קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פינוי מדירת עמידר לאחר 28 שנים / פינוי שוכר לאחר 28 שנים: מאז שנת 1981 שוכרת שירותי בריאות כללית (הנתבעת) מעמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (התובעת) שתי דירות המשמשות למרפאה. בשנת 2008 התבקשה הנתבעת לפנות את הדירות, כדי שניתן יהיה להשכירן לזכאי הדיור הציבורי, אך הנתבעת מסרבת לפנותן, מאחר שלטענתה, במהלך תקופת השכירות העולה על עשרים ושמונה שנים, רכשה זכויות המונעות את פינוייה מהדירות. השאלה הטעונה הכרעה היא אפוא, אם אמנם מנועה התובעת לדרוש את פינוי הנתבעת מהדירות. עיקר העובדות הרלוונטיות 2. התובעת (להלן גם - עמידר), היא חברה ממשלתית שתפקידה לאכלס ולנהל את נכסי הדיור הציבורי. על-פי חוק זכויות הדייר בדיור ציבורי, התשנ"ח-1998 (להלן - חוק הדיור הציבורי), "חברה לדיור ציבורי" היא בין השאר גם "המדינה או מי מטעמה". עמידר, אשר הוכרזה כמוסד המדינה (ראו: צו הארכיונים (הכרזה על מוסדות המדינה), תשכ"ו-1966), היא חברה לדיור ציבורי הפועלת בתור זרוע של המדינה, בהיותה "חברה מאכלסת", כפי שנקבע בנהלי משרד הבינוי והשיכון (הוראת משרד הבינוי והשיכון מס' 08/05 בעניין "הקצאת דירות בשכירות בשיכון הציבורי"). לפיכך, בתפקידה זה, ועל-פי מדיניות הנקבעת על-ידי הממשלה ובהתאם להנחיות משרד הבינוי והשיכון, מנהלת עמידר דירות המיועדות לדיור ציבורי, מתחזקת את הדירות, משכירה אותן ואף מוכרת את דירות אלו. הנתבעת (להלן גם - הכללית), היא אגודה עותמנית רשומה, המעניקה שירותי בריאות לציבור, בהיותה קופת חולים, כמשמעותו של מונח זה בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1984. 3. מתוקף תפקידה של התובעת כאמור, היא בעלת הזכויות בשתי דירות בקריית ארבע (הידועות גם כשיכון 3600 מבנה 0027 כניסה 1 דירות 9 ו-17), אשר מתוקף תפקידה הועברו לניהולה (להלן - הדירות). כל אחת משתי הדירות היא "דירה ציבורית", כהגדרתה בחוק הדיור הציבורי, המושכרת בהתאם להוראות חוק הדיור הציבורי לדיירים הזכאים לדיור ציבורי, ולאחר שזכאותם נקבעה על-ידי משרד הבינוי והשיכון. כך גם דמי השכירות נקבעים על-ידי משרד הבינוי והשיכון. 4. ביום 3.3.1981 נחתם בין התובעת לבין הנתבעת חוזה הנושא את הכותרת "חוזה שכירות", שלפיו התובעת משכירה לנתבעת את שתי הדירות למטרת מרפאה. על-פי חוזה השכירות, הדירות הושכרו החל מיום 1.12.1980 ועד יום 30.11.1981. בחוזה נקבע במפורש שהנתבעת אינה דיירת מוגנת או שוכרת מוגנת כמשמעותם של מונחים אלו בחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972, וכי לא שילמה דמי מפתח, לא התחייבה לשלמם ואין לה זכות לגבי הדירות (סעיף 16 בחוזה). 5. ביום 29.4.2008 התקבלה אצל התובעת החלטת משרד הבינוי והשיכון שלפיה על כל המוסדות להחזיר את הנכסים שהושכרו להם על-ידי התובעת, כדי שניתן יהיה להשכירם למשפחות הזכאיות לדיור ציבורי. החלטה זו, לפי הסברה של התובעת, התקבלה בשל המחסור בדיור ציבורי. לאור החלטה זו, שלחה התובעת אל הנתבעת ביום 26.2.2008 הודעה על סיום יחסי השכירות ביניהן, והנתבעת נדרשה להשיב את החזקה בדירות לידי התובעת עד לא יאוחר מיום 26.7.2008. במענה לכך, השיבה הנתבעת ביום 28.7.2008, כי לא הפרה את הסכם השכירות וכי דמי השכירות משולמים באופן קבוע ולפיכך "אין עילה לסיום יחסי השכירות". כך גם טענה, כי פנייתה הבהולה של התובעת לפנותה במועד כה קצר נעשית בחוסר תום לב, וכי פינוי בהול מעין זה, יפגע בשירותי הבריאות הניתנים על-ידי הנתבעת למבוטחיה. על כך השיבה התובעת, ביום 12.8.2008, שאכן הנתבעת לא הפרה את חוזה השכירות, וכי הפינוי נעשה בשל מחסור בדיור הציבורי, ולפנים משורת הדין ניתן לעכבו לפרק זמן סביר. בסופו של דבר, לאחר חילופי מכתבים בין הצדדים, שבהם סירבה הנתבעת להיענות לדרישת התובעת לפנות את הדירות, הוגשה ביום 16.5.2010 התביעה הנדונה לפינוי מושכר, אשר הוגשה בהליך של סדר דין מקוצר. מאז התנהלו הליכים בענין בקשתה של הנתבעת להעברת התובענה להליך בסדר דין רגיל, אשר נדחתה בהחלטה מיום 14.3.2011, והתביעה הועברה לדיון בפניי. ההסדר הדיוני 6. בקדם המשפט שהתקיים ביום 6.6.2011 קיבלו הצדדים את המלצת בית המשפט להסדר דיוני, שלפיו פסק הדין יינתן על סמך המסמכים הקיימים בתיק בית המשפט, ולאחר שיסכמו את טענותיהם בכתב. כן הוסכם על שלוש עובדות, שכך נוסחו על-ידי הצדדים: "1. במשך כל תקופת השכירות, מאז 3.3.1980, הנתבעת לא התבקשה להתפנות מהדירות. 2. במשך כל התקופה הזו, הנתבעת לא התבקשה על-ידי התובעת להאריך את תוקף ההסכם שצורף כנספח א' לכתב התביעה [שהוא חוזה השכירות]. 3. במשך כל תקופת השכירות שילמה הנתבעת את שכר הדירה בצורה סדירה, באמצעות הוראת קבע". לבקשת הצדדים נדחו מועדי הגשת סיכומי טענותיהם, כדי לאפשר להם למצות הליכי משא ומתן אמתיים, מתוך כוונה למצוא פתרון מעשי. ביום 8.9.2011 הודיעה הנתבעת שהמשא ומתן לא צלח, ובהתאם לכך נקבעו מועדים להגשת סיכומי טענות הצדדים בהתאם להסדר הדיוני. סיכום טענות התובעת הוגש ביום 25.10.2011 וסיכום טענות הנתבעת הוגש ביום 13.12.2011. טענות הצדדים (1) טענות התובעת 7. חלק ניכר מטענותיה של התובעת, התייחסו למעמדה של עמידר הפועלת כאמור, בתור זרוע של המדינה בהתאם להוראות חוק הדיור הציבורי, לנהלי משרד הבינוי והשיכון ולהנחיותיו. כפי שהובהר כבר לעיל, לעניין מעמדה של עמידר, נראה שכל הקשור במעמדה של עמידר ובסמכויותיה, לא יכול להיות שנוי במחלוקת. התובעת הבהירה את הרקע להשכרת הדירות, כי היה זה במהלך שנות השמונים, בעקבות החלטת משרד הבינוי והשיכון לתמוך בישובים צעירים בראשית דרכם כדי לסייע לתושביהם בהענקת שירותים חיוניים ובהם שירותי בריאות. לשם כך הושכרו לנותני אותם שירותים דירות שנועדו לדיור ציבורי, אך בחלוף השנים היה על אותן מוסדות למצוא פתרונות חלופיים להספקת השירותים לתושבי אותם יישובים. משהלך וגדל ציבור הנזקקים לדיור ציבורי ועמו גם המחסור בדירות ציבוריות לבעלי זכאות לדיור ציבורי, הוחלט לפנות אל כל אותם מוסדות ששכרו דירות ציבוריות כדי שיפנו את הדירות. לצורך הדוגמה, בקרית ארבע הושכרו עשרות דירות של הדיור הציבורי למוסדות שונים, ובהם גם מוסדות המדינה (כמו משרד הביטחון ומשטרת ישראל), אך כולן כבר פונו זה מכבר, למעט שתי הדירות נושא התביעה ודירה נוספת, שבעת הדיון שהתקיים, טרם פונתה (פירוט הדירות מופיע בנספח ב' של תצהיר התובעת, וראו דברי באת-כוחה בדיון בעניין פינוי שאר הדירות). טענתה העיקרית של התובעת היא, כי מאחר שמדובר בחוזה לשכירת דירה, שאינו מעניק זכות של דיירות מוגנת, רשאית התובעת להביא את ההתקשרות להשכרת הדירות לידי גמר, ולפיכך על הנתבעת לפנות את הדירות. 8. באשר לטענותיה של הנתבעת, שעיקריהן כי הדירות הוחכרו למשך תקופה של ארבעים ותשע שנים, כי הנתבעת בעלת רשות בלתי הדירה בדירות ועוד כיוצא באלו טענות שעליהן נעמוד בהמשך, טענה התובעת את הטענות הבאות. ראשית, לטענת התובעת, טענת הנתבעת שהיא בעלת זכות "חכירה" בדירות אינה מתיישבת עם העובדות ועם הוראות חוזה השכירות, ואף אינה נתמכת בראיה כלשהי. על-פי הגדרת "שכירות" בחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 ובחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971, הזכות שהוקנתה לנתבעת בדירות היא זכות השכירות בלבד. כך גם על-פי הדין, החכרת נכסים על-ידי המדינה נעשית רק על-פי חוק יסוד: מקרקעי ישראל וחוק מינהל מקרקעי ישראל, התש"ך-1960 ובהתאם להחלטות מועצת מקרקעי ישראל. חכירה גם מחייבת מסמך בכתב הקובע את תנאי החכירה, את תקופתה ואת דמי החכירה המהווים חלק מערכה של הקרקע המוחכרת. כל אלו לא קיימים בהסכם השכירות הנדון. כך גם החכרה למשך ארבעים ותשע שנים, ייחודית להחכרת קרקע על-ידי המינהל, מה שאין כן בענייננו. בעניין זה גם טענה התובעת, כי אין במנגנון תשלום דמי השכירות, המשולמים בהוראת קבע, כדי ללמד על החכרת הדירות לנתבעת. שנית, הארכת תקופת השכירות נעשתה בהתאם לנהליה של התובעת, המתקיימים עם כל דיירי הדירות המושכרות באמצעותה, שלפיהם בתום תקופת השכירות שנקבעת בחוזי השכירות, מוארכות תקופות השכירות באופן אוטומטי, אלא אם כן הודיע אחד הצדדים על סיום ההתקשרות ששים יום קודם למועד שנקבע. לפיכך טענה התובעת, כי אין באופן הארכת תקופת השכירות כדי ללמד על כך שהדירות הוחכרו לנתבעת, מה גם שלא ברור מניין שאבה הנתבעת את הטענה בדבר תקופת שכירות של ארבעים ותשע שנים. בכל מקרה, לטענת התובעת, מאחר שהשכירות נמשכה מעבר לתקופה שנקבעה בחוזה השכירות, רשאית התובעת להביא לסיומה בהתאם להוראת סעיף 19 בחוק השכירות והשאילה. שלישית, מאחר שהנתבעת שוכרת את הדירות מהתובעת ומשלמת לה את דמי השכירות, טוענת התובעת, שגם אין מקום לטענת הנתבעת, כי התובעת אינה מנהלת את הדירות או משכירה אותן. כך לטענתה, גם אין מקום לטענות הנתבעת, שהתובעת לא הראתה שהיא בעלת הזכויות בדירות. בדומה, גם אין מקום לטענות הנתבעת כאילו משרד הבינוי והשיכון אינו יכול לקבוע בעניין זכותה של הנתבעת לשכור את הנכס, וזאת כאמור, לטענת התובעת, בהיותה זרועה של המדינה. רביעית, גם טענת הנתבעת כאילו היא בעלת רשות בלתי הדירה בדירות אינה נסמכת על דבר, ולטענת התובעת, אף איננה רלוונטית במקום שבו הנתבעת מחזיקה בדירות מכוח חוזה שכירות. לפיכך לטענת התובעת, גם אותם פסקי-דין שהביאה הנתבעת לתמיכה בטענתה, כלל אינם רלוונטיים. מכל מקום, על-פי הפסיקה, גם רשות בלתי הדירה, ניתנת לביטול בכל עת. חמישית, לבסוף ביקשה התובעת לדחות גם את טענותיה של הנתבעת כאילו חל שיהוי בהגשת התביעה, בשל חלוף הזמן מאז התבקשה הנתבעת לפנות את הדירות, שהיה זה בשנת 2008, ועד הגשת התביעה בשנת 2010. לטענת התובעת, חלוף זמן זה נגרם דווקא בשל התנהלותה של הנתבעת. (2) טענות הנתבעת 9. טענתה העיקרית של הנתבעת היא שהדירות הוחכרו מהתובעת ב"חכירה לדורות" למשך ארבעים ותשע שנים, וכי טרם פקעה תקופת השכירות. אלו הן אפוא, עיקרי טענותיה של הנתבעת. ראשית, על-פי סעיף 3 בחוק המקרקעין, שכירות במקרקעין לתקופה העולה על עשרים וחמש שנה היא "חכירה לדורות". בענייננו, בעת משלוח דרישת הפינוי של התובעת, הדירות כבר הושכרו לנתבעת במשך עשרים ושמונה שנים, ובעת הגשת התביעה, כבר נמשכה תקופת השכירות שלושים ואחת שנים. בחוזה השכירות נקבע שמטרת השכירות היא להפעלת מרפאה, והגם שבחוזה נקבעה תקופה של שנה, היה ברור לצדדים, וכך גם הסכימו, שהשכירות היא לתקופה ממושכת. עובדה זו הייתה ברורה לצדדים, גם לאור ההשקעות הרבות שנעשו בדירות כדי להתאימן למרפאה. לטענת הנתבעת, השכירות נועדה להיות חכירה למשך ארבעים ותשע שנים, כמקובל בהתקשרויות מעין אלו עם המדינה. בעניין זה הפנתה הנתבעת להחלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 539 מיום 29.6.1992 (אשר בניגוד לאמור בסיכומי הנתבעת, לא צורפה לסיכומיה). כך גם מאחר שהדירות נועדו לשמש למרפאה, הוסכם ששכר הדירה לא ייקבע על בסיס עסקי. הנתבעת מבקשת לבסס את טענתה כי הוסכם שתקופת השכירות תהיה למשך ארבעים ותשע שנים, גם על שלוש העובדות שעליהן הסכימו הצדדים. לטענתה, העובדה שחלפו כעשרים ושמונה שנים מאז נחתם חוזה השכירות ועד אשר הנתבעת התבקשה לפנות את הדירות, מלמדת שתקופת השכירות אינה למשך כשנה, כפי שנקבע בחוזה, אלא למשך ארבעים ותשע שנים; כך גם עולה מכך שבמשך כל התקופה, לא התבקשה הנתבעת להאריך את תקופת תוקפו של חוזה השכירות; עובדה זו אף נתמכת בכך שבמשך כל תקופת השכירות הארוכה שילמה הנתבעת דמי שכירות בהוראת קבע. כך גם טענה הנתבעת, כי מאחר שהחוזה הוא חוזה אחיד, יש לפרשו נגד התובעת, וכי לאור תכליתו ובהתאם לאומד דעת הצדדים, נועד להיות למלוא התקופה של ארבעים ותשע שנים. שנית, הנתבעת טוענת כי יש לדחות את טענת התובעת הנסמכת על הוראת סעיף 19 בחוק השכירות והשאילה, מאחר שמדובר בטענה הנסמכת על טענה אשר לא נטענה בכתב התביעה, ולפיכך טענה זו היא בגדר שינוי חזית והרחבת חזית אסורה. שלישית, מההתכתבויות שהיו בין התובעת לבין הנתבעת עולה כי הסיבה לדרישת התובעת שהנתבעת תפנה את הדירות נעוצה במחסור בדיור ציבורי, ולא בהפרת חוזה השכירות על-ידי הנתבעת. בנסיבות אלו טוענת הנתבעת, שהתובעת אינה רשאית להודיע על סיום ההתקשרות בשל מחסור בדיור ציבורי. בנוסף טענה הנתבעת, שהתובעת מסתמכת על החלטת משרד הבינוי והשיכון מיום 29.4.2008, אשר חרף פניות חוזרות של הנתבעת לקבלה, לא הוגשה ולא נמסרה לה. החלטה מעין זו, ככל שניתנה, אינה מחייבת את הנתבעת, מאחר שלא נקבעה בהסכם כנימוק שיצדיק את הפסקת ההתקשרות. לטענת הנתבעת, אפילו היה מחסור בדיור ציבורי בחודש ספטמבר 2008, אין נימוק זה רלוונטי כיום, בחלוף כשלוש שנים, כך במיוחד שלא הובאה כל ראיה למחסור זה. רביעית, טענה נוספת של הנתבעת עניינה בחוסר תום לב מצד התובעת, המחוייבת בתום לב מוגבר, בהיותה חברה ממשלית, שמוטלות עליה חובות מתחום המשפט הציבורי. גם סירובה של התובעת לנהל משא ומתן עם הנתבעת כדי להגיע לפתרון מעשי (בהתאם למה שהוסכם בדיון מיום 6.6.2011), מצביע על חוסר תום לבה של התובעת, שהוא חמור במיוחד בשים לב לכך שהנתבעת מעניקרה שירותים רפואיים לציבור. חמישית, דרישת התובעת שהנתבעת תפנה את הדירות המשמשות למרפאה במשך שנים רבות, וכך גם הגשת התביעה, לוקות בשיהוי ניכר. שיהוי שהוא חמור במיוחד לאור ההשקעה הרבה שהשקיעה הנתבעת בדירות ובתחזוקתן במשך כך השנים. שישית, היה ותדחה טענתה של הנתבעת כי היא בעלת זכות חכירה בדירות למשך ארבעים ותשע שנים, כי אז יש לקבל את טענתה, שהיא בעלת זכות מסוג רשות שימוש בלתי הדירה בדירות. לפיכך מטעם זה, אין הצדקה לפנותה מהדירות, המשמשות למרפאה. דיון 10. ביום 3.3.1981 נחתם בין התובעת לבין הנתבעת חוזה שכירות, שלפיו שכרה הנתבעת מהתובעת את שתי הדירות בשכירות בלתי מוגנת (כאמור סעיף 16 בחוזה), לתקופה שמיום 1.12.1980 ועד יום 30.11.1981, כדי להפעיל בהן מרפאה. גם אין מחלוקת שהתובעת היא כפי שכבר נאמר, זרוע של המדינה, המפעילה ומחזיקה דירות ציבוריות שנועדו לבעלי זכאות לדיור ציבורי. מאז ועד היום, המשיכה הנתבעת להחזיק בדירות בשכירות ולשלם באמצעות הוראת קבע דמי שכירות מידי חודש, כפי שנקבעו מעת לעת. החזקת הדירות כאמור, לא עוגנה בחוזה שכירות חדש או במסמך כלשהו המאריך את תוקפו של חוזה השכירות או הקובע את תקופת השכירות שהוארכה בפועל. 11. זכותה של הנתבעת להמשיך ולהחזיק בדירות הייתה מכוח העובדה שהצדדים המשיכו לקיים את חוזה השכירות לאחר תום תקופת השכירות שעליה הסכימו בחוזה השכירות, מבלי שקבעו תקופה מוסכמת ביניהם. בניגוד לטענותיה של הנתבעת, המשך תקופת השכירות, אף שהייתה לתקופה ארוכה וממושכת, שהגיעה לתקופה של כעשרים ושמונה שנים במועד שבו התבקשה הנתבעת לפנות את הדירות (הפנייה מיום 26.6.2008) ולכשלושים שנה עד היום, אינה הופכת את זכותה של הנתבעת בדירות לזכות חכירה. לא חכירה לדורות ואף לא חכירה לארבעים ותשע שנים דווקא. 12. שכירות במקרקעין הוגדרה בחוק המקרקעין כך: "שכירות מקרקעין היא זכות שהוקנתה בתמורה להחזיק במקרקעין ולהשתמש בהם שלא לצמיתות; שכירות לתקופה שלמעלה מחמש שנים תיקרא 'חכירה'; שכירות לתקופה שלמעלה מעשרים וחמש שנים תיקרא 'חכירה לדורות'". בענייננו הושכרו הדירות למשך שנה, ומאז נמשכה תקופת השכירות בהסכמת שני הצדדים, מבלי שנקבעה במפורש תקופת השכירות. אין מדובר בשכירות שהוסכם עליה בחוזה השכירות שתהא למשך תקופה העולה על חמש שנים, ולפיכך אין זו "חכירה". ממילא שגם לא הוסכם מראש שהדירות תושכרנה לנתבעת לתקופה של למעלה מעשרים וחמש שנה, וממילא שאין לנתבעת בדירות זכות של "חכירה לדורות". מהותה של הזכות במקרקעין שנרכשה, אינה נבחנת בדיעבד על-פי התוצאה, משנמצא שתקופת השכירות נמשכה כשלושים שנה. עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב, המגדיר במדויק את מהותה של העסקה, ותנאי לכך שמהות העסקה עולה בקנה אחד עם רצונו של המקנה, ובעייננו, המשכיר. תנאים אלו, הדרושים לשם התגבשותה של עסקה בעלת תוקף במקרקעין נקבעו באופן מפורש בחוק המקרקעין. כך נקבע בסעיף 6 כי "עסקה במקרקעין היא הקניה של בעלות או של זכות אחרת במקרקעין לפי רצון המקנה, למעט הורשה על-פי צוואה". מכאן, שתנאי לכך שהחוכר ירכוש זכות חכירה במקרקעין הוא, שהמקנה - המחכיר - ירצה להקנות את זכות החכירה, ובענייננו, אין מחלוקת כי אין ברשות הנתבעת כל ראייה לכך שכך רצתה התובעת. כך גם קובע סעיף 8 כי "התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב". בכלל זה גם התחייבות להחכרת מקרקעין. בהיעדר כל מסמך המצביע על התחייבות התובעת להחכיר לנתבעת את הדירות, ממילא שהדירות לא הוחכרו לנתבעת. לא ב'חכירה' רגילה (לחמש שנים) ולא ב'חכירה לדורות' (לתקופה העולה על עשרים וחמש שנה). 13. לכל אלו גם מתווספת טענתה הנכונה של התובעת, כי לא ברור מניין שאבה הנתבעת את הטענה שהדירות הוחכרו לה דווקא למשך ארבעים ותשע שנים. הנתבעת חזרה שוב ושוב וחוזר חלילה על כך שהיא בעלת זכות חכירה בדירות למשך ארבעים ותשע שנים, מבלי שהניחה כל תשתית עובדתית שעליה יכולה הייתה לבסס טענה זו. כך טענה הנתבעת, בעודה בונה תלי תלים של טענות, מן הגורן ומן היקב, לביסוס טענה תמוהה זו, בעוד "העיקר חסר מן הספר", שכן לא היה ברשותה דבר אחד, שהוא, ורק הוא, יכול היה לבסס את טענתה האמורה ואשר רק על-פיו יכולה הייתה לטעון את אותה טענה תמוהה, כי היא בעלת זכות חכירה בדירות למשך ארבעים ותשע שנים. דבר זה, שעליו היה על הנתבעת להצביע, הוא חוזה חכירה הקובע באופן ברור, מפורש וחד-משמעי, שהנתבעת חכרה מהתובעת את הדירות למשך ארבעים ותשע שנים. בהיעדרו של מסמך כאמור, כל טענות הנתבעת אינן רלוונטיות ואין בהן כדי להעלות או להוריד. כך גם אין כל רלוונטיות להשוואה שניסתה הנתבעת לערוך עם הסכמי החכירה שמינהל מקרקעי ישראל נוהג לערוך עם חוכרים למשך ארבעים ותשע שנים. לא ראיתי צורך להאריך בעניין זה, מאחר שכאמור, אין ברשות הנתבעת חוזה חכירה מתאים והיא אף לא הצביעה על כך ששילמה דמי חכירה בהתאם. למעלה מן הצורך נעיר, שגם אותה החלטה של מועצת מקרקעי ישראל שהוזכרה על-ידי הנתבעת, אין לה דבר עם העניין הנדון. כדי להיווכח בכך שאין כל קשר בין אותה החלטה לענייננו, די בקריאת הנושא של אותה החלטה, שהוא, "החלטה בדבר יובל חכירה - כללים להארכת חוזה חכירה למוסד ציבורי בקרקע עירונית לפי חוק מינהל מקרקעי ישראל, התש"ך-1960" (החלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 539 מיום 29.6.1992), ודי במשפט הראשון של אותה החלטה, שבו נאמר כי מועצת מקרקעי ישראל החליטה "על הארכת תוקף חוזי חכירה של קרקע עירונית שהוקצתה למוסד ציבורי". רק אילו היה ברשות הנתבעת חוזה חכירה כאמור, היה אולי מקום להשוואה התמוהה שביקשה לערוך. 14. הזכויות שהוקנו לנתבעת בדירות הן זכויות של שכירות רגילה, כפי שהוגדרו בחוק המקרקעין ובחוק השכירות והשאילה. על-פי חוק המקרקעין, שכירות במקרקעין היא כאמור, "זכות שהוקנתה בתמורה להחזיק במקרקעין ולהשתמש בהם שלא לצמיתות". בדומה, על-פי ההגדרה בסעיף 1 בחוק השכירות והשאילה, שכירות היא "זכות שהוקנתה בתמורה ... להחזיק בנכס ולהשתמש בו שלא לצמיתות". כך גם לאור מכלול הנסיבות ובהן זהות הצדדים, מהותו של חוזה השכירות ותנאיו. כפי שנאמר בהקשר דומה על-ידי כבוד הנשיא א' ברק, עת נדונה טיבה של התקשרות בין עמידר לבין שוכר בעניין רע"א 1784/98 עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' אליעזר מנדה, פ"ד נג(4) 315 (1999), בעמ' 335 (פסקה 2): "תכליתו של החוזה הייתה לקבוע קשר של שכירות בין הצדדים. כך נובע מלשונו של החוזה. כך נובע מהנסיבות, שעניינן, בין השאר, מעמדה של המשכירה כחברה הלאומית לשיכון בישראל. אין להניח כי עמידר ביקשה ליצור קשר שאינו קשר של שכירות. מכיוון שהצדדים ביקשו לקבוע קשר של שכירות ביניהם, אין להניח כי אומד-דעתם (תכליתם הסובייקיבית) היה ליצור התקשרות לצמיתות ... יש לייחס לצדדים שלפנינו אומד-דעת משתוף לכרות חוזה שכירות דווקא". 15. כאמור בסעיף 2 בחוק השכירות והשאלה, הוראות הפרק הראשון של החוק, שעניינו הוראות העוסקות בשכירות, חלות גם על שכירות מקרקעין ותחולתן בהיעדר הוראת דין אחרת, או במקום שבו לא הוסכם אחרת בין הצדדים. אלו הן הוראות סעיף 2 הרלוונטיות: "(א) הוראות פרק זה יחולו על שכירות של מקרקעין ושל מיטלטלין, ובשינויים המחוייבים - גם על שכירות של זכויות. ... (ג) הוראות פרק זה יחולו כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון ובאין כוונה אחרת משתמעת מן ההסכם בין הצדדים". אין מחלוקת שאין בהוראות חוזה השכירות הוראה כלשהי בעניין הארכת תקופת השכירות, או בעניין מועד הפסקת תקופת השכירות, ולפיכך בנסיבות אלו, חלה הוראת סעיף 19 בחוק השכירות והשאילה, שעניינה "סיום השכירות", וכך נקבע בה: (א) לא הוסכם על תקופת השכירות, או שהצדדים המשיכו לקיימה לאחר תום התקופה שהוסכם עליה בלי לקבוע תקופה חדשה, רשאי כל צד לסיים את השכירות על ידי מתן הודעה לצד השני. (ב) ניתנה הודעה כאמור בסעיף קטן (א), תסתיים השכירות - (1) כשנקבעו דמי השכירות בסכום מסויים לתקופות קצובות - בתום התקופה המתחילה בסמוך לאחר מתן ההודעה, או כעבור שלושה חדשים לאחר מתן ההודעה, הכל לפי המועד הקצר יותר; (2) בכל מקרה אחר - במועד שנקבע לכך בהודעה, ואם מועד זה היה בלתי סביר - תוך זמן סביר לאחר מתן ההודעה". מאחר שאין מחלוקת שהצדדים המשיכו לקיים את תקופת השכירות לאחר תום התקופה שעליה הסכימו, מבלי שקבעו תקופת שכירות חדשה, אזי בהתאם לסעיף 19 בחוק השכירות והשאילה "רשאי כל צד לסיים את השכירות על-ידי מתן הודעה לצד השני". במקרה זה תסתיים השכירות, וחלה הוראת סעיף קטן (ב). בהקשר זה נעיר, שגם אין מקום לטענת הנתבעת, כאילו טענת התובעת הנסמכת על הוראת סעיף 19 בחוק השכירות והשאילה היא בגדר שינוי חזית או הרחבת חזית אסורה. כפי שנפסק פעמים רבות, "טענה משפטית הנמצאת בגדרה של מסגרת עילת התביעה, והנובעת מהנתונים העובדתיים והמשפטיים הפרוסים בפני בית המשפט והצד שכנגד", איננה בגדר הרחבת חזית אסורה (ע"א 9803/01 תחנת שירות ר"ג בע"מ נ' סונול ישראל בע"מ, פ"ד נח(3) 105, 117 (2004) (פסקה 13), שניתן על-ידי כבוד השופט א' א' לוי. ראו גם: ע"א 2306/04 תשתיות נפט ואנריה בע"מ נ' מועצה מקומית קרית טבעון (2007), בפסקה 10). 16. לאור הוראת סעיף 19 ומן הטעמים שעליהם עמדנו, שלפיהם משלא הוסכם בין הצדדים על תקופת השכירות, או שהצדדים המשיכו לקיימה לאחר תום התקופה שעליה הוסכם בחוזה השכירות, וזאת בלי לקבוע תקופה חדשה, רשאי כל צד לסיים את השכירות על ידי מתן הודעה לצד השני. לפיכך, התובעת רשאית להביא את השכירות לידי סיום. לעניין זה, אין משמעות לסיבה שבגללה מבקשת התובעת להביא את השכירות לידי גמר. לכן גם אין חשיבות אם התובעת הציגה לנתבעת את החלטת משרד הבינוי והשיכון מיום 29.4.2008 שבעקבותיו ביקשה התובעת לפנות את הדירות הציבוריות שהושכרו למוסדות כדי להעמידן לרשות זכאי הדיור הציבורי, או שהסתפקה במסמך המאזכר את אותה החלטה. העובדה שישנו מחסור בדיור ציבורי לעומת מספר הזכאים לדיור ציבורי הממתינים לדירות ציבויות, היא עובדה ידועה, ובוודאי שמחסור זה מצדיק את פינוי הדירות שהושכרו לנתבעת. אולם כאמור, אין לנימוק שבגללו התבקשה הנתבעת לפנות את הדירות ולשאלה אם המחסור בדיור ציבורי הוא עובדה ידועה או מוכחת, כדי להעלות או להוריד. שכן בכל מקרה, התובעת רשאית לסיים את תקופת ההתקשרות עם הנתבעת, תהא לכך הסיבה אשר תהא. 17. לאור המסקנה שאליה הגעתי, לא ראיתי עוד צורך לדון בטענת הנתבעת, שמעמדה בדירות הוא מעמד של "בת רשות בלתי הדירה". יחד עם זאת יוער, כי מאז נחקק חוק המקרקעין, הדעה המקובלת היא כי אין עוד מקום להכרה בזכות של בעל רשות, אלא לכל היותר בעל זכות לפי חוק השכירות והשאילה. זאת מאחר שזכות זו, של "בר רשות" אינה מעוגנת בחקיקה, ובהתאם לסעיף 161 בחוק המקרקעין, "מתחילת חוק זה אין זכות במקרקעין אלא לפי חוק" (ראו למשל, בפסק-דינה של כבוד השופטת מ' בן-פורת בע"א 318/83 אגוזי שפע (בפירוק מרצון) נ' אוגניון שיבר, פ"ד לט(4) 322 (1985), בעמ' 334-333. כן ראו הדיון בשאלה דומה לזו שנדונה בענייננו בע"א (מחוזי חיפה) 1878/05 סימן טוב זהבה נ' עמידר בע"מ (2007) בפסקה 24). מכל מקום, גם רשות שניתנת לאחר להחזיק בנכס ניתנת לביטול, בין אם ניתנה מכוח הרשאה חוזית ובין באופן משתמע או בדרך אחרת (ראו בעניין זה את פסק-דינו של כבוד השופט י' טירקל ברע"א 1156/02 עבד אל סלאם חיר נ' אלון לידאי, פ"ד נז(3) 943 (2003). 18. לבסוף, גם אין ממש בטענת השיהוי שאותה טענה הנתבעת. גם מבלי לבחון מה היו הסיבות לחלוף הזמן מאז חודש יוני 2008, עת התבקשה הנתבעת לפנות את הדירות, ועד אשר הוגשה התביעה בחודש מאי 2010, אין בכך כדי לשלול מהתובעת את זכותה לדרוש את פינוי הנתבעת מהדירות, כפי שנקבע בסעיף 19 בחוק השכירות והשאילה. שכן, כפי שעמדנו על כך, מאחר שהשכירות נמשכה מעבר לתקופת השכירות שעליה הסכימו הצדדים, התובעת רשאית לדרוש מהנתבעת לפנות את הדירות בכל עת, ללא מגבלת זמן. סיכום 19. מכל הטעמים שעליהם עמדנו, התובעת רשאית להביא את תקופת השכירות לידי סיום והיא הייתה רשאית לדרוש מהנתבעת לפנות את הדירות שאותן שכרה מהתובעת. משעשתה כן התובעת, על הנתבעת לפנות את הדירות, נקיות ופנויות מכל אדם וחפץ. לפיכך, ככל שלא יוסכם אחרת בין הצדדים, תפנה הנתבעת את הדירות נושא התביעה עד יום 1.2.2012. כן תשלם הנתבעת לתובעת עבור שכר טרחת עורך-דין והוצאות המשפט סך של 15,000 ₪. פינוי מושכרשכירותפינוי