קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת פיצוי בגין אי מתן היתר בניה: א. מהות התובענה זו תביעה לפיצוי כספי בסך 4,500,000 ₪ בגין נזקים שנגרמו לתובעת, לטענתה, עקב רשלנות הנתבעת באי מתן היתר בניה ו/או רישיון לניהול עסק בנכס מקרקעין שבבעלות התובעת. ב. עובדות רלבנטיות התובעת הינה חברה בע"מ הרשומה בישראל, אשר עסקה, במועדים הרלבנטיים לתובענה, בניהול ובהשכרת מקרקעין. הנתבעת הינה רשות מקומית אשר בתחום שיפוטה המוניציפאלי מצויים המקרקעין נשוא התובענה דנן. ביום 13.12.92 נחתם הסכם בין מדינת ישראל לבין התובעת, במסגרתו רכשה האחרונה נכס מקרקעין באזור התעשייה בעיר לוד, המהווה חלק מחלקה 4 בגוש 3977, ורשום במינהל מקרקעי ישראל כמגרשים מס' 2 ו-3, לפי תוכנית מפורטת מס' לד/1/19, עליהם בנויים שני מבנים צמודים ומחוברים בשטח מבונה של כ- 2,700 מ"ר, בתוספת 650 מ"ר שטח מקורה (להלן: "הנכס" ו/או "המקרקעין"). על-פי הנטען בכתב התביעה, פנתה התובעת אל הנתבעת, לאחר רכישת הנכס, בבקשה לקבל רישיון לניהול סופרמרקט במבנה, אולם נענתה בשלילה, בטענה כי המבנה נבנה ללא היתר בניה כדין ולא ניתן להפעיל בו עסקים. כמו כן דרשה הנתבעת מהתובעת להגיש תוכניות בניין תקפות לשם מתן היתר בניה ולשלם אגרות בניה. למרות שהתובעת עמדה על טענתה לפיה ניתן לנכס היתר בניה כדין עוד בשנת 1976, היא הכינה תוכניות בניה חדשות והגישה אותן לנתבעת, אשר הוציאה ביום 2.4.95 מסמך חידוש לאישור מיום 18.10.76, להגדלת אחוזי הבניה בנכס (נספח ד' ל-ת/2). לטענת התובעת, במקביל להגשת תוכניות הבניה לנתבעת, היא חיפשה את היתר הבניה המקורי אצל המועצה לשיווק פרחים שהיתה בעלת הזכויות במבנה בעת הוצאת היתר הבניה, והצליחה לאתר מסמכים מיום 20.4.77 ומיום 3.2.80, המעידים על כך שהמועצה לשיווק פרחים שילמה את אגרות הבניה, והנתבעת מצידה הנפיקה אישור בכתב בדבר היעדר חובות בנכס (נספחים ח' ו-ט' ל-ת/2). חרף זאת, התעלמה הנתבעת, על-פי הנטען, מקיומו של היתר ומהאישורים הנ"ל והחליטה ביום 13.10.96 כי לאחר קבלת התוכניות יחליט הגזבר לגבי אגרות הבניה, אולם עד למועד הגשת התביעה לא נתנה הנתבעת תשובה כלשהי לתובעת. התובעת מוסיפה וטוענת, שהצליחה לאתר בארכיב הנתבעת מסמכים שונים המעידים על כך שכל הכספים בגין אגרות הבניה לנכס שולמו עוד בשנים 1974, 1977 ו-1979, וכי בפרק זמן בן 5 שנים במהלכו חיפשה התובעת את המסמכים, נמנע ממנה להפיק את מירב ההכנסה מהשכרת הנכס ואף ניסיונותיה למכרו נכשלו מאחר ולא ניתן היה לקבל רישיון לניהול עסק. בנסיבות אלה, נקלעה התובעת, לטענתה, לקשיים כספיים ונאלצה למכור את הנכס בחלקים, בשנים 1996 - 1997, בתמורה מופחתת, עקב אי הכרת הנתבעת בקיומו של היתר בניה כדין, אשר הוצא לנכס בשנית רק בשנת 1998. לעמדת התובעת, פעלה הנתבעת בחוסר סבירות קיצוני וברשלנות שבאו לידי ביטוי במעשים ו/או במחדלים כדלקמן: הנתבעת התרשלה בניהול הרישומים במשרדיה בקשר לקיומו של היתר בניה לנכס; הנתבעת התעלמה מהאישורים שהונפקו על ידה ו/או על ידי הועדה המקומית לתכנון ובניה, במטרה לגבות תשלומי כפל שלא כדין; הנתבעת לא בדקה אצל הוועדה המקומית לתכנון ובניה האם קיים היתר הבניה לנכס; הנתבעת לא דאגה לאתר ברישומיה ובתיקיה את היתר הבניה, למרות ההבטחות שנתנה לתובעת; הנתבעת הציבה לתובעת דרישות בלתי סבירות, על אף המסמכים שהוצגו לה המעידים כי כל התשלומים בגין הנכס שולמו לה במועד; הנתבעת פעלה בכוונה לפגוע בתובעת, כשמחד מנעה קבלת רישיון לניהול עסק במבנה בטענה להיעדר היתר בניה שניתן בפועל כדין שנים קודם לכן; ומאידך גבתה מסים וארנונות על הנכס כשהיא יודעת שלתובעת אין אפשרות לעשות בו שימוש ראוי. לפיכך עותרת התובעת לפיצוי כספי שהועמד לצרכי אגרה על סך של 4,500,000 ₪, בגין שורה של ראשי נזק, לרבות הפסד בגין מכירת הנכס בחלקים; הפסד שכר דירה; הוצאות בגין שיפוצים, מסי עירייה והוצאות שונות נוספות. מכאן התביעה, שהוגשה לבית המשפט ביום 16.12.03. בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 29.6.04 (הרשם א' שילה), הגישה התובעת כתב תביעה מתוקן ביום 24.2.05; כתב הגנה מתוקן הוגש ביום 10.5.05. לטענת הנתבעת, יש לסלק על הסף את התביעה מחמת התיישנות ו/או שיהוי ו/או אי מיצוי הליכים. לגופו של עניין כופרת הנתבעת בכל טענות התובעת וגרסתה, בתמצית היא, כי לא הפרה כל חובה כלפי התובעת ולפיכך אינה אחראית לנזקים הנטענים על ידה. בהקשר זה גורסת הנתבעת שמעולם לא ניתן למועצה לשיווק פרחים היתר בניה לנכס, וזאת מאחר שלא הושלמו התנאים אשר נדרשו לשם קבלת ההיתר, מלבד תשלום אגרות והיטלי פיתוח. בנוסף טוענת הנתבעת שמעולם לא התקבלה אצלה בקשה למתן רישיון עסק המלווה בתוכנית הגשה מאושרת ובמסמכים הנדרשים כדין ביחס לניהול סופרמרקט במבנה; ועל כל פנים, ייעוד המקרקעין נשוא התובענה הוא לתעשיה או למלאכה ולא למסחר, ועל כן לא ניתן להתיר בו שימוש מסחרי כגון סופרמרקט, מה גם שהתובעת לא הגישה מעולם בקשה למתן היתר לשימוש חורג. התיק הועבר למותב זה ביום 16.12.08 ונקבע לשמיעת ראיות ליום 13.7.09. ג. הפלוגתאות בין הצדדים מכתבי הטענות עלו הפלוגתאות הבאות בין הצדדים: היש מקום לטענות סף? האם התרשלה הנתבעת כלפי התובעת באי מתן היתרים לנכס המקרקעין? מה גובה הנזק? ד. היש מקום לטענות סף? 1. התיישנות לטענת הנתבעת, מאחר שהתביעה המקורית הוגשה ביום 16.12.03, יש לדחות על הסף את כל עילות התביעה שהתגבשו עובר ליום 17.12.97 מחמת התיישנותן. לעמדתה, מאחר שעילת התביעה הוגדרה על ידי התובעת כרשלנות באי מתן רישיון עסק בשל היעדר היתר בניה כדין, הרי שיש להחיל את סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ומניין ההתיישנות מתחיל במועד שבו נודע לתובעת על הנזקים, קרי בין השנים 1992 ל-1997. לחילופין, גורסת הנתבעת כי הנזקים הנטענים על ידי התובעת התגבשו, לכל המאוחר, במועד שבו מכרה את החלק האחרון בנכס בהסכם המכר מיום 15.12.97 לחברת גלילון, כשגם ממועד זה חלפו למעלה מ-7 שנים עד להגשת התביעה. התובעת מצידה טוענת שהתביעה הוגשה לבית המשפט בחודש דצמבר 2003 במהלך שביתת מזכירויות בתי המשפט, והוחתמה בחותמת נתקבל ביום 16.12.03, למרות שהחותמת על כתב התביעה נושאת תאריך 16.12.04 (הדבר עולה בקנה אחד עם העובדה, שכתב ההגנה המקורי של הנתבעת הוגש בתאריך 28.6.04, ומכאן לא ייתכן שכתב התביעה הוגש בדצמבר 2004 אלא בדצמבר 2003). עם תום השביתה, נפתחה התביעה פורמאלית ביום 8.1.04. לעניין טענת ההתיישנות גורסת התובעת שמדובר בתביעה בגין עוולה מתמשכת, המתחדשת מדי יום ביומו, אשר הגיעה לסיומה בשנת 1998 עת חודש היתר הבניה המקורי משנת 1976. לפיכך לעמדתה, מרוץ ההתיישנות מתחיל רק בשנת 1998, והתביעה לא התיישנה. דיני ההתיישנות ויישומם בענייננו על סוגיית התיישנותה של תביעה שעילתה עוולת נזיקין, כבמקרה דנן, חלות שתי מערכות דינים שונות המשלימות זו את זו: הוראות חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") ובצידן הוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש] בעניין התיישנות עוולות נזיקין. סעיף 5 (1) לחוק ההתיישנות, קובע לאמור: "התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת ההתיישנות) היא - (1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים; סעיף 6 לחוק קובע את תחילת תקופת ההתיישנות באומרו: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". הלכה פסוקה היא, שהמועד להיווצרות עילת התובענה לצורך מניין ההתיישנות, הוא מועד קיומו של "כוח תביעה" קונקרטי בידיו של התובע, ואין די "בזכות תביעה מושגית" כתנאי לתחילת מרוץ ההתיישנות (ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, תק-על 2008 (2),3886 (22.6.08) (להלן: "עניין אלנקווה"); ובלשונו של ביהמ"ש העליון שם: ""כח תביעה" כאמור, פירושו קיום אפשרות ממשית להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש, באם יעמוד התובע בנטל ההוכחה העובדתי, ובנטל הביסוס המשפטי של תביעתו". בתביעות על עוולות נזיקין חל דין התיישנות מיוחד לעניין תקופת ההתיישנות, בסעיף 89 לפקודת הנזיקין, הקובע כדלקמן: "לענין תקופת ההתיישנות בתובענות על עוולות "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה: (1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל, נמשך והולך - היום שבו חדל; (2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום ארוע הנזק". בע"א 2919/07 מדינת ישראל-הועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל, [ (19.9.10)], עמד בית המשפט העליון על ההבחנה בין סעיף 89 (1) לסעיף 89 (2), באלה המלים: "סעיף 89 (1) לפקודת הנזיקין עניינו בהתיישנות עוולות שהנזק אינו חלק מיסודות העוולה ושעילת תביעתן נמשכת (כגון תקיפה, הסגת גבול, כליאת שווא), שאז יחל מרוץ ההתיישנות ממועד הפסקת המעשה או המחדל הרשלני. על עוולות בהן הנזק מהווה רכיב מרכיבי עילת התביעה, כמו עוולת הרשלנות ועוולת הפרת חובה חקורה, חל ההסדר הקבוע בסעיף 89 (2) לפקודה [...]. ברי כי בעוולה שהנזק הוא אחד מיסודותיה, לא צומחת עילת תביעה כל עוד לא נגרם נזק וממילא מרוץ ההתיישנות לא מתחיל בהיעדר נזק". ביישום לענייננו, הסעיף הרלבנטי לצורך בחינת הטענה להתיישנות התביעה דנן, הוא סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין, לפיו מרוץ ההתיישנות מתחיל ביום אירוע הנזק. לטענת התובעת, עסקינן בתביעה בגין עוולת רשלנות שהתחדשה מדי יום ביומו, עקב הסירוב המתמשך של הנתבעת ליתן היתר בניה ו/או רישיון לניהול עסק. לפיכך לעמדתה, מרוץ ההתיישנות להגשת התביעה החל רק בשנת 1998, עם מתן היתר הבניה. ב-ע"א 3139/05 כלפון נוה ארזים בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה, (תק-על 2008 (1), 1305) (31.1.08; להלן: "עניין כלפון"), קבע ביהמ"ש העליון: "הנה כי כן, במקרה שעילת התובענה הינה נזק שנגרם מדי יום ביומו על ידי מעשה או מחדל נמשכים, קבע בית המשפט כי נולדת עילת תובענה חדשה מדי יום כל עוד נמשך מצב העניינים הפוגע, ועל כן יש לבצע חלוקה ברכיבי הנזק: התובע יהא רשאי להיפרע בשל אותם חלקי העוולה הנמצאים בתוך התקופה שטרם התיישנה, גם אם מעשה העוולה הראשון אירע מחוץ לתקופה זו. אולם, הוא לא יוכל להיפרע על חלקי הנזק אשר אירעו במהלך התקופה שחלה לגביה התיישנות [...]. ניתן איפוא לסכם ולומר, כי התקופה שעליה לא תחול התיישנות תהא איפוא שבע השנים שקדמו להגשת התביעה, ואילו לגבי הנזק שנגרם לפני אותה תקופה תתיישן התביעה". וכפי שנקבע בעניין אלנקווה: "במצב דברים שבו הארוע העוולתי, הכולל מרכיב נזק, הוא ארוע מתמשך המוליד עילות תובענה בזו אחר זו, הכלל הוא כי כל עוד נמשך המצב הפוגעני המתמשך, אין התובענה חסומה, ככל שהיא מתייחסת לעילות תביעה שקמו בזו אחר זו ואשר מבחינת מועד היווצרותן ועד הגשת התביעה הן מצויות עדיין בתוך תחומי תקופת ההתיישנות". ומן הכלל אל הפרט: יישום ההלכות שהותוו בעניין כלפון ובעניין אלנקווה, מוביל למסקנה לפיה סירובה המתמשך של הנתבעת ליתן היתר בניה לנכס, עשוי, ברמה הנורמטיבית העקרונית, להצמיח לתובעת עילות תביעה מתחדשות ונזק מתחדש. עם זאת, התובעת לא תוכל להיפרע בגין עילות התביעה והנזקים שהתגבשו במהלך התקופה לגביה חלה ההתיישנות, קרי במהלך שבע השנים עובר להגשת התביעה. כעולה מכתב התביעה ומסיכומי התובעת, קיימת חלוקה ברורה של הנזקים הנטענים לרכיבים ולמועדים כדלקמן: בגין הפסד שכר דירה עקב השכרת חלקים של המבנה במחיר נמוך משמעותית ממחיר השוק, עותרת התובעת לפיצוי עבור התקופות הבאות: לתקופה מיום 31.12.93 ועד יום 31.12.95 (השכרת 1,000 מ"ר לחברת שוט שיווק המאור בע"מ); לתקופה מיום 1.1.96 ועד יום 31.10.97 (השכרת 750 מ"ר לחברת שרם שיווק מאור בע"מ); לתקופה מיום 1.1.96 ועד יום 31.12.97 (השכרת 1,250 מ"ר לחברת ד.ר.י בני יוסף מאיר בע"מ); לתקופה מיום 31.12.93 ועד יום 31.1.95 (חוסר אפשרות להשכיר שטח של 1,675 מ"ר); לתקופה מיום 1.1.96 ועד 31.12.97 (חוסר אפשרות להשכיר שטח של 675 מ"ר). בגין הפסד עקב מכירת הנכס בחלקים ולא כנכס שלם [מכירה ראשונה בוצעה ביום 2.1.96 (לחברת ר.ס.א. חברה לבנין בע"מ) ומכירה שניה בוצעה ביום 15.12.97 (לחברת גלילון תעשיות בע"מ)], עותרת התובעת לפיצוי שהוערך בסכום השווה ל-385,000 $ (ר' חוות דעת השמאי מטעם התובעת - ת/1). בנוסף עותרת התובעת להחזר הוצאות שונות בגין שיפוצים, תשלום מסי עירייה, שמירה, הוצאות מהנדס, ביטוח וריבית ששולמה לבנק עבור ההלוואה באמצעותה נרכש הנכס. לאור האמור לעיל ובהתאם להלכה הפסוקה, אין לקבל את עמדת התובעת לפיה מרוץ ההתיישנות החל בשנת 1998, עם הוצאת היתר הבניה לנכס, הן מהטעם שעסקינן בתביעה בגין הפסדים כספיים שאירעו בתקופה מוגדרת החל מרכישת הנכס ועד למכירתו, קרי בין השנים 1992 ל-1997, כשההפסדים הללו היו מגובשים וידועים לתובעת בזמן אמת; והן מן הטעם לפיו התובעת מכרה את יתרת זכויותיה בנכס עובר למועד הוצאת היתר הבניה בשנת 1998. בנסיבות אלה, המסקנה המתבקשת היא, שהתביעה התיישנה ביחס לכלל חלקי הנזק שהתגבשו והיו ידועים לתובעת, עובר ליום 16.12.96, קרי שבע שנים טרם הגשת התביעה. 2. שיהוי לטענת הנתבעת, טענות התביעה מבוססות על מסכת עובדתית שאירעה בין השנים 1998-1992, ועל כן חל שיהוי בהגשת התביעה, אשר גרם לנתבעת נזק אובייקטיבי וסובייקטיבי, לרבות נזק ראייתי עקב חילופי גברי בעירייה ועקב אובדן מסמכים בשל שריפה שפרצה במחלקה המשפטית. הנתבעת מוסיפה וטוענת שהתנהגות התובעת, בין השאר במכירת חלקים מהנכס בשנים 1993, 1996 ו-1997, מלמדת על ויתור על הגשת תביעה בגין אי קבלת רישיון עסק בשנים קודמות. התובעת כופרת בטענה לשיהוי בהגשת התביעה, וגורסת שהנתבעת צריכה היתה לצפות כי תוגש נגדה תביעה בגין מעשיה ו/או מחדליה; ועל כן אין גם לקבל את טענתה לנזק ראייתי ו/או אחר. כידוע, סעיף 27 לחוק ההתיישנות מאפשר לבית המשפט לדחות תובענה מחמת שיהוי גם בתוך תקופת ההתיישנות. עם זאת, בפסק הדין שניתן ב-ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, (פ"ד נז (5) 433) (להלן: "עניין תלמוד תורה הכללי"), נקבע שהשיהוי האזרחי הנטען במסגרת תקופת ההתיישנות הוא אמצעי שיש לעשות בו שימוש בנסיבות חריגות בלבד; והוא נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע, שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי. ובמילותיו של בית המשפט העליון: "איחור בהגשת תביעה הוא כשלעצמו אינו מעיד על ויתורו או מחילתו של התובע על זכות התביעה. השתהות בתחום תקופת ההתיישנות הינה זכותו של המתדיין, והיא עשויה לעתים לשמש אמצעי חשוב בדרך לפתרון המחלוקת מחוץ לערכאות, לפיכך קיימת דרישה לקיום מצג ברור מצד התובע על אודות ויתור או מחילה מצדו על זכות התביעה הנתונה לו. דרישה זו מתיישבת עם הצורך להימנע מהטלת מגבלות דרקוניות על תובע הפונה לעזרת בית המשפט בתוך תקופת ההתיישנות, והיא הולמת את המדיניות המשפטית המבקשת לעודד משא ומתן בין הצדדים להשגת פתרון לסכסוך מחוץ לפתחו של בית המשפט, גם אם הדבר יארך זמן רב...טענה בדבר ויתור או מחילה על זכות תביעה מחייבת רמת הוכחה נכבדה על ידי הטוען לה. ... סילוק תביעה בטענת שיהוי ייתכן, דרך כלל, מקום שחוסר תום לבו של התובע או מצג ממשי של ויתור או מחילה מצדו על זכותו הם שהניעו את הנתבע למעשה או מחדל אשר הביאו שינוי במצבו לרעה". בענייננו, חלפו שש שנים מהמועד בו מכרה התובעת את יתרת זכויותיה בנכס המקרקעין ועד להגשת התביעה. אשר לתנאי הראשון הדורש להראות כי התובעת ויתרה על זכויותיה, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהתובעת לא הגישה לבית המשפט ולו מכתב פניה אחד ששלחה אל הנתבעת, בטענה שנגרמו לה נזקים בגין אי מתן היתרים לנכס. מנהל התובעת, מר שבתאי בטאשווילי אישר בחקירתו בבית המשפט שהתובעת לא פנתה אף לא פעם אחת במכתב לנתבעת, לאחר חודש אוקטובר 1996, ועד להגשת התביעה (עמ' 66 שורות 26-5). כפועל יוצא מהתנהלות זו של התובעת ניתן להתרשם כי היא אמנם זנחה את טענותיה ואת זכות התביעה העומדת לה כלפי הנתבעת. אשר לתנאי השני לפיו על הטוען לשיהוי להראות כי שינה מצבו לרעה, בעניין תלמוד תורה הכללי נקבע, שהתנאי של שינוי מצב לרעה "אחוז ושלוב" בדרישה כי שינוי כאמור ינבע מהתנהגותו הבלתי ראויה של התובע. בענייננו, לא הוכח כי דבק חוסר תום לב בהתנהגות התובעת ולא שוכנעתי שקופחה אפשרותה של הנתבעת להוכיח טענותיה נגד התביעה. יש לציין, שגם אם מתקיימים התנאים לקיומו של שיהוי, עדיין מסור לבית המשפט שיקול דעת להכריע בדבר המשמעות שראוי להעניק לטענת השיהוי במקרה הספציפי שלפניו (ר' 2950/07 יונס מוחמד סולימאן נ' מדינת ישראל-מינהל מקרקעי ישראל, 26.10.09). במקרה דנן אני סבורה, שהאינטרס הציבורי בשמירת התנהלותה התקינה של הרשות המקומית, מחייב קיומו של הבירור המשפטי. אשר על כן, אני דוחה את הטענה לסילוק על הסף של התביעה מחמת השיהוי בהגשתה. 3. אי מיצוי הליכים לטענת הנתבעת, סעיף 7 ד' לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968, אשר בוטל בשנת 2005, קבע הליך תקיפה ייחודי לתקיפת החלטות רשות הרישוי, לפיו בית משפט השלום או בית משפט לעניינים מקומיים הינו הערכאה המוסמכת לתקיפת החלטת רשות הרישוי בדבר אי מתן רישיון עסק. לפיכך, משלא מיצתה התובעת את זכותה לתקוף את החלטת הנתבעת בערכאות המוסמכות, אין לאפשר לה כיום לעקוף את ההסדר החקיקתי שהיה קבוע אותה עת. יצוין כי הנתבעת העלתה בסיכומיה טענות נוספות לאי מיצוי הליכים בהקשר של דיני תכנון והבניה, ברם טענות אלה לא הועלו בכתב ההגנה המתוקן, ומשכך אין בכוונתי לדון ולהכריע בהן. לטענת התובעת, לאור גישת הנתבעת לפיה אין למבנה היתר בניה, היא לא היתה יכולה להגיש בקשה לרישיון עסק ועל כן הטענה לאי מיצוי הליך תקיפה ייחודי, אינה רלבנטית. איני מקבלת את טענת הנתבעת. עסקינן בתביעה בעילה נזיקית לפיצוי כספי בגין מעשיה ו/או מחדליה הרשלניים של רשות מקומית, ואין לאפשר לה לפטור עצמה מאחריות במישור הנזיקי, באמתלא של אי מיצוי הליך מינהלי. אשר על כן, אני דוחה את הטענה לסילוק על הסף של התביעה מחמת אי מיצוי הליכים. ה. האם התרשלה הנתבעת כלפי התובעת באי מתן היתרים לנכס המקרקעין? הלכה מושרשת היא כי לשם הוכחתה של עוולת הרשלנות נדרשת הוכחתם של יסודות העוולה: (1) קיומה של חובת זהירות; (2) הפרתה של חובה זו; (3) נזק שנגרם לתובע; (4) קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק. בענייננו, הנתבעת לא כפרה בכך שהיא חבה חובת זהירות - הן מושגית והן קונקרטית כלפי התובעת ועל כן יצוין רק שרשות מקומית חבה חובת זהירות מושגית כלפי הפונה אליה, לספק מידע אמיתי ומהימן בתחום התכנון והבניה, בהיותה הגוף האוצר את המידע על הבניה בשטחי העיר (ע"א 2413/06 מגדלי כספי רג'ואן ובנין בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה - ירושלים, 10.11.09); וברמה הספציפית חבה הרשות חובת זהירות קונקרטית במובן זה שעליה לצפות שמסירת מידע מוטעה ו/או מחדל במסירתו, עלולים לגרום נזק כלכלי למקבל המידע. אשר ליסוד הפרת החובה, טוענת התובעת כי התעקשותה של הנתבעת בדבר היעדר קיומו של היתר בניה לנכס היוותה עוולה בנזיקין וגרמה לתובעת נזק מתמשך, עקב חוסר האפשרות לקבל רישיון עסק, לעשות שימוש ולהפיק רווחים מהנכס אותו רכשה. לפיכך, תיבחן להלן השאלה האם הפרה הנתבעת את חובת הזהירות כלפי התובעת, לאור מסכת הראיות שנפרשה בפני בית המשפט. בפתח הדברים יצוין, שעל-פי סעיף 4 להסכם המכר מיום 13.12.92, הצהירה התובעת כי היא רוכשת את נכס המקרקעין במצבו כפי שהוא, וכי בדקה את כל היבטי הרישום והתכנון של המקרקעין. לפיכך, במידה וטענת הנתבעת לפיה מבנה בית האריזה מעולם לא קיבל היתר בניה כדין, תתברר כנכונה, תיחשב התובעת כמי שהיתה אמורה להיות מודעת לכך שאין בתיק הבניין היתר בניה לנכס. כעולה מהראיות שהציגה התובעת, פנייתה הראשונה אל הנתבעת בקשר עם נכס המקרקעין, נעשתה ככל הנראה בשנת 1994, במכתב למהנדס העיר (שאינו נושא תאריך), בו ביקשה אישור לשימוש חריג בנכס, למסחר בתחום המזון (נספח ג'1 ל-ת/2). ביום 29.8.94 השיב מנהל מחלקת התכנון של הנתבעת, מר צבי הוכמן, שעל-פי תוכנית המתאר לאזורי תעשייה לד/1012 ניתן לקבוע בתוכנית מפורטת ייעוד לרשת שיווק-היפרשוק, ולצורך כך על התובעת להגיש תוכנית מפורטת לוועדה המקומית (נספח ג'2 ל-ת/2). יצוין שמר הוכמן העיד בתצהירו (נ/18), שהצורך בהגשת תוכנית מפורטת לייעוד מסוים אינו נוגע כלל לבחינת הצורך במתן היתר בניה (סע' 7 ל-נ/18). מנהל התובעת מר שבתאי בטאשווילי העיד בתצהירו (סע' 10-9 ל-ת/2) שבשלהי שנת 1994 ביקשה התובעת להגיש לנתבעת תוכנית מפורטת כדי לקבל רישיון עסק לניהול סופרמרקט במבנה, כשבאותו שלב כבר היה שוכר פוטנציאלי שהיה מעוניין בהפעלת סופרמרקט. לעדותו, הנתבעת סירבה להעניק את רישיון העסק בנימוק שהמבנה נבנה ללא היתר בניה כדין, מאחר ואגרות הבניה לא שולמו על-ידי מועצת הפרחים, ודרשה מהתובעת להגיש תוכניות בניה חדשות ולשלם את האגרות הנדרשות לשם מתן היתר בניה. מר בטאשווילי העיד בתצהירו (סע' 11 ל-ת/2) שפעל בשני מישורים במקביל: המישור האחד היה הכנה והגשה של בקשה חדשה לקבלת היתר בניה במבנה; והמישור השני - ניסיונות לאתר מסמכים המעידים על מתן היתר הבניה המקורי, אצל הנתבעת ובמועצת הפרחים. התובעת הגישה לנתבעת בשנת 1995 בקשה להיתר בניה, וביום 2.4.95 החליטה הועדה המקומית לתכנון ובניה של הנתבעת לחדש "אישור מיום 18/10/76 (ע"ש המועצה לשיווק פרחים) להגדלת מבנה תעשיה קיים-שטח התוספת 1721.00 מ"ר המהווים עם הקיים 45.34% בשתי קומות" (נספח ד' ל-ת/2). האישור הותנה בקבלת: "אישורי מוסדות ושיפור החזיתות בתיאום ואישור אדר' העיריה". כמו כן צוין בהודעה כי האישור הנ"ל אינו מהווה היתר בניה. מר בטאשווילי העיד בתצהירו שלעמדתו המסמך הנ"ל הינו אישור בדבר קיומו של היתר בניה לנכס (סע' 24 ל-ת/2). במסגרת החיפושים הנוספים שערכה התובעת, עלה בידה לאתר את המסמכים כדלקמן: מזכר גזברות הנתבעת מיום 21.11.75 (נספח ה' ל-ת/2) המופנה אל מחלקת המסים של העירייה, בו צוין כי מאחר שהמועצה לשיווק פרחים שילמה את מסי הבניה, אין התנגדות מצד הגזברות להוצאת רישיון בניה. מכתב מהנדס העיר של הנתבעת מיום 2.5.76 (נספח ו' ל-ת/2) המופנה אל המועצה לשיווק פרחים, בו נכתב: "רצ"ב היתר בנייה מס' 00658 בצרוף תכנית הגשה מאושרת בהתאם לחוק להקמת תוספת מחסן אריזה למבנה ביתן האריזה...". העתק ההיתר הנ"ל צורף לתצהיר מנהל התובעת (נספח טז' 2 ל-ת/2); מפרט המחסן צורף אף הוא (נספח טז' 1 ל-ת/2). לטענת התובעת, זהו היתר הבניה שניתן לנכס כולו (סע' 18 ל-ת/2). מכתב מהנדס העיר של הנתבעת מיום 15.3.76 (נספח ז' ל-ת/2), המופנה אל מינהל מקרקעי ישראל, המאשר כי המועצה לשיווק פרחים הקימה מחסן בצמוד למבנה בית האריזה הקיים. מכתב מנהל אגף הכספים של המועצה לשיווק פרחים מיום 20.4.77 (נספח ח' ל-ת/2), המופנה אל גזברות הנתבעת, לפיו הועברה המחאה לכיסוי חלקי של החשבון בגין בית האריזה. מכתב מנכ"ל החברה לפיתוח לוד בע"מ מיום 25.8.77 (נספח י' ל-ת/2), המופנה אל מינהל מקרקעי ישראל, לפיו התבקש האחרון להעביר את זכות החכירה בנכס על שם המועצה לשיווק פרחים, לאחר שזו שילמה את מלוא התמורה לחברה לפיתוח לוד בע"מ. אישור ראש עיריית הנתבעת מיום 3.2.80 (נספח ט' ל-ת/2), לפיו שולמו כל המסים בגין נכס המקרקעין. אישור הנתבעת מיום 16.8.93 (נספח יא' ל-ת/2), לפיו שולמו כל המסים לעירייה בגין הנכס. מכתב מאת המחלקה המשפטית של הנתבעת מיום 25.2.93 (נספח יב' ל-ת/2), בו אוזכר מכתבו של גזבר העירייה, מר תורג'מן, מיום 11.6.92, אשר: "כלל בתוכו את סכום החובות שנתגבשו במועד כתיבת המכתב ומתוך הגינות הבהיר לכם כי מועצת הפרחים בנתה בניה ללא היתר עליה יהא צורך לשלם אגרות כאשר יוצא ההיתר. חיוב זה טרם "נוצר" מכיון שטרם הוגשה בקשה להיתר ואין באפשרותנו לחייב ו/או לגבות הכספים האמורים" (ר' סע' 6 למכתב). בסיכום פגישה שהתקיימה אצל הנתבעת ביום 10.10.96 בנושא חובות התובעת (נספח יג' ל-ת/2), צוין בסעיף 4 לגבי אזור תעשיה צפון, כי: "חוב בגין אגרות בניה שלא שולמו ע"י המוכרת "המועצה לשווק פרחים" עקב פשיטת רגל. נציגי החברה המציאו העתקי מסמכים המוכיחים כי מועצת הפרחים העבירה בזמנו 3 צ'קים ע"ח החוב להיתר הבניה [...]. הוחלט לאחר שהחומר נמסר לגזבר העיריה הנושא ייבדק על ידו ויתן את החלטתו, באם החשבון החדש שהוגש תקף". אישור הנתבעת מיום 18.11.97 (נספח יד' ל-ת/2) בדבר תשלום תקבולים בסכום של 287,072.3 ל"י, על ידי המועצה לשיווק פרחים. בחקירתו בבית המשפט העיד מר בטאשווילי שהתובעת רכשה את הנכס כנכס לתעשיה ולמלאכה (עמ' 16 שורות 18-15). כמו כן העיד ששכר את שירותיו של מהנדס בשם מנשה דגן שערך לפני הרכישה בדיקה בעירייה מהו המצב התכנוני של הנכס, ואמר לו שעל-פי התב"ע, הנכס מותר לתעשיה, אך לא סיפר לו מה מצבו של הנכס מבחינת היתרי בניה (עמ' 21 שורות 26-24; עמ' 22 שורות 20-18). מר בטאשווילי הוסיף בחקירתו (עמ' 22 שורות 2-1, 24-22): "ת: אני הייתי אמור להגיש תוכנית מפורטת אם אני רוצה לפתוח שם סופר-מרקט, איך המקום ייראה מבחינה תכנונית. [...] ת: על מנת לקבל היתר להפעיל שם עסקי מזון, היינו אמורים להגיש תוכנית מפורטת של איפה יהיה ומה יהיה בתוך המחסנים, כי היו אמורים להיות שם גם מחסני הפצה והלכנו לבקש העתק של תוכניות הגרמושקה ורק אז נאמר לנו שאין בכלל היתר בניה...". בהמשך העיד שלא הגיש תוכנית לשינוי ייעוד של הנכס (עמ' 24 שורות 6-5). הנתבעת דרשה ממנו לשלם את חשבון האגרות שהוצא בשנת 1977 למועצה לשיווק פרחים (נספח טו' ל-ת/2), כתנאי לקבלת היתר בניה (עמ' 25 שורות 29-26), אך גם כאשר הציג להם אישור בדבר תשלום החשבון הנ"ל (נספח יד' ל-ת/2), הנתבעת השיבה שהיא אינה מוצאת את אישור התשלום במסמכי העירייה ולאחר התייעצות עם המהנדס דגן הגיעה התובעת, בשנת 1993-1994, למסקנה שצריך להתחיל את תהליך הוצאת ההיתרים מחדש (עמ' 26 שורות 15-12, 25-22). לעדותו, הבקשה הראשונה להיתר בניה הוגשה לנתבעת בשנת 1995 (נ/6) (עמ' 27 שורות 27-26; עמ' 31 שורות 29-23), והתנאים שנדרשו על ידי הועדה המקומית לתכנון ולבניה (נ/7) לא בוצעו על ידי התובעת מכיוון שלעמדתה מדובר בחידוש היתר בניה שניתן לנכס בשנת 1977 (עמ' 28 שורות 4-1; עמ' 32 שורות 19-18; עמ' 34 שורות 8-4). שמאי המקרקעין משה מנשרוב שהגיש חוות דעת מטעם התובעת (ת/1), נשאל בחקירתו בבית המשפט האם מצא בבדיקותיו היתר בניה בנוסף להיתר למחסן משנת 1976 ולהיתר שהוצא בשנת 1998, והשיב: "מצאנו הכל חוץ מהיתר בניה" (עמ' 14 שורות 23-19). בתגובה לטענות התובעת, גורסת הנתבעת, בתמצית, את הטענות הבאות: המבנה המקורי של בית האריזה מעולם לא קיבל היתר בניה כדין אלא רק בשנת 1998, כשלפני כן ניתן היתר הבניה רק לתוספת מחסן, המהווה מבנה עצמאי; התובעת אמנם הגישה בקשה לקבלת היתר בניה למבנה הקיים, אך לא מילאה תנאים שונים שנקבעו על ידי הועדה המקומית לתכנון ולבניה; כמו כן היתה מחלוקת שנגעה לנושא תשלום אגרות הבניה, כשהנתבעת אישרה לבסוף את ביצוע התשלום על ידי המועצה לשיווק פרחים, אך טוענת שהיו תנאים נוספים שנקבעו לצורך מתן היתר בניה. לעמדתה, היא אכן פטרה את התובעת מתשלום האגרות, אולם היתר הבניה ניתן רק לאחר שהתובעת עמדה בשאר התנאים שנקבעו; גם בהנחה שהיה היתר בניה כדין לנכס, התובעת לא היתה יכולה לקבל רישיון עסק מבלי להגיש תוכנית מפורטת לשינוי ייעוד מתעשיה למסחר ו/או בקשה לשימוש חורג, אך דבר מאלה לא נעשה על ידה. לתמיכה בטענותיה הגישה הנתבעת לבית המשפט את המסמכים כדלקמן: מכתבי הנתבעת מהשנים 1970-1969 המעידים על כך שהמועצה לשיווק פרחים הגישה ביום 11.12.69 תכנית בניה לביצוע שינויים במבנה בית אריזה לפרחים וחדר קירור, לאחר שקיבלה התראה מהנתבעת בגין ביצוע שינויים במבנה ללא רישיון (נספחים ד'- ו' לתצהיר מהנדס התובעת מר ליאוניד גינזבורג נ/21). ביום 13.1.70 דחתה הנתבעת את התוכנית (נספח ח' ל-נ/21). תכתובות נוספות הוחלפו בשנים 1971-1970 בין הנתבעת לבין חברת מדקול שפעלה מטעם המועצה לשיווק פרחים (נספח ט' ל-נ/21), כשבמכתב הנתבעת מיום 5.1.71 ניתנה התראה אחרונה להגשת תוכניות מתוקנות, שנענה ע"י המועצה לשיווק פרחים ביום 9.2.71 בכך שתוך מספר ימים יוגשו התוכניות לאישור. אשר להיתר הבניה שהוצא למועצה לשיווק פרחים בשנת 1976, המהנדס גינזבורג העיד בתצהירו (סע' 14 ל-נ/21), שזהו היתר להוספת מחסן למבנה בית האריזה (נספח י' ל-נ/21), אשר אינו נוגע להיתר שהיה על התובעת לקבל בגין המבנה המקורי של בית האריזה, מכיוון שהנכס כולו מהווה אסופה של מבנים אשר במהלך השנים הוגשו בקשות שונות למתן היתר על חלקיו. לעדותו (סע' 18 ל-נ/21), יש להבחין בין אישור בקשה להיתר בניה, שניתן בזמנו למבנה בית האריזה, המהווה אישור עקרוני המותנה בתנאים שונים, פיזיים, תכנוניים וכספיים; לבין היתר הבניה עצמו, המונפק לאחר מילוי התנאים על ידי מבקש ההיתר. לעדותו, בית האריזה מעולם לא קיבל היתר בניה עקב אי מילוי חלק מהתנאים, ועל כן התייחסה הועדה המקומית אל בקשת התובעת בשנת 1995, כאל חידוש אישור עקרוני של הבקשה להיתר בניה, אשר הותנתה בתנאים שונים (נספח יג' ל-נ/21). משמולאו התנאים, ניתן היתר בניה כדין, לראשונה, בשנת 1998 (נספחים יד'-טו' ל-נ/21). המהנדס גינזבורג העיד בתצהירו, שהתובעת לא הגישה מעולם בקשה לרישיון עסק ו/או תוכנית מפורטת לשינוי ייעוד מתעשיה למסחר ו/או בקשה להיתר לשימוש חורג (סע' 19.3, 25, 28 ל-נ/21). לעדותו, אף לו היתה התובעת מגישה בקשה לרישיון עסק לשימוש מסחרי, הנתבעת היתה דוחה את הבקשה בשל העובדה שלא הוגשה תוכנית מפורטת לשינוי ייעוד מתעשייה למסחר; ורק לאחר הגשת תוכנית מפורטת כאמור, ניתן היה לדון בבקשה לקבלת היתר בניה לנכס לשימושים מסחריים על-פי התוכנית. לחלופין, יכולה היתה התובעת להגיש בקשה למתן היתר לשימוש חורג בנכס למסחר. גזבר הנתבעת, מר ציון הדר, העיד בתצהירו (נ/19) שהמסמכים שהגישה התובעת (נספחים ח', ט', יא' ל-ת/2), מעידים על תשלום מסי עירייה שוטפים ולא על תשלום אגרות בניה; ועל כל פנים, תשלום אגרות הבניה אינו מהווה תנאי יחיד לקבלת היתר בניה, אלא נדרשה עמידה בתנאים נוספים, שלא מולאו על ידי המועצה לשיווק פרחים, מבקשת ההיתר, ועל כן לא הוצא היתר בניה לנכס (נספח ג' ל-נ/19). בחקירתו בבית המשפט העיד מהנדס הנתבעת מר גינזבורג, שתיק הבניין של המבנה המקורי לא נמצא בידי הנתבעת ושסביר להניח שהמבנה המקורי של בית האריזה נבנה לפני שנת 1965, לאור התייחסות הנתבעת אליו כאל מבנה קיים (עמ' 173 שורות 14-13, 23-19; עמ' 174 שורות 20-18). לעדותו, לא הוגשה בקשה להיתר בניה של המבנה המקורי (עמ' 193 שורה 24). כמו כן העיד שמכתב הנתבעת שצורף כנספח ד' לתצהירו (נ/21), מתייחס רק לשינויים שנעשו במבנה המקורי והתגלו בדיעבד (עמ' 196 שורות 22-20, 31-28). גזבר הנתבעת מר ציון הדר העיד בחקירתו בבית המשפט שניתן היה להוציא אישור עקרוני להרחבת מבנה בית האריזה, גם אם המבנה המקורי נבנה ללא היתר בניה, אם המבנה הוא עצמאי ולא מחובר (עמ' 121 שורות 22-20; עמ' 122 שורות 14-2). מר הדר אישר בעדותו שהמועצה לשיווק פרחים שילמה את האגרות בגין תוספות הבניה בשנת 1977, ולכן הנתבעת ביטלה את דרישת התשלום שהוצאה לתובעת (עמ' 117 שורה 8; עמ' 119 שורות 19-16). יצוין שהן מהנדס הנתבעת, מר גיזנבורג והן הגזבר מר הדר, לא כיהנו בתפקידם בתקופה הרלבנטית לתביעה, אלא החלו את תפקידם בשנים 2005 ו-2002 (בהתאמה). לפיכך עדותם ניתנה על סמך עיון במסמכים בתיקי הבניין של הנכס, ויינתן לה משקל בהתאם. שמאי המקרקעין שחר מדינה אשר הגיש חוות דעת מטעם הנתבעת (נ/17), העיד בחקירתו בבית המשפט שמצא בתיקי הבניין של הנכס היתר בניה אחד המתייחס לתוספת מחסן לבית האריזה, כשההיתר הבא ניתן רק בשנת 1998 ומכשיר את המבנים הקיימים (עמ' 78 שורות 13-9). המסקנות המתבקשות העולות ממארג הראיות שנפרשו בפני בית המשפט הן כדלהלן: מהמסמכים שהוגשו על ידי הנתבעת (נספחים ד', ה, ו' ל-נ/21) עולה שבשנת 1969, בעקבות פניית הנתבעת אל המועצה לשיווק פרחים בגין שינויים שבוצעו במבנה בית האריזה הקיים, הגישה האחרונה תוכנית בניה "לביצוע שינויים פנימיים בביתן הקיים". במפרט התוכנית צוין בסעיף מהות המבנה ותכליתו: "בית אריזה לפרחים וחדר קירור", ובסעיף תאור העבודה המוצעת סומן: "תוספת לבניין קיים"; "תיקונים". שטח הבניה הכולל לגביו התבקש האישור היה 1,172.94 מ"ר הכוללים אולמי מלאכה, בית קירור, חדר אוכל, משרדים ושירותים. לאור האמור, נראה שעסקינן בבקשה להיתר בניה לשינויים ותוספות בלבד ולא למבנה בכללותו [מסקנה זו נתמכת גם בעדותו של שמאי המקרקעין מטעם הנתבעת מר שחר מדינה שהעיד ששטח המבנה הכולל הינו 2,699 מ"ר (עמ' 80 שורות 21-20)]. על כל פנים, הבקשה נדחתה על ידי ועדת המשנה לתכנון ובניה (נספח ח' ל-נ/21) תוך שהמועצה לשיווק פרחים נדרשת להגיש תוכנית מתוקנת לשיפור חזיתות הבניין כתנאי לדיון מחודש בבקשה. נראה אם כך, שהנתבעת אפשרה למועצה לשיווק פרחים להסדיר ולהכשיר בדיעבד, את השינויים שבוצעו במבנה הקיים (נספח ט' ל-נ/21), אולם בסופו של יום לא הוסדרה הבניה ולא הוצא היתר בניה. מצב הדברים המתואר לעיל נותר בעינו, עד שביום 31.10.74 אישרה הועדה המקומית לתכנון ולבניה של הנתבעת, תוכנית להקמת מחסן (נ/1) שהגישה המועצה לשיווק פרחים, לשטח מחסן של 203.7 מ"ר (בנוסף לשטח קיים של 1,172.94 מ"ר). היתר הבניה ניתן ביום 8.4.76 (נ/12) "להקמת תוספת מחסן אריזה למבנה ביתן האריזה" (ר' גם נספח ו' ל-ת/2). בנוסף אישרה הועדה המקומית ביום 18.10.76 תוכנית שהגישה המועצה לשיווק פרחים, להרחבת בית האריזה המקורי (ת/5); וכן אישרה תוכנית תזרים מי שפכים ודלוחין (נ/4). הוכח שהמועצה לשיווק פרחים שילמה את אגרות הבניה ואת היטלי הפיתוח בגין הבקשה להרחבת המבנה (נספח ב' ל-נ/19), אולם לא הוצא היתר בניה בגין ההרחבה כאמור, אף לאחר שהוגשה תוכנית מתוקנת ומעודכנת להרחבת בית האריזה המקורי ביום 30.4.78 (נ/2). ככל הנראה הטעם לכך היה אי מילוי תנאים נוספים שנדרשו על ידי הועדה המקומית לתכנון ולבניה. מסקנה זו נתמכת בתרשומת פנימית מיום 6.5.81 שנמצאה בתיק הבניין (נספח ג' ל-נ/19). עוד הוכח כי ביום 14.2.95, מועד בו הנכס כבר היה בבעלות התובעת, היא הגישה לנתבעת בקשה להיתר בניה למבנים קיימים (נ/6), וביום 13.3.95 החליטה הועדה המקומית לחדש את האישור מיום 18.10.76, "להגדלת מבנה תעשיה קיים-שטח התוספת 1,721 מ"ר" (נספח ד' ל-ת/2); אולם זאת "בתנאי אישורי מוסדות ושיפור החזיתות...". רשימת הדרישות להוצאת היתר הבניה הוגשה לבית המשפט (נ/7), אך כפי הנראה לא קוימה על ידי התובעת, כפי שהעיד בבית המשפט מנהלה מר בטאשווילי. ביום 12.8.96 חידשה הועדה המקומית לתכנון ולבניה של הנתבעת את האישור מיום 13.3.95 להגדלת מבנה תעשיה קיים (נ/8), שוב בתנאי אישורי מוסדות ובתאום עם אגף ההנדסה וביצוע שיפורים בחזיתות הבניין בתאום עם אדריכל העירייה; ביום 24.9.96 שוב הגישה התובעת בקשה להיתר בניה למבנים קיימים (נ/9). כעולה מסיכום פגישה שנערכה אצל הנתבעת ביום 10.10.96, הוחלט שגזבר העירייה יבדוק את טענת התובעת לפיה שולמו אגרות הבניה על ידי המועצה לשיווק פרחים, לאור עמדת הנתבעת לפיה קיים חוב בגין אגרות בניה שלא שולמו על ידי המועצה לשיווק פרחים (נספח יג' ל-ת/2); וראה גם סעיף 6 למכתב המחלקה המשפטית של הנתבעת מיום 25.2.93 (נספח יב' ל-ת/2). בסופו של יום הכירה הנתבעת בכך שאגרות הבניה והיטלי הפיתוח בגין בקשת התובעת להיתר בניה משנת 1995, שולמו עוד בשנת 1977 על ידי המועצה לשיווק פרחים ופטרה את התובעת מתשלומם (נספחים א', ב' ל-נ/19). ביום 26.2.98 ניתן היתר בניה לנכס המקרקעין להגדלת מבנה תעשיה קיים (נ/11). כפועל יוצא מכל האמור לעיל, לא הוכחה טענת התובעת לקיומו של היתר בניה משנת 1976 ו/או 1977 למבנה בית האריזה המקורי ו/או לשינויים ולתוספות שנבנו לו, אלא הוכח קיומו של היתר בניה לתוספת מחסן בלבד. התובעת היתה אמורה להיות מודעת למצבו התכנוני הנ"ל של הנכס, בהתאם להצהרתה בסעיף 4 לחוזה המכר שנחתם בינה לבין מדינת ישראל. עם זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהנתבעת "השלימה" עם הפעלת המבנה כבית אריזה ללא היתר בניה כדין, ולא זו בלבד שלא נקטה הליכים משפטיים ו/או אחרים כנגד המועצה לשיווק פרחים בגין שימוש במבנה ללא היתר בניה, אלא אישרה לה הקמת תוספת מחסן ואף היתה נכונה, עקרונית, לאשר ולהכשיר בדיעבד הרחבות ושינויים שבוצעו במבנה המקורי. אולם גם כשהללו לא אושרו, המשיכה הנתבעת לשבת בחיבוק ידיים בבחינת "עולם כמנהגו נוהג". לא ניתן להתעלם גם מהעובדה שהמבנה ככל הנראה חובר לחשמל [עדות השמאי מטעם העירייה מר שחר מדינה (עמ' 81 שורות 7-6), דבר המעיד על קבלת טופס 4 (עדות מהנדס הנתבעת מר גינזבורג בעמ' 221 שורות 13-11)], ומכך שהנתבעת הנפיקה אישורים ללשכת רישום המקרקעין לצורך העברת זכויות בנכס, כשהיא מציינת ששולמו כל החובות והמסים בגינו (נספחים ט', יא' ל-ת/2). נמצאנו למדים, שהתנהלות הנתבעת לאורך שנים רבות היתה כזו שאפשרה למועצה לשיווק פרחים לעשות שימוש במבנה בית האריזה ללא הפרעה, על אף שלעמדתה כפי שבאה לידי ביטוי כיום, מעולם לא הוצא למבנה היתר בניה כדין. עובדה זו לא הפריעה לנתבעת לשלשל לקופתה כספים בגין אגרות בניה והיטלים שנגבו בגין התוספות והשינויים, וכן מסי עירייה. כמסקנת ביניים ניתן לאמור אפוא, שלא הוכח שהנכס קיבל היתר בניה כדין, אלא רק בשנת 1998. כשנכנסה התובעת לתמונה ורכשה את הנכס בסוף שנת 1992, היא נדרשה על ידי הנתבעת להגיש תוכנית מפורטת לשינוי ייעוד מתעשיה למסחר וכן להגיש בקשה להיתר בניה להכשרת המבנה הקיים, על מנת שניתן יהיה לדון בבקשתה לקבל רישיון עסק להפעלת סופרמרקט במבנה. עיון במסמכים שהוגשו לבית המשפט מלמד, שהתובעת לא פעלה בדרך שהותוותה בפניה על ידי הנתבעת ולא הגישה תוכנית מפורטת לשינוי ייעוד כאמור לעיל. תחת זאת, עשתה דין לעצמה והשכירה את הנכס כבר ביום 31.12.93, לעסק מסחרי מסוג סופרמרקט, מבלי שביקשה וקיבלה רישיון עסק מהנתבעת, ובעקבות זאת פתחה האחרונה בהליכים משפטיים, שהסתיימו בהרשעה פלילית של מנהל התובעת (נספחים טז'-כ' ל-נ/21; נספח יז' ל-ת/2). כשאלה הם פני הדברים, ומאחר והנתבעת התנתה את מתן הרישיון להפעלת עסק במבנה, גם בקבלת היתר בניה כדין, הגישה התובעת, בפברואר 1995, בקשה להיתר בניה, במטרה להכשיר את המבנים הקיימים. השתלשלות העניינים מעת הגשת הבקשה להיתר בניה מלמדת על כך שהנתבעת למעשה חידשה בעקבות הבקשה, אישורים קודמים שכבר ניתנו בעבר למועצה לשיווק פרחים, אך הוצאת ההיתר הותנתה בעמידת התובעת בתנאים שונים שנדרשו בעבר מהמועצה לשיווק פרחים, כגון קבלת אישורי מוסדות ושיפור חזיתות הבניין בתיאום עם אדריכל העירייה. כמו כן דרשה הנתבעת תשלום חובות עבר בגין אגרות בניה, שלטענתה לא שולמו על ידי המועצה לשיווק פרחים. התובעת סירבה לשלם את האגרות וההיטלים בתואנה שהללו שולמו זה מכבר על ידי המועצה לשיווק פרחים. כמו כן סירבה התובעת לקיים את שאר התנאים ועמדה על כך שקיים היתר בניה לנכס. לעדותו של מנהל התובעת מר בטאשווילי בתצהירו: "לכל אורך הדרך כפרתי בשם התובעת בדרישת העירייה להגיש בקשה חדשה להיתר ולשלם את אגרות ההיתר וטענתי כי לנכס ניתן היתר בניה כדין עוד בשנת 1976 או 1977..." (סע' 21 ל-ת/2). בדיעבד מסתבר, שהמועצה לשיווק פרחים אמנם שילמה את אגרות הבניה וההיטלים ועל כן דרישת התשלום בגינם בוטלה לבסוף. אך היתר בניה לנכס ניתן רק לאחר שמולאו כל שאר התנאים. סיכומם של דברים, הנתבעת לא התרשלה כלפי התובעת בכך שמנעה ממנה קבלת רישיון לניהול עסק מסחרי וסירבה להכיר בקיומו של היתר בניה, במקרקעין שייעודם הינו ייעוד לתעשיה, בנסיבות בהן התובעת לא פעלה להגשת תוכנית מפורטת לשינוי ייעוד, לא הגישה בקשה לרישיון עסק ו/או לשימוש חורג, ולא הוכיחה שניתן היתר בניה לנכס, עובר לשנת 1998. כפועל יוצא ממסקנות הדיון לעיל, לא עמדה התובעת בנטל ההוכחה המוטל עליה להוכיח שהנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי התובעת, ולפיכך מתייתר הצורך לדון ביסוד הנוסף של עוולת הרשלנות והוא גובה הנזק. ו. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית. על אף דחיית התביעה, איני מוצאת לנכון ליתן צו להוצאות נוכח התנהלות הנתבעת, אשר מודה בריש גלי שהשלימה במשך שנים ארוכות עם הפעלת המבנה ללא היתר בניה כדין, אך בה בעת פעלה ביעילות לגבות את האגרות וההיטלים בגינו ואף לדרוש תשלומם פעם נוספת מהתובעת, תוך שהיא "נזכרת" לפתע בחובתה לאכוף את חוקי התכנון והבניה ולדרוש מהתובעת הוצאת היתר בניה לנכס. אכן, מהשתלשלות העניינים בתיק דנן ברור שהתובעת לא הכינה "שיעורי בית" בטרם רכשה את הנכס, ולא כלכלה צעדיה בטיפול בהסדרת רישוי הנכס מול הנתבעת, אלא בחרה לעשות דין לעצמה. התנהגות כזאת אין לעודד. מנגד, גם לנתבעת אין סיבה מיוחדת להתהדר בנוצותיה בגין חלקה בפרשה. אשר על כן, כל צד יישא בהוצאותיו. בניהפיצוייםהיתר בניה