דיני קניין (בעלות ושיתוף) (1997), בעמ' 195-184). בהקשר של דיירות מוגנת הבעייתיות חריפה במיוחד לאור המדיניות המשפטית המונחת ביסוד חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 הקובע הסדרים המאזנים בין זכויות הדיירים, לרבות בני הזוג, והבעלים, והזהירות והאיפוק בו נקטו בתי המשפט ככל הנוגע לפרשנותו של חוק זה. בפסק הדין בעניין שפי נותרה שאלת תחולתה של חזקת השיתוף על דיירות מוגנת בצריך עיון (ר' רע"א 1711/98 דוד שפי ואח' נ. עזבון המנוחה שושנה שדז'ונסקי ואח' פ"ד נד(1) 394). בענייננו כעולה מעדותה של הנתבעת 1 היא הכירה את בעלה ומשפחתו בשנת 1978 (ר' עמ' 21, שורות 17-16) כך שעל יחסי בני הזוג חל חוק יחסי ממון התשל"ג-1973 ולא הדין שקדם לחוק זה - ההלכות בדבר חזקת השיתוף. מהסדר איזון המשאבים על פי חוק יחסי ממון מוצאים נכסים שבאו לאחד מבני הזוג במהלך הנישואין מכח ירושה (ר' סעיף 5(א)(1)). אמנם גם לגבי בני זוג שנישאו לאחר שנת 1973 ניתן להוכיח קיומה של כוונת שיתוף בנכסים ואולם זו טעונה ראיות קונקרטיות להוכחת קיומה (ר' ויסמן, לעיל, בעמ' 198 ואילך) . נטל מוגבר מוטל בעניין זה כאשר מדובר בנכס עסקי להבדיל מנכס המשמש את בני הזוג בחיי היום יום כגון דירת מגורים על הריהוט מצוי בה. בענייננו לא הובאה כל ראייה לכוונת שיתוף קונקרטית בנכס נשוא התביעה. 7. התוצאה היא שהנתבעת 1 אינה בעלת מעמד של דיירת מוגנת בנכס ועל כן דין התביעה לפנוי כנגדה להתקבל. הוא הדין בילדי בני הזוג, הנתבעים 7-2 אשר אף לגביהם לא הועלתה כל טענה כי נתקיימו תנאי סעיף 23 לחוק. ודאי לא כוונת שיתוף בנכסים עם אביהם, הדייר הנגזר. משקבעתי כי הנתבעים 7-1 אינם בעלי מעמד של דיירים מוגנים בנכס, גם לא עומדת להם הגנה של סעד מן הצדק אשר עומדת אך למי שהוא בעל מעמד של דייר מוגן (ר' ד. בר-אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר (2010) בעמ' 170 והאסמכתאות הנזכרות שם). אשר לנתבע 8. לטענתו כלל אינו מחזיק בנכס אלא אך מנהל אותו עבור הנתבעת 1 (ר' סעיף 4 לתצהירו). לנוכח האמור בהיעדר זכותה להחזיק בנכס, נשמט גם הבסיס לזכותו שלו להחזיק. נמצא אם כן כי דין תביעת הפנוי להתקבל כנגד כל הנתבעים. דמי שכירות 8. בכתב התביעה עתר התובע לחיוב הנתבעים 7-1 בתשלום סך של 61,407₪ בגין דמי שכירות ראויים עבור הנכס לתקופה שמיום 1.1.04 ועד ליום 19.11.05, מועד פטירת בעלה של הנתבעת 1, וזאת מתוך העזבון. את הנתבע 8 מבקש התובע לחייב בסך של 2500₪ בגין החזקתו בנכס מאז פטירתו של המנוח ועד למועד הגשת כתב התביעה. התביעה לדמי שכירות ראויים יסודה בתקנות הגנת הדייר (דמי שכירות של בתי עסק - אי תחולת השעורים המרביים והפחתות), תשמ"ג-1983. לטענת ב"כ הנתבעים החיוב האמור בדמי השכירות הינו בסמכותו היחודית של בית הדין לשכירות בהתאם לחוק הגנת הדייר ועל כן יש לדחות את תביעת התובע לתשלום דמי השכירות. אין בידי לקבל טענה זו וזאת לנוכח סעיף 151 (ב) לחוק הגנת הדייר ולפיו "עניין שבסמכותו של בית דין לשכירות, רשאי לדון בו גם בית המשפט כשהעניין מתעורר אגב עניין שבסמכותו". מאחר ועל פי כתב התביעה הדרישה לפנוי הנתבעים התבססה גם על הטענה ולפיה לא שילמו את דמי השכירות הראויים להם היו מחוייבים מכח אותן תקנות, רשאי בית המשפט מכח סעיף 151(ב) לדון גם בתביעה לתשלומם. 9. לטענת התובע יש מקום לחיוב בדמי שכירות ראויים וזאת בהתאם לתקנה 1(22) לתקנות הגנת הדייר (דמי שכירות של בתי עסק - אי תחולת השיעורים המירביים והפחתות), תשמ"ג-1983 מאחר ולא שולמו דמי מפתח על החנות. הגירסא בדבר אי תשלום דמי מפתח נשענת על הראיות הנסיבתיות הבאות: ראשית, במסמכים ובחוזי השכירות שהיו בתיק הממונה הירדני על רכוש האוייב אין אזכור לתשלום דמי מפתח ולפיכך סביר להניח כי לא שולמו. שנית, לא ברור כי היה נוהג בדבר תשלום דמי מפתח בדין הירדני מה גם שלעדותו של מאיר נדב בכל התיקים הירדנים בהם טיפל, לפחות כ-150 במספר, אין אזכור לתשלום דמי מפתח בתקופה של הממונה הירדני. שלישית, הנתבעים לא הביאו כל מסמך בתמיכה לטענת התשלום ואין ליתן אמון בעדות העד מטעמם. הנתבעים הביאו בתמיכה לטענת תשלום דמי המפתח את תצהירו של ראפת מוסא בקיר, בנו של מוחמד בקיר, הדייר המקורי אשר השכיר את הנכס למר סובחי איברהים נדא, אבי בעלה של הנתבעת 1. על פי תצהירו של ראפת בקיר היה ויכוח בפניו בין אביו לבין אבי בעלה של הנתבעת 1 לגבי דמי המפתח והסכום עליו סוכם שולם לבסוף בפניו (סעיפים 6-5 לתצהיר). העד שב וחזר בעדותו על האמור בתצהירו בעניין זה (ר' עמ' 27, שורה 20 - עמ' 28, שורה 8 ; שורה 22 - עמ' 29, שורה 4). עדותו היתה מהימנה עלי. שקלתי את הטעמים שבעטיים טענה ב"כ התובע כי אין ליתן אמון בעדותו של העד ולא די בהם. ראשית, טענת ב"כ התובע ולפיה עויין העד את התובע בשל הליך ביניהם במסגרתו חוייב בהוצאות, אינה עולה בקנה אחד עם עדותו של העד שכלל לא זכר או ידע על קיומו של הליך כאמור (ר' עמ' 29, שורה 15 - עמ' 30, שורה 3). דוקא מההיסטוריה של יחסי משכיר-שוכר לגבי הנכס כעולה מהנספחים לתצהירו של צבי קויש עולה כי העד עשוי היה לגלות עוינות דוקא כלפי הנתבעים. שנית, האפשרות ולפיה בלבל העד בין חוב של דמי שכירות על סך 200 דינר לבין דמי מפתח ששולמו בסכום זה אינה עולה בקנה אחד עם הגירסא ולפיה היה ויכוח בין דמי מפתח בסך 300 דינר לדמי מפתח בסך 200 דינר שקדם לתשלום האמור. גם השנים הרלוונטיות לחוב הנטען בהשוואה לעדותו של העד ככל הנוגע למועד בו שולמו לגירסתו דמי המפתח אינה תומכת במסקנה ולפיה עירב העד בין השניים (ר' עמ' 27, שורות 27-25; נספח ג' 4 לתצהירו של צבי קויש). העד גם העיד כי עיסוקו בהשכרת נכסים בדמי מפתח (ר' עמ' 24, שורות 4-3). לנוכח האמור לא שוכנעתי כי לא שולמו דמי מפתח והעילה לתשלום דמי שכירות ראויים על יסוד ההנחה כי לא שולמו, נדחית. 10. טענה נוספת שהעלה התובע היא כי תקנה 1(13) לתקנות הגנת הדייר (דמי שכירות של בתי עסק - אי תחולת השיעורים המירביים והפחתות), תשמ"ג-1983 חלה בענייננו מאחר ובמקום מתנהל מועדון קלפים. טענה זו לא הועלתה בכתב התביעה המקורי (כעילה לשכר דירה ראוי), אף לא במתוקן. הגירסא בעניין זה הועלתה במסגרת התצהירים מטעם התובעים. בתצהירו של אבי אמסלם שערך חקירה בעניין זה הוא מתאר ביקורים בשנת 2006 בהם ראה מועדון קלפים המתנהל בנכס (ר' סעיף 3 לתצהיר). מאיר נדב מתאר בתצהירו ביקורים שערך בנכס מאז הגשת התביעה (ר' סעיף 16 לתצהיר). אמנם נרשם כי התביעה הוגשה במרץ 2005 אך ככל הנראה מדובר בטעות שכן התביעה הוגשה בנובמבר 2005. כך גם על פי תצהירו של צבי קויש (ר' סעיף 16 לתצהיר). ב"כ הנתבעים המקורי לא התנגד לאמור בתצהירים ורק לאחר שהסתיימו חקירות עדי התביעה והתחלף היצוג התנגד בא כוחם החדש של הנתבעים להרחבת החזית (ר' עמ' 15, שורות 6-4). אכן מאוחר מדי. עם זאת, התביעה לדמי שכירות ראויים על בסיס סוג העסק המתנהל במקום מתייחסת כאמור לשנים 2005-2004. תצהירו של אבי אמסלם אשר אף נחקר על האמור בתצהירו בעניין זה מתייחס לשנת 2006. החלק בתצהירו של צבי קויש המתבסס על ידיעה אישית שלו מתייחס לתקופה שלאחר הגשת התביעה (ר' סעיף 16). גם מאיר נדב מתייחס בתצהירו למספר ביקורים שערך במקום לאחר הגשת התביעה (ר' סעיף 16). אין לכך רלוונטיות ככל הנוגע לתקופה נשוא התביעה. נכון אמנם כי בתצהירו מציין מאיר נדב כי "במהלך השנים האחרונות, מאז סוף שנת 2003 ראיתי בביקורי במקום כי המנוח ניהל מועדון קלפים" (ר' סעיף 15). עוד נכון כי לא נחקר על האמור בתצהירו בהקשר זה. עם זאת, כאמור האמירה המתייחסת לשנים הרלוונטיות לתביעה היא כללית. עת הוגשו התצהירים גם לא היה ברור כי הגירסא ככל הנוגע לטיב העסק המתנהל במקום רלוונטית לדמי השכירות הראויים להבדיל מעילת פנוי על בסיס טיב העסק המתנהל במושכר (ר' סעיף 10 לכתב התביעה המקורי). יתר על כן. התביעה לדמי שכירות התבססה על שומה שאמנם ערך השמאי הממשלתי אך לא כחוות דעת אלא אך כנספח שצורף לתצהיריהם של צבי קויש ושל מאיר נדב. אמנם לא נתבקשה חקירתו על ידי ב"כ הנתבעים והוא אכן לא נחקר, ואולם בכתב ההגנה הוכחש גובה דמי השכירות הנדרש (ר' סעיף 7) ובסיכומים נטען כי לנוכח אופן הגשתה של השומה, שלא כחוות דעת על ידי עורכה, אין היא מהווה ראיה לאמיתות תוכנה. אכן כך. לנוכח המכלול כעולה מהמפורט לעיל, אין מקום לחייב את הנתבעים 7-1 בדמי שכירות ראויים. אשר לנתבע 8. נתבקש כאמור חיובו אך בגין חודש אחד. לא שוכנעתי במידה מספקת כי ככל הנוגע לאותו חודש, בסמוך לאחר פטירת בעלה של הנתבעת 1, אכן החזיק הנתבע 8 בנכס עצמאית, להבדיל מניהולו עבור הנתבעת 1. 11. התוצאה היא שהתביעה לפנוים של הנתבעים מתקבלת. הנתבעים יפנו את הנכס נשוא התביעה בתוך 60 יום מהמצאת פסק דין זה. מאחר ומחד התקבלה תביעת הפנוי אך מאידך נדחתה התביעה לדמי שכירות ראויים ובשים לב להוצאות שכבר נפסקו בתיק זה, לא ראיתי מקום ליתן צו להוצאות. ירושהפינוי דייר מוגןמקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)פינוי