קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת פינוי שוכר קרוואן: עניינה של התביעה שבפניי בקרוואן ביישוב גבעות. התובעת, ישיבת שבות ישראל, מבקשת להורות על פינוי הנתבעים מאותו הקרוואן, כאשר לטענתה, יש לה זכויות בו ובמקרקעין הצמודים אליו (להלן: "המושכר"). התובענה הוגשה בהתאם לפרק ט"ז 4 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984. בהתאם לנטען בתביעה, מכוח זכויותיה של התובעת במושכר, היא חתמה עם הנתבעים על חוזה שכירות, בדיירות לא מוגנת, ביום 11/3/07 (ראה: נספח א'). טרם לכניסת הנתבעים למושכר, אף שיפצה אותו התובעת, בעלות של 7,000 ₪. בתום תקופת החוזה הראשון, נחתם חוזה שכירות שני וזאת באשר לתקופה שמיום 2/8/09 ועד ליום 1/8/10 (ראה: נספח ב'). במסגרת היחסים שבין הצדדים, התובעת אף ביצעה תיקון במושכר בחודש ינואר 2010. בסמוך לתום תקופת החוזה השני, שלחה התובעת לנתבעים, הסכם שכירות חדש לחתימה וזאת שוב לתקופה של שנה (ראה: נספח ג'). הנתבעים לא חתמו על החוזה וזאת, אף לאחר שנשלח להם מכתב התראה ביום 17/8/10 (ראה: נספח ד'). יוער, כי במכתב האמור, איפשרה התובעת לנתבעים להסתייג מניסוח החוזה, ככל שעובדה זו עומדת ביסוד אי החתימה. התובעת, כמוסד תורני, העדיפה לפנות בתחילה לבית דין רבני. ואכן ביום 5/9/10, פנתה לבית דין אזורי לממונות שבאלון שבות (להלן: "בית הדין") על מנת שישמש כבורר. ניסיון זה לא עלה יפה, שכן בפסק הדין שניתן ביום 28/3/11, קבע בית הדין, כי הוא אינו יכול לדון בתובענה והפנה את הצדדים לבית המשפט המוסמך (ראה: נספח ה'). בכתב התביעה מוסיפה התובעת ומציינת, כי בהליכים שהתקיימו בבית הדין הרבני, העלו הנתבעים טענה, לפיה אין היא בעלת הזכויות במקרקעין. בהקשר זה טוענת התובעת, כי לנוכח הפסיקה ברע"א 5518/98 יצחק יוסף נ' אביגדור עוקשי ואח', פד"י נה'(3) עמ' 294 (להלן:"הלכת עוקשי"), אין הנתבעים יכולים לעלות טענה זו. נטען כי נתבע אינו רשאי להעלות טענות כלפי מי שהעניק לו את זכות החזקה בנכס הרלוונטי, בעת שהנ"ל תובע את סילוק ידו מהנכס. התובעת מוסיפה ומפנה לעובדה שהקרוואן בו מתגוררים הנתבעים, נרכש על ידה כדין, מאגודה שיתופית "אמנה". בהקשר זה אף מציגה התובעת הודעת חיוב על סכום המתקרב לסך של 60,000 ₪, בגין מבנים יבילים (ראה: נספח ו'). התובעת מוסיפה וטוענת גם לגוף זכויותיה במקום, ומפנה לכך שנחתם הסכם בינה לבין החטיבה להתיישבות בסוכנות היהודית (להלן: "החטיבה להתיישבות"), מכוחו הוקנו לה הזכויות הנטענות. אומנם בשנת 2009, הודיע הממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי באיו"ש (להלן: "הממונה"), על ביטול ההסכם, בינו לבין החטיבה להתיישבות, אך הממונה אינו צד לתובענה דנן ומערכת היחסים שבינו ובין החטיבה להתיישבות, אין בה להקנות זכויות לנתבעים בתיק זה. התובעת מוסיפה, כי עד היום לא קיבלה כל הודעה מאת הממונה, בדבר החלטתו על ביטול ההסכם, כאמור, ונודע לה על כך באקראי, חודשים לאחר שניתנה. הממונה מטעמו, לא רק שלא יידע את התובעת באמור, אלא גם לא נקט במשך כשנתיים, כל פעולה, למימוש החלטתו. עוד בטרם הגישו הנתבעים כתב הגנתם, הם הגישו בקשה להעברת התובענה לסדר דין רגיל. במסגרת בקשה זו, פירטו בהרחבה את טענותיהם, כנגד זכויותיה של התובעת במקום ואף הפנו לכך כי תביעה זו, יש בה למעשה להשפיע על בעלי זכויות בקרוואנים נוספים, באתר הסמוך. בדיון מיום 5.7.11 לא מצאתי להיעתר לבקשה מטעמים שפורטו שם וכן יעלו מהנמקתי להלן. בכתב ההגנה לגופו, חזרו למעשה הנתבעים, על אותן הטענות שהעלו בבקשה הנ"ל. הנתבעים ציינו, שהם הורים לשלושה ילדים. בנוסף להם מתגוררות עשר משפחות נוספות בהיאחזות גבעות, שהינה היאחזות נח"ל שאוזרחה בשנות ה-90', על ידי החטיבה להתיישבות. הקרקע עליה הוקמה גבעות, נמצאת בבעלות הממונה, אשר הקצה אותה באותן שנים לחטיבה להתיישבות. ביום 9/5/00, חתמה החטיבה להתיישבות, על הסכם שכירות עם התובעת ובמסגרתו, השכירה לתובעת את השטח הרלוונטי, לרבות הקרוואנים, הכול-לשם הפעלת ישיבת הסדר במקום. הסכם השכירות הוגבל לחמש שנים בלבד. מכוח אותו הסכם, השכירה התובעת את הקרוואנים, ובהם הקרוואן נשוא התביעה. במהלך שנת 2003, התגלע סכסוך בין התובעת, לבין המועצה האזורית גוש עציון והחטיבה להתיישבות וזאת, על רקע עבודות פיתוח ציבוריות, שביצעה במקום המועצה האזורית, בהסכמת החטיבה להתיישבות. בעקבות אותו סכסוך, עזבה התובעת את גבעות וישיבת ההסדר הועתקה ליישוב אפרת. במקביל, הגישה התובעת תביעה כנגד החטיבה להתיישבות, בשל נזקים שלטענתה נגרמו לה בשל אותן עבודות פיתוח. לאחר שהתובעת עזבה את המקום היא פעלה, לטענת הנתבעים, בניסיון לייצר זכויות נדל"ניות בשטח היישוב גבעות. במסגרת זו, הקימה התובעת אגודה שיתופית, בשם "גבעות אגודה שיתופית חקלאית להתיישבות קהילתי בע"מ" (להלן: "האגודה"). עוד בהקשר זה, מציינים הנתבעים, כי על אף שבהתאם לנוהלי רשם האגודות, רק מי שמתגורר ביישוב, רשאי להיות חבר באגודה, הרי שבפועל, השליטה באגודה היא בידי התובעת והעומדים בראשה, אשר אף אחד מהם לא התגורר ביישוב מעולם. בסמוך לתום תקופת השכירות, ביום 3.5.05, פנתה החטיבה להתיישבות לתובעת בכתב. במכתב התבקשה התובעת לפנות את השטח מכל אדם וחפץ ולהשיב את המבנים והמתקנים שנמסרו ומצויים בו, כשהם במצב ראוי, כפי שניתנו ולמעט בלאי סביר (ראה: נספח א' להגנה). הנתבעים טוענים, כי התובעת התעלמה מהמכתב והמשיכה להציג לכלל המתיישבים, מצג כאילו היא והאגודה, אשר פעלו כגוף אחד, הם בעלי הזכויות במקום. נטען כי התובעת שלטה באופן מוחלט באגודה ויצרה טשטוש מוחלט בין שני הגופים, על מנת שייווצר בעיני התושבים הרושם, כי התובעת פועלת לרווחת התושבים. נטען כי מר אלי קלופמן, מנכ"ל התובעת ומזכיר האגודה, פעל להחתים תושבים על הסכמי שכירות, אך הנחה אותם להעביר הכספים לידי האגודה. מאחר והאגודה הוקמה כדי לנהל את החיים המשותפים ביישוב וכספי השכירות שימשו להחזקת היישוב ותפעולו, לא חשבו התושבים לפשפש בזכויות התובעת וחתמו על הסכמי השכירות שהוצגו להם על ידה. בהסכמי השכירות שנחתמו, נכתב בסעיף 4, כי הובא לידיעת השוכרים, שהישיבה קיבלה הודעה לפינוי, מהחטיבה להתיישבות וכי היא נאבקת באמצעים משפטיים כנגדה. ככל שהישיבה תאלץ לפנות את השטח, יפנו השוכרים את הקרוואן, על פי הודעת הישיבה, שתינתן לפחות 30 יום מראש. נטען כי התובעת לא חשפה בפני התושבים את טיב זכויותיה במקרקעין ואת העובדה, שתקופת השכירות שלה מול החטיבה להתיישבות הסתיימה. כאשר פנו תושבים עם בקשת הבהרה לגבי משמעות הסעיף שבחוזה, נאמר להם כי מדובר בעניין פורמאלי, שאין לו השלכה באשר לזכויות בקרקע, שכביכול אינן שנויות במחלוקת. נטען כי הנתבעים לא פשפשו בהסכמים, אשר ההנחה הייתה שהם נחתמים לצרכים פורמאליים בלבד. בספטמבר 2009 - הודיע הממונה לחטיבה להתיישבות, על ביטול הסכם ההקצאה והחזרת השטח לידיו. בהמשך להודעה זו, עברו הזכויות בקרקע, מהחטיבה להתיישבות (שלכאורה העניקה לתובעת בשנת 2000 זכויות בשטח למשך חמש שנים), בחזרה אל הממונה. נטען כי התובעת הסתירה את האמור מהתושבים ורק ביום 24/6/10, כתשעה חודשים לאחר הודעת הממונה, פנתה לתושבים והודיעה להם שברבעון האחרון של שנת 2009, קיבלה מכתב מהממונה, המבטל את ההקצאה לחטיבה להתיישבות. עוד הודיעה התובעת, כי מאחר והחטיבה להתיישבות לא מחתה על ביטול הסכם ההקצאה, הרי שמעתה ואילך, והואיל והעתיד לוטה בערפל, תנהל התובעת על אחריותה את כל הקרוואנים שבגבעות. בהתאם תגבה התובעת באופן ישיר, שכר דירה מהמשפחות, בהוראת קבע או בשקים דחויים. בצד השני של אותו מכתב, הייתה פנייה לתושבים מאת האגודה והם הוזמנו להצטרף אליה כנגד סך של 8,000 ₪. המכתב מטעם האגודה, נחתם על ידי אלי קלופמן, יו"ר ועד האגודה ומזכיר היישוב (ראה: נספח ב' להגנה). נטען, כי זו הייתה הפעם הראשונה, בה ביצעה התובעת הפרדה בינה לבין האגודה. זמן קצר לאחר אותה פנייה, פנתה התובעת לתושבים, עם טיוטה להסכם שכירות חדש, כאשר בזה צוין שהממונה ביטל החוזה שבינו לבין החטיבה להתיישבות בחודש 9/2009. הובהר, כי התובעת סבורה שאין להודעה זו תוקף משפטי, אך ככל שתאלץ לפנות את המחנה, יאלצו התושבים לפנות את הקרוואנים. עוד נאמר באותו חוזה, כי השוכרים מתחייבים, שלא להוסיף בנייה, ללא הסכמת הישיבה. נטען כי רק בעקבות קבלת המכתב מיום 24/6/10 וההפרדה בין התובעת לאגודה, התעורר חשד אצל התושבים, באשר לזכויות התובעת בגבעות והם מינו את הנתבע 1 כנציגם לבדיקת טיב זכויות התובעת במקום. ב"כ הנתבעים פנה טלפונית ביום 1/8/10, לרב יהושע בן מאיר, בעל השליטה בתובעת וביקש לקבל הסבר, באשר לאותן זכויות. אולם, על אף שבתשובה נאמר כי עוה"ד יונחה להעביר את כל המסמכים הרלוונטיים, לא התקבל כל מסמך. אף לאחר פנייה טלפונית נוספת לעו"ד גן צבי, ביום 3/8/10, לא הועברו המסמכים. התובעת מנגד, החלה להפעיל לחץ כבד על כלל התושבים, לחתום על הסכם שכירות נוסף וחלק קטן מהמשפחות אכן נכנעו לאותו לחץ. משפחות שלא חתמו, קיבלו מכתב נוסף ביום 17/8/10, בו נאמר, כי אם לא יחתמו על הטיוטה, יידרשו לפנות את הקרוואן. אף פנייה נוספת לעו"ד גן צבי, ביום 26/8/10, לא היה בה, כדי לגרום להעברת המסמכים המבוקשים. בתשובה מיום 5/9/10 השיב עו"ד גן-צבי כי עקב שינויי מדיניות הישיבה בקשר למקרקעין הפכה הבקשה למסירת המסמכים לבלתי רלוונטית (ראה: הפנייה והתשובה, נספחים ג' ו-ד' לכתב ההגנה). במקביל, באותו היום (ביום 5/9/10), הגישה התובעת תביעת פינוי כנגד הנתבעים, בבית הדין לענייני ממונות. התביעה הוגשה רק נגד הנתבעים דנן, על אף שמרבית המשפחות הנוספות, לא חתמו אף הן, על טיוטת ההסכם. נטען, כי ביסוד הדבר עומד רצון להרתיע את שאר התושבים מלהמשיך ולברר את זכויות התובעת. במקביל לאמור, נטען, כי התובעת חדלה מלטפל בענייני האגודה. התושב היחיד בגבעות, שקשור לתובעת, הוא מנכ"לה, מר אלי קלופמן, עובד שכיר, אשר מקבל הוראות מהרב יהושע בן מאיר, בעל השליטה בתובעת. נטען, כי הרב בן מאיר, מינה את מר קלופמן, לרשב"צ היישוב, על אף שתפקידו האמיתי, הוא לנהל את התובעת, שמשרדיה מצויים באפרת. בדרך זו, משרד הביטחון מממן את משכורת מנכ"ל התובעת. מר קלופמן מונה גם כמזכיר ויו"ר של ועד האגודה ועם ביצוע ההפרדה בין האגודה לתובעת, החלו להתגלות אי סדרים רבים בניהול העניינים השוטפים של היישוב. כך לדוגמה לא הועברו לחברת החשמל ולמקורות, תשלומים בגין צריכת מים וחשמל, ואלו הועברו לתובעת, באופן שהדבר הוביל כמעט לניתוק שנמנע בזכות פניית התושבים למועצה ששילמה את החובות מכיסה. תושבים שפנו לאגודה וביקשו להצטרף כחברים אליה, לא קיבלו תשובה במשך חודשים, כאשר נטען, כי יש לקבל את המלצת התובעת, כתנאי להצטרפות (ראה: נספח ה' להגנה). במסגרת ההליכים בבית הדין הרבני, הוגשה אף תביעה שכנגד, בבקשה לחייב לקבל את הנתבעים כחברים באגודה. הנתבעים מרחיבים באשר לדיונים שהתקיימו בפני בית הדין הרבני, כאשר הם טוענים שבמסגרת אותם הליכים, הסכימה התובעת שאין לה זכויות בקרקע, אך עדיין עמדה על הטענה שהקרוואן הוא שלה (ראה נספח ז' להגנה, המהווה את פרוטוקול הדיון הרלוונטי מבית הדין). נטען, כי במסגרת אותם הליכים, פנו התושבים לחטיבה להתיישבות, בבקשה לקבל תצהיר עדות מטעמם וכך גם מטעם אמנה, אך הנ"ל לא הסכימו ליתן המבוקש ואמרו שיעידו, אם יזומנו לבית הדין. דבר זה לא אירע, בסופו של יום, כאשר בית הדין הודיע שהוא מושך ידו מבירור העניין, לאור מורכבות הנושאים. הנתבעים טוענים שאין ממש בטענת התובעת כי היא בעלת הזכויות במקרקעין ולטענתם, אף הקבלה שהוצגה, בגין רכישת הקרוואנים, אינה אלא תשלום בגין עבודות פיתוח. לטענת הנתבעים, כך נמסר להם, כאשר פנו לאמנה. הנתבעים מפנים עוד לכך, שממכתב החטיבה להתיישבות עולה, כי יש להחזיר את המקרקעין עם הקרוואנים וגם עובדה זו סותרת לכאורה את טענות התובעת. הנתבעים טוענים בהרחבה, מדוע אין מקום לברר את טענותיהם במסגרת הליך מזורז של תובענה לפינוי המושכר (ראה: סעיף 51-62 לכתב ההגנה). בהקשר זה נטען בין היתר, לקשיים בהבאת העדים הרלוונטיים ולנפקות ההכרעה על עתיד היישוב גבעות כולו. הנתבעים משיבים גם לטענות המשפטיות שהעלתה התובעת ובכלל זה טוענים שאין מקום, ביחס לכלל הנסיבות שפורטו, לפעול בהתאם לסעיפים 16, 17 או 19, לחוק המקרקעין. באשר לפרשת עוקשי דלעיל, הם טוענים, כי הם המחזיקים בפועל בנכס ולפיכך, על בסיס אותה הלכה, יש מקום להגן על זכויותיהם. ביום 5.7.2011 התקיים דיון בנוכחות הצדדים. לצערי, לא היה ניתן להגיע להסכמה שתייתר את ההכרעה. בנסיבות אלה, נשמעו טענות הצדדים, בתחילה, לעניין הבקשה להעברת התביעה לסדר דין רגיל, ולאחר שבקשה זו נדחתה, נחקרו עדים וסיכמו הצדדים הטענות באשר לתובענה לגופה. אין אני מוצאת לסכם את הדברים שעלו, ואת טענות הצדדים בסיכומיהם שכן אלו מפורטים בהרחבה בפרוטוקול מאותו היום. להלן אדרש רק להכרעה לגופה ואתייחס לטענות אשר אני מוצאת רלבנטיות לכך. עולה כי בין הצדדים נטושה מחלוקת בסיסית באשר לדרך בה יש לבחון את המקרה; בעוד התובעת טוענת כי שאלת זכויותיה במקרקעין אינה מעניינם של הנתבעים, ולצורך קבלת טענותיה די, בהתאם לפסיקה קיימת, בכך שהנתבעים נכנסו למקרקעין מכוח הרשאה שלה, הנתבעים גורסים אחרת. לגרסת הנתבעים, על התובעת להוכיח שהיא בעלת זכויות בקרקע, שאם לא כן, אין היא רשאית כלל להגיש תביעת פינוי. בעניין מחלוקת זו, עמדתי היא כעמדת התובעת. עוד טרם אתייחס לפסיקה שאליה נדרשו הצדדים, אבהיר, כי קשה לקבל את טענת הנתבעים; קשה להסכים למצב, בו אדם שנכנס לבית מגורים מכוח הרשאה של פלוני, (כאשר אין מחלוקת כי לולא אותה הרשאה לא יכול היה להיכנס לאותו הנכס), יעלה לאחר מכן טענה, שאותו פלוני שהכניס אותו לנכס, אינו בעל זכויות שם וכי מטעם זה הוא רשאי להישאר בו. ויוטעם, הנתבעים לא מעלים טענה שבעל זכויות אחר במקרקעין, נתן להם הרשאה להיכנס אליהם, וממילא, הם לא טוענים לזכות עצמאית בהם. הדברים האמורים יפים במיוחד כאשר עולה כי פלוני אף התריע, עוד עובר לכניסת השוכר למושכר, כי יש טענות באשר לזכויותיו במקום. יש לזכור כי בנסיבות המקרה דנן, חתמו התובעים כבר פעמיים על הסכם שכירות כאשר המשכירה בנכס היא התובעת. לא רק זו, אלא שבאותם הסכמים אף נאמר באופן ברור כי הודע לשוכרים שהתובעת קיבלה הודעת פינוי, היא נאבקת באמצעים משפטיים נגד ההודעה, אך אם תאלץ לפנות את המחנה, יפנו השוכרים את הקרוואן שהועמד לרשותם, על פי הודעת הישיבה שתינתן לפחות 30 יום מראש (בעניין זה ראה סעיף 4 הן לחוזה מיום 11.3.07 והן לחוזה מיום 2.8.09, אשר צורפו כנספחים א', ב' לכתב התביעה). בנסיבות אלה, כאשר הנתבעים נכנסו לנכס על אף ידיעה שייתכן ויש ליקוי מסוים בזכויות המשכיר, וחרף זאת, הסכימו לקבל המפתחות ממנו ולשלם לו דמי שכירות - העלאת טענה כיום כי לנ"ל אין זכויות, אינה יכולה להתקבל. יש לזכור כי המועד בו נחתמו אותם שני הסכמים היה מאוחר להודעת הביטול ששלחה החטיבה להתיישבות בשנת 2005, עובדה זו לא הוסתרה בחוזים וחרף האמור בעת הכניסה למושכר לא העלו הנתבעים טענות כנגד זכויות התובעת. יש ממש בטענה כי בנסיבות אלה הם מושתקים מלטעון היום כנגד זכויותיה (ובמיוחד בהעדר טענה לרכישת זכויות עצמאיות שלהם מאחר). נראה כי גם הנתבעים מודעים לקושי שבטיעונם ומהטעם האמור ניסו לטעון כי למעשה לא פשפשו בזכויות התובעת, מאחר ובפועל הכספים הועברו לאגודה, ובדרך עקיפה למעשה גם שימשו את צרכיהם; אין אני מקבלת, מהבחינה העובדתית, את הטענה כאילו הנתבעים לא היו מודעים להוראות הברורות בהסכם השכירות עימם ו/או כאילו גרסו שמדובר בעניין פורמאלי בלבד. התרשמותי מהעדות ומדברים נוספים שנאמרו במהלך הדיון (חלקם עוד בשלב בו נעשה ניסיון להביא הצדדים לידי פשרה) - הייתה כי כל עוד היו הסכמות בין הנתבעים ובין התובעת ולא התגלו מחלוקות אחרות (כגון באשר להרחבת המגורים), לא עניין כלל את הנתבעים היקף זכויות התובעת. רק משעלו אותן המחלוקות הם בחרו לנצל סוגיה זו (שהייתה ידועה להם עוד מעת כניסתם למקום) כדי לצאת כנגד התובעת. העובדה שהתובעת הורתה לנתבעים להעביר את הכספים לאגודה, במקום אליה, אכן עלתה בקנה אחד עם האינטרסים שלהם, אך לא היא זו אשר היוותה את הטעם לכך שהם נמנעו מלפשפש בזכויותיה. כדוגמא לעומד בייסוד הערכתי זו, אפנה לכך שעת הוצעה פשרה המאפשרת לנתבעים להישאר בקרוואן, הוצע בתחילה כי הכספים יוחזקו בפיקדון אצל התובעת, וזאת למקרה שבתוך שנה ינקטו הנתבעים בהליכים לאורם ייקבע שיש להעביר אותם כספים לאגודה. הנתבעים הודיעו בסמוך כי אין צורך בפיקדון כאמור ואין להם התנגדות כי הכספים יינתנו לתובעת. אין אני מקבלת אפוא מהבחינה העובדתית את הטענה כי הנתבעים הסכימו לחתום על החוזים עם התובעת רק מאחר וידעו שהכספים יועברו לקופה של האגודה וכאילו מטעם זה לא נדרשו לזכויותיה או לאמירה המפורשת שבחוזים. מכל מקום, אף אם הייתי מקבלת את הטענה מבחינה עובדתית, אין באמור לטעמי כדי לשנות את המסקנה הסופית. מר קלופמן, המצהיר מטעם התובעת, אמר במהלך חקירתו כי לאחר חתימת החוזה התבקשו התושבים לשלם לאגודה וזאת על פי בחירת התובעת. בהתאם לדבריו, בעת החתימה, ידעו הנתבעים שעליהם לשלם לישיבה (התובעת) ולאחר מכן, הם התבקשו על ידו לשלם לאגודה (ראה עמ' 12, שורה 19). לא די בכך, שהכספים משולמים לאחר ולא למשכיר (הכול בהתאם לבחירת המשכיר), כדי לאיין את האמירה הברורה בחוזים כי השוכר נכנס תוך ידיעה שייתכן ויש ליקוי מסוים בזכויות הבעלות של פלוני. לא די בהוראה להעביר את הכסף לאחר, כדי להוות הנמקה להתעלמות מאותה הוראה ברורה. עוד טרם שאדרש ולו בהערת אגב לזכויות התובעת בקרקע, אציין כי מכל מקום, אין אני מקבלת את טענת ב"כ הנתבעים כי אם לתובעת אין זכויות בקרקע, אזי אין היא יכולה כלל, על פי הדין, להגיש תובענה לפינוי מי שמתגורר במקרקעין. בעניין זה בצדק הפנה ב"כ התובעת לפרשת עוקשי. באותה פרשה נדון מקרה דומה, בו טען נתבע כי לתובע אין כל זכות קניינית או רשות להחזיק במבנה וכי מטעם זה יש לדחות תביעת לסילוק יד שהגיש כנגדו. על אף שבית המשפט היה מודע לאפשרות לקיום ליקוי בזכויות התובע, הוא לא מצא לקבל את הטענה, כאשר בין השאר נאמר שם: "הגנת ה - ius tertii ההגנה על החזקה המתרחבת גם על המחזיק בפועל בנכס כלפי מי שמבקש לנשלו, הולידה את הכלל לפיו הנתבע לא יוכל להעלות כנגד התובע טענת הגנה לפיה לתובע אין זכות טובה לנכס אלא צד שלישי הוא בעל הזכויות בו. זוהי טענת ה - ius tertii אשר נשללה בשיטתנו כטענת הגנה אפשרית בפי מסיג גבול כנגד מחזיק בפועל במקרקעין, גם אם הוא עצמו תפס את הקרקע בעוולה". (ההדגשה שלי - ע.ז.). אין מקום לטענת הנתבעים כי ביחס לקביעה זו הם המחזיקים בפועל וזאת כאשר אין כל מחלוקת שתחילת החזקתם בקרוואן היא מכוח רשות שנתנה להם התובעת. בחתימתם על ההסכמים, קיבלו למעשה הנתבעים את העובדה שהמחזיקה בפועל היא התובעת, ולפיכך, בהתאם להלכה שנקבעה באותה פרשה, זכויותיה גוברות על זכויותיהם. אציין כי לדידי, גם לולא חתמו הנתבעים על הסכמים מפורשים כאמור, היה מקום להגיע לאותה תוצאה. לטעמי, די בכך שכניסתם למקום, קרי, קבלת המפתח לקרוואן - הינה מידי התובעת כדי שהנתבעים יהיו כפופים לאותה הלכה, באופן שהמחזיק בפועל, ביחסים שבין הצדדים שבפניי, תהא התובעת. הטענה שלא ניתן לטעון כנגד הנתבעים להשתק מאחר ובתחילה לא פשפשו בזכויות התובעת, אינה יכולה להתקבל מהטעמים שפירטתי לעיל. עוד אין בסיס לטענה כאילו הוצגו בפניהם מצגי שווא. ברם, אף אם היה בכך ממש, אין בכך לשנות את העובדה שהנתבעים קיבלו המפתח לקרוואן מידי התובעת ואין בידיהם להצביע על זכות עצמאית להחזיק בו היום. עוד צודקת התובעת בהפנותה לפסק דינו של כב' סגן הנשיאה השופט פיינברג, בת.א. (שלום-י-ם). 1634/06 רימונים כפר שיתופי בע"מ נ' רחמים אורן (ניתן ביום 28.2.08). באותה פרשה, נתבקש סילוק יד של נתבע אשר נכנס לקרוואן אחד בהרשאת התובעת שם והוסיף ופלש לשניים נוספים. בתגובה לתביעה לסילוק ידו טען הנתבע, שלתובעת אין כלל זכויות בקרוואנים, מאחר ואלה מהווים קניינה של מדינת ישראל והעברתם מידי המועצה האזורית מטה בנימין, לשטח התובעת, היה שלא כדין. באשר לטענה זו, אמר כב' השופט פיינברג כדלקמן: "כאמור לעיל, הנתבע הודה בעדותו בבית המשפט בחובתו לשלם את דמי השכירות בגין הקרוואן הראשון, אם כי, לבעל הזכות החוקית בו שהיא המועצה ולא התובעת. אקדים ואציין, כי אין בדעתי לקבל טענה זו. אין מחלוקת כי בפועל קיבל הנתבע את המפתחות מהקרוואן הראשון מהתובעת, והוא מחזיק בקרוואן זה מכוח רשות שקיבל בזמנו ממזכיר האגודה דאז". לאחר שבהקשר זה הפנה כב' השופט פיינברג לציטוט דלעיל מפרשת עוקשי, הוא הוסיף ואמר: "מכאן שעצם העובדה שהנתבע מודה כי קיבל את זכויות השימוש והחזקה בקרוואן הראשון ממזכיר האגודה דאז, מהווה כשלעצמה הודאה מצד הנתבע כי האגודה הינה בעלת הזכויות בקרוואן זה. זאת ועוד, הנתבע גם לא טוען לזכות עצמאית בקרוואן זה, או במילים אחרות, אין בפיו של הנתבע טענה כי הוא עצמו רכש זכות טובה בקרוואן הנ"ל ממי שלטענתו בעל הזכות החוקית בו". מילים אלה, כמו נכתבו גם למקרה דנן. כאמור, אין כל טענה מצד הנתבעים שהם עצמם רכשו זכויות במקרקעין, בין מהממונה ובין מכל בעל זכויות אחר בהם. נסיבות אלה, בתוספת העובדה שאין מחלוקת שאת זכות השימוש והחזקה המקורית קיבלו מהתובעת - מולידות את המסקנה שדין טענותיהם להידחות. אין אני מוצאת ממש באבחנה שניסה לעשות ב"כ הנתבעים ביחס להכרעת כב' השופט פיינברג, כאילו שם הועלו טענות הנתבע רק לאחר שכשלו טענות אחרות שלו. אבחנה זו אינה עולה מעיון בפסק-הדין, ולא מצאתי לאחר קריאתו, כל מקום שלא להחיל את אותה הכרעה, בהתאמה המתחייבת. בהקשר זה, על אף שלטעמי לא נדרשת הכרעה באותה סוגיה, אציין כי מקבלת אני מהבחינה העובדתית את טענת התובעת שהיא מימנה את רכישת הקרוואנים (ראה הקבלה שצורפה כנספח ו' לכתב התביעה), וכי בנוסף, אף השקיעה בשיפוצם סך של כ- 7000 ש"ח כדי להכשיר המושכר לכניסת הנתבעים (ראה סעיף 6 לתצהיר מר קלופמן). ב"כ הנתבעים מטעמיו לא חקר את מר קלופמן על עניין זה. לטעמי, לצורך הפרכת האמור, לא די באמירה הסתמית שבסעיף 49 לתצהיר הנתבע, כאשר כל שמועלה שם הוא עדות שמועה והדברים אף לא מתיישבים עם המסמכים שבפניי. אציין כי מכל מקום, לא הועלתה כלל מחלוקת באשר לטענה שבוצע שיפוץ של הקרוואן במימון התובעת. אשר לסכום שנטען כי שימש לרכישת הקרוואנים - אין טענה שהתובעת לא שילמה אותו אלא המחלוקת היא למרב האם זה שולם בגין רכישת הקרוואנים או בגין הוצאות הפיתוח שמסביב. מעבר לדרוש אפנה עוד למוצג ג', שהוגש ביום הדיון ואשר אף הוא מאשר טענות התובעת. במסמך האמור מודיעה אמנה כי התובעת רכשה ממנה קרוואנים ואין היום בגבעות קרוואנים השייכים לאמנה. כפי שציינתי עוד בתחילת הדיון בפניי, עמדתי הייתה ונותרה כי התובעת רשאית להגיש את התביעה, אף שלא שתוכיח עד תום את המצב המדויק של זכויותיה במקרקעין. בנסיבות אלה ממילא האמור להלן הינו בגדר הערות אגב בלבד; בפתח הדיון הגישה התובעת חומר נוסף באשר לזכויותיה. בכלל זה, הגישה פסק דין חלקי שניתן ביום 4.3.08 בת.א. (שלום תל-אביב-יפו) 63001/04,ישיבת שבות ישראל נ' ההסתדרות הציונית העולמית (כב' השופט מנחם (מריו) קליין, ראה מוצג ה'). מעיון בהכרעה שם עולה, כי עת טענה התובעת, כלפי החטיבה להתיישבות להפרת החוזה שנחתם ביניהם בשנת 2000 והעלתה למעשה טענה כי לא ניתן להתייחס אליו כחוזה שכירות רגיל, המוגבל לחמש שנים, קיבל בית המשפט שם את טענותיה. נקבע, כי לא ניתן להסתכל על החוזה בלבד ולהתעלם מהבטחה שניתנה בסמוך לחתימתו. אותה הבטחה הייתה, בהתאם לטענות התובעת - כי אם היא תעבור לגבעות, על אף הנזק הכלכלי הכרוך בכך, תוכל בעתיד להשתקע שם במבניי קבע. אמנם, אין באותה הכרעה כדי לקבוע שזכויות התובעת במקרקעין הוסדרו אצל כל הגופים הרלבנטיים, אך יש באמור באותו פסק-דין ללמד כי במערכת היחסים שבין התובעת לבין החטיבה להתיישבות, הייתה הבטחה להסדרת זכויות התובעת שם. מעבר לעולה מההכרעה באותו פסק-דין, הוסיפה התובעת והציגה גם הסכם עקרונות שנחתם בדצמבר 2008 בין החטיבה להתיישבות מצד אחד, לתובעת מצד שני, לעמותת הזית מצד שלישי, ולאגודה מצד רביעי. מההסכם עולה למעשה תוכנית לפיתוח המקום, באמצעות עמותת הזית, לאחר שהחטיבה להתיישבות תבטל את מכתבה משנת 2005 בו הודיעה לתובעת כי אין היא מחדשת עימה יותר את הסכם השכירות. החטיבה להתיישבות אף תיתן הרשאה לפעול לאישור תב"ע במקום כאשר הבינוי והאכלוס יהיו באמצעות עמותת הזית (נקבע בין השאר גם שתינתן זכות ראשונית בשכונה לתושבי אתר גבעות. בעניין הסכם זה ראה מוצג ב'). עוד הוצג חוזה הקצאה ממאי 2009, וזאת בין החטיבה להתיישבות לבין האגודה, כאשר זה מהווה למעשה חלק מיישום של ההסכם הקודם. אכן, לא הוצגו מסמכים המלמדים על כך שהממונה עצמו חתם על הסכמים מקבילים, בהתאמה, עם החטיבה להתיישבות, אך בכלל המסמכים האמורים יש לטעמי די כדי ללמד את כך שהתובעת מוחזקת לפחות בגדר "מחזיק בפועל בנכס", כמשמעות מונח זה בפרשת עוקשי דלעיל. בצדק אמר ב"כ התובעת עוד, כי יש לזכור שהממונה, מטעמיו, לא נקט עד היום בכל הליך כנגד התובעת או החטיבה להתיישבות וזאת בין בהליך עצמאי, ובין בדרך של הצטרפות להליך קיים, כמו ההליך דנן. כפי שהטעמתי כבר לעיל, האמור הינו בגדר הערת אגב בלבד, שכן לטעמי טיב הזכויות המדויק של התובעת במקרקעין אינו נדרש לצורך קבלת התביעה שבפניי. לצערי, על אף שהבהרתי עמדה זו לב"כ הנתבעים, הוא מיקד את מרבית הזמן שהוקצה לחקירה וכן את מרבית סיכומיו שבעל-פה בטענות הנוגעות לגוף זכויות התובעת. כאמור, איני סבורה שיש צורך להידרש לאותן הטענות ומטעם זה לא ארחיב מעבר לאמור לעיל. בהקשר זה אוסיף כי על אף שב"כ הנתבעים העלה טענות באשר לזמן שהוקצב לחקירה, לא מצאתי ש - 35 דקות שניתנו לו, בסופו של יום, לא היו מספיקים לנדרש (חקירה על תצהיר של כ- שלושה עמודים). כאמור, מטעמיו הוא חקר בכיוון בו בחר. לטעמי, הדיון, שהתמשך על כשלוש וחצי שעות, היה מספק לבירור המחלוקות הענייניות שעלו. ב"כ הנתבעים העלה עוד טענות באשר להסתרת מסמכים מהנתבעים; בעניין זה, כפי שצוין כבר בטענות שבכתב ולעיל, הובעה בתחילה נכונות לגלות את כל המסמכים, אך לאחר מכן חזרה בה התובעת מהסכמתה, ולא גילתה אותם. אין בידי כלים להכריע האם ביסוד הדבר עמדה התניה כי אלו יחשפו רק לאחר החתימה על הסכם השכירות, כפי שטען מר קלופמן בעדותו, או שביסוד הדבר עומדת טענת ב"כ התובעת כי אלו לא גולו לאחר שעלה כי עו"ד פישר, ב"כ הנתבעים, מייצג בו זמנית גם את המועצה האזורית אפרת אשר לה סכסוך עם התובעת (גילוי בנסיבות אלה עלול לפגוע באינטרסים של התובעת, בעניינים אחרים החורגים מהסוגיה שבפניי), או שביסוד אי הגילוי עומדים שיקולים זרים אחרים כטענת הנתבעים. אציין רק שלו הייתה מוגשת, במקביל להגשת בקשת הנתבעים מיום 31.5.2011 - בקשה בעניין גילוי מסמכים, עוד טרם לשמיעת הדיון, ניתן להניח כי הייתי נעתרת לה (הכול בכפוף לעיון בטענות נגדיות, ככל שהיה סירוב לעשות כן). התרשמותי הייתה כי הנתבעים ניסו באמצעות סוגיה זו למשוך את ההליכים. מכל מקום, אכן ראוי היה להציג את המסמכים שהוגשו בפתח הדיון וזאת כבר במועד הגשת התביעה. ייתכן שלו היו הנ"ל מוצגים אף בשלבים קודמים יותר, הייתה התנהלות הנתבעים שונה. להסתרה זו יש לטעמי ליתן ביטוי הן בעת קביעת המועד לפינוי, והן בעת הטלת ההוצאות בגין ההליך דנן, כאמור להלן. אין אני מוצאת מקום להרחיב בעניין טענות נוספות שהעלו שני הצדדים. כך לדוגמא באשר לטענות התובעת כי הנתבעים אמרו בהליכים בבית הדין שיפעלו ליישוב הארץ תוך הפרת הדין, כאשר נטען כי רצונם לעשות כן, הוא העומד ביסוד סירובם לחדש החוזים. כך גם טענות התובעת כי הנתבעים פעלו בכל דרך אפשרית כדי להקשות עליה, כגון פניה עם תלונות לרשם האגודות ולמח"ט הגזרה (הנתבע לא הכחיש את אותן פניות). לטעמי כלל האמור אינו נדרש להכרעה, וכל שיש בו, הוא להוות הסבר מסוים, לעמדתה הנחרצת של התובעת למצות את ההליך כעת, תוך סירובה לאפשר לנתבעים לחזור בהם מטענותיהם (כפי שהוצע למעשה בתחילת הדיון). מנגד, אני לא נדרשת גם לטענות נוספות שמעלים הנתבעים; הן טענה ספציפית באשר לשאלה שנותרה במחלוקת, מדוע בחוזה מיום 2.8.09, לא בוצעו התאמות, באשר למצב הנטען של זכויות התובעת אז במקרקעין - והן טענות כלליות באשר להטעיות שונות, ליקויים באופן ניהול האגודה, מקום מושב חבריה וכיוצ"ב. שמורות זכויות הנתבעים להגיש כל תובענה רלבנטית או לפנות לכל גוף רלבנטי, אך עצם הזכות לעשות כן, אין בה לשנות את תוצאות ההכרעה, בסוגיה התחומה שבפניי. הסוגיה שבפניי מתרכזת לשאלה - האם רשאית התובעת לפנות הנתבעים, מקום בו אין מחלוקת שהנ"ל שסירבו לחתום על חוזה שכירות חדש, בהמשך אף לא העבירו את דמי השכירות, כניסתם היא מכוח הרשאת התובעת ואין טענה כי בידיהם זכות עצמאית במושכר. כבר במהלך הדיון ניתנה החלטה על פיה לא מצאתי מקום להעביר את התובענה לסדר דין רגיל. מעבר לאמור שם, אציין כי התרשמותי הייתה שביסוד אותה בקשה עמד הרצון למשוך את ההליכים ולהפעיל לחצים על התובעת, בעוד הסוגיה הנדונה אינה סבוכה כנטען. כאמור לעיל, מחלוקות סבוכות יותר באשר לחוקיות והתנהלות התובעת ויחסיה עם האגודה, או כל מחלוקת אחרת באשר לעומד "מאחורי הקלעים", דינן להתברר במקום ובהליך אחר. כך גם, כפי שהובהר לעיל, לצורך הדיון שבפניי, אין צורך בצירוף הממונה או החטיבה להתיישבות והדברים יפים במיוחד כאשר מי מהם לא ביקש להצטרף להליך. יש לזכור כי המחוקק ראה ליתן עדיפות לתביעת משכיר עת עסקינן בפינוי שוכר, ומטעם זה קבע הוראות מיוחדות בפרק טז'(4) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. רצון זה של המחוקק יש לכבד, ואין לאפשר הימשכות מיותרת של ההליכים. אוסיף עוד, את שאמרתי גם במהלך הדיון; הכרעה זו עניינה רק בשני הנתבעים שבתיק זה, ואין בה להוות כל הכרעה באשר לדיירים נוספים ביישוב (עלה במהלך הדיון כי ככל הנראה יש עוד ארבעה דיירים שלא חתמו על החוזה). אעיר עם זאת כי ככל שבעניין דיירים אחרים, תמצא בסופו של יום התובעת, שלא לפעול בהליך דומה, ותגיע עימם להסכמות - טוב תעשה, אם תחיל את אותן הסכמות, גם על הנתבעים דנן ולא תמצה את הדין, רק עימם. בהמשך לכל האמור, אני מוצאת לקבל את התביעה לסילוק ידם של הנתבעים מהמושכר - הקרוואן ביישוב גבעות והמקרקעין הסמוכים אליו. עם זאת, הן בהתחשב בעובדה שהנתבעים מטופלים בילדים ועליהם להיערך לפינוי ולהעתקת מקום מגורי המשפחה, והן בהתחשב בהסתרת המסמכים מהנתבעים (באופן שלו אלו הוצגו בשלב מוקדם יותר, ייתכן והיו הנתבעים מכלכלים צעדיהם באופן שונה, בהתאם לגישתם כי זכויות התובעת לגופן, הן שרלוונטיות לעמדתם) - אני מוצאת לקבוע כי צו הפינוי ייכנס לתוקפו רק ביום 10.10.2011. אציין כי ארכה זו ניתנת גם בשים לב לדברי הנתבעים לפיהם יפעלו למצות זכויותיהם גם בערכאת הערעור. ממילא ניתן לראות בארכה זו כעיכוב ביצוע למטרה האמורה. ככל שלאחר הגשת ערעור (ככל שיוגש), יידרש עיכוב נוסף, ממילא יש להפנות הבקשה לאותה ערכאה. בהתחשב בהערותיי באשר לגילוי המסמכים, ובהתחשב בעובדה שהתקיים למעשה רק דיון אחד, בו נשמעו במרוכז הן הטענות בעניין הבקשה, הן החקירות והן הסיכומים - אני מוצאת שניתן להסתפק בהוצאות על הצד הנמוך בסך של 1,500 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום. פינוי מושכרקרוואןשכירותפינוי