קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי בגין מגרשים ומבנים לפי חוק יישום ההתנתקות: עניינו של ערעור זה בשאלת זכאותו של בעל זכויות במקרקעין באזור התעשייה ארז, לפיצוי לפי חוק יישום תכנית ההתנתקות, התשס"ה - 2005 (להלן - החוק ו- ההתנתקות; בהתאמה), כאשר חברה שבשליטתו ניהלה את עסקה באותם מקרקעין וקיבלה פיצוי במסלול הפיננסי בגין פעילותה העסקית. העובדות עובר להתנתקות היה המערער בעל זכויות במספר מגרשים באזור התעשייה ארז - מגרשים מס' 67, 68 ומחצית ממגרש מס' 119 (להלן - המגרשים). במגרשים עמדו מספר מבנים, אשר בהם פעלה מאז שנת 1998 חברת ולנטינו איילון ייצור ושיווק רהיטים בע"מ (להלן - החברה או ולנטינו ו - המבנים; בהתאמה). בעת שהחלה החברה לפעול במקום, הועמדו לרשותה בידי המערער המקרקעין והמבנים. המערער הוא בעל 99% ממניות ולנטינו. האחוז הנותר של מניות החברה מוחזק בידי רעייתו של המערער. כאמור, בתקופת פעילותה של ולנטינו במקום, מאז שנת 1998 ועד למועד ההתנתקות, העמיד המערער את המגרשים והמבנים לשימושה של ולנטינו. בגין כך לא קיבל המערער תשלום מן החברה, אולם זו נשאה בתשלום ארנונה ודמי החכירה בגינם לממונה על הרכוש הממשלתי הנטוש במינהלת התיאום והקישור באזור חבל עזה (להלן - הממונה על הרכוש הנטוש). לאחר ההתנתקות פוצתה החברה בגין עסקה - נגריה ומפעל ליצור רהיטים - במסלול הפיננסי, כקבוע בחוק. זאת על בסיס נוסחה הקבועה בחוק, המכפילה את הרווח התיפעולי במכפיל ענפי, בתוספת מקדמי צמיחה ומינוף, ובהתבסס על דו"חותיה הכספיים. המערער מצידו תבע פיצוי בגין זכויותיו במגרשים ובמבנים, אשר אינם בין נכסי החברה. בהחלטה מיום 31.3.06 דחתה המשיבה את תביעת המערער, בקובעה כי אף שאכן למערער זכויות במגרשים ובמבנים, יש לראות את המגרשים והמבנים כחלק אינהרנטי מנכסי החברה. על פי האמור בהחלטת המשיבה, שווי המגרשים והמבנים לצרכי פיצוי מבוסס במידה רבה על השקעות שבוצעו לאחר שהוקמה החברה, לאחר שריפות ונזקים שארעו למבנה שהוקם בזמנו בידי מר כהן. הפיצוי בגין נזקים אלה שולם לחברה והחברה היא אשר השקיעה בשיפוץ המבנים, ומכאן מסקנת המשיבה כי אין לפצות את המערער בגין המגרשים והמבנים. בפסק דין שניתן בבית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת א' שניידר) ביום 20.9.10 בתיק ו"ע 147/09, נדחה ערעור המערער כנגד החלטת המשיבה מיום 31.3.06 כאמור, לאחר שנקבע כי מתן פיצוי למערער בגין המגרשים והמבנים, בנוסף לפיצוי הפיננסי לחברה, משמעו כפל פיצוי, בניגוד להוראת סעיף 71 לחוק. כן נקבע כי אין לראות את המערער כבעל "עסק" במקרקעין, בנפרד מן העסק של ולנטינו, אלא פעילותו במגרשים היתה כאדם פרטי. מכאן הסיק בית משפט קמא, כי המשיבה לא היתה מוסמכת לפצותו, וממילא נדחה הערעור על החלטה המשיבה. מכאן ערעור זה. דיון בחינת טענות המערער מחייבת לבדוק תחילה את זכאות המערער לפיצוי בגין זכויותיו במגרשים ובמבנים. בשלב השני יש לבחון האם זכאות זו של המערער, ככל שהיא קיימת, נשללת מכוח פיצוי קודם שקיבלה החברה בשל "כפל פיצוי". זכאות המערער לפיצוי בגין זכויותיו במגרשים ובמבנים הזכות לפיצוי בגין מבנים ומגרשים שאינם למגורים מוענקת בהתאם להוראות החוק, לבעליו של "עסק", בין אם מדובר בתאגיד ובין אם לאו (סעיף 63 לחוק), עבור "עסק בשטח מפונה". "עסק" מוגדר בסעיף 62 לחוק כך: "לרבות עיסוק בעל צביון מסחרי, למעט עסק של מוסד ציבור כהגדרתו בסעיף 79, ולמעט עסק של אגודה שיתופית הפועל במבנה שנועד לשמש לצורכי ציבור"; כעולה מלשון ההוראה, מדובר בהגדרה רחבה. ההגדרה פותחת במילה "לרבות", המלמדת על כוונת המחוקק להרחיב ולפתוח את שערי ההגדרה (ראו והשוו: עע"מ 8286/07 רכבת ישראל בע"מ נ' עיריית הרצליה, פסקה 4 (פורסם במאגרים, , ניתן ביום 14.3.11); בג"צ 337/81 מיטרני נ' שר התחבורה, פ"ד לז(3) 337, ע' 350-351). תכלית ההגדרה הרחבה היא לתפוס ברשתה כל פעילות בעלת צביון וגוון מסחרי. זאת, כחלק ממגמתו של החוק בדבר "מתן פיצוי ראוי והוגן", כלשון סעיף 1 לחוק, ומתן אפשרות למפונים לשיקום עצמי ולהמשך חייהם ועיסוקם לאחר ההתנתקות (וראו: בג"ץ 1661/05 המועצה האיזורית חבל עזה נ' כנסת ישראל, פ"ד נט(2) 481, ע' 591, ס' 480 (להלן - בג"ץ ההתנתקות)). בענייננו, למערער מגרשים ומבנים באזור תעשיה, אשר שימשו למטרות עסקיות. המערער, אשר הינו בעלים של חברה עסקית, העמיד לרשות החברה את המגרשים והמבנים, על מנת שזו תעשה בה פעילות תעשייתית-מסחרית. פעילות כזו היא בעלת ציביון מסחרי ברור. אין מדובר בפעילות חברתית בעלת אופי פרטי. הפעילות מצויה כולה בתחום העסקים, אף אם המערער לא גבה תשלום ישיר מן החברה כ"דמי שכירות". ודוק: מן העובדות שבפני עולה כי העמדת המבנים והמגרשים לשימוש החברה הניבה למערער פירות עיסקיים כספיים ישירים (ולא רק בעקיפין מהיותו בעל מניות בחברה), חרף זאת שהוא לא גבה מן החברה תשלום ישיר בגין השימוש בהם. זאת כיוון שתשלומים שהושתו על המערער בהיותו בעל הזכויות במגרשים ובמבנים - תשלום ארנונה ודמי החכירה לממונה על הרכוש הנטוש - שולמו בפועל על ידי החברה מעת שהמגרשים והמבנים הועמדו לרשותה, וכך נהנה המערער מיתרון כלכלי ישיר. דהיינו; עם העמדת המגרשים והמבנים לרשות החברה, שוחרר המערער מחיובים כספיים החלים עליו מהיותו בעל הזכויות בהם, ואלו הושתו על החברה, כך שנחסכה ממנו הוצאה כספית. מכאן, שהעמדת המגרשים והמבנים לשימוש החברה איננה עניין ידידותי, חברתי או משפחתי, אלא עניין בעל ציביון כלכלי מסחרי מובהק. משמדובר ב"עסק", זכאי בעליו לפיצוי בגין "עסק בשטח המפונה". בטיעון בפני הופניתי לרכיבים מהגדרת "עסק שהיה פעיל במועד הקובע", שעניינם הוא בהעסקת עובדים ובהגשת דו"חות תקופתיים למע"מ, כתנאי סף לזכאות לפיצוי. אך עיון בהוראות אלה מעלה, שהעסקת עובדים ומסירת דו"חות תקופתיים למע"מ אינם תנאי סף לפיצויו של בעל עסק לפי החוק. אמנם, מבין הבאים בהגדרת "עסק" מגדיר המחוקק קבוצת משנה ובה נמנה מי שהינו "עסק שהיה פעיל במועד הקודם", ובעלו של "עסק" הבא גם בגדרי "עסק פעיל" כאמור, זכאי לפיצוי במסלול פיננסי או נכסי, לפי בחירתו. בקשר לקבוצת משנה זו מוזכר עניין העסקת העובדים והגשת הדו"חות התקופתיים, כחלק מהגדרת הקבוצה. אלא שגם אם יצא ה"עסק" מגדרי "עסק פעיל" כמשמעו בחוק ונותר "עסק" בלבד, שאינו "פעיל" כמשמעו בחוק, זכאי בעליו לפיצוי במתכונת הקבועה בסעיף 67 לחוק, בגין "עסק בשטח המפונה". כלומר, בעליו של "עסק" זכאי לפיצוי, בין אם העסק "פעיל" כהגדרת החוק, ובין אם לאו, ובלבד שמדובר ב"עסק בשטח המפונה". משבאה פעילות בגדרי "עסק" קמה זכות לפיצוי בגין "עסק בשטח המפונה", ואין צורך לעמוד בתנאי סף נוספים על אלו שבהגדרת "עסק" ובהגדרת "עסק בשטח מפונה". עמידה בתנאי "עסק פעיל" הינה תנאי להחלת הפיצוי הפיננסי והנכסי לחלופין, אך לא תנאי לעצם קבלת הפיצוי. בפסק דינו ביקש בית משפט קמא לקבוע מסקנות בדבר אי סיווג פעילות המערער במגרשים ובמבנים כ"עסק", על יסוד העובדה שהמערער והחברה לא דיווחו על עסקת השכרת נדל"ן לרשויות מע"מ. אלא שהגשת דו"חות תקופתיים למע"מ איננה נמנית על המרכיבים הקבועים בחוק לסיווג פעילות כ"עסק". כמוסבר לעיל, הגשת דו"חות כאמור היא אחד התנאים הנדרשים לסיווגו של עסק כ"עסק שהיה פעיל במועד הקובע" (ראו סעיף קטן (2) להגדרת "עסק פעיל" בסעיף 62 לחוק). ועוד; הגשת הדו"חות התקופתיים הינה תנאי לסיווג עסק כ"פעיל" רק מקום בו חלה חובה חוקית למסור דו"חות שכאלה. כלומר, מניסוחו של ס"ק (2) הנ"ל עולה, כי פעילות יכולה להיות מסווגת כ"עסק פעיל" גם מקום בו דיני מע"מ אינם מחייבים בהגשת דוחו"ת תקופתיים, והיא יכולה היתה להיות מסווגת כ"עסק" גם אם חלה חובה להגשת דוחו"ת כספיים, וזו לא קוימה מטעם זה או אחר. עניין הדו"חות למע"מ נזכר בהגדרת "עסק שהיה פעיל במועד הקובע", אך אינו נזכר כלל ועיקר בהגדרת "עסק", ומכלל הן נשמע גם הלאו. כלומר, מקום בו אין החוק מזכיר את הדו"חות למע"מ כרכיב בהגדרה, אין הם באים במניינה ואין הם תנאי לתחולתה. ומכאן כי פעילות שהיא עסקית בטבעה, "עסק" היא, בין אם דווחה לרשויות מע"מ ובין אם לאו. כעולה מהטיעון בפני, העסק לו טוען המערער הוא המגרשים והמבנים והעמדתם של אלו לרשות החברה. המערער מציע לסווג את העסק כ"עסק" גרידא, ולא כ"עסק שהיה פעיל במועד הקובע", כלומר כ"עסק לא פעיל". בהקשר זה מציין המערער, כי הוא ואחיו ניהלו עסק של נגרייה באזור, שחדלה לפעול שנים אחדות קודם להתנתקות, וכי העיסוק במגרשים ובמבנים, אף אם אינו עולה כדי "עסק שהיה פעיל" כאמור, בא הוא בגדרי "עסק", ומכאן קמה זכאות פיצוי לפי סעיף 67 לחוק. לחלופין נטען, כי מדובר ב"עסק פעיל", משום שהעמדת המגרשים והמבנים לרשות החברה נעשתה עד למועד הקובע, ומשכך נשאה אופי "פעיל". הלכה למעשה היה העסק פעיל במועד הקובע, כיוון שהפעילות בעלת הציביון העסקי של העמדת המגרשים והמבנים לרשות החברה, התקיימה עובר להתנתקות ולמשך התקופה הנדרשת קודם לה ואף מעבר לכך. עם זאת, תנאי להגדרת עסק ככזה שהיה פעיל במועד הקובע, הינו הגשת דו"חות תקופתיים למע"מ, מקום בו קמה חובה חוקית לכך. אין חולק כי המערער לא הגיש דו"חות כאמור, ושאלה היא האם היתה מוטלת עליו חובה חוקית לעשות כן לנוכח פרטי המקרה. משלא טענו הצדדים בפני בנושא זה, אשר לא עמד במוקד פסק דינו של בית משפט קמא והחלטת המשיבה, לא אכריע בנושא. נוכח מסקנתי להלן בדבר העדר "כפל פיצוי", יוחזר הדיון למשיבה, על מנת שתשלים ותכריע גם בשאלה האם העסק המדובר - העמדת זכויות המערער במגרשים ובמבנים לרשות החברה - עומד בתנאי החוק להגדרתו כ"עסק פעיל", אם לאו. כל זאת לאחר שתינתן למערער הזדמנות לטעון בפני המשיבה בעניין זה. האם פיצוי המערער הינו כפל פיצוי שאין להורות עליו? משבאתי לכלל מסקנה כי זכויותיו של המערער במגרשים ובמבנים והעמדתן לרשות החברה באות בגדרי "עסק" בעל ציביון מסחרי ופותחות בפניו את שערי החוק לקבלת פיצוי, יש לברר האם מוצתה זכות זו משקיבלה חברת ולנטינו פיצוי במסלול הפיננסי, והאם פיצויו של המערער לאחר שהחברה פוצתה, מהווה "כפל פיצוי". לטענת המערער, הפיצוי אותו הוא דורש איננו מהווה כפל פיצוי כלל ועיקר, אלא פיצוי בגין רכיב הקרקע והמבנים, אשר אינו בא לידי ביטוי, אלא באופן עקיף ביותר וחלקי ביותר, אם בכלל, בפיצוי הפיננסי שניתן לחברה. משכך, לטענתו, שלילת פיצוי נכסי ממנו בגין המגרשים והמבנים, אינה אלא הפקעה ללא פיצוי, בניגוד לחוקי היסוד ולזכויות היסוד המוכרות במשפטנו. המשיבה מצידה סבורה, כי מדובר בכפל פיצוי שאין להתירו, בהתאם למגמתו הכללית של החוק שלא לפצות פעמיים בגין אותו נכס, כפי שהיא באה לידי ביטוי בסעיף 71 לחוק, שעניינו "זכאים בשל עסק אחד". אינני מקבלת את עמדת המשיבה. אין מדובר כלל ועיקר בכפל פיצוי, המצדיק שלילת פיצוי מן המערער. ראשית, לא מצאתי אחיזה לכך ששווי המגרשים והמבנים מצא את ביטויו בפיצוי הפיננסי שניתן לחברה, למעט באופן עקיף בו אדון בהמשך. למעשה, פיצוי פיננסי מטבעו לא יכול שיכלול פיצוי כזה, כאשר המגרשים והמבנים אינם חלק מנכסי החברה. זאת כיוון שפיצוי במסלול הפיננסי מעניק לבעל העסק "פיצוי הניתן עבור "עסק חי", בהתאם לערכו בעיסקה הנערכת ממוכר מרצון לקונה מרצון" (ראו: סעיף 272 לבג"צ ההתנתקות). כפי שמציינת המשיבה בסיכומיה, במסלול הפיננסי "באים לידי ביטוי כל מרכיבי העסק, ובעל העסק מקבל פיצוי מלא עבור עסקו, כאלו רכשה אותו המדינה על כרעיו ועל קרבו" (סעיף 4 לסיכומים). מכאן נמצאנו למדים, כי רכיבים שאינם חלק מן העסק, לא יכול שיפוצו במסגרת הפיצוי הפיננסי. במקרה דנן, הזכויות במגרשים ובמבנים אינן חלק מנכסיה ומזכויותיה של החברה. החברה איננה בעלת זכות חכירה במגרשים כלל ועיקר, אלא אך בעלת זכות שימוש שניתנה בפועל, וההוצאות שהוציא המערער לבניית המבנים ולקבלת הזכויות במגרשים אף אינן באות לידי ביטוי בספריה. בהתאם, הסכם בין מוכר מרצון לקונה מרצון אשר במסגרתו היה נמכר עסקה של החברה, על כרעיו ועל קרבו, לא היה בו כדי להעביר לקונה את זכותו של המערער במגרשים ובמבנים. אילו נעשתה עסקה כזו בשוק החופשי, והקונה היה מעוניין בזכויות במגרשים ובמבנים, היה צורך בהסכמה נוספת עם המערער לנוכח זכויותיו שלו, ובתשלום תמורה בגינן. משכך, הפיצוי הפיננסי, הנגזר מערכו של העסק בהתאם למרכיביו בפועל כפי שהם רשומים בספריו, מטבעו, לא יכול לכלול פיצוי בגין המגרשים והמבנים, שאינם נמנים על נכסי החברה, וממילא אין "כפל פיצוי". אמנם, אילו בחרה החברה במסלול הנכסי, נראה כי מכוח סעיף 2(א)(1) לתוספת השלישית לחוק, זכאית היתה לתבוע פיצוי בגין המגרשים, כמקרקעין שלבעל העסק זכות בהם, ואזי יכול שהיה מקום להישמע לטענה בדבר "כפל פיצוי". אלא שהחברה לא בחרה במסלול הנכסי, אלא במסלול הפיננסי. בכל הנוגע למסלול הפיננסי, לא נקבעה בדין זכות לפיצוי או להתחשבות בהוצאות או בהכנסות של בעל העסק, שאינן באות לידי ביטוי בספריו. כלומר, המסלול הפיננסי, מטבעו, איננו מפצה את החברה על קרקע שאיננה ברשותה, אף אם הזכויות בקרקע מוחזקות בידי בעל מניות החברה. ממילא אין מדובר ב"כפל פיצוי", אלא בנכסים עיסקיים של המערער, אשר אין להפקיעם ממנו ללא פיצוי. העובדה שהמסלול הפיננסי הוא חליפי למסלול הנכסי, איננה מביאה בגדרי הנכסים המפוצים במסלול הפיננסי את אותם נכסים שניתן היה להביאם במניין במסגרת המסלול הנכסי, אך שאינם ברי פיצוי בגדריו של המסלול הפיננסי. קביעה כי חברה שבחרה בפיצוי פיננסי, זכתה לפיצוי בגין נכס שלא נלקח בחשבון במסלול זה, רק משום שניתן היה להביאו בחשבון מכוח הרחבה ספציפית של בסיס הנכסים במסלול הנכסי, הינה פלפול מופרז, אשר לטעמי איננו מצדיק שלילת פיצוי מאדם בגין נכסיו. לעניין זה מסכימה אני עם הדברים שנקבעו בע"א (ירושלים) 11152/07 דגי שקמה בע"מ נ' ועדת הזכאות (פורסם במאגרים, , 21.1.08) בסעיף 13 לפסק הדין: "המחוקק ידע היטב לקבוע את הדרכים ואת השיטות לחישוב הפיצוי בגין עסקים, ואילו רצה להגביל את הפיצוי... לא היה קל מלפניו לקבוע זאת בחוק באופן מפורש. משהדבר לא נעשה, אני סבור שאין לבסס קיומה של מגבלה כזאת על דרך היקש מהסדרי פיצוי שנקבעו בחוק לגבי נכסים אחרים". אכן, אילו היו הזכויות במגרשים ובמבנים בידי החברה, ואילו בחרה זו במסלול הפיננסי, לא יכולה היתה לתבוע פיצוי נפרד בגין המגרשים והמבנים במסלול הנכסי. אך לא זה המצב במקרה דנן. מדובר במקרה בו הזכויות במגרשים ובמבנים אינן של החברה, אלא של המערער. המסלול הפיננסי אינו מאפשר תיקוני תחשיב במסגרתו בשל זכויות אלו. משכך, הפיצוי שנפסק לטובת החברה במסלול הפיננסי איננו מתבסס על זכויות החברה במגרשים ובמבנים, ולכן אין מקום לדחיית דרישת המערער לקבל פיצוי בנימוק של "כפל פיצוי" שלא נעשה. אף בכך שהחברה היתה זו אשר שיפצה ושיקמה את המבנים לאחר שנגרמו להם נזקים, ובהתאמה פיצויי מס רכוש הוזרמו לחברה ונרשמו בספריה, אין כדי לשנות את התוצאה. התנהלות כזו הינה אך סבירה כשנגרם נזק במקום בתקופה בה אחר עושה שימוש בנכס, והוא משיב את המצב לקדמותו, תוך קבלת הפיצוי שניתן למטרת השבת המצב לקדמותו. מבחינתו של המערער, כבעל הזכויות במגרשים ובמבנים, מדובר בתשלומים "שקופים" ובהוצאות "שקופות", שאינם מעלים ואינם מורידים, אלא משמרים את המצב כפי שהיה לאחר השקעותיו ההיסטוריות בקבלת הזכויות ובבניית המבנים. המערער עותר לפיצוי בגין השקעותיו שלו בנכס, ולא בגין הוצאות שהוציאה החברה להשבת המצב לקדמותו לאחר שהמבנים ניזוקו. בהקשר זה אף מובן, כי המערער איננו זכאי לפיצוי בגין הוצאות שהוציאה החברה להרחבת המבנים. תשלום כזה אכן יהיה "כפל פיצוי". אולם ההשקעות המקוריות, בטרם נזקים, בטרם פיצוי מס רכוש ובטרם שיקום, מזכות בפיצוי שאין לשוללו מחמת "כפל", כביכול. זאת ועוד: בפסק דינו מבסס בית משפט קמא מסקנתו על הוראת סעיף 71 לחוק, אשר קובעת כך: "היו שניים או יותר זכאים לפיצוי לפי סימן זה [סימן ד' שעניינו "עסקים"; הח"מ] בשל אותו עסק או סניף או בשל אותו רכיב כמשמעותו בתוספת השלישית, יחושב הפיצוי המגיע להם יחד כאילו הם זכאי אחד בלבד". בפסק דינו מפנה בית משפט קמא לרכיב שבסעיף 2(א)(1) לתוספת השלישית ואשר עוסק ברכיבי הפיצוי לפי שווי נכסים, ועניינו ב"קרקע שהוחזקה כדין ושלעסק או לבעל העסק היתה לגביה זכות במקרקעין כהגדרתה בסעיף 62 לחוק זה למעט שכירות שאינה חכירה...". בהסתמך על הוראה זו קובע בית משפט קמא כי בקרקע הנדונה יש לראות "רכיב" אחד, ואין לפצות בגינו בכפל, בתשלום למערער ולחברה. כאמור, אינני סבורה כי מדובר בכפל, ומכל מקום אינני סבורה כי הוראת סעיף 71 הנ"ל חלה על ענייננו. זכויות במקרקעין ובמבנים הן רכיב כלכלי נפרד מעסק מסחרי המתנהל באותם מקרקעין או בחלקם. השכרת מקרקעין בעלת ציביון מסחרי, מהווה "עסק" לצורך החוק, והיא עסק נפרד מן הנגרייה שהפעילה החברה, אשר בגינה ניתן הפיצוי הפיננסי. כפי שהוסבר לעיל, לזכויות המערער במגרש תוכן כלכלי מסחרי עצמאי ונפרד מעסקיה של החברה ושל הנגרייה. הדבר בא לידי ביטוי, בין היתר, בכך שאלמלא ההתנתקות, גם לאחר תום פעילות החברה במקום, אמור היה לעמוד לרשות המערער נכס נדל"ן מסחרי במקום, שניתן למוכרו, להשכירו וכיו"ב. יתר על כן, גם בתקופת פעילותה של החברה אין זה מן הנמנע שניתן היה לנצל את המגרשים או חלקם להשכרה לגורמים נוספים, לצד פעילותה של החברה. זכויותיו של המערער במגרשים ובמבנים הן, איפוא, "רכיב" נפרד ו"עסק" נפרד מעסקה של החברה, ולכן זכאותו של המערער לפיצוי איננה נשללת מכוח הוראת סעיף 71 לחוק. בהקשר זה יוער, כפי שמציין המערער, כי הפסיקה הכירה בזכויותיהם של בעלי זכויות במקרקעין שהושכרו לצד שלישי לקבלת פיצוי. כך נפסק בו"ע (י-ם) 146/08 מרדכי (מוטי) לוי נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים, , 8.6.09), כאשר נקבע בסעיף 27 לפסק הדין כי: "על פי הגדרת "עסק" בסעיף 62 לחוק ... גם השכרת נכס מסחרי נחשבת "עסק"". אינני רואה הצדקה שלא להורות באופן דומה לגבי העמדת המגרשים והמבנים באזור תעשייה, גם אם הדבר נעשה ללא תשלום בשל הקשר בין בין בעלי חברה לחברה, כך שהעמדת הנכסים לרשות החברה תיחשב כעסק בפני עצמו, המזכה בפיצוי, וסעיף 71 אינו חל על העניין, משום שמדובר ברכיבים נפרדים. המשיבה טענה כי העובדה שהחברה לא שילמה למערער דמי שכירות, הביאה להגדלת רווחיה, וכך באופן עקיף באו לידי ביטוי זכויותיו של בעל החברה במגרשים, ונגרם פיצוי כפול. אכן, הסתפקות המערער בהסרת נטל תשלום הארנונה ודמי החכירה לממונה על הרכוש הנטוש מעליו, בתמורה להעמדת המגרשים והמבנים לרשות החברה, יצרה מן הסתם יתרון כלכלי לחברה, ובהחלט יתכן כי הגדילה את הפיצוי בו זכתה. אולם, כאמור, אין מדובר בפיצוי שניתן עבור המגרשים והמבנים ואין כל ראייה לכך ששיעור החיסכון לחברה - והגידול בפיצוי הנגזר ממנו - מגיע כדי הפיצוי המגיע למערער עבור מגרשים ומבנים. התרופה המתאימה למצב זה מצויה בסעיף 69 לחוק, המאפשר הקטנת פיצוי בגין עסקאות שלא נעשו בשווי שוק. כעולה מטיעוני המערער בפני, אין הוא כופר בסמכות לעשות כן. הוא הציע בטיעוניו כי כך יעשה, והצעה זו נראית בעיני הולמת והוגנת. אשר על כן, מקבלת אני את הערעור וקובעת כי המערער זכאי לפיצוי בגין המגרשים והמבנים שהוקמו בהם קודם לפעילות החברה במקום, כ"עסק בשטח המפונה". סיווג הפעילות כ"עסק פעיל" כחוק, או כעסק אחר, ייעשה בידי המשיבה, לאחר טיעון. עוד מוסיפה אני וקובעת כי זכאות המערער לפיצוי כאמור איננה נשללת מכוח הוראת סעיף 71 לחוק, באשר אין מדובר ב"כפל פיצוי". עם זאת, בהעדר תשלום מצד החברה למערער בגין העמדת המבנים והמגרשים לרשותה, תוכל המשיבה לשקול לתקן את חישוב הפיצוי לחברה מחמת "עסקה שלא בשווי שוק", בכל הנוגע לשימוש בזכויות המערער במגרשים ובמבנים, לאחר שתינתן לה האפשרות לטעון בענין זה. המשיבה תשא בהוצאות המערער ובשכ"ט עורכי דינו בסך 15,000 ₪. קרקעותפיצוייםמבנהתוכנית ההתנתקות / מפונים